משחק הדמים

מאת
MuchRejoicing
– פורסם ב 7 במרץ 2007Posted in: ביקורות

במקור: First Blood
במאי: טד קוטצ'ף
תסריט: סילבסטר סטאלון, מייקל קוזול, וויליאם סקהיים
שחקנים: סילבסטר סטאלון, בריאן דנהי, ריצ'ארד קרנה

אם להיות לגמרי כנה, לא באמת ראיתי את 'רמבו' (השם הרשמי הוא אמנם 'משחק הדמים', אבל בינינו, 'רמבו') בגיל ארבע, כמו שאני אוהבת לספר. יותר לקראת גיל שש, או שבע. וישא חן בעיני, ואומר "ותהי חובבת סרטי אקשן", ויהי ערב, ויהי בוקר, ואשכח ממנו פחות או יותר. ותחלופנה עשר-עשרים שנה, וישודר 'משחק הדמים' בטלוויזיה, ואומר וואט-ד'ה-הל.

יום אחד מגיע לעיירה קטנה ומשעממת אחת, אי שם בארצות הברית של אמריקה, טיפוס חשוד למראה. קוראים לו ג'ון רמבו, יש לו שיער ארוך מדי (געוואלד!), בגדים מרופטים, ושאר פרטים שאומרים, בעיקרון, שאין לו כסף אין לו. השריף של העיר מנסה לגרש אותו, ובמחשבה שנייה עוצר אותו על שוטטות. השוטרים בתחנה מתעללים בו קצת, סתם, בשביל הכיף. בתגובה, רמבו מכסח להם את הצורה ונמלט. המרדף מתחיל. השוטרים עושים את טעות חייהם ועוקבים אחריו ליער, אך היער הוא הטריטוריה הטבעית של רמבו – הוא יודע להסוות את עצמו, לצוד לעצמו אוכל, ולחסל כל איום שלא יהיה. והאיום, כלומר השוטרים, מגלים את זה די מהר.

במבט ראשון, ובגיל שש, 'רמבו' הוא סרט אקשן סטנדרטי ומהודק; יש לו גיבור על סף העל-אנושי, יוצא יחידה מובחרת – כל כך מובחרת, למעשה, שהוא היחיד מחבריה ששרד – בעל עיטורי צלב כאלה ואחרים ומומחה ללוחמת גרילה. הגיבור מגולם על ידי סילבסטר סטאלון, בין המרכזיים והרווחיים בשחקני הז'אנר לדורותיו. יש בסרט סצנות חזקות וזכירות במיוחד – בעיני הטובה שבהן היא "רמבו תופר את עצמו", אבל גם "רמבו מזנק מהשיחים" על נגזרותיה הן מוצלחות מאוד. יש בו נאום מופרך שבו ה"רעים" מוזהרים לגבי יכולותיו של אותו גיבור ("מה זה 200 איש על רמבו? רמבו אוכל אותם בלי מלח לארוחת בוקר ומקנח בארנבת ששיתק ממרחק של מאה מטר באמצעות מבט עיניו בלבד", או משהו). יש בו לחימה מלאת אדרנלין ביערות, נהרות, מנהרות ועיירות. יש בו אחד-מול-רבים, כשהאחד מיומן והרבים חמושים-היטב. וכמובן, הסרט מקפיד לעשות "בום" מפעם לפעם, והתוצאה היא שלל שריפות מלהיבות. מה עוד צריך, בעצם?

במבט שני, ובשנות העשרים לחיי, רמבו הוא, באופן מפתיע, סרט טוב בהרבה. הוא הרבה יותר ביקורת חברתית מסרט אקשן, ועוד כזו שהיא לא פשוטה ולא מטופשת. ה"רעים" הם לא רוסים ולא ערבים ולא טרוריסטים – הם שוטרים אמריקאים בעיירה קטנה, שרוצים לשמור על הסדר בעיירה שלהם, ואחר כך לנקום את מותם של חבריהם שנהרגו. כאלה שבנסיבות לא שונות בהרבה היו יכולים להיות הגיבורים בסרט. פוצים, כן, טיפשים ואלימים, אולי, אבל בסך הכל לא הרוע האולטימטיבי. הגיבור הוא אמנם יוצא יחידה מובחרת שלחם בוייטנאם, אבל הוא לא בדיוק מכונת ההרג המושלמת. הוא פוסט-טראומתי לחלוטין וכלל לא מסוגל לתפקד באזרחות, וזה, בין השאר, מה שמוביל אותו למצב בו הוא נמצא. החברה האמריקאית של הסרט לא מסוגלת להתמודד עם הלוחמים שהיו בוייטנאם ובסך הכל רצו לחזור הביתה בשלום, והם בתורם לא באמת מסוגלים לחזור הביתה עד הסוף, וכשהמצב בעייתי הם פתאום שוב שם, במלחמה ההיא. סילבסטר סטאלון מרשים למדי, למען האמת – גם כלוחם כל-יכול וגם כשהוא מתפרק. עד לא מזמן, אם היו שואלים אותי מה יכול לעורר בי דחף אימהי מודחק ולגרום לי לרצות ללטף את סטאלון על הראש כמו ילד קטן ואבוד, רוב הסיכויים ש"רמבו" לא היתה התשובה הראשונה שלי. אז כן, הקול שלו קצת מעצבן, והוא לא השחקן הכי מוכשר בעולם, וקשה לשכוח שהוא סטאלון, או "רמבו", ולהתחבר לג'ון רמבו הדמות. אבל הוא בהחלט מתעלה על ריצ'רד קרנה, שקלישאתי לחלוטין בתפקיד המפקד שלו מוייטנאם שבא לעזור בסיטואציה הבעייתית. והוא לא נופל מבריאן דנהי, השריף של העיירה, שמצליח להיות האיש הרע שהוא בעצם בן אדם די בסדר, סתם עקשן מדי. למרות כל זה, או בעצם לצד כל זה, הסרט נשאר גם סרט אקשן טוב, אמין ויעיל, שלא התיישן יותר מדי.

למעשה, ל-'משחק הדמים' יש שתי בעיות מרכזיות: 'רמבו' 2 ו-3. 'רמבו 2' הוא סרט אקשן יעיל ומבדר, פחות או יותר; 'רמבו 3', שמכיל את אנשי הטאליבאן האמיצים, הוא בעיקר דבילי. שניהם הופכים את 'רמבו', לפחות בזיכרונם של רוב הצופים, מסרט אחד מורכב, לסדרת סרטי אקשן פשוטה. כך ייעשה, כנראה, למי שיצר סרט טוב ומצליח, ואז מכר את נשמתו בעבור בצע כסף – תראו את מטריקס. אבל תתעלמו לרגע, אם אתם יכולים, מזה שזה רמבו, ומזה שזה סטאלון, וממה שאתם יודעים על הסרט, ומזה שיוצא בקרוב עוד אחד (למה, לעזאזל?), ומכל ההתייחסויות אליו בכל הסרטים והסדרות והבדיחות. אתם אוהבים סרטי אקשן? לא ראיתם את רמבו (או אולי ראיתם, מזמן, ואתם לא ממש זוכרים)? תנו לו הזדמנות – אולי הוא יפתיע אתכם לטובה.

תגיות: