רובוטריקים

מאת
פלאפי
– פורסם ב 12 ביולי 2007Posted in: ביקורות
שם רשמי
רובוטריקים
שם לועזי
Transformers
סרט מס' 1 בסדרת רובוטריקים
בימוי
מייקל ביי
תסריט
אלכס קורצמן
ג'ון רוג'רס
רוברט אורקי
שחקנים
ג'וש דוהמל
טייריס גיבסון
מייגן פוקס
שיה לה-באף
לדף הסרט

במקור: Transformers
במאי: מייקל ביי
תסריט: רוברטו אורקי, אלכס קורצמן
שחקנים: שיה לה באף, מגאן פוקס, רייצ'ל טיילור, אנתוני אנדרסון, ג'ון ווייט, ג'ון טורטורו

קשה למצוא סרט אקשן שמתייחס לצופים בכבוד, עם עלילה שלא נכתבה על ידי להקה של פרות ים, ועם דיאלוגים אמינים, קורטוב של הומור משובח ומעט מודעות עצמית. מייקל ביי יצר סרט כזה, שפונה גם לקהל המעריצים המשולהבים, וגם לקהל חדש שלא ידע צליל שינוי צורה מהו; 'רובוטריקים' הוא פנינת צלולויד בים של מוצרי צריכה קיציים.

זה מה שרציתי לכתוב. באמת רציתי. אבל גיליתי שיש דבר העומד בפני הרצון, וקוראים לו מייקל ביי.

אז מה קורה בסרט? ספייק סאם וויטוויקי (שיה לה'בוף – 'קונסטנטין', 'אני רובוט' ובשנה הבאה הבן של אינדיאנה ג'ונס) הוא נער מתבגר ולא מקובל, שמגלה שהמכונית שאבא שלו קנה לו היא בעצם רובוט ענק. פתאום מגיעים לכדור הארץ עוד רובוטים כאלה, שמסוגלים להפוך לכל מיני דברים מגניבים כמו מסוק, טנק, מטוס, ורדיו-טייפ, הולכים מכות והורסים כל דבר שהם נופלים עליו. The End.

ההתחלה של 'רובוטריקים' דווקא מבטיחה. אחרי סצינת השמדה טוטאלית של בסיס אמריקני צבאי בקטאר, העלילה עוברת אל מר וויטוויקי הצעיר. הוא מנסה להתחיל עם מיקלה (מייגן פוקס. אתם כנראה לא מכירים אותה, אבל לי היא מזכירה את בר רפאלי. והיא נראית ממש ממש מדהים), כשהמכונית שלו עושה לו צרות ושיגועים. בין לבין, הסרט גם עוקב אחרי החיילים ששרדו את המתקפה על קטאר, המפקדים עמוסי הפאתוס שלהם, ורובוט קטן דמוי גרמלין שמשוטט בחופשיות במטוס של נשיא ארה"ב, בלי לגרום לאף הרמת גבה מצד אנשי האבטחה. המכונית של סאם הופכת לרובוט גדול וצהוב ושולחת את ה-Bot signal אל עבר העננים, וכמה דקות אחר כך מתחילים ליפול רובוטים משמי אמריקה. "או," חשבתי לעצמי, "אפשר להתחיל ליהנות באמת."

איזו טעות.

אחרי הכישלון של 'איילנד', אני לא יכול להסביר איך איזשהו אולפן נותן זיכיון בשווי מאות מיליוני דולרים למייקל ביי. הכישרון היחיד שלו שאני הצלחתי להבחין בו, הוא היכולת לקחת סרט על רובוטים ענקיים שהולכים מכות, עם תקציב של 150 מיליון דולר, ולהפוך אותו לשעתיים וחצי מעוררות פיהוק.

שורה של כשלים הופכים את 'רובוטריקים' לסרט מבולבל, אבל אני מניח שמה שייזכר ביותר בתודעה הקולקטיבית הוא העיצוב החדש והנוראי של הרובוטים. בניסיון לתת להם מראה פחות מצועצע ויותר חייזרי, כל אחד מהם עוצב כאוסף של אלפי גושי מתכת אפרפרים, שנראה ונשמע כמו הרובוטים האחרים, בלי שום מאפיין חיצוני מובהק שיבדיל ביניהם. כאילו שזה לא מספיק, ביי מצלם את כל סצינות האקשן במצלמה רועדת וקלוז-אפים מטורפים, שודאי נועדו לתת לקהל תחושה שהוא נמצא במרכז ההתרחשות, אבל בתכל'ס כל מה שהם עושים זה כאב ראש. כשהמצלמה יוצאת מהתקריב, היא מקיפה את הגיבורים במעגלים גדולים, שאולי נראים יפה, אבל מאד הפריעו לי להבין מה קורה. את האחוז המזערי של שוטים לא נוראיים אפשר לזהות על ידי המעבר להילוך איטי. בהרבה מהסצינות מצאתי את עצמי יושב משועמם, בוהה במסך ומחכה שאחת הדמויות תסביר לי מה קרה עכשיו. אין לי מושג מי מהרובוטים שרד את הקרב האחרון, אין לי אפילו מושג מה קרה בו. היו שם חיילים, ואם אני מכיר את התבנית בה ביי אופה את הסרטים שלו, בטח אחד הרעים שחשבנו שמת חזר במפתיע בשביל להנחית מכה אחרונה. אבל אני לא יכול להגיד לכם בוודאות אם זה קרה או לא, ולא מחמת הספוילרים.

ועוד לא התחלתי לדבר על התסריט. זה לא שציפיתי לתובנות על הנטייה של אנשים להאניש חפצים דוממים. אחרי הכל, יש גבול למה שאפשר לצפות מסרט על זן חייזרי של רובוטי ענק שמגיעים לכדור הארץ ונלחמים זה בזה. אבל קיוויתי שסרט שספילברג חתום עליו לא יגיע עם תסריט כל כך מטופש. תחשבו על כל קלישאת סרטי פעולה שאתם מכירים, ורוב הסיכויים שתפגשו אותה ב'רובוטריקים'. פטריוטיות מוגזמת, נאומי מוטיבציה מעוררי גיחוך, חייל עם ילדה בבית, דרג פיקודי שלא מבין מהחיים שלו. הכל שם, מוגדל, עם תוספת גבינה. כשהדוגמנית הבלונדינית בת ה-25, שהיא במקרה אחד המוחות הכי מבריקים לניתוח צפנים בעולם, אומרת "אתם צריכים לעזוב את טרנספורם פורייה, ולהתחיל לחשוב על מכניקת קוונטים!", תהיתי אם מדובר בסוג של הומור עצמי מתוחכם. אבל עם התקדמות העלילה, כשמגטרון שואל האם המניע של סאם הוא פחד או אומץ, ושר ההגנה מצהיר על חיילי צבא ארה"ב ש"החבר'ה האלה באמת לא מתכוונים להפסיד", הבנתי שהעולם אולי המשיך הלאה, אבל מייקל ביי עדיין תקוע בשנות ה-80.

התסריט גם לא מבזבז זמן על אפיון דמויות, או קביעת מניעים. הטובים טובים כי הם טובים, והרעים רעים כי הם נלחמים בטובים. הטובים ("רובוטריקים") קיבלו סצינה קצרה בה כל אחד מהם מצהיר את השם שלו ואומר איזה משפט שאמור להגדיר את האופי שלו. הרעים ("שקרניקים") קיבלו עוד פחות מזה. אפילו בסדרה המצויירת, שהיתה, להזכירכם, סרט פרסומת ארוך לצעצועים, היה להם יותר אופי. וזה לא שאין בתסריט רעיונות טובים. יש קטעים שהיו יכולים להיות מצוינים, כמו טיול ברחבי העיר עם קוביה שמעניקה חיים למכונות (כולל מכונת פחיות שתייה), או כשחבורת רובוטי ענק מתחבאים מההורים של סאם בחצר הבית שלו. אבל הם לא ממצים את הפוטנציאל שלהם. חלקם נקטעים באמצע, וחלקם שם רק בשביל לספק איזה פאנץ' ליין מטופש. בכלל, הניסיונות להצחיק כמעט אף פעם לא עובדים.

מה שכן, אין לי שום תלונות לאנשים הנפלאים ב-ILM. האפקטים המיוחדים שבסרט הזה הם מהמשובחים שראיתי אי פעם. הם מפרטים כל אלמנט בעיצוב הנוראי של הרובוטים, ומספקים לקהל את ההרגשה שהוא נמצא בליבו של מגרש גרוטאות. התנועה של הרובוטים אורגנית להדהים והם משתלבים בצורה מושלמת בסצינות המצולמות בכל מקום שהם מגיעים אליו. ההרס מרהיב, ושינויי הצורה מרחו לי לא פעם חיוך על הפרצוף. אבל למה לעזאזל כל זה מתבזבז על הבימוי של ביי?

מה שבאמת מעציב אותי זה שמי שירצה ללכת לסרט הזה ילך, בלי קשר לביקורות. הסרט יהיה שובר קופות היסטרי, מייקל ביי ימשיך להיחשב כבמאי אקשן טוב, בעלי אולפנים ימשיכו להפקיד בידיו הפקות ענק של מאות מיליוני דולרים, ואני רק אשב בצד, ממורמר על הפוטנציאל המבוזבז. כי העתיד מלא ברעיונות טובים שייהרסו על ידי מייקל ביי.

תגיות: