חייבים להעריך את דני רופ: מאז שהוא עבר לערוץ 10, ממטרים פזורים אמנם ירדו, אבל הטמפרטורות היו נוחות למדי וכל שבת היתה שטופת שמש ויפהפיה, כזאת שפשוט דורשת פיקניק, כמו ששבת צריכה להיות. זהו האדם שבידו הייתי מפקיד את מזג האוויר. בתחומים אחרים, מסתבר שהחמסין שלא-בעונה שהורגש בשבועות הקודמים לא היה תופעה חולפת, והוא לא מתכוון לחלוף. על קופות ארה"ב עובר חורף קייצי במיוחד. תחילת מרץ, וכבר שמונה סרטים יצאו לאקרנים עם פתיחה של מעל 20 מיליון דולר. בתקופה המקבילה בשנה שעברה היו רק ארבעה כאלה. העתיד נראה מבטיח לא פחות, כשבכל אחד מהשבועות הבאים יוצא סרט עם פוטנציאל שבירת קופות. ההסבר הפיזיקלי הפשוט אומר שהאנטרופיה גדלה, לכן הגבולות בין הקיץ והחורף מיטשטשים ככל שעוברות השנים.
דבר אחד שעדיין לא השתנה הוא שסרטים בחורף, גם אם הם מצליחים מסחרית, נוטים להיות כושלים מבחינה ביקורתית. אז אוקיי, שלושה סרטים חדשים יצאו השבוע בהפצה רחבה ושניים מהם תפסו את שני המקומות הראשונים בטבלה, עם סכומים מכובדים בהחלט – אבל אף אחד מהם לא הצליח להרשים את המבקרים, שממשיכים לרטון.
וין דיזל נחשב לכוכב עולה כבר הרבה זמן. הוא עולה ועולה ועולה. ציניקנים יאמרו שאולי אחרי כל כך הרבה עלייה הוא כבר היה צריך להגיע למעלה, וחייבים להודות שבתור כוכב עולה, ההצלחות הגדולות ביותר של דיזל נמצאות כבר די רחוק בעבר. 'מהיר ועצבני' היה להיט מפתיע, 'xXx' – קצת פחות, ומאז דיזל השתתף ב'מילה של גבר', 'Knockaround Guys' ו'רידיק', כולם כישלונות קופתיים גדולים יותר או פחות. מה עושים? בדיוק מה ששוורצנגר עשה במצב הזה: קומדיה עם ילדים. לשוורצנגר זה אמנם לקח עשרים שנה מתחילת הקריירה ועד שנאלץ לעשות את 'שוטר בגן ילדים', אבל למה להתקטנן.
הסרט החדש של וין דיזל היה יכול להיות רימייק ל'שוטר בגן ילדים': הוא משחק שוטר (אוקיי, מארין. אותו הדבר) קשוח, שנאלץ מטעמים של בטחון לאומי ואילוצים תסריטאיים אחרים לשמור על משפחה בת ארבע נפשות, כשאחת מאותן נפשות עדיין בחיתולים. הוא רגיל להנהיג משימות צבאיות, אבל לא לאתגרים שמציבים החיים בסובורביה, והקטעים רצים חופשי. אפשר בקלות להבין למה בקרב המבקרים הסרט לא היה להיט, אם כי אני מודה ומתוודה שהטריילר, לטעמי, היה מצחיק. הסרט נקרא במקור 'The Pacifier', אבל המפיצים בארץ הצליחו איכשהו לעמוד בפיתוי ולא לקרוא לו בעברית 'המוצץ'. במקום זה הסרט ייוודע במקומותינו כ'גבר מי שמטפלת' כשייצא כאן ב-14 באפריל. בכל מקרה, התרגיל הצליח מעבר לצפוי. למרות מחאות המבקרים, הסרט השיג 30 מיליון דולר, הפתיחה הטובה ביותר של דיזל מאז 'xXx'.
אל המקום השני, עם 23 מיליון דולר, נכנס 'Be Cool'. כמו 'המסכה חוזרת' ועוד סרטים מיותרים, גם 'B קול' הוא המשך לסרט בן עשור, הפעם 'תפוס את שורטי' מ-1995. אבל הפעם לפחות כוכב הסרט המקורי משתתף גם בסרט ההמשך. את המיליונים שהשיג הוא בוודאי עשה פחות בגלל הנוסטלגיה לסרט המקורי, ויותר בגלל צוות האול-סטארס של הסרט: מסביב לג'ונטרה מתרוצצים אומה "האלוהית" ת'ורמן, וינס ווהן, סדריק הבדרן, The Rock (שגם הוא, בדיוק כמו וין דיזל, אמור להיות כוכב-שרירים עולה, אבל עקב אי הצלחה חוזר ונשנה נאלץ גם הוא לעבור לקומדיה) ועוד מיני סלבז שונים ומשונים שקופצים, קורצים והולכים. ב'תפוס את שורטי', ג'ונטרה היה מאפיונר שעבר להוליווד וניסה להשתלב שם בתעשיית הסרטים. 'B קול' הוא בערך אותו הדבר, רק הפעם בתעשיית המוזיקה, ובסרט פחות מוצלח. הוא מחלץ מאשפתות זמרת צעירה שנועדה לגדולות, מסתבך עם המאפיה הרוסית והגנגסטרים השחורים, ונמרח על אומה תורמן. אכן, תמונות קשות.
'היצ", במקום השלישי עם 12 מיליון דולר, סוגר שבוע רביעי בין שלושת הגדולים, ומביא את סכום ההכנסות הכולל שלו ל-138 מיליון זוזים. גם וויל סמית', בעצם, הוא סוג של כוכב אקשן שהפך לקומיקאי. או במקרה הזה, קומיקאי שהפך לראפר שהפך לכוכב אקשן שהפך לקומיקאי. המשמעות המטרידה של זה היא שבכל שלושת המקומות הראשונים השבוע נמצאות קומדיות עם שחקנים שעד לא מזמן התמחו בלירות ולהרביץ. קצת מטריד לחשוב על התוצאות האפשריות של התופעה. האם מעכשיו שחקנים שמעונינים לפרוץ לעולם הקומדיות ידאגו לעשות לפני כן סרט אקשן? האם נראה את וין דיזל מדגים את נשיקת-הפיל שלו בקומדיה רומנטית, או שאולי תסתמן תנועה בכיוון השני, וג'ים קארי יסתער לתוך חדרים חמוש במא"ג ויצעק "גיב איט טו מי מאדרפאקר"? ומה שהכי מפחיד: האם בקרוב תגיע אלינו קומדיה בכיכובו של סטיבן סיגל? אוווו. לא לחשוב על זה. להמשיך הלאה.
טקס האוסקר נערך סוף סוף לפני שבוע, וממש בסוף הדו"חקו הזה אני מקווה להפסיק להשתמש במילה הזאת, אוסקר, למשך שמונת החודשים הקרובים. הטקס פירק את שלישית המועמדים לאוסקר, שהלכה יד ביד בשבועות האחרונים, ולמעשה הפריד את המנצח מהמפסידים. 'מיליון דולר בייבי', הזוכה המאושר, עלה השבוע למקום החמישי, עם עלייה של כ-10 אחוז בהכנסותיו ו-8 מיליון דולר בארנקו; 'הטייס' ו'דרכים צדדיות' עזבו את עשרת הגדולים. הכנסותיו של 'יומנה של שחורה מטורפת', המנצח המאוד מאוד מפתיע של השבוע שעבר, ירדו בחצי השבוע, והוא ירד מהמקום הראשון לרביעי. אני בטוח שזה לא העיב על השמחה הגדולה של מפיקי הסרט, שעלה 5 מיליון דולר והכניס 37 עד היום.
אל המקום העשירי, עם 2.7 מיליון דולר, נכנס 'The Jacket'. למה רק למקום העשירי? קשה לדעת. הסרט עושה רושם של 'אפקט הפרפר' עם שחקנים טובים יותר: אדריאן ברודי הוא יוצא מלחמת המפרץ שמוכרז כבלתי שפוי ועובר טיפול אכזרי בבידוד – ופתאום מוצא את עצמו בשנת 2015, כשעל פי כל הרשומות הוא מת בשנת 1997. הוא גם פוגש שם את קיירה נייטלי. לכו תבינו למה הסרט קיבל כל כך מעט פרסום, או הופץ ב-1,300 קולנועים בלבד. כך או כך, למיקום הנמוך שלו יש כנראה קשר לעובדות האלה.
לפני סיום, הצדעה מהירה ל'ללכת על המים', שיצא השבוע בארה"ב בעשרה בתי קולנוע מובחרים, והכניס 60 אלף דולר (מקום 49, אם מישהו סופר). בשבוע הבא יגיעו סרט האנימציה הממוחשבת 'רובוטס', מבית היוצר של 'עידן הקרח', ו'בן ערובה', סרט אקשן עם ברוס וויליס.
הרשימה המלאה: המספרים מייצגים את הכנסותיו של הסרט במהלך שלושת ימי סוף השבוע (שישי-ראשון) בארה"ב, במיליוני דולרים. המספרים בסוגריים מייצגים את הכנסותיו הכוללות של הסרט עד כה.
''קומדיה עם סטיבן סיגל'' זאת לא טאוטולוגיה?
למה? בכל קומדיה יש סטיבן סיגל?
לא - כל סרט של סיגל הוא קומדיה.
יש לציין
שהזמר-מאפיונר (כי שחקן הוא לא) כבר ניסה לעשות קומדיה. נדמה לי קראו לה "בשם החוק" ועירבה את אחת העלילות הדפוקות ביותר שראיתי מאז jesus christ vampire killer.
בזמן הכתוביות גם החליטו להביא דיאלוג חסר הומור להחריד בין שניים מהשחקנים המשנים שעסק, בין השאר, ביתרונות אופרה וינפרי השמנה לעומת הגרסא הרזה.
אני מוחה!
"Jesus Christ Vampire Hunter" זה סרט מגניב בעליל!
זאת קטסטרופה שיכולה להיווצר רק על ידי מטאפיסיקה
שלא לדבר על זה שאפילו האפיסטמולוגיה תתקשה להסביר אותה; התיאולוגיה – תתקשה להתמודד עם האתגר שהיא תציב לקיומו של אלוהים; והאקזיסטנציאליזם – יתקשה לספק דרך להתמודד איתה.
אני גם מוכן להתערב שהיא תהיה ממש קקי.
וויל סמית
"במקרה הזה, קומיקאי שהפך לראפר שהפך לכוכב אקשן שהפך לקומיקאי"
הוא קודם כל היה ראפר (boom shake the room אם מישהו זוכר, ועוד כמה שירים מפורסמים יותר או פחות) ורק אז הפך לקומקאי/שחקן שחזר להיות ראפר והפך להיות כוכב אקשן קומי שהפך לקומקאי.
ברוס וויליס (לפי הופעתו אתמול אצל לטרמן)
הוא עדיין כוכב אקשן, אבל מתגעגע לימיו כקומיקאי. בין השאר הציג חליפה כתומה (כולל גרביים), איומים למי שיצא עם הבנות שלו וחבילת הפורנו הביתי, הכוללת פספוסים וארבעה סרטים, בהם The passion of the Bruce ו-Sideways.
אני כבר רואה את הפרסומות בטלוויזיה ל'The Pacifier'
סרטו החדש של וין דיזל…
יפיל אתכם על הברכיים…
ויז דיזל הוא – המוצץ!
חוויות צפייה ייחודיות
לא מזמן חשבתי לעצמי (בטעות, לא יחזור על עצמו) כמה מעט מקרים יש בהם אני זוכר את הנסיבות בהן ראיתי סרט, זאת אומרת, מתי ראיתי אותו, באיזה קולנוע, עם מי וכדומה (קצת יותר "עם מי" מכל השאר, ובכל זאת). אבל, וזאת הנקודה, יש כמה יוצאים מהכלל, ותהיתי איזה חוויות צפייה יחודיות היו לאנשים אחרים כאן – יהיה נחמד לשמוע. אה, וקוןים לא נחשבים.
במקרה שלי, אני יכול לזכור שני מקרים מעניינים –
– את "הטיול הגדול" שלנו בדרום אמריקה התחלנו בבוליביה, בבירה, לה-פאז. זאת הייתה טעות איומה – בוליביה היא המדינה הכי פחות מפותחת בדרום אמריקה, והלם התרבות היה נורא. חוץ מזה, לה-פאז שוכנת בגובה של כמעט 5,000 מטר, וסבלנו מחוסר נשימה, חוסר תאבון, וחוסר יכולת לישון. הרגשנו מזעזע. נאחזים בכל עוגן של נורמליות, הלכנו לראות שני סרטים – Antz ו-Toy Soldiers, שאת שניהם אני זוכר הרבה יותר בבהירות מכמעט כל סרט אחר שראיתי בעשור האחרון. תנאי הצפייה דווקא היו מצוינים.
– את הדייט השני שלי עם אשתי לעתיד ביליתי בבתי הקולנוע של הקריון, בסרט Outbreak (נכון רומנטי?). למזלי, אני לא ממש זוכר את הסרט (לצערי, ראיתי אותו אח"כ בווידאו), כי במחווה מלאת תעוזה האשה שמה את ראשה על כתפי, ואני בתגובה שמתי לה יד סביב הכתף, וככה ראינו את הסרט. כתוצאה מכך:
א) שנינו לא ראינו כלום (היא הסתירה לי, והצופה לפנינו הסתיר לה)
ב) נתפס לה הצוואר
ג) נתפסה לי הכתף
חוויות צפייה ייחודיות
מוזר, אני דווקא זוכר איפה ראיתי את רוב הסרטים ועם מי, כנראה בגלל שאני לא רואה כל-כך הרבה סרטים בקולנוע. כשאני חושב על זה כמעט אין סרט שאני לא זוכר איפה ראיתי אותו (חוץ ממורטל-קומבט בכיתה ב'). יכול להיות שאתה לא זוכר מהסיבה ההפוכה – ראית יותר מדי סרטים בקולנוע.
בת הים הקטנה
הסרט הראשון שראיתי איי פעם בקולנוע. זה היה לפני הרבה זמן אבל אני זוכרת שהייתי בשוק מוחלט בשיר "Under the Sea" (רק שזה היה "מתחת למים" כי זה היה מדובב) כשמאות הדגיגונים הקטנים התחילו לקפץ ולרקוד, ואפילו שזה היה לפני הרבה זמן, השירים והצבעים אף פעם לא יצליחו להימחק לי מהראש.
כמובן שיש גם זכרונות יותר כואבים, כמו מרתון רצוף של שני שר"ה הראשונים (לפני צאתו של השלישי) עם חברים שלי באולם בקיבוץ. כאב תחת שכזה לא היה לי בחיים.
אני לא זוכרת איפה ראיתי איזה סרט,
אבל אני זוכרת שזה היה "בתוך הים". ("זה" – הכוונה היא לא למיקום הצפייה, עוד לא פתחו שם קולנוע ברמה מספיק טובה, אלא לשם השיר.)
נכון!
(ידעתי שמשהו לא נשמע טוב שם)
עם כמות הפעמים שצפיתי בכל הדינסים...
האחים שלי היו צופים בקלטות נון-סטופ, כך שאין סיכוי שלא אכיר בע"פ את הסרטים מאותה תקופה (בגרסא המדובבת).
חווית הצפיה
ראיתי עם אמא שלי את הסרט "שוקולד" וכל הסרט רעדתי. הייתי בטוחה שקר בחדר, והתעטפתי במעיל. המשכתי לרעוד. אחרי שהסרט נגמר נמלטתי לחדר, הגברתי את החימום והתכסיתי. כשהתחלתי להזיע מחום ועם זאת לרעוד מקור, הבנתי שיש לי חום גבוה. הסרט נשאר צרוב אצלי במח.
יש לי חוויה דומה עם שיר כלשהו של קנזס
שאני לא זוכר את שמו, אבל הושמע בכל מקום בפלנטה כשהייתי חולה במשך שבוע לפני 5 שנים.
הסיפור שאינו נגמר 2
הייתי בת 6, זה היה בצהריים בטלוויזיה וצפיתי בזה עד שאמא תחזור מהעבודה. כשהיא חזרה, היא מצאה אותי עומדת על הספה בהתלהבות בלי חולצה מול הטלוויזיה, תפסה לי את היד ולקחה אותי לבית חולים. מסתבר שהיתה לי אדמת, ואת סוף הסרט לא יצא לי לראות.
לא הפסדת כלום
ואם כבר עוסקים בטראומות למיניהן:
ההורים שלי נתנו לי לראות את הסרט "דראקולה" של פרנסיס פורד קופולה בגיל שבו מאוד לא הייתי צריכה לראות אותו. אחרי ה-15 דקות הראשונות של הסרט צרחתי להם שיעצרו מהר את הקלטת, ומאז ועד היום יש לי טראומה ופחד נוראי מערפדים (ועדיין לא אזרתי אומץ לראות לו שניה מהסרט הזה עוד פעם).
ספרי לי על זה...
תמיד הייתי הבת דודה הקטנה במשפחה (אחים אין), והיתה בעיה כשהיו משאירים אותי לבד בבית עם בני דודים שלי והם היו רואים סרטים. אז אבא שלי נתן הוראה לבני הדודים, שכל פעם שיש קטע בסרט שאני קטנה מדי לראות (אלימות או סקס) שיגידו לי ללכת לעמוד בחדר השני ויקראו לי כשנגמר. והמאנייקים באמת עשו את זה. ואני התמימה באמת הלכתי כל פעם מאחורי הקיר ולא הצצתי.
בסוף, כמובן, מצאתי הזדמנות כש*אני* לבד בבית ופשוט ראיתי את הטורף ואת משחק ילדים וכל הדברים האלה שהם השאירו חופשיים ליד הוידאו, והם הפכו דווקא לסרטים האהובים עליי לזמנו.
אחותי היתה עושה לי משהו דומה. בקטעי ה"לא לילדים" היא פשוט היתה מכסה לי את העיניים. פתרון סביר למדי, נכון? אז זהו – שלא. יצא ש'פארק היורה' היה חוויה מזוויעה. בכל פעם שיש חשש לרגע לא מתאים, אז פתאום היד שלה היתה מכסה לי את העיניים, וכל מה שיכולתי לשמוע זה את הצרחות הנוראיות של האנשים ואת השריקות האיומות של הדינוזאורים. מה שדמיינתי שקורה שם היה הרבה הרבה הרבה יותר גרוע ממה שבאמת ראו בסרט.
גם לי עשו בדיוק את אותו הדבר כשידרו את פארק היורה!
אחרי שראיתי את הסרט (בלי צנזורה) גיליתי שהסרטים שעברו לי בראש קצת מוגזמים ובכלל לא קרובים למה ששודר……
מסכנה:
אל תצנזרו לילדים קטנים קטעי אלימות – זה מה שעושה להם את הסיוטים, לא האלימות.
בדיוק מה שקרה לי עם מכסחי השדים.
לי *לא* כיסו את העיניים במכסחי השדים
וכתוצאה מזה פחדתי מהכלב ההוא מאוד.
מאוד-מאוד.
פחדתי ללכת בלילה לבד בחושך, שהוא לא יתפוש אותי.
אווו...
אחרי דווקא רדפו כלבים, אבל בלי שום קשר ל"מכסחי השדים" (אני מקוה).
מלך האריות
היה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע לפני בארך עשור (או אפילו יותר). זו הייתה חוויה מדהימה שאני עדיין זוכרת: הייתי עם אבא שלי, ושני האחים שלי בקולנוע גיל (לשעבר) בקניון מלחה(!)
אני זוכרת כל פרט מהסרט (טוב…זה כנרא כי יש לי אחות קטנה שחורשת על הסרט בוידאו מאז שהיא נולדה (כשהיא נולדה היה רק וידאו הארץ)).
יש תקופות שבהן אני הולכת לראות די הרבה סרטים בקולנוע ואני ממש (אבל ממש) לא זוכרת מתי/עם מי/איפה/למה ראיתי את הסרט.
אני זוכר את רוב ההקרנות שהייתי בהן
אולי כי אני לא הולך לקולנוע יותר מכמה פעמים בשנה ואולי כי יש לי את מה שהוגדר כאן כ"זכרון לשטויות". אני זוכר מה היו כנראה שלושת הסרטים הראשונים שראיתי:
שלגיה ושבעת הגמדים (כנראה מדובב), ראיתי עם אמא שלי.
מותק הילדים התכווצו, ראיתי עם אחי.
המסע לעמק המופלא (זה עם הדינוזאורים), ראיתי עם סבתא שלי.
כל ההקרנות הנ"ל היו בגוש דן, סביר להניח בדיזנגוף או בקניון איילון, כולן מגיל גן. אני זוכר שראיתי גם את בת הים הקטנה כשיצא, אבל אז כבר הייתי בכתה א'. משום מה, אני זוכר הכי טוב דווקא את ההצגה פיטר פן ואת החוטים שעזרו לחנוך רוזן לעוף (ואת קפטן הוק צועק "אתה רואה איך שאני מזיע" וחבר אומר לי אח"כ שהוא ראה).
אם כבר,
הסרט הראשון שראיתי בקולנוע היה בייבי, על חוקרת שמוצאת דינוזאורית קטנה ביער. זה היה בקניון איילון, ממש לאחר שפתחו אותו, והלכתי עם אימא.
לפני בערך שנה נתקלתי בסרט הזה בכבלים, והוא נראה מיושן בצורה מחרידה, אבל אני זוכרת שאז מאוד נהניתי ממנו.
השם המלא של הסרט
הוא 'בייבי: סוד האגדה האבודה', ולמרבה הזוועה, זה תרגום מדויק של השם המקורי שלו.
http://www.imdb.com/title/tt0088760/
והמכשפה משלגיה
לא עשתה לך טראומות לכל החיים? (הקטע שבו מראים אותה בפעם הראשונה שבו מראים קלוס-אפ מטורף שלה ואת הצחוק האיום שלה… אמאלה…).
לא, טראומות זו המחלקה של היפהפיה הנרדמת
?
המכשפה? הנסיך שדומה לבובת קן? (האמת היא שראיתי את "היפיפיה" רק פעם אחת, כך שאני לא כל כך זוכרת מה היה שם).
הא... מעניין. ל''בת הים הקטנה''
הסצינה הזו דווקא לא היתה כל כך נוראית, מבחינתי. מאוד דומה במהותה לסצינת 'אורסולה התמנונה הענקית', שבו היא גודלת ומשתפדת על התורן של הספינה ב"בת הים הקטנה".
אבל לכל אחד יש טראומות מדברים אחרים, ולפעמים גם משונים למדי.
גדלה
מתילדה, לאאאאאא!
הא?
כתבתי משהו לא בסדר? אהה… אני מצטערת… לא התכונתי. (???)
צורת הפועל הנכונה היא 'גדלה', לא 'גודלת'.
בדיוק כמו שצריך להגיד 'ישנה' ולא 'יושנת', שהוא שיבוש לשוני.
סליחה סליחה
(בכלל לא ידעתי על זה)
סצינה קלאסית
היא טבועה לי בזיכרון משום מה.
איזה קטנה היא!
אגב, דווקא בקטע של סרטים ראשונים שראיתי 'm drawing blank.
הסרט הראשון שאני זוכרת שראיתי בקולנוע היה "פנטזיה", ואני רק זוכרת שאיחנו כי אבא לא מצא חניה, ומאוד אהבתי, למרות הקטעים המפחידים.
אני מצליחה לזכור קולנוע רק מאז גיל 12, ואני לא יכולה להגיד חד משמעית אם באמת רק את פנטזיה ראיתי בקולנוע.
אני גם זוכרת שאבא שלי לקח אותי לפנטזיה.
אני חושבת שהוא קיווה שהסרט יעורר בי אהבה למוזיקה קלאסית. זה לא הצליח.
עד היום הוא אומר לי שאם הוא היה משנה משהו אחד בגידול של אחותי ושלי, הוא היה משמיע לנו מוזיקה קלאסית מבוקר עד ערב.
סרט ראשון בקולנוע...
לא היה ממש בקולנוע, אם להיות כנה, והוא זכור לי בעיקר כי זו גם היתה הפעם הראשונה שראיתי סרט לבד. ההורים שלחו אותי בגיל 6 לבד למתנ"ס לראות הקרנה של בת הים הקטנה. אני לא זוכרת שום צפיה בסרט (שאינה בבית) מלפני כן.
הסרט השני היחיד שאני זוכרת מהקולנוע לפני גיל 12 הוא פארק היורה, הסרט היחיד אליו הלכתי עם *שני* ההורים שלי, ועוד להקרנה של עשר, שהיתה ממש מאוחרת לגילי. דווקא לא עשה לי טראומות.
הראשון שלי היה ''הסיפור שאינו נגמר''
סרט כ"כ מתאים להיות הראשון בקולנוע! הנופים, המפלצות, פאלקור- הכל על מסך גדול. שנים אח"כ הייתי חולם על הסרט הזה.
ל''הסיפור שאינו נגמר''
בסרט הזה יש את אחת הדמויות הכי מפחידות בהיסטוריה של הקולנוע. הזאב. אלוהים, גם כשהייתי רואה את זה בבית, בצפיה העשירית הייתי מפחדת ממנו. אם זה היה הסרט הראשון שהייתי רואה בקולנוע לא הייתי חוזרת לשם יותר ולא הייתי כותבת כאן כרגע.
כלכך נכון...
הזאב הזה מטורף! יואו זה סרט נפלא- אני חייב לקרות אותו שוב.. ותאמת ה-2 וה-3 לא היו עד כדי כך נוראיים, נהנתי גם בהם (אני מבקש, אבא שלי עזר באפקטים של ה-3).
יש 3?
בכלל לא ידעתי על קיומו. מצד שני גם לא כל כך התעניינתי אחרי שראיתי את 2… אבל אני בטוחה ש-3 היה מעולה ושאבא שלך עשה בו עבודה מצויינת! (ממש מגניב)
יש 3?
תאמת אני לא כלכך זוכר אותו, אבל הוא בטח היה מסריח.. הוא בכלל היה עם הילד הזה מלשחרר את ווילי. זה מה שהכי עיצבן אותי בסרטי המשך- לא יכלו לשמור על אותו שחקן?
אררר... הוא לא
מה גם שמספרים שהוא נוהג לומר "אני עשיתי את האפקטים של 'הסיפור שאינו נגמר"', ורק כשדוחקים אותו לפינה הוא מודה שמדובר בסך הכל בסרט השלישי המושמץ…
רגע, רגע, רגע
שאני אבין, מר ברזל היקר, האם אתה משמיץ את אבי?
חלילה, הכל מאהבה
(אם כי הנטייה שלא להחזיר אימיילים זה כנראה משהו שעובר אצלכם במשפחה)
עזוב אותך משטויות, למי יש כוח?
אני גם זוכרת שאבא שלי לקח אותי לפנטזיה.
בתור מי שדווקא כן עשו לו את זה (השמיעו לו מוסיקה קלאסית מהבוקר עד הערב) – זה לא ממש עוזר…
אני לא מצליח להזכר
אם ראיתי קודם את פנטזיה או את דמבו הפיל המעופף. אחד מהם הוא הסרט הראשון שראיתי אי פעם בקולנוע.
מי הופץ קודם? (אני כמעט בטוח שפנטזיה הופץ מחדש במסגרת איזו חגיגה של דיסני, אולי 60 שנה או משהו כזה).
מה הסרט הראשון?
אני לא מצליח לזכור, אבל אחת ההקרנות הראשונות שלי הייתה הקרנה כפולה – טרזן הראשון עם ג'וני וסופרמן 1. באופן די צפוי ליבי נטה לסרט הצבעוני והמודרני יותר וכך במשך שבועות ניסיתי לעוף ברחבי הבית כשאני עוטה לגומי את הפיג'מה הכחולה ואת השמיכה האדומה שלי. לאמא שלי עדיין יש סיוטים בלילה שאני מחליק לקחת את יכולת התעופה שלי לשלב הבא וקופץ מהחלון. התקנו סורגים יומיים אחרי הסרט.
ואני מתנצלת אם אני מגחגחת על נושא כאוב. זה פשוט מצחיק.
ועכשיו מציקה לי השאלה...
כתבת "לגומי" (במקום "לגופי") בכוונה או שזו פליטת מקלדת?
ועכשיו מציקה לי השאלה...
איפה המגיה האישי שלי כשצריך אותו?
אכן פליטת מקלדת (בחירת מילים מעניינת…), ממש כמו לכתוב להחליק במקום להחליט.
אם תחפשו אותי אני מתחבא מאחורי הדיסלקציה שלי.
אתה לא מתחבא כל כך טוב
(או שמא – יותר מדי טוב) אחרת היית כותב "אני מתחבא מאחורי הדיסקלציה שלי"
הי!!
אני מוחה בתוקף על כל סוג של זלזול בשרה! את צריכה להודות על הזכות שהייתה לך להיות נוכחת בכזה דבר!
סליחה סליחה
לא התכוונתי לזלזל בשר"ה! התכוונתי לזלזל בכיסאות לא נוחים, ובשש שעות רצופות של לא לזוז מהן. כל סרט אחר היה גורם בדיוק לאותו האפקט (אם הוא היה נמשך כל כך הרבה זמן ).
חוויות צפייה ייחודיות
יש לי חוויה אחת מבדרת במיוחד.
כל המשפחה (אבא, אמא, אני ואחי) הלכה לראות את "שכחו אותי בבית", בבכורה ארצית בליל שישי. המקום – קולנוע רב-אואזיס (ז"ל) שבדיוק נפתח מחדש אחרי שהפכו אותו מאולם אחד ענקי לקומפלקס. את הצפיה בסרט לא סיימנו באותו ערב משתי סיבות.
הראשונה, ההקרנה נחתכה בפתאומיות קצת אחרי אמצע הסרט – אני לא יודע מה בדיוק קרה אבל המקרין לא ממש הצליח לתקן את הבעיה ובסופו של דבר שלחו את כל הצופים באולם הביתה. השניה, כשיצאנו מהאולם התברר שהשירותים נסתמו וזה שידרג את המדרגות למפלונים מפכפכים.
בסוף חילקו לכולם הזמנות וחזרנו לשם אחרי כמה שבועות לראות את יצירת המופת של קולומבוס כפי שראוי היה שיעשה.
חוויות צפייה ייחודיות
טוב, אני מצטרף.
אחד הסרטים הראשונים שראיתי בקולנוע (לא הראשון שבהם – היו עוד לא מעט לפניו) היה "מקס הלוחם בדרכים" (במקור Mad Max) עם מל גיבסון השורד בעולם לאחר מלחמה אטומית. אני זוכר שהלכתי אליו עם אבא שלי אחרי דיון שלם בשאלה האןם אני מספיק גדול לראות את הסרט (שהסתכם בכך שאני מספיק גדול אבל אחי הקטן ממני בשנתיים עוד לא, מה שעשה אותי מאוד גאה). הלכנו ברגל לקולנוע, שהיה במרחק 50 מטר מביתנו (זה היה בתקופה שרוב בתי הקולנוע היו כאלה עם אולם אחד, בתוך שכונות מגורים, ולא בקניוני ענק. בעצם נדמה לי שאז לא היו בארץ בכלל קניוני ענק). מהסרט לא הבנתי הרבה, אבל התמונות של מרחבי אוסטרליה עשו עלי רושם עז, ויחד עם התחושה של "אני גדול והולך לסרט עם אבא" זו הייתה ללא ספק חוויית צפייה ייחודית.
סיפורי ילדות
סרטים מילדותי אני זוכר בעיקר אם הם הפחידו אותי. אז מ"פנטזיה" הייתה לי רתיעה כמעט עשור בגלל 'לילה על פסגת הר קירח', ובעיקר, עד היום אני מוצא ארנבים יצורים די מבהילים בגלל ארנב הרפאים מ"גבעת ווטרשיפ".
בררר.
אם אתה מדבר על ה''ארנבון השחור של אינלה'',
אני לא יודע אם קראת את הספר, אבל שם הוא עוד הרבה יותר מפחיד.
אני לא יודע על מה אני מדבר, אני לא יודע על מה אתה מדבר,
ואני בכלל לא שומע אותך. לה לה לה לה לה! אין ארנבון מפחיד! לה לה לה לה לה לה לה!
ראית את ''דוני דארקו'' לאחרונה?
אין פה אף אחד!! להלהלהלהלה!!!
זה נכון שאת הסרט ''משחקים נסתרים'' ישדרו עם שני סופים נפרדים?
כלומר, שבחלק מבתי הקולנוע יהיה את הסוף הרגיל, ובחלק את הסוף האלטרנטיבי, כמו ב-DVD?
אכן, נכון.
הסרט מופץ בשתי גירסאות שונות, שבכל אחת מהן יש סצינת סיום שונה.
רק בעיה אחת: מדובר בסרט מחורבן לחלוטין, שלא שווה צפיה בשום גירסה.
אכן, נכון.
גם בארץ הוא מופץ ב-2 הגרסאות או רק בחו"ל?
המפיצים אומרים שגם בארץ.
אין לי שום כוונה לבדוק.
אני כבר רואה את הדיונים בביקורת.
מגיב תמים כלשהו מדבר על סוף א'. עדר ילדים קטנים מיד מתנפל עליו וצועק "לא הבנת את הסרט!", ומתאר בפרוטרוט מה קרה בסוף ב'.
יצאו מהדו''ח
שנים של אירוסין, מה-זה שנים, עשורים שלמים! 10 שבועות (14 אם מתעקשים לספור את שלב ההפצה המצומצמת), 6M$
עמוק במים, 10 שבועות (או 12), 24M$
הרגע ראיתי את הטריילר ל''המוצץ''
ואני חושבת שמשהו לא בסדר איתי – התפוצצתי מצחוק. מסתבר שלוין דיזל יש יכולות קומיות חבויות. מה שהפתיע אותי הוא שבניגוד להמון סרטים אחרים מהסוג הזה – השחקן הראשי דווקא לא נראה כאילו הוא מבזה את עצמו ויורד יותר מדי נמוך כדי להשיג צחוקים. הוא נשאר וין דיזל, ולא מתנהג בצורה היסטרית, כמו שנהוג לראות ברוב סרטי קומדיה של שחקני אקשן/דרמה.
זו בהחלט היתה הפתעה נעימה ומאוד בלתי צפויה.
גו וין .
רב חן אשדוד
בשיטוטי בקניון שמתי לב שבימים א'-ה' כרטיס לסרט עולה 29 ש"ח ובסופש 31 ש"ח. אני לא יודע אם זה ייחודי לקולנוע הספציפי הזה או משהו כלל ארצי, אבל לא יזיק ליידע על כך. לא מדובר במבצע היסטרי אבל כל הנחה הינה ברוכה אני מניח. בכל מקרה, רק אולם 1 בקולנוע הזה מצוייד במערכת סראונד מרשימה והוא-הוא האולם המומלץ בקומפלקס (ובעיר. בגלובוס 1 בקניון ממול יש סראונד אבל האקוסטיקה ה"נפלאה" בקומפלקס גורמת לכך שרעש מהאולם הסמוך – ולעיתים מהקניון עצמו – נשמע באולם. שלא לדבר על הרצפה/מדרגות באולם שכל צעד מהדהד באולם. כרטיס שם עולה בכל השבוע 31 ש"ח)
רב חן אשדוד
לרב חן יש בתי קולנוע שכל השבוע כרטיס עולה 29 ש"ח (כמו בת ים ועוד כמה שאני לא זוכר) אח"כ יש בתי קולנוע כמו אשדוד שזה 29 באמצע שבוע ו-31 בסופ"ש, אח"כ בתי קולנוע שהמחיר לכרטיס 29 בהצגות יומיות ואח"כ 33 ובתי קולנוע שהמחיר תמיד הוא 35..
גם ככה כמעט כל סרט של סטיבן סיגל הוא קומדיה.
וזכור לטוב במיוחד הוא הפייבוריט שלי, על קרקע בוערת. שנים שלא צחקתי כמו בפעם הראשונה שהזדמן לי להיתקל בדבר הזה.
הטריילר למוצץ פשוט ענק!!
חחח
מה זה ''בובי לונג''?
מישהו שמע? מישהו ראה?
''בובי לונג'':
ג'ון טרוולטה, סקרלט ג'והנסון.
אמא שלה נפטרה, לכן היא מגיעה לאיזשהו בית (שהורישו לה? לא בטוחה). היא מגלה שבבית התנחלו שני אנשים – בובי לונג (ג'ונטרה), שבטוח שתיכף יכתוב איזה מאסטר-פיס, ועוד מישהו, פאנבוי שלו, שרוצה לכתוב את סיפור חייו של בובי ואיך הוא עומד לכתוב את המאסטר-פיס. משהו כזה.
יחסים, יחסים, יחסים. דיבורים, דיבורים, דיבורים. צפוי, צפוי. בינוני מינוס כזה.
גילוי נאות: לא ראיתי את הסרט. מה שהובא פה הוא תקציר העלילה כפי שנכתב בקונמוניקט ששלחו המפיצים + דעתו של רד (שלא נמצא כרגע) על הסרט.
וזה שהניסוח שלי מחורבן, זה כי הוצאתי עצבים על המקלדת, ואלה השאריות. סורי.
מה זה ''בובי לונג''?
הייתי מאוד נהנית ממנו אם הייתי עולה עליו בטעות בערוץ הסרטים בשבת ב16:00 בצהריים.
אבל לשלם כסף טוב בקולנוע..
חבל..
אכן לונג היטיבה לתאר את הסרט.
בינוני ומטה.
לחובבי ג'ונטרה, סקארלט וניו אורלינס (שמצטלמת נפלא דרך אגב).
כן, מה ששתיהן אמרו.
סרט לא נורא.
תחרות הפילקים הגדולה השנייה
מה זה פילקים?
פילקים הם שירי העם של המדע הבדיוני והפנטזיה. אלו שירים הלוקחים תמה מד"בית/פנטסטית ומדביקים אותם על מנגינה מוכרת.
למשל?
"מזל טוב, מזל טוב אנדר".
וכאן אתם נכנסים לתמונה. בעקבות תחרות פילקים מוצלחת במיוחד שארגנה אסטרו-נעמי ב2002, הוכרזה תחרות הפילקים הגדולה 2. אתם מוזמנים לבוא ולתרום מפרי מקלדתכם. התחרות והפרטים:
http://www.starbase972.com/modules.php?name=Content&pa=showpage&pid=156
מאוד מאוד אוף טופיק, אבל...
רק רציתי לציין שהמחשב אכל את ההגדרות שלי (או משהו. נראה לי שמישהו ניקה אותו מקוקיז), ומאז מסרב לספר לי דברים כמו מה קראתי, הודעות חדשות, וכו', אז אם מישהו מגיב להודעה שלי ואני מתעלמת, זה לא אישי…
אני מניח שאין לך התאמה אישית
את יכולה לארגן לעצמך אחת כזו, ואז לא תהיי תלויה בזכרון המעורער של המחשב שלך.
והתאמה אישית יש לך?
אם כן, אז אין לך בעיה – פשוט התחברי אליה מחדש.
אם לא, למה את מחכה?
http://www.fisheye.co.il/user?Mode=Login
תעשי 'התאמה אישית' וזה לא יקרה שוב.
זה מה שקורה כשאין התאמה אישית.
כשזה נעשה במודע זה פחות מצחיק
לא נכון :)
להפך
חוץ מזה שאח"כ אי אפשר להמשיך בזה (או שזה עוד יתרון)
חייב עזרה!
העיצוב של האתר אצלי הוא עיצוב עין הדן!
איך מחזירים לעין הדג?
לך למילון האתר,
לערך 'עין הדן' (ממנו, אני מניחה, קיבלת את העיצוב הנוכחי). בסוף ההסבר מהו 'עין הדן' יש לינק במילים "על כנו". לחץ עליו.
יש דרך אחרת להידבק בזה?
כי אם לא, אני בעד לתת למי שכבר נמצא בסביבות ה"על כנו" ולא לוחץ עליו להתבשל קצת.
אני מניחה שהוא התבשל מספיק.
אני מנחשת שאנשים שנדבקו ב'עין הדן' לא מנסים ישר ללחוץ על כל שאר הלינקים. נראה לי שהתגובה הראשונה היא בדיקה מהירה שכל האתר נראה ככה פתאום, יחד עם איזה back או שניים (כי אולי זה יעזור). רק אחר כך פונים לדוחקו, ואז צריך לחכות שמישהו יענה.
בכל מקרה, להגיד למישהו שאין לזה פתרון, גובל באכזריות לשמה. לעניות דעתי, מי שאמרו לו דבר כזה לא יחשוב שאולי בכל זאת יש מה לעשות, אלא פשוט יעזוב את הדו"חקו בידיעה שזהו. זה סופי.
אני מניחה שהוא התבשל מספיק.
כשזה היה אצלי הוא עבר אחרי כמה זמן…..
ו*טוב* שעכשיו אני יודעת איך לסדר את זה לפעם הבאה.
לא, אכזרי זה להשאיר את הקישור
בלי לתת אזהרה.
אבל אכזרי זה כיף
והודעות הפאניקה והמצוקה האלו נהיות יותר ויותר משעשעות.
לא נוגד.
זה ייכנס בשלב כלשהו ל-FAQ.
כנראה כבר בסבב העדכונים הבא, לכשיבוא.
זה ייכנס בשלב כלשהו ל-FAQ.
חבל…. זה מצחיק.
גם כשזה קורה לך :) (אני מדברת עם עצמי ואנוכי..)
50 הגדולים של מחצית העשור
היום נוסף לאתרי הדל "שמנת בצל", עמוד חדש ובו רשימת חמישים הסרטים הטובים (לטעמי) של השנים 2000-2004.
http://city.limmon.net/city.asp?user=265&pid=34966
כן, אני יודע שטכנית העשור התחיל רק ב-1.1.2001, אבל בואו לא ניטפל לקטנות.
רק מתוך סקרנות
איך "סיפורו של אביר" מצא את דרכו לרשימה הזאת? (הוא מאוד בולט בשטח, תשים לו לפחות שחפץ)
באותה צורה שרקויאם לחלום מצא את עצמו בחוץ
למרות שמבחינת הקונצנזוס, יש לו מקום בעשיריה הראשונה, רקויאם לא עושה לי את זה. סיפורו של אביר נראה לי איכשהו יותר ויותר מהנה בכל פעם שאני רואה אותו. הוא סרט קומי קליל, לא מחייב, עם קטעי "ספורט" אמינים ומצולמים היטב.
אחת המטרות של "שמנת בצל" היא לעודד את רעיון החלפת המבקר הנחשב וההמון הזועם בצופה האינדבידואל כמחלק לטוב ולרע. בכל פעם שאני נתקל בדרוג המבקרים בעכבר העיר, או נזכר ששלושת חלקי שר הטבעות מדורגים בין 13 הגדולים בימד"ב, אני חש צורך בקידום הרעיון. מבחינתי, לא הייתה הצדקה לקיום האתר אם הייתי מנסה להתאים את הרשימה לטעמם של אחרים.
רק להמחשה, נורטון דירג את מגנוליה במקום הראשון בכל הזמנים ונונין בחר בלשבור את הגלים. את שניהם לא אהבתי (את הסרטים, לא את נורטון ונונין ), אבל אני שמח שהרשימות שלהם כל כך שונות זו מזו ומהרשימה שלי.
בגלל זה, אגב, אני מאוד אשמח אם עוד אנשים ישלחו לי רשימות שלהם שאוכל לפרסם.
רשימה מעניינת
אני מרשה להרשי לצלול לתוך דף התגובות בהופעה נדירה כדי לתת לך ח"ח על הרשימה וכדי לאמר תודה על אותם דקות כיפיות שאתה נותן לי כל פעם שביקורת שלך (לא חייבת להיות בקורת ען דגית רשמית) מופיעה באתר. הרשימה מעניינת מאוד. כמובן שהיא חופפת מעט לרשימה הפרטית (הבלתי כתובה),שלי. בנוסף להיותה רשימה עין דגית באופן מובהק (אבל זה לא חסרון, להפך). ספוילר למקום הראשון:
דווקא את אמלי יצא לי לראות רק בשבת האחרונה, אחרי המון הזדמנויות מפוספסות. ואני מניח שצפיה נוספת תכניס אותו לטופ 10 אבל לא תדיח את ממנטו מהמקום הראשון. יעניין אותי לשמוע מה תחשוב על "שבע שנים של אירוסין".
דרך אגב: יש פרדוקס בין רשימת המאה שלך לרשימה הזאת.
ובמידה ושוב אני אתעכב שנה או יותר עד להודעה הבאה, אני רוצה לנצל במה לא חגיגית זו (כולה דוחקו במרץ) כדי לאמר תודה רבה לעורכים- אני פשוט לא יכול להבין איך אתם עומדים בזה ומצליחים לשמור על חיים פרטיים – ולכמה כותבים נוספים מלבד פינגווין שמעלים לי חיוך על
השפתיים ברגע שאני רואה הודעה ארוכה שלהם מתנוססת בגאון : נורטון, נונין, טווידלדי
,קיפוד וכמובן האחד והיחיד דן ברזל.
(כל מי שחושב שהיה צריך להכלל ולא נכלל, נא לא להעלב. זאת באמת הודעה ספונטנית ואני בטוח שיש עוד כמה שכבודם באמת באמת מונח, ככה טוב, יציב, כמו סלע, במקומו).
די, תמשיך
כן, יש סתירה בין הרשימות ולמען האמת, גם עם "פינגווין הזהב". הסיבה היא שאת רשימת 100 הגדולים ממנה התחלתי את האתר, ערכתי לפני משהו כמו שנה וחצי ודברים השתנו מאז (בדיעבד, לא הייתי נותן ל"האיש שלא היה שם" את פרס הסרט והבימוי, אלא לאמלי). נראה לי שזה חלק מהכיף, לגלות שאני כבר לא רלוונטי לעצמי.
תודה!