כל הישג קופתי שהיה או
לא היה השבוע התגמד
לעומת התגלית החשובה של
סוף השבוע הזה: תרוץ
חדש לגמרי לאי-הצלחה של
סרטים. עד היום, כשסרט
לא השיג את הסכומים
המצופים ממנו, היה נהוג לומר "בדיוק היה פרק חשוב ב'אמריקן איידול"' או "ירד גשם במערב התיכון והאנשים נשארו בבית", או "הקהל לא בוגר". השבוע התווסף לרשימה הזאת תרוץ חדש, שאם אני לא טועה, לא נעשה בו שימוש אי פעם בעבר. אבל על כך בהמשך.
גם השבוע יצא שובר קופות ידוע מראש, שכבש כמובן וכרגיל את המקום הראשון. השבוע זה היה 'הענק', והסכום שהשיג הוא 62 מיליון דולר. כן, יהיה מי שיספר לכם שזאת הפתיחה הכי גדולה אי פעם לחודש יוני, וכאלה. אולי זה נכון, אבל לא רלוונטי. אנשים, 62 מיליון דולר זה מעט. הציפיות סביב הסרט הזה היו למשהו בסביבות ההכנסות של 'אקס-מן' (80 מיליון ומעלה), עם תקווה קלושה אך לא לגמרי בלתי מבוססת להגיע לגבהים של 'ספיידרמן', שהוא דמות רק קצת יותר ידועה מ'הענק'. שלא לדבר על כך שניסיון העבר אומר שסרטים על יצורים ירוקים ועצבניים תמיד מצליחים בקופות ('הגרינץ", 'שרק', מייק ווזאבסקי). אבל איפה כל אלה ואיפה הירוק הנוכחי.
אתם מכירים את הסיפור סביב 'הענק', נכון? אחת מסדרות הקומיקס המצליחות ביותר של 'מארוול', חברת הקומיקס שהפכה בשנתיים האחרונות ליצרנית שוברי קופות סדרתית ('ספיידרמן', 'אקס-מן', 'דרדוויל', 'בלייד'), שעוסקת בברוס באנר, המדען שבנוהל סטנדרטי של הפיכה לסופר-גיבור (חשיפה לקרינה, נפילה לבוץ רדיואקטיבי או משהו) הופך למשהו שבין סופר-גיבור לסופר-רשע: ירוק, גדול, אלים ולא חכם במיוחד, אך בעל נפש רגישה ומכנסיים סגולים. מעניין לראות איך הצליחו לתרץ בסרט את העובדה שבכל פעם שבאנר הופך לענק, הוא לובש מכנסיים סגולים. את באנר משחק אריק באנה, שחקן אוסטרלי צעיר אך מוערך, אם כי יכול להיות שאת התפקיד הוא קיבל רק משום שהשם שלו נשמע דומה, ואהובתו היא ג'ניפר קונלי ('לבירינט', ולהבדיל, 'רקוויאם לחלום') היקרה ללב רבים מאיתנו. את העיבוד הקולנועי ביים אנג לי, במאי איכותי בלי מרכאות ('סופת קרח', 'נמר, דרקון'), שניסה להפוך את הסרט ליותר מסתם אקשן חסר שכל, ולהתרכז פחות בפיצוצים ומכות ויותר בחקירת דמותו של באנר. לא, באמת. הפעלולים וכל זה הם רק ערך מוסף. השאלה האם הוא הצליח בכך נשארה פתוחה – המבקרים חלוקים, חלקם מהללים וחלקם מקללים. אנחנו נוכל לראות ולשפוט ב-17 ליולי.
אז מה קרה ש'הענק' לא כזה ענק? ועדת החקירה שהוקמה בנושא מיהרה להצביע על אשם בלתי צפוי: הארי פוטר. לא הסרט, הספר. במקרה שאתם חיים על פלנטה אחרת ולא ידעתם, הספר החמישי בסדרה, 'הארי פוטר ומסדר הפניקס' יצא לאור בסוף השבוע הזה, והתורים מחוץ לחנויות הספרים היו ארוכים הרבה יותר מאלה שליד בתי הקולנוע. תשאלו, מה הקשר בין אירוע, גם אם גדול, בעולם הספרות, להכנסות של סרט בקולנוע? אז זהו, שעד השבוע אף אחד לא חשב שיש קשר. זה לא שאנשים שקנו את הארי ויתרו בהכרח על 'הענק' (אם כי גם זאת אפשרות: במחיר שסטימצקי, עדיין תחת השפעת שבוע הספר, לוקחים על עותק של 'הארי פוטר ומסדר הפניקס' באנגלית, אפשר לראות לא פחות משישה סרטים ברב-חן. לא לכולנו יש תקציב לזה). הארי בעיקר גנב להאלק את תשומת הלב התקשורתית. תכניות בידור, שערי מגזינים, מנחי טוק-שואוז – כולם התעסקו בספר, ולא בסרט, שקצת נזנח וקצת נשכח. אתם יכולים להיות בטוחים שזה לא יקרה שוב. מעכשיו ועד עולם, מפיצי סרטים יבדקו בשבע עיניים אם בתאריך ההפצה של הסרט שלהם לא יוצא במקרה ספר של ג'. ק. רולינג. כל יום לומדים משהו חדש.
מוסר השכל נוסף שאפשר היה ללמוד השבוע: ריאליטי טי.וי. וקולנוע פשוט לא הולכים ביחד, נקודה. אחרי הכשלון העצום של
'The Real Cancun' יצא השבוע עוד סרט המבוסס על תכנית ריאליטי,
'From Justin to Kelly' בכיכובם של הזוכים בעונה הראשונה של 'אמריקן איידול' – ונכשל לא פחות. הסרט לא הוקרן למבקרים (מעניין למה), והמעטים שכן סיקרו אותו לא הצליחו להתייחס אליו ברצינות. אם יש לו ערך כלשהו, הם מסכימים, הוא קאמפי בלבד. הקהל נשאר בחוץ, והסרט הגיע רק למקום ה-11 הלא מכובד בכלל. אל תצפו ל'העולם האמיתי: הסרט' בקרוב.
ועוד אכזבה: הייתם חושבים שאם יש אדם אחד בעולם שיודע לעשות קומדיות רומנטיות כמו שצריך, זה רוב ריינר, שבין השאר אחראי ל'כשהארי פגש את סאלי' ו'הנסיכה הקסומה'. והייתם טועים. 'אלכס ואמה' היא קומדיה רומנטית חדש של ריינר: אלכס (לוק ווילסון) הוא סופר עם דדליין: הוא חייב לסיים ספר תוך חודש, אחרת הלך עליו. לשם כך הוא שוכר את שרותיה של הכתבנית אמה (קייט האדסון), היחסים בינהם מתפתחים, ובין לבין יש גם קטעים שבהם מגלמים אותם שחקנים את הדמויות בספר ההולך ונכתב. נשמע לא רע בתור רעיון לסרט, אבל הביצוע, על פי קונצנזוס רחב של מבקרים, צולע. לא מצחיק, לא רומנטי, וגם לא מצליח: 6 מיליון בלבד, זה מה שהסרט עשה. די משפיל בהתחשב בכך שהקומדיה הרומנטית הקודמת של קייט האדסון, 'איך לאבד גבר ב-10 ימים', עברה כבר את ה-100 מיליון בארה"ב. האלו? ריינר? הכל בסדר?
ובצד המשמח של החדשות: 'מוצאים את נמו' נמצא השבוע במקום השני, עם 21 מיליון דולר. נשמע סולידי, עד ששמים לב שזהו השבוע הרביעי של נמו בקולנועים. הירידה שלו מהשבוע שעבר היתה 28% בלבד. בכל מה שנוגע להישרדות ועמידות, אין על נמו, והוא הולך – עכשיו זה כבר בטוח – לתת פייט רציני ל'מטריקס Reloaded' על תואר הסרט המצליח של השנה. המטריקס הנ"ל עומד להיפרד מהעשיריה אחרי שישה שבועות בלבד, והכנסות של 265 מיליון דולר. שזה, כמו הכנסות הסופ"ש של 'הענק', הרבה, אבל מאכזב.
בשבוע הבא: 'המלאכיות של צ'ארלי' חוזרות לסיבוב נוסף, ובקנה מידה קטן יותר, סרט האימה הבריטי '28 יום לאחר מכן' יבדוק אם הוא מפחיד גם אמריקאים.
הרשימה המלאה: המספרים מייצגים את הכנסות הסרט בסוף השבוע האחרון בארה"ב, במיליוני דולרים. המספרים בסוגריים מייצגים את הכנסותיו הכוללות של הסרט עד כה.
- הענק
- מה יהיה עם הענק?
- Alex and Emma
אהרו''כ
אבל השאלה החשובה ביותר היא האם גם בסרט (בדומה לטריילר) הענק נראה ומתנהג כמו פלאבר.
זו השאלה.
הסרט ארוךךךך
עם זה היה סרט של 90 דקות ההקרנות היו רבות יותר וכך גם ההכנסות
אבל ביוניברסל לקחו בחשבון שהסרט לא יוכל לפתוח בגדול בגלל אורך הזמן שלו.
הסרט כבר שבר שיא אחד , אם הסרט יעמוד בציפיות של יוניברסל אז הפתיחה ממש לא תשנה להם בהרבה.
62 מיליון זה מצוין
'הענק'? שעתיים ורבע.
אותו האורך כמו 'אקס-מן 2'. פחות ארוך מ'מטריקס Reloaded' או 'הארי פוטר'. הרבה פחות ארוך מ'שר הטבעות' או 'טיטאניק'. אורכו של סרט לא משפיע על מידת הצלחתו הקופתית. נקודה.
הפתיחה של טיטאניק לא הייתה טובה ב-כ-ל-ל.
אם אני זוכר נכון.
בסביבות 30 מיליון.
לזמנו, זה היה בכלל לא רע.
(אבל העניין עם 'טיטאניק' הוא שהוא עשה בסביבות 30 מיליון גם בשבוע השני, השלישי, הרביעי, החמישי והשישי. ואתה יודע איפה זה נגמר).
'הענק'? שעתיים ורבע.
בטח שזה משפיע
עם הסרט היה קצר יותר היו יכולם להכניס הרבה יותר הקרנות
עם המאטריקס היה קצר יותר אז הפתיחה שלו הייתה הרבה יותר טובה מספיידר מן
ספיידר מן היה 120 דקות (יחסית קצר)וזה גם מוסיף להצלחה של הפתיחה שלו ובכלל 400 מיליון בסוף
שטויות.
'ספיידרמן' היה 120 דקות, 'הענק' הוא 137 דקות. וה-17 דקות האלה הן מה שעושה את ההבדל? אם קולנוע כלשהו מקרין את אחד משני הסרטים ברצף, בלי שום הפסקה, טריילרים או מרווחי זמן בין ההקרנות במשך 24 שעות (ודבר כזה לא באמת קורה) – ההפרש הזה בזמנים יאפשר לו להוסיף הקרנה *אחת* נוספת של 'ספיידרמן' לכל יום. וזה מה שאמור לעשות את ההבדל בין 62 ל-115 (או אפילו 90) מיליון? בקיצור, לא.
שטויות.
הענק בבתי הקולנוע הרגילים (לא אלה שפתוחים כל היום)
ל3 הקרנות בלבד
והקומדיה של קארי למשל זוכה שם ל 4 הקרנות כי הסרט קצר יחסית
בקיצר יותר הקרנות יותר כסף!!!
שטויות.
בדקת תפוסת אולמות?
נדיר מאוד שאנשים ישארו בחוץ כי אין כרטיסים.
מה גם, שאתה שבוי בקונספציה הישראלית. אם יש סרט חם ולוהט, הוא יקרין בכמה אולמות שרק צריך, כדי לענות על כל ביקוש אמיתי או דמיוני.
שטויות.
כן בדקתי
תראה מצדי שהסרט הזה היה פותח עם מיליון בלבד
לא אכפת לי כמה הוא עשה
מה שאני אומר זה שהוא היה יותר מצליח עם הסרט היה קצר יותר
יותר הקרנות = יותר כסף
שטויות.
ומה שאני אומר, זה שגם אם לא אכפת לך, אתה עדיין מדבר שטויות.
ועוד איזה שטויות: באמריקה, וגם פה
כבר השתרש המנהג להקרין סרט לוהט בכמה אולמות במקביל ובשעות הקרנה שונות. "המאטריקס רילודד", למשל, קיבל בסוף השבוע הראשון שלו בארץ משהו כמו 18 הקרנות ביום בכל מיני קומפלקסים כי הוקרן במקביל על 4-5 מסכים.
אבל למה לבדוק את העובדות כשיש תאוריה כל כך מוצלחת?
אז לפי ההגיון הזה,
'הארי פוטר' היה צריך להרוויח פחות מ'הענק', רק כי הוא ארוך יותר. עובדה שהוא הרוויח הרבה הרבה יותר. כנ"ל 'מטריקס רילודד'. איך אתה מסביר את זה?
כי בהארי פוטר היה טרול.
זאת אומרת ש''עין הדג: הסרט'' הולך להיות הצלחה בלתי מקבלת על הדעת?
זאת אומרת ש''עין הדג: הסרט'' הולך להיות הצלחה בלתי מקבלת על הדעת?
עוד לא הבנתי למה אתם מתכוונים שאתם אומרים טרול
בנאדם שלא מבין ציניות.
לא, סתם.
טרול הוא כל בנאדם שג'גואר לא מחבב.
אם ככה אז הייתי צריך להתאבד ממזמן!
למה?
יש לך שליטה מוחלטת ברשימת הטרולים של האתר. נשמע נחמד.
גם פה.
האמת, שהארי פוטר
היה יכול להשפיע.
ספר שיותר ממיליון אנשים הזמינו מראש (באמאזון בלבד) ועוד כמה מיליונים מתכוונים לקנות אותו כמה מוקדם שאפשר יכול בהחלט להשפיע על הקופות.
האמת, שהארי פוטר
יתכן, אבל זה רק אם נניח שאלו שקנו את הספר לא יכולים לוותר על 3 שעות קריאה לערב אחד לקפוץ לקולנוע וצפות בענק.
האמת, שהארי פוטר
ברור שלא! חילול הקודש!
קראת פעם ספר של הארי פוטר?
שלוש שעות?!
אם הארי פוטר
באמת כלכך השפיע על ההליכה לבתי הקולנוע, איך את מסבירה את זה שנימו, שהוא גם פונה ליעד של צופי הענק ושל קוראי הארי פוטר (ועוד שבוע רביעי) שמר יפה מאד על ההכנסות שלו?
התירוץ הזה מקביל לתירוץ: לא מילאנו את הציפיות כי לאנשים היה משהו יותר מעניין לעשות.
דרך אגב: אתמול ראיתי אקס מן בגלובוס חולון וזה היה פשוט מחריד,כמה שפוטי לואיסנה וקמילה צווחו באמצע הסרט ונסבירו לכל היושבים באולם ש"זה וולורין" ו"יש לו טפרים". בכלל, אחרי חמש דקות הסרט נשמע כמו מצעד רינגטונים.
עכשיו ירדה לי אבן מהלב.
טוב עכשיו
תכתוב 100 פעם על הלוח:
"לעולם לא אלך לסרט בגלובוס חולון"
*בלי* קופי-פייסט, יא מתחכם.
ניטפיקנג?
זה לא 100 פעם, וזה גם לא לוח.
ניטפיקנג?
clipboard זה סוג של לוח…
זה גם סוג של קליפ?
ניטפיקנג?
שאני יישב ויכתוב אותו משפט מאה פעם? זה עונש בהמשכים,חוץ מזה שמותר לראות סרטים בגלובוס חולון- רק לא בימי שישי שבת, בשעות הלילה באולמות 3 ו6 ולא סרטים עם אפקטים מיוחדים או ציפיות גבוהות.
לעולם אלך לסרט בגלובוס חולון,לעולם לא אלך לסרט בגלובוס חולון,לעולם לא אלך לסרט בגלובוס חולון…
המשך יבוא…
לא אמרתי
שהוא כל-כך השפיע.
אמרתי שייתכן שהוא השפיע.
וזה אתה (!)
זה כל מה שיש לי להגיד
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=308214&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0
זה למנויים בלבד.
ואני לא ממש מנויה. אתה יכול להגיד בבקשה על מה זה מדבר?…
רק צריך להרשם (לא עולה כסף)
מיכאל הנדלזלץ, עורך מוסף הספרים של עיתון הארץ (ומבקר תאטרון), ישב ביום שבת מהבוקר עד הערב וקרא את כל הספר בשוונג אחד (13 שעות וחמישים דקות).
"… אבל הלקחים האלה חורגים מעולם הילדים ולכן זה ספר שיכול לעניין גם מבוגרים. ספרות גדולה זה לא, אבל זה עשוי מעולה, בהרבה מחשבה, אהבה
והתלהבות, והרבה מיומנות של גלגול סיפור טוב. ארוך מדי, כמובן, אבל האורך הרי לא קובע.".
מיכאל הנדלזלץ ספיילר
את הארי פוטר החמישי. אמנם לא בענק, אבל גם מה שהוא כתב בכתבה הקטנה הזו, ובטיפשותי קראתי, הוא יותר מדי בעיני.
אני בכלל לא קראתי
ואני גם מפסיקה לקרוא את התגובות המשעשעות בכתבה הזו.
לא מוכנה שיעשו לי ספויילר.
מה שבטוח בטוח…
אני אחזור לכתבה אחרי שהספר יגיע אלי סוף סוף.
הוא מסמפלייר בכתבה ?
הוא מספיילר בכתבה ?
קשה להגיד שיש שם ספויילר של ממש, תלוי כמה מחמירים בעניין.
עד כמה שזה עשוי להיות ארוע מסעיר,
צריך לזכור שבכל זאת, אנחנו מתעסקים עם קוסמים, ומהבחינה הזו אני סקרנית לדעת אם ג'יי. קיי רולינג מעדיפה את הגישה שבאה לידי ביטוי בסדרה שאין להזכיר את שמה, או שהיא מעדיפה את הגישה החינוכית-שמרנית יותר ("המתים – מתים. אי אפשר להחזיר אותם לחיים ואסור לנסות").
אבל כל הסיפור נסוב סביב
המתים. ההורים של הארי, כלומר.
אם אפשר היה להקים אותם לתחיה, אז למה היא טרחה כל כך להעלות את זכרם במראה המכושפת, באלבום עם התמונות הזזות ומהשרביט של גיא צלמוות (תרגום יפה של הנדלזלץ ל"וולדמורט")?
—–
אביגיל לא מאמינה שהיא זוכרת את כל הפרטים האלה, ושהיא עומדת לקרוא 900 עמודים באנגלית בהתנדבות.
מסכים.
[סנל"ל לגביע האש]
הדמות שמתה בספר הרביעי לא הייתי "רעה" — זה היה דיגורי.
ובקשר לאבן החכמים: עצם העובדה שהקוסם ההוא וויתר על חיי נצח מעידה על עמדת הספר בקשר להשבה מהמתים, לא?
רולינג גם אמרה בראיונות שהיא תחקור יותר בנושא החיים שאחרי המוות ורוחות רפאים בהמשך הסדרה.
זה כבר ניסוח הרבה יותר הגיוני.
הייתי אומר...
מזל ששמתם לב בזמן, אחרת הייתי מחרים את עצמי לתקופה קצרה :)
מתוך ראיון עם רולינג,
אם בן אדם מת בה"פ יהפוך לרוח או לא זה תלוי בו וברגשות שלו, וזה אמור להיות מוסבר בספרים הבאים.
עד כמה שזה עשוי להיות ארוע מסעיר,
הבעיה זה הכסף.
ספר של הארי פוטר עולה 180 שקל. אחרי שקניתי אותו, אתה באמת חושב שאני אתקרב החופש הזה לבית קולנוע כלשהו? הצחקת אותי.
אגב, הספר של הארי פוטר
מכר בסוף השבוע בארה"ב 5 מיליון עותקים, כל אחד במחיר של כ-30 דולר – 150 מיליון דולר סך הכל. אפילו 'ספיידרמן' הסרט עם הפתיחה הגדולה ביותר בכל הזמנים, לא התקרב לזה.
מרשים
זו הפתיחה הטובה ביותר אי-פעם לחודש יוני.
או לכל חודש אחר.
תהיה יותר ספציפי:
הפתיחה הגדולה ביותר בחודש יוני ליום השחרור של ספר פנטזיה בריטי.
אני חושב שמעכשיו באמת נכנס שיקול חדש למפיצים של סרטים. האם אנחנו עתידים לראות דוחק"ו של ספרים.
Sharkeye? עוד נראה.
________________________________
ג.ק.רולינג מכרה את הנשמה לשטן.
כן, רק שזה יהיה דו''חקו של ספר אחד.
אין (ואני לא חושב שהיה אי פעם) ספר כלשהו שמדגדג את המספרים האלה. ספר שמוכר 5 מיליון עותקים בשנה הוא ספר מאוד-מאוד-מאוד מצליח. ספר שמוכר 5 מיליון עותקים ביומיים הוא ארוע קוסמי.
אבל שמע, הם מפסידים צפיות חוזרות
בקולנוע יהיו את כל אלו שיבואו לראות שוב, ואני בספק שיש אנשים שקונים את הספר פעמיים כי הם מאוד אהבו אותו.
ומצד שני, הרבה פחות אנשים
מורידים ספרים בקאזה, משום מה.
תתפלא
אנ'לא בטוח.
הארי פוטר היה זמין להורדה אתמול בבוקר, ועד כמה ששמעתי, ההמולה סביב הגרסה הפיראטית מאוד גדולה. לא שאני מכיר אנשים שמוכנים לקרוא את הספר על גבי המסך (איכס!!!), אבל להוריד ולהתלהב, זה כבר מקרה יותר מצוי.
לקרוא 800 עמודים ממסך? לא תודה.
כשהנייר האלקטרוני ייכנס לשימוש, אז הורדת ספרים תיהפך לבעיה אמיתית.
אפשר להדפיס
אבל אני משער שבסופו של דבר זה יוצא יותר יקר מלקנות את הספר עצמו.
אפשר להדפיס בעבודה
ואז זה על חשבון העבודה.
אפשר לקרוא מהדפים וזה בדיוק אותו טקסט.
לא, זה לא.
הטקסט של הגרסה האלקטרונית\\פירטית הועבר למצב שכזה על ידי תוכנת OCR, ולכן יש בו המון טעויות.
לא יודע
קראתי עד עכשיו שני פרקים וזה נראה ממש בסדר.
אני יודע, אז תקשיב לעצה, אל תמשיך
תקרא בספרים, לא במחשב. אם אתה לא רוצה לבזבז סכום מפלצתי על הספר, תנסה להלוות ממישהו (או ממשהו, כמו ספריה), אבל הגרסה הפירטית באמת מלאה בטעויות, והמקור לכך הוא האנשים שסיימו לקרוא אותו ככה (לא, לא אני. אני מוכן לחכות שבוע עד שההזמנה מאמאזון תגיע)
לא צריך להתעצבן
אני לא רוצה להוציא סכום מפלצתי נכון לעכשיו אבל כשיצא הספר בעברית אני אקנה אותו בכל מקרה ובכל מחיר כמו את הספרים הקודמים בסדרה. בינתיים אני מעדיף לקרוא בצורה הזאת ויכול להיות שאם אגלה שזה באמת בלתי נסבל אני אפסיק ואחכה עד חנוכה. בכל מקרה אני לא מוכן להזין את תאוות הבצע של חנויות הספרים בארץ.
אני לא מבינה אנשים
שקוראים ספרים במחשב. זה גרוע יותר מאנשים שרואים סרטים במחשב.
זה מאבד את כל הטעם – הריח של הספר, המגע של הדפים, להעביר את הדף באמצע, התנוחות הבלתי אפשריות על הספה… כל זה נראה לי חלק בלתי נפרד מחוויית הקריאה.
הסיבה היחידה שאני מסוגלת לחשוב עליה שתגרום לי להוריד ספר (טפו-טפו-טפו) היא אם הוא כתוב בשפה זרה שאני מתקשה לקרוא, אבל הארי פוטר כתוב באנגלית כל כך קלה וקולחת, שאפילו *אני* (הידועה בידע הרב שלי באנגלית) מבינה אותה.
אז נכון, הספר יקר, באמת, אבל או שתחכה מעט עד שהמחירים ירדו – או שפשוט יש דברים שווים כסף.
קריאה על הספה
אולי דוקא שווה לך לנסות את זה עם מסך מחשב. הגדרה חדשה למונח תנוחה בלתי אפשרית.
וזה גם מפתח לא רע את השרירים
במיוחד אם קוראים את זה ממסך 19 אינץ'. הסטייליסטים ילכו על איזה LCD דקיק אבל פחחח! שרירים לא יצא להם מזה.
אני לא מבינה אנשים
הספר לר כזה יקר.
זה שבארץ החליטו לעשות קופה על מעריצים עם הגרסה הבריטית זה לא דוגמה.
ואני בטוח שיש אנשים שלא מפריע להם לקרוא ספר או לראות סרט במחשב. זה פשוט עניין של הרגל ולא צריך לרדת עליהם בכל הזדמנות.
תזכיר לי למה לא?
תזכיר לי למה לא?
למה כן?
תשובה יותר עניינית:
(סליחה)
כי כשאדם קורא ספר מסוים במחשב או צופה בסרט מסוים במחשב זה לא אומר שאין לו הערכה ליוצר.
ואני בטוחה שליוצר מאוד אכפת.
רק מה – היוצר גם צריך להתפרנס ממשהו. אז אני אמנם לא יוצאת למשא צלב כנגד כל האנשים שמורידים דברים מהנט, אבל אני גם לא מעריכה אותם בגרוש.
אל תבינו אותי לא נכון,
גם אני לא הייתי אוהב את זה שאנשים היו קוראים ספרים שהורידו מהאינטרנט. זהו באמת חוסר כבוד ליוצר, ואם זה ספר שאוהבים, אז זה באמת לא טוב.
בקשר לג.ק. רולינג, היא לא
בדיוק צריכה עוד כסף, נכון?
זה לא תירוץ.
קודם כל, אם זכור לי נכון היא ילדה לא מזמן, מה שאומר שהיא צריכה הרבה יותר כסף ממקודם. חוץ מזה, זה שהיא מצליחה אומר שישר צריך להיות נגדה? למה? שיהיה לה לבריאות.
למה תמיד מישהו חייב לקפוץ
עם הטיעון הטפשי הזה? נראה לך הגיוני להגיד שאם יש לך כך וכך כסף בבנק ומעלה, מותר לאנשים לגנוב ממך?
להעתיק זה לא לגנוב!
http://www.gnu.org/philosophy/misinterpreting-copyright.html
כרגיל, דבריו של סטאלמן דברי טעם הם
אך עם בעל זכויות יוצרים מסויים קבע, באישור החוק, כי עלינו לשלם לו תמלוגים בעבור שימוש ביצירה, שומה עלינו לקיים זאת, ואין זה משנה עם עם מדובר ב"גניבה" או "העתקה לא חוקית". שתיהן עבירות.
כמובן שהייתי מעדיף שרולינג תפרסם את הספר שלה תחת GFDL או רשיון דומה, אך מרגע שבחרה לא לעשות כן – עלינו לכבד את רצונה באשר למידע אשר יצרה.
אין ספק שמדובר בעבירה
השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמו היא האם זו צריכה להיות עבירה.
למה הדבר דומה? פעם היה בישראל חוק שאסור לדבר עם אש"ף. רבים התנגדו לחוק הזה ופעלו נגדו. עצם קיום החוק לא מספקת כדי להוכיח את צדקתו.
כמו כן, אני מסכים שאסור לעבור על החוק למען הסדר החברתי, אך בה בעת אני מאמין שיש לפעול לשינוי החוק.
ואכן, מדובר בחוק איום.
הדבר היחיד שיותר גרוע ממנו זה החוק לשמירת זכויות יוצרים. איום ונורא.
אם איש היה מרוויח חמישה שקלים מהספר שלו שהייתי קונה בחנות, ובמקום זה הוא לא מרוויח אותם כי הישגתי את הספר באופן בלתי חוקי, אלה חמישה שקלים שיש אצלי שהיו, לפי החוק, צריכים להיות אצלו. מבחינתי – גניבה.
כמו כן, למיטב הבנתי הבחור שעניתי לו פה למעלה בהחלט הסכים איתי שמדובר על גניבה, ופשוט טען שגניבה מרולינג זה בסדר כי היא עשירה.
יש לך הנחה נסתרת בטיעון
נתחיל מדוגמא: אם אני מתקין מערכת אזעקה אצלי בבית, גנב לא יוכל לפרוץ אליי, ולכן הוא לא ירוויח כסף. האם זה אומר שאסור לי להתקין אזעקה?
הסיבה היחידה שאסור להעתיק את הספר היא שיש חוק נגד זה. אם ישנו את החוק, מניעה של העתקה תהיה הפעולה הלא-חוקית והרווח של מי שיבע אותה יהיה לא חוקי (כמו בדוגמאת הגנב).
"גניבה" מוגדרת כלקיחת רכוש ללא רשות בעליו. יסוד מרכזי בעבירת הגניבה הוא שהרכוש אינו נמצא עוד ברשות בעליו. דבר זה לא מתקיים במקרה של העתקה לא חוקית.
ההגדרה שלך לא מקובלת עלי,
אבל וואטאבר. הנקודה שבה אני ואתה חלוקים היא שאני לא רואה מה רע, או לא בסדר, או לא הוגן, בחוקי הקופירייט שקיימים היום. הם צריכים להשתנות, כן, אבל זה בגלל שהם כבר לא עובדים בשטח, לא בגלל שהם לא מוסריים. אז עד שיימצא לעניינים האלה פתרון, אני אמשיך להסכים עם האמנים שאת הדיסקים שלהם אני צורבת על כך שמדובר בגניבה.
על הרקע המוסרי לחוק
אפשר לקרוא בלינק שמסרתי לעיל
http://www.gnu.org/philosophy/misinterpreting-copyright.html
ולך יש בעייה קטנה להבחין
בין מונחים קונקרטיים ומונחים אבסטרקטיים. קניין רוחני, מעצם טבעו, נמצא בתחום המונחים האבסטרקטיים. אלה מונחים שאנחנו לא יכולים למשש אותם, להריח אותם, לטעום אותם או לשים אותם בכיס, ובכל זאת מכירים בקיומם.
יש הרבה מאד אפשרויות לגרום נזק לישויות אבסטרקטיות. אתה יכול לגרום נזק לשמו הטוב של אדם. אתה יכול לגרום נזק לחירותו של אדם. אתה יכול לגרום נזק לנפשו של אדם. ולמרות שכל אלה נזקים לישות שאתה לא יכול למשש, הם עדיין נזקים.
עבודה לא מתבטאת רק בתוצרים קונקרטיים. עבודה מתבטאת גם בתוצרים אבסטרקטיים. לא רק צורפים, נגרים, חייטים וסנדלרים עובדים. גם סופרים, משוררים ושאר אנשים שלא מפיקים תוצר חומרי. וגם הם זכאים להגנה על פירות עבודתם, בדיוק כמו שסנדלרים זכאים לזה שלא יבואו אליהם כל פעם שהם משלימים זוג נעליים, יגנבו אותו וימנעו מהם להתפרנס ממנו.
ואם מערכת החוקים – בעולם שלך – כל כך עלובה שהיא לא מסוגלת להכיר במונחים אבסטרקטיים (כמו קניין רוחני, נגיד), היא בעיניי תירוץ עלוב למערכת חוקים.
התפיסה שרק על עצמים קונקרטיים יש להגן, ולא על עצמים אבסטרקטיים, היא תפיסה ילדותית, שמתאימה לילדים בשלב שהם עוד לא מפתחים תפיסה של ממש להפשטות. בשלב הזה הם יכולים להבין למה להרביץ למישהו זה רע, אבל לא יכולים להבין למה לקלל, לשקר, להשמיץ וכדומה זה רע. זו תפיסה נורא נורא ילדותית. וקשה לי להגיד שזה מפתיע אותי כשזה בא ממך.
סנדלרים ונגרים
לא "ראויים" להגנה על תוצרתם. הסיבה שעצמים פיסיים מוגנים מגניבה היא בשל כך שאם אני לוקח משהו שהוא שלך, אז לך אין אותו. מידע מוגן באותה מידה – אם אני אמחק ספר שלך, אני פגעתי ברכוש שלך ואני ראוי להענש על כך.
אין זה מחובתה של החברה לדאוג לכך שיהיה ערך כלכלי לכל עבודה של אדם, אלא אם כן עבודה זה תורמת לחברה.
למשל, אם אדם רוצה להתפרנס מזה שהוא כותב בכתב יד ספרות של פיי, זה יכול להיות רצונו, אבל אם אף אחד לא רוצה לקנות את זה אז החברה לא צריכה לשלם על זה.
ומה עם סופרים ויוצרים אחרים? לשם הדיון נניח שללא זכויות יוצרים, לא תהיה יצירה (זה לא ממש מדויק, למשל בתקופת הרנסנס היתה יצירה בלא זכויות יוצרים[1]). המטרה, אם כן, של חוק זכויות יוצרים היא אחת: לעודד יצירה ע"י מתן מונופול לזמן מוגבל על היצירות אשר יקנו ליצירות ערך כלכלי, למען טובת הציבור והציבור בלבד. [2]
לשם השגת מטרה זו אין צורך בשמירת הזכויות לתקופה מופלגת של 70 שנה אחרי מות המחבר. תקופה זו אף פוגעת במטרה בכך שיוצר אשר יצר יצירה אחת מוצלחת יוכל להנות מפריה למשך כל חייו ולא יהא חייב ליצור עוד. כמו כן, יצירות קודמות מהוות בסיס ליצירות חדשות רבות. חוק זכויות היוצרים מונע בכך יצירה נוספת.
איך לשנות את חוק זכויות היוצרים? 1. להגביל את הזכויות לתקופה קצרה יחסית (5 שנים לתוכנה, 10 לספר, 15 לסרט). 2. להתיר יצירות חדשות שמתבססות על דמויות או אדפטציות של יצירות קודמות. 3. למנוע העברת זכויות, אלא לאפשר רק מתן רשיונות. 4. לאפשר שימוש לימודי ולא-מסחרי בלתי מוגבל.
נקודה אישית אחרונה למחשבה: Boojie, אם לא היה חוק זכויות יוצרים, האם היית עדיין כותבת ומפרסםת את הסיפורים שלך? ומי שקנה את הספר של בוג'י (כמוני) – האם הייתם קונים את הספר אילו היה אפשר להוריד אותו באופן חוקי וחינם באינטרנט?
אני מניח שהתשובה היא כן לשתי השאלות.
_______________________
הערה לעורכים: אם אתם מוחקים את תגובתי זו, אנא שלחו לי אימייל לפני שאוכל לשמור אותה אצלי.
נקודה למחשבה בחזרה:
כן, הייתי כותבת. לא, אנשים לא היו קונים.
תגובה של מישהו שרצינו למכור לו מנוי ל"חלומות באספמיה": "לא נורא, אני כבר אוריד את הסיפורים מהאינטרנט."
אגב, תגובה דבילית, כי רוב הסיפורים לא מופיעים באינטרנט.
ומספיק אנשים אמרו לי שהם לא קנו את הספר שלי כי הם כבר קראו את הסיפורים ברשת.
כך שהדוגמה שבחרת ממש לא נכונה.
אני אישית מאמינה שאדם ראוי לתמורה על עבודתו, וראוי גם להגנה על תוצרי עבודתו. לא כי זה "רכוש", אלא כי זה אינטרס שלנו שאנשים ירצו בכלל לעבוד.
עכשיו, תחשוב על זה ככה: כמה מוצרי קניין רוחני נדמה לך שייצאו אם למי שמייצר אותם לא תהיה דרך להבטיח החזרה של ההשקעה שלו? כמה ספרים בדיוק יודפסו אם כל אחד יוכל לנצל כל יצירה שמתחשק לו בכל צורה שמתחשק לו? עזוב את רולינג, תחשוב על שלל הסופרים הקטנים, אלא שלא מרוויחים מיליונים מהיצירות שלהם, שההוצאות יגידו להם "לכו מכאן, לא משתלם לנו להוציא לאור את הספרים שלכם כי אנשים לא יקנו אותם". (לא, לא יקנו אותם. אתה תמים אם אתה חושב שהמכירות לא יצנחו דראסטית.)
למה שמישהו ישקיע באיכות (עריכה, הגהה, עיצוב, דפוס – הכל עולה כסף) אם המכירות לא יצדיקו כלום מזה?
אז אולי אתה מהאנשים שמוכנים לוותר על האיכות. אולי אתה מהאנשים שמאמינים שאפשר להסתפק ב"יצירות" שמתפרסמות בחינם באינטרנט, שנכתבו על ידי אנאלפביתים, ולא עברו שום סינון, עריכה והגהה. אני לא.
השיטה שאתה מציע תבטיח מקום במרכת *רק* לסופרים כמו רולינג, כי רק ספרים שימכרו בהמון עותקים יהיה כדאי לייצר בכלל. והיא תבטיח שאת שאר החומר שנזכה לו, נקבל באיכות של אתר אינטרנט. פיכסה. קקה. גועל נפש.
ואגב, כל זה *בנוסף* לטענה שלי ש"יצירה", למרות שהיא דבר אבסטרקטי, היא דבר שראוי להגנה מפני גניבה. למעשה, הרבה יותר מאשר נעליים. ואם אני כותבת משהו, מגיע לי שתישמר לי הזכות לנצל את פרי היצירה שלי, ולא ל"יזמים זריזים" אחרים.
אני מסכים עם כל מילה
(חוץ מ"מרכת" שלא קיימת במילון שלי
) אני, דרך אגב, הייתי קונה ספרים (כן, גם את שלך, בוג'י) גם אם רובם היו זמינים במלואם ובאיכות סבירה ברשת. יש לכל ספר בעיני אופי מיוחד שלא ניתן להשיג על צג המחשב. כמו שכבר צויין, התנוחות המאתגרות וכאבי הצוואר הנלווים הם חלק בלתי נפרד מחווית הקריאה. במחשב, הספר מאבד את היחוד שלו, אין לו כריכה משלו שמגדירה אותו כפרט בפני עצמו והטקסט נערך לרוב בצורה חובבנית שאינה מתירה לסיפור לעבור בצורה חלקה וראויה. חוץ מזה, לקרוא מהמחשב זה בטח לא טוב לעיניים ואם מדפיסים הכל במקום, יותר פשוט כבר לקנות את הספר.
בדיוק!
אתה קנית את הספר, וכך גם רבים אחרים. כולם מסכימים שיותר נוח לקרוא ספרים על נייר ויותר זול לקנות אותם מאשר להדפים. אז מה הבעיה?
אנשים מתרגלים לקרוא מהמסך.
אני יודעת שלחלק גדול מאתנו זה נראה לא ייאמן, אבל זו המציאות. אני מודעת לזה פשוט כי העבודה שלי מחייבת כל כך הרבה קריאה מהמסך, שהתרגלתי. כיום, אני קוראת *יותר* טקסט מהמסך מאשר טקסט מדפוס.
אז כן, בעיניי אין תחליף לקריאה מדפוס. אבל אני מדור קודם, דור שבו היה יותר ערך לדברים משתמרים, דור שבו הייתה פחות תפיסה של "השתמש וזרוק" לגבי מידע. אני עדיין שומרת דברים בבוקמרקס, למרות הידיעה שבפעם הבאה שאני אצטרך אותם אני אמצא אותם – או טובים מהם – בגוגל. ואני עדיין שומרת אמפישלושים (כן, בטח שאני מפירה זכויות יוצרים. מה, אני לא בנאדם?) למרות שכשבא לי לשמוע אותם שוב, יותר קל להוריד אותם מחדש מאשר להתחיל לחפש את הדיסק (כי חוץ מהעובדה שאני אוגרת כפייתית, אני גם ברדקיסטית לא נורמלית).
אבל בימינו? בימינו צומח דור שמתרגל שלא כל דבר חייבים לשמור בצורה חומרית, ושאפשר לקרוא ולזרוק, ומקסימום בעוד שנה, כשיתחשק לך שוב, להוריד את זה מחדש.
אני אוהבת שיש לי את הספרים האהובים עלי על המדף, אבל אני די בטוחה שהנכדים שלי יצחקו עלי פעם "סבתא, מה את אוספת כל כך הרבה? הרי אפשר להוריד את זה מהאינטרנט ברגע שתרצי!"
ומה אני אגיד לכם – הם בטח יצדקו. אבל אין לי מושג איזו איכות תהיה לחומר הזה שהם יורידו מהאינטרנט. לא, לא כי זה לא "ספר", אלא כי ישתלם הרבה פחות להשקיע באיכות בתרבות שבה אין תמלוגים על יצירה ועל כל מה שמסביב.
אני מקווה, מאד מקווה, שימצאו דרך להתגבר על זה. אני ממש מקווה שהחברה תתארגן מחדש סביב כללים שונים שעדיין יעודדו איכות. אבל למרבה הצער, מתוך שיפוט של המגמות שאני רואה בימינו, אני די בספק.
ואם חוקי זכויות יוצרים
נוקשים יותר, אנו צועדים לקראת המציאות המתוארת בסיפור הקצר הבא (שמותר, אגב, להפיץ ולהעתיק אותו באופן חופשי וקניתי ספר שמכיל אותו):
http://www.gnu.org/philosophy/right-to-read.html
והסיפור, בתורו,
לא נראה יותר מאשר עוד הגזמה שמשמשת כטיעון בוויכוח הזה של זכויות יוצרים.
והוא גם כתוב רע.
קראתי שלוש פיסקאות,
הספיק לי.
התגובות שלי נעו בין "זבל", "דמגוגיה זולה" ו"איפה האוכל שלי?"
אם מישהו חושב שדיסטופיות מטופשות מהסוג הזה עושות רושם על מישהו, הוא טועה. סיפורים מהסוג הזה רק יגרמו לאנשים לזלזל במסר יותר, כי כשמעבירים מסר ברמה של ילדים מפגרים, רק ילדים מפגרים יקנו אותו.
אז הרשי לי להמליץ לך על סיפור אחר -
"פילים עגומים", לא זוכר של מי, מאחד האוספים של אסימוב…
פילים עגומים, מעבר לכך שהוא סיפור טוב,
עוסק באספקט שונה לחלוטין של זכויות יוצרים.
ואם כבר חוקי זכויות יוצרים
ואני מכיר סיפור מוצלח בהרבה על הנושא. והוא אפילו ישראלי. הוא התפרסם כאחד מהסיפורים הקצרים ב "עתידות", סיפורי מדע בדיוני ישראליים (הוצאת כתר, 1994). אותו, אגב, לא ניתן למצוא ברשת, לפי מיטב ידיעתי.
אני חושבת שלא צריך להיות כל כך פסימיים
זה לא רק עניין של דורות, זה עניין של אופי. יש הרבה אנשים, גם יותר צעירים, שכן מעריכים שמירה על דברים בצורה חומרית. (אני דוגמא קיצונית לעניין… אבל יש גם את האנשים ש"באמצע".) אני חושבת שעד כמה שלא ישתכללו מערכות המחשבים, האינטרנט, מידע בסלולרי וכו', תמיד יהיה בהם משהו פחות יציב, מעצם העובדה שדברים כאלה יכולים לקרוס, וקורסים כל הזמן. אנשים אוהבים להרגיש שליטה על החיים שלהם. להחזיק משהו ביד, לשרמו אותו על המדף, לראות אותו ולחוש אותו, נותנת תחושה הרבה יותר חזקה של שליטה ושל יציבות מאשר כל קובץ שיכול להיות קיים. והתחושה הזו שאנשים מחפשים לא תלויה בזמן או בדור.
מצד שני,
אם המצאת הנייר האלקטרוני (שמתקדמת לא רע בכלל), "ספר" יהפוך להיות שבב זיכרון קטן שמכניסים למכשיר בגודל ספר רגיל, שמשתמש בנייר אלקטורני להציג את הספר.
שאלה:
נייר אלקטרוני, הכוונה ממש לדפים עליהם אפשר לטעון קבצי טקסט ולהעביר עמודים כמו בספר רגיל או שיש רק שני עמודים ואתה יכול להעביר עמודים עם כפתורים?
אם התשובה היא האופציה הראשונה אז מה אם כמות העמודים? לכל ספר כמות עמודים שונה.
הכוונה לדפים בודדים
שניתן לקפל ולהזיז, ולהחליף את מה שכתוב עליהם בלחיצת כפתור.
http://www.google.com/search?q=electronic+ink&sourceid=mozilla-search&start=0&start=0
לפי מה שאני רואה באחד האתרים
בלינק זה פשוט מכשיר דמוי ספר שיש בו רק שני עמודים והכיתוב עליהם מתחלף, לא הרבה דפים שאפשר לדפדף בינהם.
קראתי אתר אחר, שם מדובר על דפים.
אז השאלה שלי, מה עם כמות העמודים?
הכוונה לדפים בודדים
אתה מתכוון למשהו כמו בדו"ח מיוחד? כי זה יהיה דווקא די נחמד.
כן זה באמת יכול לתפוס תאוצה
ולהיות ההמצאה הגאונית של הדור הבא. אבל זה עדיין לא יהיה אותו הדבר, בשביל אנשים מסויימים. אי אפשר להשוות ספר אלקטרוני אחד שהסיפורים בו משתנים בלחיצת כפתור, ופשוט נעלמים לך, למדפים עמוסי ספרים, שכל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד (נתעלם לרגע מהעובדה שיש עוד המון עותקים זהים לו ברחבי העולם), שאל כל אחד מהם יש לך יחס שונה. חלקם ישנים ומצהיבים ומעלים זכרונות וחלקם עדיין חדשים, עם ריח של דיו, שמעורר בך סקרנות…
אני בעד המצאות חסכוניות ומתקדמות מבחינה טכנולוגית אבל אני לא חושבת שהן באמת יכולות למחוק את כל העולם ה"ישן".
כן זה באמת יכול לתפוס תאוצה
זה מה שאמרו על תקליטים ועל עוד מיליון דברים. דברים משתנים. ככה זה.
תקליטים שינו צורה. לא מהות.
זאת לא פסימיות.
אנחנו פשוט מכירים בזה שיש חדש תחת השמש. נחמד ומנחם להגיד ש"אנשים הם ככה והם תמיד יהיו ככה וזהו", אבל זה פשוט מופרך. מה שאנשים אוהבים משתנה לפי העולם שבו הם גדלים. אז יכול להיות שבשביל הדור הבא, כל הקטע של לקנות חפץ כלשהו כדי לשמוע את המוסיקה או לקרוא את הספרות שקשורה אליו יישמע כמו רעיון מאוד מוזר. ויכול להיות שלא. נחכה ונראה.
ומדף עמוס ספרים, מה, הוא לא קורס?
יזמים זריזים
לא יוכלו לקחת את היצירות שלך כי הן יהיו מוגנות זמן סביר. זהן כזה שתוכלי להוציא אותן בספר ואפילו להרוויח (או לפחות להוצאה זה יהיה רווחי להוציא את הספר). אין עוררין על כך שיצירה של ספר עולה כסף ועל זה משלמים מי שקונה אותו. אך אין סיבה שתאסר הפצתו הדיגיטלית של ספר שיצא מהדפוס. אין סיבה שלא יהיה אפשר לבחון ספרים ברשת לפני קנייתם (ולא בעמודים שאמאזון הועילו בטובם להעלות לרשת). אין סיבה שלא יהיה אפשר לכתוב fan fiction בלי להסתכן בתביעה משפטית.
עובדה: אנשים מעדיפים לקרוא ספרים על נייר.
עובדה: יותר זול לקנות ספר מאשר להדפיס אותו לבד, ויותר נוח לקרוא ספר קנוי.
עובדה: אנשים קונים את הספר שלך אפילו שחלק גדול מהסיפורים פורסמו ברשת, ואנשים גם קונים את הספרים של [gnu press[1 אפילו שהם מופצים בחינם ברשת.
עובדה: עיתונים כגון "מעריב" ו"הארץ" מפרסמים את כל העיתון ברשת, ועדיין אנשים קונים אותם ועושים מנוי. יתר על כן, משתלם למו"לים לשלם את ההוצאות הנוספות בהחזקת האתר לשם פרסום העיתון.
שאלה לסיום: האם לך, כסופרת, חשוב יותר בסופו של דבר כמה כסף תראי מהיצירה שלך או כמה אנשים יקראו אותה? כי אלמלא זכויות יוצרים נוקשות כפי שהן היום, הרבה יותר אנשים יוכלו להינות מהסיפורים שלך.
לי חשוב גם הכסף.
ולא רק לצרכי פרנסה (אם כי גם – פרנסה זה דבר חשוב. אבל בחיאת, לא כותבים מד"ב בארץ כדי להתפרנס מזה).
הסיבה שהכסף חשוב לי היא שכסף הוא הדרך האולטימטיבית של אנשים להגיד "כן, אני חושב שזה מספיק שווה כדי שאני אוציא את הכסף שהרווחתי בעבודה קשה (או בירושה מההורים המניאקים שלי) על זה". לראות בנאדם מוציא שטר כסף אמיתי ומרשרש מהכיס ומשלם על ספר שאתה כתבת – אין לך מושג איזה היי זה נותן לך. תחושה מדהימה שלא תאמן. *קצת* יותר מהתחושה הנהדרת שיש לי כשבנאדם אומר, "טוב, נלחץ על הלינק ונוריד את הקובץ, מה'כפת לי".
אני חושבת שחוקי הקניין הרוחני בימינו דורשים שינוי, כן. אני חושבת שהתקופה שזכויות יוצרים בתוקף ארוכה מדי. אני חושבת שחייבת להיות איזושהי הסתגלות לתרבות הקאזה (לשעבר נאפסטר). אבל זה לא משנה את העובדה שאני גם מאמינה שכל עוד אדם שיצר יצירה מסוימת רוצה לשמר בידו את הזכויות עליה – זו *זכותו*, והחברה צריכה להגן על הזכות הזו שלו, גם אם הוא לוקח את היצירה וקובר אותה בחצר האחורית שלו ולא מוציא אותה משם יותר לעולם. אחרי שהוא מת, זה כבר עניין אחר. אבל כל עוד הוא חי? זה משהו שהמוח שלו הפיק, ראבאק! זה לא בא לעולם מרוח הקודש! זה לא היה נמצא כאן בלי העבודה שלו! זה *שלו*!
אגב,
לקבור יצירה בחצר אפשר גם בלי שום זכויות יוצרים. כל עוד דבר לא פורסם, הוא מידע פרטי וסודי של בעליו בלבד.
לגבי לראות שאנשים משלמים על יצירה שלך, ובכן זה חשוב לצורך הסיפוק, אבל אין זה משנה *מי* רואה את הכסף הזה. זה לא חשוב אם הקורא ישלם לך, למו"ל שלך או לקנות דפים למדפסת כדי להדפיס עותק שהורד מהרשת. יתרה מכך, הדבר היקר ביותר לאדם זה הזמן שלו. הזמן הדרוש לקרוא ספר (לרוב האנשים) שווה יותר ממחירו הכספי של הספר (פרט לכאלה שקוראים ממש מהר או מרוויחים ממש מעט).
אנשים קונים מה שאפשר להשיג בחינם כבר שנים. כמה זמן יש ספריות? כל אדם יכול לקרוא את הספר שלך [1] (או כל ספר אחר) ללא תשלום, או בתשלום סמלי. ועובדה, אנשים קונים ספרים.
אוי ואבוי.
בן אדם כתב משהו. בן אדם יצר משהו. זה שלו. מי נותן לך זכות לקחת את הדבר הזה, שהוא שלו ורק שלו, ולהרוויח על זה כסף (זה, אגב, מוריד את הטענה המטופשת שלך לגבי סכנת התביעה המשפטית כנגד פיקים. הדבר היחיד שצריך לעשות כדי לכתוב פיק חוקי לחלוטין זה כתב ויתור בהתחלה, זה הכל), או לקחת משם דמויות – שהוא המציא (וכן, יש הבדל בין השראה להעתקה). איך אתה בכלל יכול לחשוב על הרעיון של לקחת משהו שמישהו יצר, ולהגיד שזה כבר לא שלו? שזה חופשי, של כולם?
זה באמת לא שונה מנגר שבונה כסא, והכסא ייקלח ממנו כדי שהחברה כולה תוכל להנות ממנו.
לעזאזל איתך – יש משהו יקר לך? תוציא עליו כסף!
אתה לא בטוח שאתה תאהב אותו? תשאיל אותו לפני כן מחבר, מהספריה, תדפדף בחנות. אין שום הצדקה לעובדה שפשוט *תגנוב* את הדבר הזה מאותו אדם שיצר אותו.
בדיוק!
אני לא ראיתי אותך עושה מנוי לספיידרמן בתרגום לעברית אחרי שהלווית ממני את כל החוברות!
כי הן היו גרועות. :)
אגב, תזכיר לי מה הכינוי שלך באסק? בא לי לחדש קשר.
בן אדם יצר משהו
זה שייך לו. אין ספק. יש לו את הזכות המלאה לשמור את היצירה שלו לעצמו. ואף אחד לא לוקח ממנו את הסיפור שהוא כתב.
אבל, אם הוא מפרסם את הסיפור, אז בכך הוא העביר את הסיפור לנחלת הכלל. אין שום סיבה שאני לא אוכל לעשות גרסאות של הסיפור הזה.
בוא נסתכל על הדוגמא של הכסא. נניח היו ממציאים מכונה שנותנת לכל אחד את האפשרות לשכפל כסאות (כמו ב- Star trek). ברגע זה מקצוע הנגרות היה מאבד מערכו. היחידים שאכן יפנו לנגרים הם כאלה שצריכים כסא מאד מיוחד או רוצים כסא שהו עבודת-יד ולא שכפול זול. כל האחרים ישכפלו כסאות. אין בכך כל רע. ברגע שמקצוע מסויים לא נחוץ, הוא פשוט נעלם או מצטמצם.
בהקשר של ספרות, הקלה של חוקי הקופירייט דווקא יגדילו את מספר היצירות שיווצרו. למשל fan-fics שכיום אסורים (אלא בהיתר מהיוצרים) יהיו מותרים בחוק ולכן יווצרו יותר כאלה. כמו כן, סופרים יוכלו לכתוב המשכים ויצירות המבוססות על עולם שבנו יוצרים אחרים. שוב – יותר יצירה.
המסקנה: בשני המקרים "הכסא" או "הטקסט" נשארים אצל היוצר. הדבר היחיד שעושה הציבור זה לשכפל. ואין סיבה ליצור מחסור מלאכותי באמצעים חוקיים אלא כדי לעודד את היצירה עד לרמה בה ה- tradeoff משתלם.
אם תשכפל כיסא שאני יצרתי,
אני אשבור לך את כל העצמות.
לך תשכפל כיסאות של אחרים, אם כל כך בא לך.
לשכפל,
ובכך לאבד מערכה של היצירה המקורית ומהקרדיט שיש לסופר. כמה אתה חושב יפרסמו *כל דבר* – שעון, תכשיט, ספר או סרט, אם הם יחשבו שדקה אחרי הפרסום שלהם יהיו עוד עשרות כאלו בשוק, כאשר מי שיצר אותם במקור לא מקבל מהם שום רווח, או קרדיט, או כל דבר אחר?
ודי כבר עם הפיקים. כל עוד אתה כותב בתחילת הפיק שהדמויות לא שייכות לך ואתה לא מרוויח ממנו כסף, אין איתו שום בעיה. וגם אם אתה לא עושה את זה – עדיין לא ראיתי שתבעו מישהו על כתיבת פיק.
נדמה לי שמישהו בארץ נתבע
על פיק חסמב"ה שפרסם, לא?
כן, נתבעה.
http://images.maariv.co.il/channels/5/ART/463/132.html
...
לפי מה שהבנתי זה היה אמור להתפרסם כספר, כלומר – הסופרת עמדה להרוויח ממנו כסף. אחד משני התנאים של כתב הויתור בפיק זה שמי שכתב אותו לא מרוויח ממנו כסף.
האמת היא שאני כן חושבת שבמקרה של פרודיות יש הקלות, ועדיין, זה תלוי ברצונו של הסופר או בני משפחתו, אם הוא מת.
מה שמפתיע אותי
זה שאתגר קרת לא תבע אותה. יש סיפור דומה להפליא ב"געגועי לקיסינג'ר".
כן, נתבעה.
ולאחר מכן, בית המשפט הפך את ההחלטה –
http://www.halemo.com/edoar/0014/0004.html
קרדיט
זה משהו אחר לגמרי. אני מסכים לחלוטין על כך שיש לשמור את הקרדיט המקורי ואין לפרסם יצירה של אחר כאילו אתה כתבת אותה. זה לא מוסרי. זה פלגייט.
נניח שהיתה מכונה שמשכפלת שעונים. את באמת היית מעדיפה שיקנו שעונים בכסף רב ולא שיהיה לכולם שעון בחינם?
ומה אם היה אפשר לשכפל מזון? את מעדיפה שאנשים יהיו רעבים ולא ישכפלו לעצמם מזון רק כדי שקבוצה של חקלאים תוכל להרוויח?
כן. עדיף שיקנו שעונים בכסף רב.
שעון הוא דבר מותרות. אני מכיר אנשים שמנהלים את חייהם נהדר ללא שעון.
מזון אינו מותרות, הוא הכרח. הייתי מבקש שלא תסטה לדממגוגיה, אלמלא היית עושה זבתחילת הפתיל.
זה לא מוסרי? זה??
ואגב, השיטה שלך, של "לשכפל כל דבר" לא רק תמוטט את הכלכלה (ואל תדבר איתי עכשיו על אנשים רעבים, מדובר בדבר שונה לחלוטין – ערך חיי אדם), אלא גם תנוון את היצירה. אנשים לא יצרו דברים חדשים, יביאו לשיפורם, ימצאו בהם פגמים ויתקנו אותם – אלא ימחזרו את אותו הדבר כל הזמן.
יותר פשוט מזה אין.
ועוד דבר -
איך אתה בדיוק מציע לשמור את הקרדיט המקורי ללא זכויות יוצרים?
אני יכולה עכשיו לקחת את שר הטבעות, להוציא אותו שוב בשינוי שם הגיבור הראשי, ולטעון שהספר הזה כולו שלי, ושהוא בסך הכל התבסס על ספר שכתב אחד, נו, טולקין משהו. מה זה חשוב.
חוק נגד פלגייט
שמחייב לתת קרדיט לכל המקורות שהתבססת עליהם.
אולי שעון יקר ומעוצב הוא מותרות, אבל שעון פשוט הוא מכשיר שימושי לכל אדם שחי בחברה מודרנית.
ולגבי "אתה תמוטט את הכלכלה" – חשוב להבין: אנחנו לא חיים בשביל לשרת את "הכלכלה" אלא המערכת הכלכלית נועדה כדי להתמודד עם מצב של מחסור. בלי מחסור אין כלכלה, ולא צריכה להיות כלכלה. במצה של שפע ניתן לעבור ל"תרבות מתנות"[1], שתהווה מודל כלכלי חלופי לקפיטליזם. במקרה של יצירות שניתנות להעתקה, המודל הכלכלי של "תרבות מתנות" מתאים הרבה יותר מהקפיטליזם. אם היו מכונות שמשכפלות *הכל* הקפיטליזם היה קורס. אין ספק. אבל זו תוצאה *חיובית*. המודל הכלכלי היה מתחלף וכולם היו מאושרים יותר. כיום, כמו שפיפין הדגים, מודל זה מיושם בעיקר בתוכנה[2]. אבל, ניתן ליישם אותו גם לספרים וסרטים.
______________________________
[1] "תרבות מתנות" – gift culture/gift economy. לינקים:
http://www.wikipedia.org/wiki/Gift_economy
http://www.google.com/search?hl=en&lr=&ie=ISO-8859-1&q=%22gift++economy%22&btnG=Google+Search
http://gnu.kldp.org/cb/homesteading/homesteading-6.html
http://www.openideaproject.org/openidea/942873143/
http://hubcap.clemson.edu/~sparks/giftecon.html
[2] תרבות מתנות בתוכנה:
http://www.gnu.org/philosophy/philosophy.html#AboutFreeSoftware
http://www.firstmonday.dk/issues/issue3_3/raymond/
היה בסטאר טרק
פרק על מכונה שמשכפלת כסאות?! ממש נגמרו להם הרעיונות…
ה- transporters
יכולים גם לשכפל דברים. וגם ה- food replicators.
אני רואה הבדל
בין לקנות את הספר עצמו (או לשאול אותו ממישהו) לבין הדפסתו ביחד עם עוד כמה מאות דפים שנחים במגרה. כמו שכתבתי קודם, לספר מוחשי יש אופי ויחודיות שאין לדף אינטרנט. יש לו מראה משלו, איורים משלו והכי חשוב אולי, כשאתה קונה/שואל/סוחב מחבר בלי להחזיר במשך שנה וחצי (מחק את המיותר), אתה לוקח את הספר כפרט בפני עצמו. להדפיס או להוריד מהאינטרנט באתר שמספק לך אלפי דברים אחרים להורדה (שלרוב מגיעים בפורמט זהה) זה זלזול מסויים בהשקעה וביטול ה"זהות" של הספר, הוא הופך לעוד קובץ.
לגבי האם יותר חשוב שיקנו את הספר או שיקראו אותו, זה שיקול אישי של המחבר/ת. אם רוצים הוכחה שאנשים ממש נותנים משהו בשביל להחזיק את הספר המסויים הזה, הורדה מהרשת היא פשוט עלבון.
בעיניך היא עלבון.
אבל אתה לא יכול להגיד שכל מי שמפר זכויות יוצרים רואה זאת כך.
למה להוריד ספר מהאינטרנט זה כל-כך נורא? בגלל ש"מבטלים" את האופי או את הזהות שלו, אתה אומר.
עם זה אני מסכים. אבל הפרת זכויות יוצרים של ספר היא בדיוק כמו הפרת זכויות יוצרים של כל מוצר אחר. אני לא רואה אף-אחד שאומר שלהוריד שירים מהנט זה פשע נגד האנושות, או משווה את האקט לרצח תינוקות (או לטיול עם כלבים ורודים, לצורך העניין (או שזה היה רצועות וורודות?)). בכל אופן, אני לא חושב שקיימים הרבה אנשים עם חיבור לאינטרנט וחיבה למוזיקה שלא מורידים. למה אנשים עושים הבדלה בין זכויות יוצרים של יצירה אחת לכאלה של אחרת? בעיניכם הורדה של mp3 מהרשת נחשבת לעלבון?
כן. ואני נמנע מלהוריד
יצירות שלא הוצעו להורדה על ידי בעלי הזכויות.
אז כל הכבוד לך.
אני, לעומת זאת, מפר זכויות של כל דבר שזז. אני מוריד סרטים מהאינטרנט, אבל לא צופה בהם (סרטים שהייתי צופה בהם בשמחה אם היו לי על דודי). אם הייתה לי האפשרות, הייתי גם משלם על שירים שאני מוריד אני חושב, אבל אין לי כרגע, ואני חושב שעדיף לכבד את היוצר בהאזנה לשיר מאשר לוותר. זה מתחבר למה שהפינגווין אמר – כשאני שומע שיר במחשב אני לא מרגיש שאני פוגע ביצירה, או גורע ממנה. אם יוצר מסוים היה מודיע בפומבי שהוא נגד דבר כזה, הייתי מפסיק, סביר להניח.
יש לא מעט יוצרים שהודיעו שהם נגד זה
מה שכן, יש הבדל בין להוריד שירים מסויימים שאתה יכול לשמוע גם ברדיו לבין הורדת אלבום שלם רק כי זה יותר זול. לא שאין הפרת זכויות בהורדת סינגלים ללא רשות האמן. הנזק הגדול נגרם כשזמרים או סופרים לא רואים שום תמורה עבור העבודה שלהם כי כולם יכולים להשיג אותה בחינם. כשהם לא מקבלים כסף עבור העבודה, קשה יותר להמשיך ליצור, גם כלכלית וגם מנטלית.
ועל זה נאמר:
http://upload.sevspace.com/e_of_PI/I_Want_My_Music_On_Nap.mp3
בגלל זה יש אנשים שלא
מורידים אלבומים שלמים, אלא קונים אותם, ואם הם כבר מורידים שירים, אז מדובר בשירים בודדים.
מי גונב מהיוצרים?
מי מרוויח מהמכירות של הדיסקים?
מי מקבל פיצוי על העתקה לא-חוקית?
קורטני לאב עונה:
http://dir.salon.com/tech/feature/2000/06/14/love/index.html
רוב הכסף של האמן מגיע מהופעות חיות. העלאת המודעות לאמן עוזרת לו להביא אנשים להופעות ולהגדיל את הכנסותיו. זה נכון לגבי 99% מהאמנים (כולם פרט לאלה שמפמפמים כל הזמן בגלגל"צ וכד' שאינם זקוקים להורדות כדי שיכירו אותם).
הורדות יכולות להגדיל מכירה של דיסקים. עובדה: בתקופה בה נאפסטר פעל *עלו* באחוזים ניכרים מכירות הדיסקים בארה"ב. נאפסטר נסגר – ירידה חדה במכירות.
עובדה: אין ירידה במכירות דיסקים כתוצאה מהעתקה לא-חוקית. יש ירידה כתוצאה מעליית מחירי הדיסקים, או מהמשבר הכלכלי (הירידה דומה לירידה בענפים אחרים שלא מבוססים על זכויות יוצרים).
אני, אישית, רואה יותר סרטים בקולנוע ככל שאני מוריד יותר סרטים. אני מוריד רק סרטים שאני לא מתכוון לראות בקולנוע, או שכבר ראיתי.
כל הפתיל הזה אתה כל הזמן
מביא עובדות. יש לך הוכחות או ביסוס כלשהו לעובדות הללו? כי בינתיים לא ראיתי אף לא אחד.
בבקשה
עליית מכירות הדיסקים –
http://www.wired.com/news/business/0,1367,35848,00.html
ירידת מכירת הדיסקים –
http://www.wired.com/news/mp3/0,1285,51880,00.html
ניתוח של מה שכתבתי לעיל –
http://www.bricklin.com/recordsales.htm
כן,
אבל אם אין לי אפשרות לשלם, אז לא גרמתי נזק בהפרת זכויות יוצרים, כי היוצר ממילא לא יראה את הכסף שלי. ההבדל שהזכרת הוא מוסרי בלבד.
זה מעבר למוסרי בלבד
אמנם לך יותר נוח להוריד בחינם, אבל אתה מוריד עותק לא חוקי שעליו היוצר מפסיד כסף שהיה הולך על עותק חוקי. במקרים רבים, התוכנה בעזרתה מורידים היא בתשלום, או שמפעילי התוכנה מרוויחים מזמן הגלישה שלך. במקרה כזה, הם מרוויחים על חשבון האמנים ולמעשה שודדים אותם.
במכשיר של Apple
ודומיו הספק מקבל רק חלק מהתשלום.
והתכוונתי שמבחינת החוק אין הבדל.
אם מבחינת החוק אין הבדל,
ואם היוצר ממילא לא יראה את הכסף שלי, כי אין לי, אז מה המניעה שברגע זה אלך לקלאב מרקט, ואגנוב משם מעדנים, או שאכנס לבוטיק כלשהו ואגנוב ממנו בגדים? הרי בכל מקרה אני לא קונה את הדברים האלה והיוצרים (בין אם אלו מחלבות קטנות שמתמחות בגבינות מיוחדות, משקים שמגדלים פירות או ירקות אורגניים, או מותגים שיש להם קו בגדים מסוים) לא ירוויחו את מה שאני גם ככה לא קונה.
לא מדוייק.
כשאת מעתיקה מידע, את פוגעת בדרך של אובדן הכנסה, כשאת גונבת גבינה, את פוגעת בעבודה ובחומרים שהושקעו להכנת אותו הגבינה (כלומר, אם לא היית גונבת אותה, לא היו צריכים להשקיע בהכנתה/הכנה של גבינה אחרת תחתיה)
היי היי היי!
תחשוב לפני שאתה מדבר, בסדר?
אתה מנסה להשפיל או להעליב אותו או משהו? אל תגיד כל הכבוד. כל הכבוד זה לילד בן שנתיים.
נ.ב:
ברצינות עכשיו, לא הבנתי מה בוג'י הייתה אומרת לבנאדם עיוור שרואה סרטים אם לא כל הכבוד.
חשבתי על זה
היא לא התכוונה לגידי?
היא התכוונה, לדעתי, שאם בנאדם עיוור כותב באינטרנט, אז עדיף להתנהג אליו כמו אל כל בנאדם אחר. אתה לא אומר לרד כל הכבוד על זה שהוא הצליח לכתוב כתבה, נכון?
זו התייחסות למוגבלות שלהם כאל מוגבלות שלא מאפשרת להם לנהל חיים רגילים. תקרא את הכתבה של גידי ותבין. זה גם די מעניין.
זה דווקא קל.
"אל תבלבל את המוח, אני לא באמת מסתירה לך".
כן. כאילו, הורדה מסיבית של MP3
באמת יוצרת זילות מסוימת של המוסיקה, ודיסק קנוי תמיד מרגיש יותר "חשוב" מדיסק צרוב.
טוב, בעיניי לא.
כל המוזיקה שאני מעריך נמצאת כאן על המחשב שלי. כשאגיע לאזרחות מלאה, סביר להניח שגם ארכוש חלק ממנה.
תשמע
בחיי לא צרבתי דיסק, הורדתי/העתקתי תוכנה/ספר/שירים מוגנים מהרשת וכן, אני בהחלט יכול *טכנית* לעשות את זה. לדעתי, לא רק שזה לא חוקי, זה בהחלט לא מוסרי.
אני מכבד את העובדה שאנשים עבדו קשה על המוצר (לא רק היוצר. לכל ספר יש עורך, עובדי דפוס ואפילו מוכר בחנות) ושבהחלט מגיע להם לראות שכר לעמלם. לכן, אני מחזיק את עצמי ולא מוריד מהרשת.
להיות בן-אדם קשור גם בדחיית סיפוקים.
נכון,
(דיברתי יותר על קבוצת הגיל שלי, לא יודע בן כמה אתה)
ובגלל זה יש לי חורים עצומים בקולנוע.
לדעתי האזנה למוזיקה צריכה להיות יותר חופשייה ברשת. אני לא מוכן לדחות דבר חשוב כמו מוזיקה עד אחרי צבא. זה לא סיפוק, זה חלק מתרבות שאני לא יכול לקבל בשום מקום אחר. אז דוד אני יכול להשכיר, וספר אני יכול להשאיל.
ומוזיקה אפשר לשמוע ברדיו...
ספריית מוזיקה
יכולה להיות סטארט-אפ (סליחה, הזנק) לא רע בכלל.
אגב, מי אמר שצריך לדחות? אפשר פשוט לשלם על התענוג (ואם אין, אז דין התענוג כדין כל דבר אחר שאין לך מספיק כסף לשלם בשבילו).
אגב, אני בן 20.
ספריית מוזיקה
קיימת אחת כזאת בכותר ראשון בראשון לציון. לא ביקרתי שם הרבה ובזמן האחרון בכלל לא, והרושם שקיבלתי הוא שיש להם בעיקר תקליטים ישנים של מתי כספי, אבל לא יודע, אולי הם השתכללו.
אני הייתי שם לא מזמן
אין להם ממש מגוון.
אבל זו לא ספריית מוזיקה – זו פשוט עמדת האזנה בגודל חצי קומה, אתה לא יכול להשאיל שם דיסקים רק לשמוע במקום.
ספריית מוזיקה
היתה פעם בחולון אחת כזו. אח"כ הבעלים העביר אותה לרמת גן. אח"כ אני עברתי דירה ולא יודעת מה קרה איתה. בכל מקרה, זכור לי שהיה שם מבחר עצום, וזה אכן פתח לי את הראש מבחינת סוגי מוסיקה שונים, שבכל מקרה אחר לא הייתי מנסה לשמוע או לא הייתי מגיעה אליהם (זה היה טרום עידם האינטרנט, אבל גם אם אנשים מורידים משהו מהרשת, הם צריכים לדעם מה לחפש, כך שהטיעון הזה עדיין תקף).
''הזמן הדרוש לקרוא ספר
שווה יותר ממחירו הכספי של הספר"? מה?! סליחה על הירידה לפסים אישיים, אבל זה בדיוק מדגים את הבעיה בטיעונים שלך: אולי הם הגיוניים בבועה הסייברפאנקית הביזארית שבה אתה חי, אבל לא בעולם שלי.
בואי נחשב:
קחי את "הארי פוטר" לדוגמא.
900 עמודים, משהו כמו 11 שעות קריאה, מחיר: 180 ש"ח. מחיר לשעה: 16.3 ש"ח. פחות משכר מינימום.
הא.
שמע, אם יש מישהו שהשיקולים הכלכליים שלו בקניית ספר מורכבים מחישוב צפי שעות קריאה במקום מהסתכלות על תווית המחיר, אזי הוא כנראה איש עשיר מאוד ועסוק מאוד. מעניין אם הוא פנוי.
הו הא.
ודאי שלא מתבסס רק על חישובי זמן, אבל שיקול הזמן נכנס גם נכנס לחישוב. לדוגמא, אם הייתה לי אפשרות לקנות כל ספר שאחשוק בו בדיוק בשקל אחד, כמות הספרים שהייתי קונה (וקורא) הייתה גדלה פי 2 לכל היותר, פשוט בגלל בעיית הזמן.
בואי נצא שניה מהמגרש הביתי שלך,
הספרות ונעבור למגרש שלי ושל אפסאלון, שבעשרים השנה האחרונות מוכיח שאפשר גם אחרת…
אפשר להתווכח עד כמה דומה תהליך היצירה של תוכנה לזה של אומנות, לרוע מזלי, אני מוכשר רק בזה הראשון ולא בזה השני.
אני לא זוכר את השנה המדוייקט, אך בראשית שנות השמונים, אידיאליסט בשם ריצ'ארד סטאלמן טען שתוכנה צריכה להיות חופשית. לא נכנס כרגע לסיבות שלו, נתרכז במעשים:
הוא לא גנב או הפר זכויות יוצרים. הוא עבד בהדרגה על מנת ליצור את הבסיס הטכנולוגי והאידאולוגי שעליו מושטת העולם כפי שהוא רואה אותו. בעבודה סזיפית וללא הרבה תגמול (בהתחלה, כיום הוא מתפרנס בעיקר מהרצאות) הוא הקים את הקרן לתוכנה חופשית ואת פרוייקט גנו.
כנגד כל המלעיזים, פרוייקט גנו הוליד מערכת הפעלה מהטובות שקיימות היום (למעשה, ניתן לאמר שאף יותר מאחת) והאידאולוגיה והאמצעים שהציע סטאלמן הביאו ליצירת כלים טכנולוגיים באיכות חסרת תקדים (ניתן להזכיר את php, אפצ'י, לינוקס וmySQL המהווים את התשתית לאתר הזה ממש…).
מודל ה"בזאר" לפיתוח תוכנה (ולא רק) שצמח בעקבות האידיאלים הללו ויכל להתהוות רק עקב השינוי של זכויות היוצרים הוכיח את עצמו והוא מיוצא גם לתחומים אחרים (כאן המקום להזכיר את wikipedia, אחד ממקורות המידע המקיפים יותר ברשת, שפותחה במודל הנ"ל).
אם נשווה כאן את איכות התוכנה לאיכות הספרות ונשאיר את החופש אותו הדבר, אני חושב שיש פוטנציאל גם ל"ספרות חופשית".
מי שטוב לו עם זה, יופי לו.
באמת, אין לי כלום נגד אנשים שמעוניינים ליצור יצירות רוחניות חופשיות – תוכנה, מוזיקה או ספרות. למעשה, אני עצמי פרסמתי יצירות שלי גם בפורמטים זמינים לשימוש לכל המעוניין (אם כי אני עדיין מצפה מהם שלא יעשו ביצירות שלי שימוש מעבר לשימוש הוגן).
זה לא אומר שצריך ללכת נגד אנשים שמעדיפים להיות סוציומטיים (כמוני, רוב הזמן) ולשמור את הזכויות שלהם לעצמם.
ותגידו מה שתגידו, סופר שמתפרנס מהיצירות שלו (מה אני אעשה, אני לא יכולה לדבר על תוכנה כי אני לא מבינה בזה מספיק) יכול להגיע רחוק יותר (מבחינה איכותית!) מסופר שעושה את זה בשעות הפנאי. למה? כי מי שמתפרנס מהיצירות שלו עושה את זה הרבה יותר ורוכש הרבה יותר מיומנות, מאשר מי שצריך לעבוד שמונה-עד-חמש-ילדים-בישולים-קניות-סידורים ואז לשבת ולחרטט אולי כמה מילים.
אז יש אנשי תוכנה שנהנים מליצור תוכנה חופשית? יופי להם. אבל שלא יצפו ששאר העולם יתחייב לעשות אותו דבר. ואותה הצלחה, כדבריך, של אותה תוכנה חופשית, עוד לא מצדיקה את גזילת הזכויות של אנשים שלא מועידים את היצירה שלהם להיות חופשית. שוב, אם לחזור לעולם שלי – זה שאני מפרסמת סיפור אחד באינטרנט עוד לא אומר שאני מוכנה שיקחו את *כל* הסיפורים שלי ויפיצו אותם חופשי.
זה שכיף לכם להיות אנשי תוכנות חופשיות, עוד לא אומר שאתם צריכים לדחוף את זה לשאר העולם לגרון. אנחנו – רוב העולם – לא רוצים את זה. רובנו רוצים להרוויח משהו על העבודה שלנו, רצוי כמה שיותר.
מי יכול ליצור – בצורה מקצועית – בחינם? מי שיש לו זמן וכסף. אני, מה אני אגיד לך, לא הייתי רוצה לראות את עולם האמנות שלנו עובר לידיים של אלה שיש להם זמן וכסף.
מה לעזאזל אני יכול לטעון בוויכוח
שבו כולם צודקים…
ונשאל אותך שאלה אחת – האם הרמה של היצירות המתפרסמות ב"בלי פאניקה" נמוכה באופן משמעותי מרמת היצירות המתפרסמות ב"חלומות באספמיה"?
אני שואל ברצינות משום שאני לא יודע…
הרבה יותר נוח לי לקרוא מנייר :-)
''אספמיה'' לא משלמים
הרבה יותר מ"בלי פאניקה"…
''אספמיה'' משלמים 9 אג' למילה.
מה אומר 180 ש"ח לסיפור של אלפיים מילה. זה לא מגיע לרמה של מגזינים זרים, אבל זה גם לא אפס.
שאלתי את עצמי מי יגיע
לשאלת "בלי פאניקה".
שים לב: בלי פאניקה מפרסם סיפורים קצרים. רק סיפורים קצרים. היה להם עד עכשיו פרויקט אחד באורך novel (אם כי זה לא באורך ספר מלא ממש), ולא סביר שזה יקרה שוב בקרוב. רמת העבודה שם היא מקצוענית למחצה או לשלושת רבעי.
"בלי פאניקה" מפרסם ה-ר-ב-ה פחות סיפורים מאשר "חלומות באספמיה". אנחנו מדברים על אולי סיפור מקור אחד לחודש (הערכה אופטימית) ב"בלי פאניקה" לעומת יותר מעשרה לחודש (או עשרים לחודשיים) ב"חלומות באספמיה" (מתוך יותר מארבע מאות סיפורי מקור שקיבלנו למיון עד כה, והמספר הולך וגדל בקצב מפחיד), ותהליך הסינון שונה לחלוטין. אני, היום, לא הייתי יכולה לבצע את תפקיד העורכת בלי תשלום. זה פשוט יותר מדי עבודה, ברמה שלא הייתי יכולה להרשות לעצמי לעשות אותה.
"בלי פאניקה" תלוי בשלמותו במרץ ובדחף של העורך שלו, רמי שלהבת. אם רמי שלהבת לא יוכל ביום מן הימים לערוך אותו, יהיה קשה מאד למצוא מישהו אחר שיחליף אותו וישמור על אותה רמה. זה בהחלט נכנס לקטגוריה של "שגעון של אדם אחד". וכמובן, אפילו על האדם האחד הזה אי אפשר להסתמך כשמדובר ב*ספרים*. זה כבר דורש השקעה הרבה יותר גדולה.
אה, כן, ו"בלי פאניקה" שומרים על זכויות יוצרים בדיוק כמו "חלומות באספמיה". חשוב להדגיש את זה.
כתיבת המד"ב בארץ עכשיו בכיוון של התמקצעות, דבר שלא היה פה מעולם. לדעתי – ל"חלומות באספמיה" יהיה חלק בזה. תמיד אמרתי שהעובדה שאין לנו פה שוק מד"ב רציני לא מאפשר לאנשים לעבור את תהליך החניכה שהם עוברים בחו"ל (לשלוח סיפור למגזין, לקבל מכתב סירוב, לשפר אותו ולשלוח למגזין אחר, לקבל עוד מכתב סירוב, וכולי).
כמה שזה לא נעים לנו להודות בזה, וכמה שאנחנו מעדיפים לחשוב במונחים כמו "התמסחרות", כסף מעודד כתיבה טובה יותר. הוא מאפשר לאדם להשקיע יותר בכתיבה, לכתוב חלק גדול יותר מזמנו, ומעודד אותו להתייחס לזה במקצועיות. שיש אנשים שכותבים ספרים טובים תוך כדי עבודה במשהו אחר? כמובן שיש. פה בארץ הם הרוב, כי מעטים פה יכולים להתפרנס מכתיבה. שהיו הרבה פחות אנשים שהיו משקיעים את מה שנדרש אם זה לא היה מכניס בכלל כסף? גם. לכתוב ספר זו עבודה קשה, מפרכת וממושכת, ואם לא צפוי תגמול כלשהו בסופה, מעטים האנשים שימשיכו בה, ורובם יהיו גרפומנים. לכן כל כך מעט ספרי מד"ב נכתבו בארץ בשנים האחרונות, לעומת סיפורים קצרים – אין להם שוק. סיפור זה משהו שדורש פחות השקעה, אז זה לא נורא אם אין לו שוק. אבל ספר? להשקיע במשך שנה-שנתיים את כל שעות הפנאי שלך כדי לכתוב ספר, ואחר כך לתקוע אותו במגירה או לשים אותו להורדה חופשית באינטרנט בלי שהוא אפילו יזכה לעריכה? כמה אנשים יעשו את זה?
לדעתי את טועה, דווקא
אני לא חושב שבהכרח מי שמתפרנס מכתיבה עושה את זה יותר טוב ממי שלא. להיפך, אני חושב שמי שיודע שכמות המזון שהוא יוכל לאכול תלויה בכמות הסיפורים שיוציא לאור, יתחיל מהר מאוד לעשות פשרות אמיתיות – ואני מדבר פה בעיקר על סופרים לא כל כך מצליחים, המוצלחים יכולים לדאוג לעצמם.
לעומת זאת, יש בן אדם שכותב כי אוהב את זה (כמוני, למשל) ולא עושה מזה מקצוע כי הוא מפחד להתמסחר. למה את חושבת שאותו בן אדם יכתוב פחות טוב?
אבל מי מתפרנס מכתיבה?
מעטים מאוד. ומי שלא, נאלץ גם לוותר על היתרונות של "ספרות חופשית" (הגעה להרבה קוראים) וגם לעבוד שמונה-עד-חמש בנוסף לכתיבה.
(דרך אגב, נסי לקרוא את "ילדה שחורה" של סמי ברדוגו או את "עד לאהבה" של מיצ'ל פייגנבאום. שני ספרים מצוינים שנכתבו, לפי עדות אישית של הסופרים עצמם, *בנוסף* לעבודת שמונה-עד-חמש קבועה).
בואי נצא שניה מהמגרש הביתי שלך,
יש הבדל אחד שאני יכול להצביע עליו בין כתיבת תוכנות לבין כתיבת ספרים. ההבדל הוא שאנשי התוכנה מהווים למעשה קהילה גדולה, ופרוייקט הקוד הפתוח נשען על כך בצורה חזקה מאוד. כלומר, כאשר אני כותב תוכנה חדשה ומעביר אותה לשימוש כלל העולם, אני למעשה מעביר אותה לשימוש הקהילה שלי, שאני נהנה ממוצרים אחרים שהיא נותנת לי. לא ניתן להתווכח על כך שזהו מודל שהצליח בצורה יוצאת דופן, והוא קיים ומצליח במלואו גם באקדמיה, ואולם אני לא חושב שהוא מתאים לעולם הספרות. למעשה, גם בעולם המחשבים ניכרת ירידה במעמדו של פרוייקט הקוד הפתוח, הנובעת בעיקר לדעתי מכך שהמתכנתים ברחבי העולם אינם כבר לגמרי קהילה אחת.
אגב, דוגמא למודל כזה שכן מתקיים במידה מסוימת היא דווקא קהילת המד"ב. ועובדה היא, שאנשים רבים כותבים סיפורים קצרים ומפרסמים אותם לכלל, כיוון שהם חשים שבעשותם כך הם תורמים לקהילה, אליה הם משתייכים.
בדיוק על המודל הזה אני מדבר...
אגב, מצאתי לא מעט כתבות על תוכנה חופשית שהקבילו את קהילת התוכנה החופשית לקהילת המד"ב…
ירידה במעמדו של "פרוייקט הקוד הפתוח"?
זה אומנם עוף מוחלט אבל הרשי לי לחלוק עלייך…
הפופולריות של תוכנה חופשית רק עולה… בשנים האחרונות מתחילה מעבר לפעילות הקהילתית – שבוודאי שאינה פוחתת, אדרבא, גם פעילות מוסדית – של ממשלות (החל ממוסדות ממשלתיים בגרמניה ובאיחוד האירופי בכלל שעובדים רבות על פרוייקטים חופשיים וכלה במשרד האוצר של ישראל שמסייע לגיור חבילת אופיס חופשית) ומסחריים (IBM, שהשקיעה ב 2002 כמה מיליארדים בפיתוח של תוכנה חופשית והרוויחה כפליים מכך מאותה החופש), כמו גם פריחה של פרוייקטים פרטיים.
בדיוק על המודל הזה אני מדבר...
אבל מה שאני אומר הוא שהמודל הזה אינו טוב לספרות כללית, בדיוק בגלל העובדה שאין מדובר בקהילה. כלומר כל עוד כתיבה של סופר אינה מיועדת רק לחברי קהילה יחסית מצומצמת, אלא לעולם הרחב (וישראל, למשל, לא נחשבת קהילה אחת לצוך העניין) אז מודל כזה לא יוכל לעבוד. הסופר צריך להרגיש שהוא כותב בשביל משהו משותף לו ולאחרים, וזה לא ייתכן אם אתה מייעד את יצירתך לכלל האוכלוסיה.
ולגבי העוף… טוב, נו, אין לי באמת נתונים על זה, אז אני לא יכול ממש לנהל ויכוח אינטילגנטי. זו פשוט התחושה האישית שלי.
אני פשוט לא מבינה
איך אתם יכולים להשוות בין כתיבת תוכנה לספרות. אלה שני תחומים שונים לחלוטין. נכון שגם בכתיבת תוכנה יש מקוריות והתוכנה היא משהו שהמתכנת יוצר, אבל מטרת תוכנה חופשית היא לשפר את התוכנה, זה ליעל את הטכנולוגיה, זה עניין די טכני שנועד לקדם את האנושות כולה…
בעוד שכתיבת ספר זו אמנות שהמטרה בה היא היא עצמה, ושום דבר מלבד ביטוי אישי של הסופר, והרצון ליצור משהו, להשאיר משהו, להשפיע, להוציא משהו מעצמך שהוא שלך, ואם אנשים גם יהנו מזה ויהיו מוכנים לקנות את זה בכסף אז יופי, אבל אי אפשר להשוות את זה למין מנגנון שכל תכליתו היא לשרת את האנשים ושמלבד זה אין בו תוכן רעיוני/רגשי כלשעצמו.
רבים לא יסכימו איתך
לתוכנה יש הרבה מאד ערך אומנותי, ולא רק ערך טכני גרידא. יש אנשים שמתבטאים יותר טוב בקוד C מאשר בכתיבה ספרותית. תוכנה מגלמת את התחושות של הכותב לגבי איך צריכה להראות ואיך צריכה לפעול התוכנה. זה דומה לכתיבה של סונטה — יש כללים מאד ברורים, אבל בתוך הכללים יש חופש אומנותי רב.
תעשה לי טובה...
מתבטאים יותר טוב בקוד C מכתיבה ספרותית? אם, כן, אז כל מה שנותר לי לעשות זה לרחם עליהם. עד עכשיו זה עוד היה סביר – תוכנה חופשית, בלה בלה בלה. אבל אתה באמת נסחף.
תוכנה מגלמת את התחושות של הכותב???
כן, בהחלט,
יש אינספור דברים לביטוי אומנותי, ויש כאלו שמתבטאים אומנותית בכתיבה, כך שאפשר להסתכל על שורות הקוד ולדעת בפירוש מי כתב אותן. תתן לעשרים מתכנתים לכתוב תוכנה שאמורה לעשות בדיוק אותו דבר, תקבל עשרים תוכנות לא זהות. כמו שיש אנשים שיכולים להסתכל מתחת למכסה מנוע של מכונית ולדעת איזה מכונאי טיפל בה בפעם האחרונה. בתוכנה יש בדיוק אותה אפשרות לביטוי אישי כפי שיש במוזיקה.
מכל השטויות שאפסאלון כתב בפתיל הזה, זאת השטות הנכונה מכולן.
מממ
לא ייצאו תוכנות זהות? הדוגמה הנגדית הכי טובה זה קורסי התכנות בטכניון…
בסדר, ברור שלא ייצאו תוכנות זהות. אבל להגיד שקוד של תוכנה הוא ביטוי למצב נפשי של המתכנת זה ממש בולשיט. במקרה הטוב, זה ביטוי ליכולות התכנות שלו, וזהו.
לא.
נקח את הדוגמה הכי פשוטה: שמות משתנים. יהיו אלו שיתנו למשתנים שמות אקראיים. יהיו כאלו שיתנו להם שמות פונקציונליים. ויהיו כאלו שיתנו להם שמות שאומרים להם משהו. ואותה תוכנית, של מתכנתים אמיתיים (לא אנשים בקורס תכנון), תראה שונה.
תוכנה זה עניין יצירתי? בתוכנה מתחילים מכלום ומקבלים בסוף מוצר כתוב? אז יש שם עניין אומנותי.
עזוב,
אני מבין את ההבדל. אני פשוט לא חושב שזאת אומנות.
לא זלזלתי
ביכולת הביטוי שאדם יכול לתת לעצמו כשהוא כותב תוכנה, אבל השאלה היא האם המטרה שלו בכתיבת תוכנה היא לבטא את עצמו, או שהוא באמת מנסה לפתור בעיה מסויימת, לגרום להתייעלות, או להמציא איזה פטנט שישפר לכולנו את החיים…
וכל אלה הן מטרות ראויות מאוד, פשוט לא עונות להגדרה של אומנות.
(אם כי פוסטמודרניסטים מסויימים יתעקשו לטעון שכל דבר שמכריזים עליו כאומנות הוא אומנות.)
מטרה, תסלח לי, היא הדבר הכי פחות חשוב באומנות.
יש אנשים שכותבים ספרים בגלל שזאת פרנסה. האם מה שהם כותבים הוא לא אומנות, ואין עליו זכויות יוצרים? המטרה של המתכנת בזמן כתיבת התוכנה לא רלוונטית. לא משנה אם הוא פועל שחור שמקיש שורות קוד, או אומן שמתייחס לקובץ הריק כאל קנביס לציור, מה שמתקבל הנו אישי ולכן הוא אומנות.
אבל כמה תוכנה יכולה להיות
אישית כשכל מטרתך היא לפתור בעיה כלשהי *בדרך מובנית כלשהי* – זאת שתצור הכי פחות בעיות ותהיה הקצרה ביותר.
אמנם המטרה הראשונית לא חשובה, אבל ברגע שהיא משפיעה על התוצאה (ובתוכנות היא מאוד משפיעה על התוצאה) – היא כן רלוונטית לדיון.
את ראית פעם תוכניות מודרניות?
אם הם נכתבו בשביל ליצור כמה שפחות בעיות ולהיות הקצרות ביותר האפשריות, אני משנה עכשיו קריירה לתכנות.
וליצור באגים וע''י כך
להווריח כסף… נו, הכל אותו הדבר.
רבים לא יסכימו איתך
יחס כמות השטויות לאורך התגובה שובר שיאים בקצב מזעזע, בדיון הנוכחי.
לתוכנה *אולי* *עשוי* להיות ערך אמנותי, אבל *בברור* *לא* לתוכנה מסחרית. והנה כמה סימני קריאה, כדי להדגיש סופית את הנקודה: "!". זהו, אני מקווה שהמסר עבר.
ושאלה: ממה אותם גיקים, שבלילות תורמים מזמנם לפרוייקט הקוד הפתוח שלך, מתפרנסים בשעות היום? אה…עובדים במיקרוסופט ואיביאם? אופס.
לגבי פרנסה,
חלקנו עובדים במחקר באקדמיה.
חלקנו מפתחים תוכנה חופשית וקוד פתוח ומקבלים על זה כסף. חבר שלי עובד ב- IBM ומפתח קוד קרנל של לינוקס ומקבל על זה שכר מלא.
צריך לשים לב שמעל 90% מהתוכנה המפותחת בעולם היא לא מוצרי מדף (כמו של מיקרוסופט) אלא פיתוח פנימי של חברה שהוא ייחודי בשבילה, או לחילופין עבודה קבלנית המבוצעת ע"י בית תוכנה עבור לקוח מסויים ובהתאמה לצרכיו.
תוכנה כזו יכולה להיות תוכנה חופשית ללא שינוי ברווחיות של מי שמעורב ביצירתה, פשוט משום שהם לא מרוויחים ממכירת תוכנה.
למעשה, התוכנות האלה לא מופצות מעבר לחברות שכתבו אותן והחברות שמתמשות בהן. לכן, הן עונות על הדרישות מקוד פתוח ותוכנה חופשית — לכל מי שיש גישה לתוכנה יש את כל הזכויות לשנות ולהפיץ אותה מחדש.
אני מסכים לחלוטין
שלכתיבת תכנה נדרשת כמות עצומה של יצירתיחות, כי זה דבר אחד לגרום לתכנה לעשות משו, וזה דבר אחר לגמרהלגרום לה לעשות זאת ביעילות. דוגמה טובה היא ההבדלים בין לינוקס לווינדוס, שבבסיס באות לעשות אותו הדבר (ואל תנטפק).
אבל, וזה אבל עצום, יש הבדל עצום ממש בין תיכנות לספרות. כי סיפרות זה משהו שבנוי על השראה נטו. ז"א, זה גם בנוי על כישרון, וידע, אבל זה המקור. וזה משהו אישי לגמרה, לפחות במקור. אתה יכול להגיד שיש גם סופרים דמגוגים, אבל הם משתמשים לרוב בעוד המון עוזרים שיכתבו חלקים וישפרו, וזה די דומה למודל הקוד הפתוח של לפני לינוקס, ויש גם מספיק סופרים שמפרסמים באנטרנט.
אבל אל תנסה אפילו להגיד לכתיבה במודול של קוד פתוח יכולה לעבוד בצורה יעילה, זה פשוט לא יכול לקרות. זה מאבד לחלוטין את הפאן האישי, ולא משנה מה תגיד, כל הרעיון של לינוקס הוא שהוא שייך לכולם, וכולם כותבים אותו. אין משהו פרטי במובן הרחב, אולי חוץ מהקרנל של לינוס.
אני כן תומך בשינוי הפרטים של חוקי זכויות היוצרים, כמו קיצור זמן הזכויות, אבל אני כן מאמין שאם אדם רוצה להתפרנס מהכישרון שלו, מותר לו, ולא צריך לצלוב אותו על זה. כתיבת ספר של 800 עמודים לוקח בקלות 3-4 שנים של עבודה נון-סטופ, שבמהלכה אתה באמת לא מקבל גרוש. אתה תלוי בכסף שיכניס הספר שלך כשיצא, כדי שיספק לך תנאי מחיה סבירים ומעלה עד הספר הבא. אני לא רואה דבר פסול בלהרוויח כסף מהיצירה שלך. זה כמו שאני כן מאמין שאם אני אעבוד בתכום התכנות, אני סביר להניח אעבוד בשיטה של לבקש כסף בשביל הגרסה החדשה ביותר ואפרסם את השאר כקוד פתוח. זה יכול גם לעבוד בספרים. אבל אני כן מאמין בקבלת כסף על העבודה שלך, כי כל עוד אתה לא חיי בעולם סוציאלי מלא, יש צורך בכסף.
ובאמת,
להשוות תוכנה לספרות זה קצת בעייתי. הרבה יותר מדויק להשוות תוכנה לשיר: יש חוקים קשיחים בשביל שיצא מוצר טוב בסופו של דבר (כלומר שלא יהיו באגים או דיסהרמוניות), אבל ביניהם יש טווח רחב להשקפה אומנותית.
אני מסכים לחלוטין
תוכנה זה יצירתי וכתיבה זה יצירתי ולעיתים לא פחות טכני. נא לראות את "אדפטציה" בהקדם.
אבל, עוד לא קם הגאון שיעביר בצורה מעניינת תכנות למסך. מעניין למה. האם זה משוע שטבוע בתכנות שמתעסק בדברים אבסטרקטיים ברובם?
לא, מכיוון שתוכנה לא נועדה למסך.
כמו שאי אפשר להקרין ספר.
לא, מכיוון שתוכנה לא נועדה למסך.
כן אבל אפשר לעבד אותו. הבעיה של תוכנה שהיא לא מתייחסת בופן ישיר לאנשים. לכן, תוכנית כמו ER שהיא לא פחות טכנית יכולה לעבוד אבל אני לא רואה מישהו כותב סדרה על תכניתנים אמיתיים (בניגוד לכאלה שפורצים מהלפטופ שלהם לסי.אי.איי בלי למצמץ).
אה, חוץ מדילברט אולי. רגע, כל הטיעונים שלי קורסים ברגע. האם דילברט היא סדרת טלויזיה פופלארית כמו הסטריפ?
זאת לא סתירה?
הבאת את "אדפטיישן" כדוגמא לסרט/תסריט טכני שעוקב אחרי החוקים?
זאת לא סתירה?
כסרט שמדבר על ה"חוקים" של תסריטאות יותר מכל סרט אחר. עם זאת הוא גם שובר ומציית להם בו זמנית. ככה זה כשגאונים.
זאת לא סתירה?
מצד שני, אחת האמירות המרכזיות בסרט, שגם מוכחת לנו ע"י המבנה המעוות שלו, היא של צ'רלי לאחיו שמנסה לשכנע אותו ללכת לסדנא. "There are no rules". זוהי מהות הסרט.
הבעיה היא
שחוקי זכויות היוצרים אינם מגינים, למעשה, על היוצרים, אלא על תאגיגידים המנצלים את היוצרים. כך שבהחלט סביר, גם במצב של היום, וגם אם אף אחד לא יוריד את הספר שלך מהאינטרנט, שתעבוד 3-4 שנים על ספר ולא תראה ממנו גרוש.
הבעיה היא
זו כבר ירידה לרמה הנמוכה ביותר. חוקי זכויות יוצרים אינם מגינים על תאגידים מרושעים שמנצלים יוצרים תמימים וחסרי ישע בשביל להרוויח כסף, אלא על הוצאות לאור, חברות תקליטים או חברות הפקה שבלעדיהן לא היה קיום לאותם יוצרים. אמנם ישנן בעיות בשוק הבידור ההמוני, בפרט ריכוזיות היתר הקיימת בו ומביאה לפגיעה ברבגוניות, אבל זה אינו תירוץ לאי שמירה על זכויות היוצרים המאפשרות קיום לאותם חברות.
חברות תקליטים והוצאות
אם לא היו חברות תקליטים והוצאות ספרים, עדיין היו יוצרים שהיו יכולים ליצור ולהתחרות בשוק הרבה יותר הטרוגני. חברות התקליטים מנסות ליצור סינגלים מצליחים ומזניחות את השאר. הוצאות הספרים רוצות רבי-מכר.
אני אומר – תוותרו על המתווך. כיום, הטכנולוגיה קיימת. לא צריך חברה עשירה כדי להפיץ ספר או מוסיקה – יש אינטרנט.
ותראה כמה זבל יש באינטרנט.
כל פעם שאני רואה את ההיצע המצומצם של ספרות איכותית באינטרנט, ואת המשאבים הנדרשים ממני לאיתור חומרים קצת יותר טובים, אני מודה לאלוהים על קיומה של רשת סטימצקי והמקבילות לה.
אני לא יודעת כמה ספרים כבר הוצאת,
אבל מכיוון שאני במקרה הוצאתי ספר באחת מאותן "הוצאות מושחתות שגוזלות את כספם של האמנים", ויש לי מושג כלשהו לגבי תהליך הוצאה לאור, הריני לומר לך רשמית וחד משמעית שאתה מדבר שטויות.
הרעיון של "לוותר על המתווך" הוא נפלא. הוא קוסם לי מאד, ומן הסתם ביום מן הימים זה גם יעבוד. כרגע המציאות היא שאנשים שמפרסמים את יצירותיהם באינטרנט עושים שירות דוב לנו – ולעצמם.
למה לנו? כי אדם שמפרסם את יצירתו בעצמו, באינטרנט, אינו נהנה (כמעט לעולם) מהיתרון הבסיסי שיש להוצאה לאור במסגרת הוצאה ממוסדת ומנוסה – עריכה והגהה. *אין* תחליף לעורך טוב, ואת זה אני אומרת כמישהי ש*שונאת* שנוגעים לה בטקסטים. ורוב האנשים שכותבים, לא נעים להגיד, די רחוקים משלמות. כך שהמרכיב המשמעותי הראשון זה האיכות. צריך אנשים מקצועיים ומנוסים שיתנו לך איכות סבירה, והאנשים האלה, בקרוב למאה אחוז מהמקרים, עולים כסף. *אני*, אילו הייתי צריכה לשלם בעצמי על הוצאות העריכה, ההגהה, העיצוב הגרפי וכל שאר הטיפול המקצועי שהספר שלי קיבל, לא הייתי יכולה להרשות את זה לעצמי.
הלאה. למה הסופר עושה לעצמו שירות דוב? יחסי ציבור. חשיפה. כל הדברים הקטנים האלה. קולו של אדם שמפרסם היום באינטרנט נבלע בין אלפים רבים של קולות אחרים (כשמדברים על עברית. כשמדובר באנגלית זה מאות מיליונים). אז אם אתה לא רוצה לפרסם רק בשביל החברים שלך, ואתה רוצה איזושהי הסתברות סבירה להגיע לאנשים, צריך יחסי ציבור.
בהוצאה לאור מסודרת, יש לך הפצה לחנויות (וזה חלק גדול מהעניין – ספר בחנות נגיש לעין הקורא הרבה יותר מאשר אתר אינטרנט שכוח אל היכנשהו). בנוסף, יש מידה זו או אחרת של יחסי ציבור (אם כי בדרך כלל, למרבה הצער, לא מספיק כשמדובר ביוצרים חדשים). והקונה הפוטנציאלי יודע שהיצירה שלפניו עמדה לפחות כמה סטנדרטים בסיסיים.
באינטרנט? אתה טובע. תצליח למשוך קבוצה מסוימת של אנשים, כן. כשהחזקתי את הסיפורים שלי באתר שלי היה לי מספר מסוים של קוראים, בעיקר כאלה שהגיעו אליו דרך הפורומים שאני משתתפת בהם. אבל אתה צריך להיות מרושת בצורה מאד מאד רצינית כדי להגיע למספר משמעותי של קוראים.
יצירה שמתפרסמת באינטרנט תעבוד, גם מבחינת איכות וגם מבחינת הגעה לציבור, רק אם ישקיעו בה כסף (אופציה ראשונה, שלרוב היוצרים אין) או יקומו אתרים שמרכזים את הטיפול ביצירות כאלו, כולל מיון ובקרת איכות, כולל עריכה, הגהה ועיצוב, וכולל, כמובן, הפצה להמונים. שזה אומר, כמה מפתיע, הוצאות לאור אלקטרוניות.
אז מה עשית פה, בדיוק? מה אתה רוצה, שעולם הספרות העתידי יהיה הצפה אדירה של טקסטים באיכות ירודה, שלא עברו את הטיפול שטקסט שמכבד את עצמו צריך לעבור, ושיתחרו נואשות על תשומת לבו של הקורא, שלא יידע מה לעשות עם עומס האפשרויות הלא מסוננות?
זה נורא נחמד בתור חזון אידיאליסטי. אבל כשמנסים להשוות את זה למציאות, מגלים שלמרבה הצער, המציאות אומרת דברים אחרים.
לא רק זה,
אלה לא רק העלויות הכרוכות בהגהה ועריכה. גם העלויות של הדפסה, דפים מנייר משובח וכו'. נכון, כל מי שיש לו צורב ועוסק במוסיקה יכול בעלות יחסית אפסית לצרוב עותקים של יצירתו האחרונה, אבל לסופרים אין אפשרות כזו. ולא לכולם יש כסף כדי לעשות את זה באופן פרטי.
ואז, כמו שבוג'י אמרה, צריך גם להפיץ את זה לכל מי שנחשב בתחום, וגם לכל מי שלא נחשב. וצריך מערך הפצה גדול מספיק כדי שאנשים יוכלו לקנות את הספר. אתה הרי לא תאחסן אצלך בבית 5000 עותקים של ספרך (אפילו לא 1000), ותשלח אותם לאנשים בדואר לאחר שאלה ישלחו לך צ'קים, או יצבאו על סף דלתך (הדבר נכון במיוחד לגבי בוג'י, שלא מוכנה להכניס הביתה טינאייג'רים מחוצ'קנים. והרי מי קונה את הספרים שלה אם לא טינאייג'רים מחוצ'קנים?).
בקיצור, התיאוריה נראית קוסמת ומצוינת. העברתה למעשים – פחות.
טוב, אפסאלון דיבר על הפצה באינטרנט,
מה שנראה לי שדי חוסך בנייר… :-)
בשביל זה יש המצאה גאונית
בשם Book.Net. הכוונה היא למכונה בגודל של וידאומט שמסוגלת להדפיס ספר, כולל כריכה בכשעה ובמחיר סביר. המכונה מקבלת את הספרים דרך הרשת, כך שניתן להדפיס ספרים נדירים בלי ליצור מהדורה שלמה ובאיכות ספר.
זוהי, לדעתי, חנות הספרים של העתיד.
הוצאות אלקטרוניות
נו, אז זה פתרון חלקי. אמנם אנחנו חוזרים שוב לויכוח של המחשב מול הספר המודפס, אבל אם נשים את זה בצד רגע אפשר לקבל פה משהו לא רע. קראתי מזמן עוד מאמר של אורסון סקוט קארד בנושא. הוא מציע שיהיו הוצאות לאור אלקטרוניות, בדיוק כמו שאת אמרת, אלא שכל סיפור יעלה ממש קצת, כי בסה"כ הם חוסכים המון כסף על הנייר ועל התגמולים של החנויות. ככה אפשר לקבל גם איכות וזמינות וגם חיסכון במחיר.
כמובן, ואני לגמרי בעד,
אבל זה עדיין לא עובד טוב עם החזון של אפסאלון שכל כותב יפרסם את יצירותיו ברשת כראות עיניו וגמרנו. השיטה הזאת פשוט לא תעבוד.
הוצאות וירטואליות, שיחסכו את ההוצאות על נייר, דפוס, אחסון ופערי תיווך? רעיון נפלא. ואני מאמינה שכשאנשים יתחילו יותר להתרגל לקרוא מהמחשב, ויותר מזה – כשיהיו פתרונות ידידותיים יותר לקריאה ממחשב, זה מה שיעבוד. כמובן שאז תהיה הבעייה הרגילה של "איך דואגים שהלקוחות המניאקים שלנו לא ישכפלו את הספר שלנו לכל החברים שלהם". נו, החיים תמיד קשים.
כמובן, ואני לגמרי בעד (כה''ב)
על איך לעקוף את בעית אכיפת השכפול דיברתי בתגובה קודמת. ביחד על מכשיר הדפסת ספרים כמו Book.Net זה יכול להוות תחליף ראלי (עתידי) להפצת ספרים.
הוצאה אלקטרונית זה בדיוק הענין
הסופר יפרסם יצירה באיכות (מבחינת עריכה) ירודה ברשת.
הוצאה אלקטרונית, ביוזמתה, תשקיע יחסי הציבור ותמכור את שרות העריכה לקוראים של היצירה (הסופר לא יהיה מעורב כלכלית). דרך לעשות זאת היא, למשל, שההוצאה האלקטרונית תבצע את העריכה אחרי שכמות מסויימת של גולשים התחייבו לשלם כמות מסויימת של כסף שתהפוך את ביצוע העריכה לכדאי. במקרה זה ניתן יהיה לפתוח את הספר הערוך לציבור אחרי שנאסף מספיק כסף.
חי זקני הווירטואלי,
שבלי עריכה, רוב הקוראים יישברו בהתחלה ולא ירצו בכלל לטרוח ולשלם על הגרסה הערוכה, כי הם לא יזכו בכלל להגיע לפוטנציאל שלה.
(שאל את העורך של "יוליסס").
בגלל זה ההוצאה תעשה יחסי ציבור
ועובדה שאנשים קונים ספרים כיום.
אין לי אלא לומר שאתה נורא נאיבי.
הפצה של ספר – לא סיפור, ספר – בגירסה לא בשלה כדי לראות אם הציבור מתעניין, ואם כן, אז לעשות ממנו ספר רציני, זו שיטה בדוקה לא להגיע לשום מקום, כי הספר הזה, בדיוק כפי שציינתי קודם, יצטרך לפלס את דרכו בתוך ים הזבל, והסיכויים שמישהו בכלל ישים אליו לב מלכתחילה, קלושים.
כדי שזה יעבוד, אתה צריך להפנות אישית את היצירה לתשומת לבם של אנשי ההוצאה, ולא לחכות שהם ישימו אליה לב במקרה ברשת. בשביל זה, להוצאה צריכה להיות מערכת סינון שתבחר את היצירות המוצלחות לפרסום. שוב יש לך סינון. שוב יש לך פרסום שאינו חופשי לכולם. ושוב יש לך משכורות לשלם.
לפרסם ספרים על הרשת בחינם כל אחד יכול כבר עכשיו. אני אישית ראיתי עד היום לפחות חמישה כאלה (בעברית). לא טרחתי לקרוא אותם. למה שאני אטרח לקרוא ספר שלא עבר שום סינון ושום בקרת איכות? בשביל זה יש לי את העבודה הבלתי נגמרת של סינון סיפורים ל"חלומות באספמיה", תודה. ואני מאמינה שרוב האנשים עוד פחות סבלניים ממני, כי רובם לא בוחרים ברוב מזוכיזם לקרוא ערימות של סיפורי חובבים כל יום רק כדי למצוא את היהלום האחד.
אין לך מושג כמה הרבה כותבים יש. אין לך מושג איזו הצפה תיווצר מרגע שיותר ויותר מהם יתחילו לפרסם את הגיגיהם ברשת. ואין לך מושג כמה שתהליך הסינון שייווצר יהיה דומה לתהליך שקיים בהוצאות לאור בימינו.
אני לא חולק על כך שצריך סינון
אבל יש דרכים לעשות סינון בלי הוצאות ספרים. ראו לדוגמא את מערכת סינון הכתבות של http://www.kuro5hin.org/ או מערכת סינון התגובות בסלאשדוט.
הרעיון של המערכות האלה הוא שהרבה אנשים קוראים סיפורים בודדים ומדרגים אותם וכך מקבלים דרוג סביר עבור כל סיפור.
כמו כן, ההבדל המרכזי בין המודל שלי למודל הקיים הוא ששורתי הסינון והעריכה נמכרים בכסף לקוראים, ולא לסופרים, והעסקאות הכלכליות מתבצעות בין הקורא להוצאה בלבד.
סליחה על חוסר האמון שלי
בטעמו של הקהל, אבל אני אישית הייתי מעדיפה סינון שייערך על ידי איש מקצוע, אם אפשר. כשאתה מתבסס על סינון לפי טעם הקהל, אתה מגיע בסוף למכנה המשותף הנמוך ביותר, שהוא, מה לעשות, נמוך. סינון לפי טעם הקהל יביא כמויות זוועתיות של "המורדים", טלנובלות ופורנוגרפיה זולה.
ובאשר למודל שאתה מדבר עליו: אין לי מושג על מה אתה מדבר. גם כיום שירותי הסינון והעריכה לא נמכרים לכותבים, אלא לקוראים (אלא בהוצאות על חשבון המחבר, שהן עניין עגום כשלעצמו). כך שלא ממש ברור לי מה אתה מנסה להגיד.
וזה רע?
קחי למשל את האתר שהפך לשם דבר במובן "זבל מכל אחד" ברשת הישראלית – במה חדשה. נכון, אפשר לקרוא שם שנים בלי להגיע למשהו טוב, אבל האתר עצמו יצר דרגות שונות של סינון, והערבים שלו יצרו סינון נוסף, והחיים יצרו עוד סינון, ומתוך הכותבים שהחלו את דרכם באתר כבר הסתננו לעולם הלא-אינטרנטי כמה כותבי שירה מוכשרים (למשל גלעד מעיין וסיוון בסקין) וכמה כותבי סיפורת (למשל עידו הרטוגזון).
מה רע בקיום אתרים פתוחים לכל נפש, לצד אתרים חצי-פתוחים, לצד אתרים עם עריכה מקצועית שלוקחים עשרה ש"ח לסיפור, לצד הוצאות ספרים וירטואליות?
במה חדשה זה יופי.
מה שאפסאלון מציע, פחות או יותר, זה שיהיה *רק* במה חדשה. ותחשוב רק, שהמון אנשים שבהתחלת הדרך קראו את במה חדשה בשקיקה, היום נכנסים לשם רק אם מישהו במקרה ממליץ להם על סיפור משובח במיוחד, כולל לינק. הבעייה, כרגיל עם דברים כאלה, היא בכמויות. הצפה של כמויות ענק של חומר היא פחות או יותר שוות ערך לאי פרסום בכלל.
ושים לב שמה שאתה מציע בפיסקה האחרונה של דבריך זה פחות או יותר מה שיש כרגע (או הכיוון שאליו נעים הדברים). כמובן שכל מי שרוצה לפרסם את יצירותיו באינטרנט חופשי לעשות זאת. אפילו אני עשיתי את זה. אבל בשביל איכות צריך לשלם, ושוב אנחנו חוזרים לעניין ההוצאה לאור. אין חדש תחת השמש.
אני כבר הוצאתי ספר,
ועדיין נראה לי שיש משהו בעייתי בתהליך. אולי זו העובדה שבניגוד לטיעון שלך, הרבה מהחומר שיוצא לאור *אינו* איכותי ו*אינו* ערוך היטב, בעוד שכותבים טובים מתקשים למצוא דרך לצאת לאור ונאלצים פעמים רבות לממן חלק מהוצאות העריכה/הגהה/וכד' של ספריהם, וגם אז להידחק מהמדף ע"י ספר של הוצאה גדולה, שיש לה גם עיתון, ושמפרסמת בעיקר ספרי וידויים של אקס-דוגמניות עם צילום פרובוקטיבי על הכריכה ודואגת שיהיה ראיון עם הכותבת/דוגמנית במקום טוב בעיתון השייך גם לבעל ההוצאה שבמקרה יש לו אחוזים בזכיין טלוויזיוני. הסינון הופך להיות לא לפי מה שטוב, אלא לפי מה אפשר לארוז באופן פרובוקטיבי (ואת זה הראה באופן יפהפה חיים צינוביץ', עם פרשת "השרוף" לפני שנים מספר).
שלמות לא תמצא לעולם,
וכמובן שהשיטה שמבוססת על הוצאות לאור היא לא מושלמת. וכמובן גם, שבחברה שלנו, התקשורת היא מלך וספרים שלא מדברים אל התקשורת לא מגיעים רחוק (ואחרי שסירבתי לעשות סטריפטיז רגשי לצהובון מקומי מסוים רק כדי שיכתבו עלי, אני אמורה לדעת את זה).
מצד שני, אם אני צריכה לבחור בין השיטה הקיימת לבין שיטה שלא תהיה בה שום סלקציה, אני בוחרת את השיטה הקיימת, תודה. כן, יש סופרים טובים שהמערכת מפספסת. ויש סופרים גרועים שהמערכת מאמצת אל חיקה. אבל אני ממש לא רוצה לחשוב איך זה ייראה אם אני אצטרך לנסות לסנן את הסופרים הטובים מתוך אלפים על אלפים של יצירות רשת.
כל מי שלמד אי פעם את הנושא של קבלת החלטות (בין אם במסגרת מדעי החברה ובין אם במסגרת סטטיסטיקה) יודע שמעצם הגדרת התהליך כתהליך סטטיסטי-הסתברותי, יהיו טעויות לשני הכיוונים. אני לא חושבת שרעיון ה"פרסום לכל ללא סינון" ישפר את זה במשהו. כמובן, הוא יוריד מאד את מספר ה"היו צריכים לפרסם ולא זכו לזה", אבל יעלה בצורה מפלצתית את מספר ה"אסור היה לתת להם מקלדת בכלל ובכל זאת הם מפרסמים", והתוצר הסופי יהיה שמבין אלה שיש להם כשרון, אחוז הרבה יותר קטן יגיע לאנשהו, כי בהצפה כזאת יהיה צריך לעשות צעדים הרבה יותר חריגים כדי להתפרסם.
את שוב ממעטת בכוחו
של סינון מבוזר. כמו שב"במה" אפשר למצוא דברים טובים אם נותנים לינק או אם יודעים איפה לחפש, או כמו שב- kuro5hin עולים מאמרים איכותיים, ככה גם מערכת סינון מבוזר בה הקוראים מדרגים את הסיפורים תוכל לעבוד.
אם מה שיש בבמה חדשה זה מה שאתה מחפש,
תבורך.
מרבית האנשים מחפשים קצת יותר. אלו שאני מכיר, לפחות.
ולא, אין "לדעת לחפש" בבמה חדשה. בתור אחד שמסיבות שלא נפרט קרא שם הרבה סיפורים, אני יכול להגיד לך שכמעט חבל לחלוטין על הזמן, במונח הישן של המילה.
להסתמך על סינון מבוזר כזה או אחר שקול לרכישת ספר ע"פ ההמלצות באתר אמאזון.קום.
לא אגיד שזה שווה לאיבר ישיבה מסויים, כי עם אותו איבר -כן- יש לי מה לעשות.
ומה אתה מחפש?
באתר של יוצרים חובבים, אין לך מה לחפש מלבד יצירות חובבניות.
אם אתה מחפש יותר, לא ברור לי מה עשית שם.
חיפשתי את היותר.
והוא אפילו מצא כמה.
וכל מי שיקרא את הפתיל שהביא לשלב הזה, יראה שיש פה כמה אנשים שטוענים שכן, ב"במה חדשה" אפשר גם למצוא את ה"יותר".
אגב, לטעמי יש שם יצירות בודדות שאכן עונות להגדרה הזאת. אל כולן הגעתי בזכות לינקים ספציפיים.
וכמה אנשים שטוענים
שזה בזבוז זמן מוחלט ושרוב היצירות בבמה הן חרא פוסט-מודרניסטי בלתי ניתן לקריאה.
הסקפטיות פה הורגת אותי.
אני היום מתייחסת אל במה חדשה
כאל מקום נוח לאחסן בו סיפורים ולתת אחר כך לאנשים לינק. טוב, לא באמת נוח. אבל למי שאין כוח לבנות אתר משל עצמו, זה אחלה.
והוא אפילו מצא כמה.
תנסו שני סיפורי פנטזיה/מד"ב קצרצרים די חביבים עם קצת קריצה לקלנוע כך שזה לא ממש
.
הלינקים הישירים כדי שלא תתאמצו ביום המנוחה:
http://stage.co.il/Stories/103519
http://stage.co.il/Stories/55870
קראתי ואני יכול להגיד לך ככה:
הסיפור הראשון לדעתי היה די גרוע, לא היה לו רעיון מעניין והביצוע היה לא טוב לדעתי.
בסיפור השני המצב קצת שונה- הרעיון היה טוב ומעניין, אבל ,שוב, הביצוע לא הכי טוב, למרות שבסה"כ הסיפור חביב.
הראשון סתם רע.
השני… נו. רעיון עוד סביר איכשהו (וכבר ראיתי אותו פעם אחת בתחרות סיפורים). הכתיבה לא בדיוק מעניינת.
מקווה שזה לא שלך או של מישהו מקרובי משפחתך, אבל הדיאגנוזה לא משתנה גם אם כן.
אתה מבין את הבעיה בהשוואה שלך?
לפי עדותך, רוב מוחלט של התוכנות (ובתוכן תוכנות הקוד הפתוח) הן (ואצטט) "לא מוצרי מדף" בעוד ש100% מספרי הקריאה הם *כן* מוצרי מדף. הם *כן* צריכים למכור ולפרנס את יוצריהם.
אני גם לא ממש בטוח שצריך לקצר את משך זכויות היוצרים. אם זכויות היוצרים באות להבטיח את הקניין הרוחני, למה לא לאפשר להעביר את אותו הקניין בירושה?
לא כמו בתרופות, לדוגמא, אף אחד לא יפגע אם אב יעביר את הזכויות על ספר לבנו, בדיוק כמו שהיה עושה אם מדובר היה במפעל שהקים או בחנות שפתח.
אז יקח טיפה יותר זמן עד שנראה מיקי מאוס בחינם, לא נורא.
שים לב שכמעט כל מתכנתי הקוד הפתוח מקבלים תמיכה כספית מאירגון זה או אחר (בין אם זה מהאקדמיה ובין אם זה מחברה פרטית). אצל סופרים, לעומת זאת, זה לא קורה.
אף חברה מסחרית או מוסד אקדמי לא משלמים משכורות קבועות לסופרים כדי שיכתובו ספר "פתוח" ללא זכויות יוצרים.
אותו כנ"ל לגבי מוזיקה.
לכן עד שיבוא היום בו IBM תשלם לבוג'י כדי שתכתוב ספר שכל מצורע וזב חוטם יוכלו לשנות כאוות נפשם ולהציג כשלהם, ההשוואה בין התוכנה החופשית לספרות תהיה משוללת יסוד ודמגוגית מיסודה.
וכמו שאמרו כבר אחרים, כתיבה היא לא עניין ציבורי, היא עניין אישי.
כתיבה לא צריכה להיות "יעילה" או לעבוד בדרך הקצרה ביותר (ע"ע טולקין). הקשר היחיד בין כתיבה לתיכנות הוא העובדה שבשניהם משתמשים באותיות. בזה זה בערך נגמר (כי יש גבול ליצירתיות שיכול להביע בן-אדם כשהוא צריך למצוא את האלגוריתם עם הסיבוכיות הנמוכה ביותר).
יש לך בעיה משמעותית בהבנת הרעיונות של אפסאלון.
מודל הקוד הפתוח שהוא מציג בוודאי אינו מאפשר "לכל זב חוטם ומצורע לעשות שינויים בקוד ולהציג אותו כשלו". הוא דורש, אאל"ט שמירה על הקרדיטים המקוריים לכל אורך הדרך. אגב, חוקי זכויות היוצרים מאפשרים דברים כאלו גם היום, בגבולות הסביר: אני יכול לפתוח את הרומן שלי בציטטה בת חצי עמוד של דוד גרוסמן, תוך ציון המקור, ולהתייחס אליה כמוטו לרומן.
התעלמת לגמרי מהנקודה העיקרית
ולא הבנת את השאר.
הנקודה העיקרית הייתה, שלא כמו כותבי הקוד הפתוח, סופרים לא זוכים לתמיכה של חברות גדולות ו/או האקדמיה כדי שיכתבו את הספרים שלהם (כפתוחים או שלא כפתוחים). לכן כל השוואה בין תעשיית הקוד הפתוח לתעשיית הספרות (במצבה הנוכחי) היא משוללת יסוד.
עכשיו, האם אתה יכול לקחת את היצירה של דוד גרוסמן, להוסיף עוד כמה עמודים ולהתייחס אליה כאל יצירה אחרת (גם אם אתה אומר שגרוסמן כתב חלק ממנה)? כי זו ההשוואה היותר מתאימה לתוכנית הקוד הפתוח. כיום כל מתכנת מתחיל ("מצורע וזב חוטם", לצורך העניין) יכול לקחת את הקוד הפתוח של לינוקס בשלמותו, להוסיף או להוריד ממנו מה שבא לו ולהפיץ בציבור (ואני לא ממש בטוח שקיימת שמירה על הקרדיטים המקורים). לא מדובר בחצי עמוד או בחלקים נבחרים, מדובר בקוד, בשלמותו או בחלקו. כסופר, היית רוצה שיעשו דבר כזה לספר שאתה כתבת (ומה אם, לצורך הדיון, IBM תשלם לך משכורת יפה מידי חודש בחודשו)?
אני לא יודע מאיפה הרעיונות שלך.
אפסאלון – אייכה?
כפי שאני מבין את אפסאלון, מה שכתבת *אינו* נכון. מתכנתי הקוד הפתוח אינן נתמכים ע"י חברות גדולות בפיתוח פרוייקטים אלו; לא ניתן לשנות את קוד הקרנל של לינוקס בלי דיונים משמעותיים של לא מעט אנשים; ובטח שאי-אפשר לעשות זאת בלי לתת קרדיט ליוצרים.
אבל אני לא עד כדי כך משבין בנושא, ולכן אתן לאחרים לומר זאת.
מה שנונין אמר...
אז נכון, לינוס טרוולדס נתמך כלכלית (לא על ידי חברה גדולה אלא על ידי ארגון ללא מטרות רווח) אבל הוא מהבודדים.
מאות ואלפי (אם אל מאות-אלפי) מתכנתים של תוכנות חופשיות עושים זאת ללא מטרות רווח. אני יכול להעיד זאת על עצמי, על שוטפי לפרוייקט ועוד.
לפני מספר חודשים פורסמם באתר
שעוסק בחדשות אודות אחד הפרוייקטים הגדולים ביותר של תוכנה חופשית הודעה תחת הכותרת "אמץ חנון".
בהודעה נטען כי מפתחים רבים של הפרוייקט הם מובטלים, סטודנטים או בין עבודות, וככאלה, הם אינם יכולים להרשות לעצמם את מחשבים מהירים ביותר- מצטך נחוץ ע"מ להדר תוכנה שלוקח יומיים להדר על המחשב שלי (700 מגהרץ) ועל כן הוא מבקש מאנשים שברשותם מחשבים ישנים, אבל לא מדי, לתרום אותם למפתחי הפרוייקט.
הודעה זו, יכולה יותר מכל להעיד על מצבם הכלכלי של מפתחי תוכנה חופשית. ישנם בינהם אנשים מבוססים – אבל רבים מהם לא.
ובאשר לשמירה על זכויות היוצרים – הנושא הזה נשמר בקנאות, במסגרת הרשיון הציבורי הכללי* ותואמיו.
במידה ומישהו יפיץ מחדש תוכנה חופשית בשינוי הקרדיטים בלבד, אנשים יעלו על זה בקלות ויתריעו על כך – ניתן לעשות זאת, היות והקוד פתוח לכל.
במידה ומישהו יפיץ קוד חופשי כקוד סגור – זוהי אכן הפרה בוטה של הרשיון. הדבר קרה בעבר, ונוצר לחץ ציבורי על החברה המפיצה להפסיק הפצה זו. לחץ שמילא את יעודו.
הרשיון הציבורי הכללי של GNU, בתרגומו לעברית:
http://www.penguin.org.il/guides/gpl_heb/
ומקבילתו, המיועדת למסמכים:
http://www.penguin.org.il/guides/gfdl_heb/
נדמה לי שהיה זה אפסאלון בעצמו
שהעיר, שלא כל תוכנות הקוד הפתוח הן הגיקים-של-לינוקס ודומיהם, שמיד חושבים עליהם עם אזכור המושג, אלא שיש גם מתכנתים "של ממש" בחברות גדולות, שכותבים תוכנה לשימוש בלעדי של החברה בה הם עובדים (למשל, התוכנות שעובדים עליהן בפיקסאר לקראת כל סרט וכו'), וזה עדיין קוד פתוח.
קראת את ההודעה אליה הגבתי בהתחלה?
אם לא, תקרא את ההודעה של אפסילון שמעל ההודעה הראשונה שלי שכותרתה "לגבי פרנסה," (ואני מצטט):
"חלקנו עובדים במחקר באקדמיה.
חלקנו מפתחים תוכנה חופשית וקוד פתוח ומקבלים על זה כסף. חבר שלי עובד ב- IBM ומפתח קוד קרנל של לינוקס ומקבל על זה שכר מלא.
צריך לשים לב שמעל 90% מהתוכנה המפותחת בעולם היא לא מוצרי מדף (כמו של מיקרוסופט) אלא פיתוח פנימי של חברה שהוא ייחודי בשבילה, או לחילופין עבודה קבלנית המבוצעת ע"י בית תוכנה עבור לקוח מסויים ובהתאמה לצרכיו.
תוכנה כזו יכולה להיות חופשית ללא שינוי ברווחיות של מי שמעורב ביצירתה, פשוט משום שהם לא מרוויחים ממכירת תוכנה.
למעשה, התוכנות האלה לא מופצות מעבר לחברות שכתבו אותן והחברות שמשתמשות בהן. לכן, הן עונות על הדרישות מקוד פתוח ותוכנה חופשית — לכל מי שיש גישה לתוכנה יש את כל הזכויות לשנות ולהפיץ אותה מחדש."
עכשיו, אני סומך על אפסילון שהוא בהחלט יודע על מה הוא מדבר ולכן אני מסתמך על דבריו כעל דברי מומחה.
להתייחס לתוכנות שלא מופצות כאל קוד פתוח
זה לא יותר מלוליינות מילולית.
תשמע
הוא אמר את זה, לא אני.
וכמו שאמרתי, אני סומך עליו שהוא יודע על מה הוא מדבר.
למד להפריד בין ''נכון'' ובין ''רלבנטי''.
יתכן שעל פי עקרונות קוד פתוח אלו או אחרים תוכנה שכתבת בעצמך ומאותו רגע נעלת אותה בכספת היא גם קוד פתוח. האם זה רלבנטי למשהו? האם למישהו אכפת איזה רשיון יש לתוכנה שאף אחד לא מפיץ אותה?
אז אולי זה נכון. לא טרחתי להתעמק במסמכיאדה. הנקודה הנשארת – "אז מה".
למד להפריד בין ''סמנטיקה'' ל''רעיון''
למה תמיד להידבק לסמנטיקה?
הרעיון הוא לא "האם תוכנה שלא מופצת בציבור הרחב היא תוכנה" אלא "האם ספרות יכולה לעבוד בקונספט הקוד הפתוח".
התוכנות הנידונות, אגב, לא "ננעלות בכספת" אלא מופצות.
אומנם לא בציבור הרחב, אלא בתוך החברה, אך עדיין מדובר בלא מעט משתמשים פוטנציאלים. משתמשים, שלפי הרישיון, יכולים לקחת את התוכנה ולשנות אותה ככל העולה על רוחם.
השאלה היא, האם מישהו יוכל לקחת סיפור שפירסמת בבטאון החברה ולשנות אותו באותו העיקרון?
אם לדעתך תוכנה היא כמו סיפור, אין מניעה לכך. אני אומר שזה לא נכון ולכן אין להשוות תוכנה לסיפורת. אשמח לשמוע את דעתך באותו הנושא.
פעם אחרונה:
תכנת קוד פתוח *איננה* ניתנת לשינוי ע"י כל אחד, ככל העולה על רוחו, וללא שימור הקרדיט המקורי. תקרא לפני שאתה עונה.
אולי תקרא אתה לפני שאתה עונה?
ואני שוב מצטט את אפסילון (שיודע יותר טוב משנינו): "הן עונות על הדרישות מקוד פתוח ותוכנה חופשית — לכל מי שיש גישה לתוכנה יש את כל הזכויות לשנות ולהפיץ אותה מחדש."
מה לא ברור?
יכול להפיץ מחדש
אבל חייב לשמור את הקרדיט.
ובמקרה של בתוך חברה, העובד מנוע בדרך כלל (באמצעות חוזה ההעסקה שלו) מלהפיץ את התוכנות מחוץ לתחומי החברה.
אבל אין מניעה מכל אחד שבא לו לשנות את התוכנה
נכון?
כל עוד הוא מציין בברור שהוא
שינה, ועובד על עותק משלו, אין בד"כ מניעה לשנות תוכנה. כמובן שכאשר מדובר בעובדים, השינוי חייב להיות במסגרת העבודה בחברה ולא סתם כי בא לו.
אז אם נחזור לרעיון המקורי
אם נמשיל את הספרות לתוכנה, לא תהיה לי בעיה לקחת ספר שגרוסמן כתב (לדוגמא), לכתוב את שמי על הכריכה, להוסיף כמה עמודים, לכתוב בדף האחרון שגרוסמן כתב חלק מהספר ולהפיץ הלאה.
אני מבין נכון?
אם גרוסמן היה מאשר מראש שימוש שכזה בספר שלו.
לא, השאלה שלי היא
לו ספרות הייתה "ספרות בקוד פתוח".
וזאת הייתה התשובה שלי.
אם מישהו כותב ספר כדי שמלכתחילה יהיה אפשר להוסיף לו עלילה ולשפר אותו, אז אפשר להוסיף לו.
כמובן, ההבדל הבסיסי בין תכנות לספרות שממנו התעלמת בהפגנתיות עיקשת שכזו הוא שספר שאפשר להוסיף לו עלילות הוא רעיון מטומטם להחריד, וספר שיהיה אפשר לעשות לו את זה יהיה רע מאד מלכתחילה.
בכלל לא התעלמתי מההבדל הזה
למעשה, זה *בדיוק* מה שאמרתי מלכתחילה (שרעיון של ספרות בקוד פתוח הוא רע).
ולכן ההשוואה בין ספרות ותכנות היא פשוט לא נכונה.
הדיון הזה צריך ''חבר בין המגיב לטענה''
נו, תפתח הזנק.
לא, הקרדיט צריך להשאר
באותה הדגשה (לפחות) שהיה במקור.
אוקי, הבנתי, תודה.
אגב, מה קרה?
שידרגת ל1.4 והתפרמט לך המחשב או משהו?
חזרתי הביתה
ובבית עוד לא הספקתי לשדרג
אז בוא נכנס שניה למגרש שלי ושל רד:
'עין הדג'.
אנחנו לא מקבלים כסף על העבודה הזו (ומדובר בהמון עבודה. יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות), ולדעתי זה פוגע באתר. קח לדוגמה את תקופת שבוע הספר: רד היה במילואים, אני הייתי בדוכן של 'חלומות באספמיה'. את כל ענייני 'עין הדג' עשיתי על חשבון שעות השינה שלי (עד כדי מצב בו לא ישנתי במשך 48 שעות רצופות, פשוט כי לא היה לי זמן לישון). במצב כזה, הדבר הכי מבאס זה לגלות שמישהו מאתר אחר החליט להעתיק תכנים שלנו (בין אם כתבות, בין אם סקרים, או אפילו סדרת תמונות בעלת נושא מסוים) ולפרסם אותם תחת שמו וללא ציון קרדיט הולם. בעצם, זה מבאס גם בלי התקופה הלחוצה של שבוע הספר. זה מבאס אבסולוטית בכל מצב כי אנחנו משקיעים את הנשמה באתר הזה, ורוצים לדעת שהעבודה הזו מייחדת אותנו. הרי את ביקורות הקולנוע ואת התמונות אפשר לראות בכל אתר. אבל הביקורות שפה הן הביקורות *שלנו* (למעשה, של הכותבים). השקענו בהן עבודה. השקענו עבודה בדפי ה-HTML הסטטיים ובסידור התמונות. השקענו עבודה בניסוחים המסוימים של הסקרים ובסינון של האופציות-לבחירה בהם. ולגלות שמישהו לקח את זה ופרסם כאילו זה היה הרעיון *שלו*, מעורר, well, סערת רגשות מסוימת.
אז תבוא ותשאל – מעבר למפח הנפש הנוגע להעתקת חומרים – במה יכולה להתבטא הפגיעה-באתר-כפונקציה-של-חוסר-כסף שאני מדברת עליה? זה קל:
רד ואני היינו שמחים אם האתר היה הופך רווחי, והיינו יכולים להקדיש לו את כל זמננו כעבודה במשרה מלאה. יש כרגע לפחות שלושה פרויקטים שהתחלנו (ביניהם עיצוב האתר החדש, שאתה, כוותיק, בוודאי זוכר שהתחלנו לדבר עליו עוד לפני למעלה משנתיים), אבל אין לנו זמן להמשיך לעבוד עליהם. וזה בלי להחשיב דברים שנמצאים רק בשלב התכנון. דברים שיכולים לשפר את האתר לעין ערוך, אבל לא יקרו בעתיד הקרוב, פשוט כי הם דורשים הרבה זמן, שאין לנו.
אז אולי לאותו מתכנת שלך היה זמן לעבוד על הבסיס לתוכנה פתוחה. לנו אין. לנו יש אתר חי ופעיל שדורש עבודה שוטפת. אנחנו, בניגוד לסטאלמן, לא עובדים על פרויקטים (אלו שהתחלנו לעבוד עליהם ואלו שבתכנון) בזמננו הפנוי ורק אז מעלים את האתר השלם. האתר כבר מתפקד. ויש הבדל גדול בין משהו מתפקד שקיים במציאות (כדוגמת ספר, אתר, שיר או סרט) לבין חזון תיאורטי נשגב שאפשר לעבוד עליו בשעות הפנאי.
אין כל מניעה
להתפרנס מעבודה. אני בטוח שברבות הימים תמצאו ספונסור שיסכים לקחת את עין הדג תחת חסותו. אמנם זה מן הסתם ידרוש פשרות, אך זה אפשרי.
כמו כן, חשבתם להקים תיבת תרומות וירטואלית למימון האתר?
עוד דבר, להעתיק תכנים ולפרסם אותם ללא רשות וללא קרדיט זה אסור בתכלית. זה פלגייט. צריך להיות ברור לכל מי היצור המקורי. לכן, גם המקרה של קיציס היה חמור ובעייתי.
הנקודה היא
שלא כל סופר מתחיל יכול למצוא לעצמו ספונסר שיממן את כתיבת ספרו, או שיממן את הסופר במהלך כל הזמן שנדרש לו לכתיבת הספר (מישהו הרי צריך לשלם ארנונה, מים, חשמל, ולקנות אוכל. עם המשפט "אני כותב עכשיו ספר" אי אפשר לקנות במכולת).
איפה פרסמו ביקורות
של עין-הדג?
חשבתם על עוד עורך?
היו לפחות שלושה מקרים
של העתקת סקרים (באתרים/פורומים שונים), ואם זכור לי נכון, אז גם מקרה אחד של העתקת ביקורת לאיזה פורום.
עורך נוסף – היתה לנו את סרין, עכשיו היא בחופשה לצורך לימודים. ובכל מקרה זה לא מה שיפנה זמן כדי לסיים את החלקים הטכניים לצורך אותם פרויקטים שאנחנו עובדים עליהם.
ושוב, כדאי להסביר
שגם תחת רשיונות הקוד הפתוח, "לקחת עבודה של מישהו אחר ולהציג אותה כשלך" היא עבירה חמורה.
בהקשר אחר, 'עין הדג' הוא דווקא דוגמא מצוינת לקהילה שעובדת, וזאת *בניגוד* לעשרות אתרי תוכן ישראלים שניסו לקחת כסף מגולשים וקרסו. הרי כולנו נשמח אם ביקורות שהחלו ב'עין הדג' ימצאו את עצמן במקומות אחרים – *עם קרדיט*. וזה בדיוק הרעיון.
אם דברים שמפורסמים בעין הדג היו מוגנים בזכויות יוצרים, היה צריך לשלם ליונתן בכל פעם שמזכירים 'בוחצלגיחצן', לאילן מעוז על כל אזכור של 'סמאח' ולקילרוי בכל פעם שמישהו כותב ביקורת בסגנון של הסרט אותו הוא מבקר. מגוחך? אבל הם עמלו על כך, לא מגיע להם?
לא כולנו נשמח.
אם חלקי ביקורות יופיעו, כולל קרדיט (ולינק לביקורת המלאה) – מילא.
אבל להעתיק ביקורת שלמה בלי רשות המבקר ולהגיד "אה, כן, זה מ'עין הדג"'? לא. הקהילה שלנו נמצאת פה, ומקומן של התגובות לביקורות פה. לא באתרים אחרים שלא היה להם מה להגיד על סרט, אז בחרו לקחת תוכן מוכן (כולל שורה קטנה שתציין את מקורו) ולדון בו אצלם.
זה כמובן תלוי
מי ייקח את הכתבה ואיך הוא יפרסם אותה. אם גולש אנונימי יעשה זאת ב- Ynet, לא נעים. אם יאיר רווה יכתוב במדור שלו 'כפי שנאמר בביקורתו המצוינת של טווידלדי באתר עין הדג' ואז יוסיף שלוש פסקאות מהכתבה, האם מישהו ממש ייפגע? לא נראה לי.
יתר על כן, כל הדיון בזכויות היוצרים אינו לגבי היכולת להציג מחדש יצירה, אלא לגבי היכולת להעתיק אותה מבלי לשלם על כך תמלוגים. הכוונה בהעתקה במובן זה היא לקריאה, שימוש אישי, והעברה לחברים. היה מפריע לכם אם ביקורות יקרות ערך מעין הדג היו מורדות בקאזה? אם מישהו היה מדפיס ביקורת מעין הדג ומביא לחברים מהעבודה?
אני אתן לך עוד דוגמא:
לאחרונה הופתעתי לגלות כי כתבה שפרסמתי באתר מסוים הועתקה קומפלט לאתר אחר. שמי מופיע ככותב הכתבה. האם זה לגיטימי?
לדעתי, המינימום שצריך היה לעשות זה לשאול את דעתי בעניין. אני מכיר את הפילוסופיה של "כל מה שנמצא באינטרנט שייך לכולם" (או בשמה השני "קומוניזם למיליונרים") אבל אני לא חתמתי על הפילוסופיה הזאת, צר לי. כשאני מפרסם את החומר שלי בבמה מסוימת, זו בגלל שהבמה הזאת מתאימה לי. לא הייתי רוצה, למשל, לראות מישהו מפרסם מאמרים שאותם כתבתי באתר הרשמי של הג'יהאד האיסלאמי, ואם נציג הג'יהאד האיסלאמי היה מבקש ממני דבר כזה, הייתי מסרב בנימוס. יש לי חילוקי דיעות עם הארגון הזה ומה שהוא מייצג.
ובחזרה לנושא הבוער: לקיציס-את-פרידמן לא הייתה שום זכות להשתמש בתמונות מעין-הדג – עם או בלי קרדיט. הם היו צריכים להרים טלפון לעורכי האתר ולבקש מהם רשות. זה תנאי מינימלי, לדעתי, עוד לפני שמדברים על תשלום זכויות יוצרים וכו'.
יש הרבה סיבות למה זה לא לגיטימי:
חוץ מהטענה שלי (שברור שלא מוסכמת על כולם פה) שיצירה היא רכושו של היוצר אותה, ולכן צריך לקבל ממנו רשות לפרסם אותה, יש עוד כמה אלמנטים שצריך לקחת בחשבון, כשהחשוב ביניהם, הוא, לדעתי, העבודה שהושקעה ביצירה. למשל, כל מה שמפורסם ב"בלי פאניקה" עובר עריכה. עם הזמן, "בלי פאניקה" יצר לעצמו שם טוב, בגלל איכות התוכן שמופיע בו והרמה המושקעת שבה הוא מוגש. מי שמעתיק את תוצר כל העבודה הזו לאתר אחר, למעשה גוזל מהאתר "בלי פאניקה" את הזכויות להנות מפירות ההשקעה הזאת. יש חוסר הגינות מאד גדול בכך שמישהו יעבוד וישקיע קשה כדי ליצור חומר איכותי ולמשוך אליו קהל, ויבוא מישהו אחר ויקטוף את החומר הזה מן המוכן כדי לשפר את האטרקטיביות של האתר שלו.
חוץ מזה, כמובן, צריך לקחת בחשבון את העובדה שאתר מסוים הצליח לגייס אל שורותיו כותב טוב מסוים, שוב, ברוח כל מה שנכתב לעיל. אתר אחר לא עשה דבר כדי למשוך אליו את אותו כותב, סתם העתיק את היצירה כרצונו. איפה הכבוד לבחירתו של כותב היצירה?
והערת אגב: החומר ב"עין הדג" כן מוגן בזכויות יוצרים, כמו כל חומר כתוב אחר שלא כתוב עליו במפורש שהוא להפצה חופשית. מרגע שיצרת משהו, יש לך זכויות יוצרים עליו, ואתה אפילו לא צריך לכתוב עליו (כמו שמופיע בתחתית האתר הזה בכל דף) "כל הזכויות שמורות". הכתובת הזו היא רק לצרכי תזכורת – החוק הוא זה שקובע שהזכויות שמורות, גם בלי הכתובת. מה ש*אין* על הכתבות באתר הזה זה תמלוגים. זה משהו אחר. אבל אין שום מניעה שגוף כלשהו, שיתפעל מאיכותו של "עין הדג", ירצה לפרסם חלק מהתוכן שבאתר וישלם תמלוגים לכותב אותו תוכן ולבעלי האתר. אינשאללה.
סתם שאלה
דובר פה קודם על אתרים ללא סינון כמו "במה חדשה". האם מישהו פה יודע על אתר *עם* סינון? אתר של סיפורת ושירה, אני מתכוון.
אני מכירה של מדע בדיוני
(בלי פאניקה, כמובן).
יש מגזינים של שירה ושל ספרות, אני פשוט לא מכירה אותם.
בבמה חדשה יש את בחירת העורך,
ואתה יכול למצוא שם סיפורים ממש טובים.
בבמה חדשה יש את בחירת העורך,
ובדרך כלל זה חרא רציני.
באמת, כמעט כל פעם שקראתי את הבחירה הזאת, התפלאתי מחדש על העורכים. נכון שיש שם פה ושם דברים טובים, וגם אני בעצמי מוצא לפעמים יוצרים לא רעים בכלל, אבל הרוב המוחלט של בחירות העורך הם דברים לא קריאים בעליל.
נו, לא צריך להיות ביקורתי
כל-כך. האתר הזה הוא במה ליוצרים חובבים. האתר הזה מצויין כי הוא נותן ליוצרים מתחילים לקבל פידבק שהם לא היו יכולים לקבל בשום מקום אחר. גם אני קראתי כמה סיפורים מעולים, לדעתי, ב'בחירת העורכים' (בשירה אני לא מבין כל-כך.) בקיצור, זה עניין של טעם אישי.
לא הייתי קורא לשום סיפור שראיתי בבמה "חרא בלתי-קריא".
כנראה שלא קראת מספיק סיפורים משם...
אתה רוצה שאני אביא דוגמאות?
אם אתה חייב.
כי קשה לי להאמין שהעורכים בחרו חרא בלתי קריא.
אולי בחלק של התמונות?
אפשרי בהחלט.
הנה דוגמא קטנה
http://stage.co.il/Stories/35411
לא שהסיפור "בלתי קריא" מהבחינה שאתה לא יכול לקרוא אותו דקדוקית (סימני פיסוק ושגיאות אחרות). הבעיה היא שהוא דבילי. ויש עוד הרבה כאלה.
והוא כרגיל מתרכז באתגר קרת והבמה עצמה. הפוסט מודרניזם שם פשוט אוכל את עצמו. ממש מדהים כמה אנשים כותבים שם עליו ועל תהליך התגובות או מה שזה לא יהיה.
אני אסיים בציטוט מפי אתגר עצמו, סופר שאני מעריך מאוד, משהו שהוא אמר באחת ההרצאות שלו:
" אמרו לי – תשלח להם [לועדה של האוניברסיטה]. הם הרי לא יגידו שזה חרא. יגידו 'פוסט מודרניסטי חתרני'."
:)
אכן לא לגיטימי
בין השאר בגלל שאכן, לחומר שפורסם באתר מסוים יש השלכה גם על איכות האתר. ולכן ברור ש"מתן קרדיט" במקרה הזה פירושו לא רק "נכתב ע"י רז גרינברג" אלא "נכתב ע"י רז גרינברג ופורסם לראשונה באתר 'בלי פאניקה"'. כך ששמו של האתר נשמר.
לגבי לבקש את רשות הכותב: הדבר נראה מובן יחסית כאשר מדובר על כתבות שפורסמו במגזינים אינטרנטיים בעלי סדירות הפצה ושם מסוים, אבל באמת – אף אחד מכם לא פרוורד אף פעם בדיחה שקיבל בדואל מבלי לשאול את מי ששלח לו? האם כולנו מפירי זכויות יוצרים?
הערה
"זכויות יוצרים" זה לא כסף. מה שאתה התכוונת אליו היה תשלום תמלוגים.
איפה דיברתי על תמלוגים?
נהפוך הוא, אמרתי שעוד *לפני* שמדברים על כסף וכו' צריך לעשות את הצעד המינימלי של לבקש רשות.
המילים האחרחונות בהודעה שלך
קודם כל,
יש הבדל גדול בין קרדיט על מילה שנהייתה שימושית בקרב קהילה כלשהי ברשות זה שהמציא את המילה (אני מבטיחה לך שאם אילן היה מבקש שנפסיק להגיד את המילה סמאח, היינו עושים זאת), לבין כתיבת יצירה שלמה.
עוד דבר, כשאני כותבת בנט אני מודעת לכך שאני מפרסמת את דבריי לרבים – ולכן ניתן לקחת אותם, לצטט אותם, וכו'. בגבולות ההגיון, כמובן. כפי שאמרה לונג ג'ון – אי אפשר לקחת כתבה שלמה מהאתר (אפילו עם קרדיט) ולהעביר אותה למקום אחר.
אז כן, עין הדג כן מוגן ע"י זכויות יוצרים, ולא, בוחצליגחצן לא מהווה דוגמא לכך. מדובר במילה, לא באומנות.
מממ...
יש הבדל בין מושגים שונים של 'זכויות יוצרים'. זכויות היוצרים שאת מדברת עליהם שונות מאלו שתאגידי המוסיקה והספרות מדברים עליהם. כשקיציס לקח רעיון מהאתר, עם הדפים המקוריים, והציג אותו ללא קרדיט, זו הייתה פגיעה מובנת לנו בזכויות היוצרים. אבל אילו היה הרעיון מוגן בזכויות יוצרים מהסוג הקלאסי, קיציס היה צריך לא רק לתת קרדיט אלא גם לשלם לאתר. לי יש ספק אם דרישה כזו הייתה עומדת בבית-המשפט.
האם כשאני מעתיק כתבה בעין הדג למחשב שלי אני עובר על זכויות היוצרים?
דרך אגב, בדיון שהיה לי עם אקו"ם לאחרונה, הם הודיעו לי שבינתיים הם לא מתייחסים לפרסום באינטרנט כפרסום לצורך זכויות יוצרים.
זה מעט כמו השאלה
האם אם אני שואלת ממישהו ספר, האם אני מפרה זכויות יוצרים.
לדעתי, כל עוד מדובר באדם בודד – לא, לא מדובר בהפרת זכויות יוצרים, לפחות לא כזאת בוטה שראוי עליה עונש – הרי לכל דבר יש את גבולות ההגיון. לעומת זאת, ברגע שתשמור כתבה של עין הדג על המחשב ואז תפרסם אותה במקום אחר – תפגע באתר בזכויות היוצרים שלו.
לשאול ממשהו ספר זו אכן הפרה של זכויות היוצרים.
לפחות לפי החוק היבש.
בישראל? אתה בטוח בזה?
למעשה לא.
ראה פה:
http://law.haifa.ac.il/sub_sites/iplaw/iplaw_index.htm
ובפרט פה:
http://law.haifa.ac.il/sub_sites/iplaw/pkuda.html
ממש לא מדויק.
המצב שאת מתארת, שבו הוצאות אומרות לסופרים "לכו מכאן, לא נוציא את הספר שלכם כי לא נוכל להרוויח ממנו" קיים כבר היום. זאת מכיוון שדווקא עבור סופר מתחיל, אין מספיק קהל (בטח לא בעברית) שיהפוך את הספר לרווחי גם לחנות הספרים, גם להוצאה, גם לסדר הדפוס, גפ לעורך, וגם לסופר. התוצאה היא שהרבה מאוד סופרים מתחילים נאלצים לשלם להוצאות על מנת שיוציאו את ספריהם (אבסורד מס' 1) או במקרה הטוב יותר, זוכים לרווחים זעומים ביותר אם בכלל.
אני לא רוצה להתייחס כאן לגופו של מקרה (הספרים שאני ואת הוצאנו) ולכן אציג דוגמא תיאורטית: נניח שמשה, סופר צעיר, זכה להערכה ע"י הוצאה מסוימת ולחוזה שאינו דורש ממנו להשקיע בספר ומאפשר לו לקבל את שכר הסופרים המקובל (12.5% מרווחי ההוצאה, לאחר מע"מ). נניח לרגע שספרו של משה, שתומחר ב- 60 ש"ח, נקנה ע"י 1000 איש (כמות סבירה מאוד לסופר מתחיל). לאחר שיחולקו הרווחים לחנות הספרים ולמפיץ, וישולמו ההוצאות הטכניות (דפוס, כריכה וכו') יישאר להוצא רווח של כ- 10,000 ש"ח, מהם יזכה משה ל- 1,250 ש"ח.
לעומת זאת, נניח שמשה יעלה את ספרו לרשת ויגבה שקל אחד מכל מי שרוצה לקרוא אותו. עלינו להניח שמספר האנשים המעוניינים לקרוא ספר של משה תמורת שקל אחד גדול ממספר האנשים המעוניינים לקרוא את הספר הנ"ל תמורת 60 ש"ח. נניח פי שניים. כעת משה מרוויח 2000 ש"ח על ספרו.
יתר על כן, קיצור זכויות היוצרים לעשר שנים ממש לא ישנה את החלטתה של הוצאה לגבי הוצאת ספרו של סופר מתחיל, שרוב הסיכויים הם שבעוד עשר שנים איש לא יהיה מעוניין לקנות את ספרו.
מה, אתה עושה צחוק???
כמה אנשים נדמה לך שיהיו מוכנים לעבור ברשת את התהליך של לתת כרטיס אשראי ולקנות ספר, אפילו אם זה "רק בשקל אחד", אפילו אם נניח שלא יהיה אחד שיקנה ואז יפיץ את זה לכל חבריו? (ויש אתרים כאלה בימינו, אנשים לא בדיוק מרוויחים מזה מיליונים, במיוחד לא האנונימיים שביניהם שזוכים לגלות שהיצירה שלהם הורדה שלוש פעמים שלמות, אם היה להם מזל). יותר קשה להוציא מבנאדם שקל באינטרנט מאשר מאה שקל בחנות ספרים. אנשים באים לאינטרנט כדי לקבל דברים בחינם. לחנות ספרים הם באים כדי לקנות.
אז קינג יכול לעשות זה, כן, ולהשאיר אלפי מעריצים מאוכזבים עם הלשון בחוץ כשנמאס לו באמצע (לדעתי כל העסק היה טריק של המו"לים כדי לשכנע אנשים שלא כדאי להוריד ספרים עצמאיים מהאינטרנט). אבל ברגע שאלפי אנשים יתחילו לפרסם את אלפי הספרים שלהם באינטרנט (ולהזכירך, בלי סינון של ממש), איך יוכל הספר שלך (שבוודאי יהיה משובח ועתיר ערכים ספרותיים) להתבלט ולשכנע אנשים שיבזבזו את השקל שלהם דווקא עליו? איך בדיוק תדאג לזה שאנשים ישמעו את קולך מעל קולם של אלפי גרפומנים אחרים (ע"ע "במה חדשה")?
תשובה: כסף. יחסי ציבור, פרסומות, באנרים, בלגן. כן, בטח, אפשר להגיע מרחק מסוים בלי כל זה, אבל קשה.
אוקיי, אז נגיד שיקומו עם הזמן אתרים שיסננו את הזבל ויבטיחו איכות, אולי אפילו יבצעו פעולות בסיסיות כמו עריכה והגהה, ואנשים יתחילו להגיע לאתרים האלה כדי לחפש ספרים טובים. הפעלה של אתרים כאלה עולה כסף. סינון יצירות דורש ה-מ-ו-ן זמן (תאמין לי, אני יודעת – ואצלנו זה רק סיפורים קצרים, לא ספרים שלמים) וקשה לי לראות אתר שיצליח להתבסס על אנשים שיעשו את העבודה הזו בחינם וגם יהיו שווים משהו (הרי אתה לא יכול להעסיק בסינון סתם אנשים שנכנסו מהרחוב, אתה רוצה אנשים שאתה מכיר ויודע ששווים משהו). וזה עוד לפני שדיברנו על עריכה והגהה.
נו, אז איך מממנים עכשיו את האתר הזה?
טוב, זה טיעון קלאסי
האומר שבאופן אבולוציוני, כאשר ההיצע גדול מהביקוש, יווצרו מערכות סינון ומתווכים, ויהיה מעין "כתבי עת" ו"הוצאות ספרים" באינטרנט. לי אין שום דבר נגד התהליך הזה, מכיוון שהוא יחתוך בכל זאת באופן משמעותי את פער התיווך בין הכותב לקורא, בגלל היתרונות של האינטרנט: אין צורך בחנות הספרים, בהדפסה, בכריכה, במשלוח וכד'. בדיוק כמו שחנויות הספרים המקוונות הורידו מחירים יחסית לסטימצקי למשל, כך גם "הוצאות ספרים מקוונות" יורידו את פער התיווך של שלב זה בקשר בין היצרן האמיתי (הסופר) והצרכן.
דוגמא מאלפת לעניין ניתן למצוא, למשל, בתחום כתבי העת לשירה. בעוד שכתב עת ממוצע לשירה נמכר בחנויות במחיר 40-60 ש"ח, הרי שברשת התקיים במשך שנתיים כתב עת לשירה שלא עלה אגורה ("דג אנונימי?") ונחשב גם ב"עולם האמיתי" לכתב עת איכותי. כתב העת נסגר, אגב, לא מתוך בעיות כלכליות. דגם דומה מפעיל כיום כתב העת "אוקפי", שיש אמנם מי שטוען כי הוא בעל רמה נמוכה יותר מהדג האנונימי ז"ל, אבל הוא ללא ספק *לא* אתר חסר סינון כדוגמת "במה חדשה".
דרך אגב, שימור הכוח לסנן בידי הוצאות הספרים הקיימות משמעותו שימור ההגמוניה הקיימת לגבי "מה איכותי". האינטרנט מאפשר לגורמים חדשים, בשהקעה כספית קטנה יחסית, להיכנס לשדה העריכה, ובכך הוא מבורך.
החנויות המקוונות לא זולות יותר.
המחירים שלהן עדיין יקרים (אולי זולים יותר מסטימצקי, אבל סטימצקי הם לא הסמן. סטימצקי לוקחים 10% יותר מכל חנות רגילה אחרת), ועל זה צריך להוסיף דמי משלוח. בסופו של דבר יוצא שלא הרווחת כלום.
_____
אני יוצאת מנקודת הנחה ששנינו מדברים על חנויות מקוונות בארץ (בגלל ההשוואה למחירים של סטימצקי), ולכן לא אקבל טיעונים כמו "אבל בחו"ל המשלוח חינם!".
מוזר מאוד.
כל הניסיונות שהיו לי עם חנויות מקוונות הראו שהן זולות יותר. אבל מצד שני, עבר זמן מאז שקניתי בהן, כך שאולי אני לא מעודכן. את דמי המשלוח, אגב, אפשר לצמצם ע"י קניית כמה ספרים בבת אחת. וההשוואה שאני עושה היא לסטימצקי כי הם די שולטים בשוק, והרוב הגדול של הקונים יגיעו אליהם.
''איכות של אתר אינטרנט''
כמו למשל של עין הדג? או "דג אנונימי?" שפרסם שירה?
נקודה לחיזוק:
הפתיל הזה התחיל מכך שרוב קוראי "הארי פוטר" שיוצגו כאן העדיפו לקנותו מאשר להורידו מהרשת.
וכמה זמן זה יימשך?
עד שיעבור את מטריקס?
וכמה זמן זה יימשך?
זה יימשך. ובמיוחד עם ספר מוערך כמו הארי פוטר.
ועם ספרים לא מוערכים כמו ה''פ?
דיברתי על ספרים באופן כללי.
אני אתן לך רמז -
לא הרבה יטרחו לקנות אותם.
...
אני לא חושב ששמישהו יוריד ספר מהאינטרנט כשהוא יכול להשיג אותו בספרייה, תמורת תשלום סמלי או בכלל בחינם.
איפה קיימים אנשים כל-כך עצלנים?
מה גם שרוב הספרים לא יקרים כל-כך ומספקים תעסוקה וסיפוק ליותר מאלבום מוזיקה או סרט קולנוע.
לא צריך להיות כל-כך פסימיים…
חכה כמה שנים.
אני מניחה שלפני פחות מעשר שנים הרעיון להוריד שירים היה ביזארי.
לא ביזארי.
היינו מורידים מידים ומודים מBBSים.
(הממם. המשפט הזה נשמע ד"ר סוסי משהו.)
אז נכון, זאת לא אותה איכות, אפילו לא קרוב, אבל המוכנות היתה שם. אם היו אלגוריתמי דחיסה כמו האלגוריתמים המודרניים, כבר אז אנשים היו מורידים שירים.
טבחים וספרים
סתם שאלה- למה אתה רוצה לשמור את התגובה שלך?
כבר חלקת אותה עם העולם. מה הבעיה?
_________
העלמה עפרונית, מזמן גילתה שהדיונים הכי מעניינים מגיעים בלילה.
חלקתי אותה
אבל אם היא תמחק, *אני* לא אוכל להשתמש בה (למשל, באתר שלי או בדיונים באייל). כל עוד התגובה מתפרסמת ב"עין הדג" אין לי בעיה שלא יהיה לי עותק ממנה, אבל ברגע שמוחקים אותה, אני רוצה לשמור אותה אצלי.
אולי כדאי שאני פשוט אשמור את הפתיל הזה עכשיו…
הבהרה קצרה של נקודות הדיון
בדיון זה ישנן מס' שאלות שנשאלות, ועצם הערבוב שלהן יצר את הבלבול.
השאלה הראשונה היא, בכלל, מה מקור המושג קנין?
טענת, כי אסור לקחת חפץ מנגר או סנדלר משום שאתה לוקח אותו מהשני. אז מה? מדוע זה משנה? בכלל, מה הפך את גוש העץ שהוא עיצב לשלו?
ישנן עוד מס' שאלות כאלה שאפשר לשאול?
א. ישנן שתי מדורות ל"ג בעומר ביער שנאספו מעצי היער, באה אחת הקבוצות וגונבת עצים, זה גנבה?
ב. אדם בא ומכריז על קרקע שהיא שלו, היא שלו? ("בזאת אני מכריז על ישראל כעל רכושי הפרטי, כל אחד נותן לי שקל").
ג. חוקר מדעי גילה תגלית החשובה לכלל המין האנושי, האם התגלית שלו? (האם אמריקה שייכת לצאצאי קולמבוס, וחוקי ניוטון למשפחת ניוטון באנגליה).
ד. סופרת מד"ב צעירה כותבת סיפורים, ובא מישהו ומעתיקם לאינטרנט. האם הוא גנב ממנה משהו? (הסיפור עדיין נמצא אצלה).
ה. ח"כים מחוקקים חוקים בכנסת, ובא משפטן ומפרשם בשונה מכוונתם המקורית (כפי שמשתקפת בפרוטקולים) האם הוא גזל אותם? (כל סטודנט, שלומד את ברק, יגיד לכם "לא").
בקיצור, מה מקורה וענינה של הזיקה הזו בין האדם לחפץ הנקראת קנין?
ישנן מס' אפשרויות לתשובה:
א. אין זיקה כזו משפטית, זה רק ביטוי למצב של החזק שולט. רק מכיון שאין אפשרות אחרת שימרנו את מצב הסטטוס קוו, אך את האמת, כל מי שיכול להשיג משיג ומי שלא נדפק (יגזלו ממנו או ישדדו אותו).
ב. באמת כל הרכוש שייך לחברה, אך כיוון שהחברה מורכבת מאנשים שביסודם הם אגואיסטים וגם כדי לטפל בבעיות תגמול, היא יצרה חוקי רכוש וקניין.
ג. כיון שהאדם שינה משהו במצב החפץ הקיים, אכן נוצרה זיקה, ולזיקה זו אנו קוראים קניין. זיקה זו מספיק חזקה כדי למנוע שימוש של אנשים אחרים בלי רשות.
התרבות שלנו דוגלת כנראה באפשרות השניה שהרי תגליות מדעיות היא משייכת לכלל וכל חוקי הקניין הכלליים הם רק הסכמות כלליות כדי לעודד יצירה (זה מסביר מדוע פוקעים חוקי הפטנטים וזכויות היוצרים, ואת האפשרות של המדינה להפקיע רכוש). התרבות היהודית לעומת זאת, כנראה דוגלת באפשרות השלישית, כפי שניתן להראות ממס' מקומות.
שאלה נוספת היא כיצד לתגמל אנשים על ההשקעה שלהם כדי להפיק את המוצר. להשקעה זו ישנן מס' אפיקים:
א. זמן. נגר משקיע בכסא כמה שעות, סופר בספר 2-3 שנים, וסטודנט לרפואה בתואר שלו 7 שנים מהחיים שלו, כל אחד צריך פיצוי מסויים.
ב. אחריות. נגר אחראי לכך לכסא שלא ישבר רופא אחראי לחיים של אדם שלא ימות ומהנדס בניין אחראי לכך שהבניין לא יפול. כל אחד מהם הוא אחראי על משהו אך תחום האחריות שלו שונה. סופר הוא תחום הנמצא באמצע מצד אחד אף אחד לא יתבע סופר לבית משפט מצד שני היו סופרים שהיו אחראים למלחמות ומהפכות.
ג. סיכון. כל משקיע יודע שהוא לוקח סיכון מסוים לאבד את ההשקעה שלו. וככל שהסיכון יותר גובה כך גם הציפיה לרווחים גובה יותר.
הצורה הטובה ביותר לטפל בשאלה זו, היא לקבוע קניינים על החפץ, ולתת לחוקי הצע וביקוש לקבוע את מחירו.
יכול להיות שלהפיץ באינטרנט לא יפגע בסופרת (כל אחד יתרום לה שקל) אך עדיין זה יקרא גזל. ומצד שני יכול להיות, שמתכנת יחליט להפיץ את התוכנה שלו, חופשית בלי מטרות רווח רק בשביל התגמול של הכבוד הנמצא בכך או סתם לטובת כולנו, ובכל אופן זה יהיה עדיין חוקי.
בכל אופן, בקשר לבעיה שלך עם העתקה באינטרנט. מבחינת החוק את צודקת יש לסופר זכות קניינית על הספר, בקשר למציאות יש כאן בעיה. אפשר לחוקק הרבה חוקים, אך אם המציאות היא שאנשים מעתיקים מחברים שלהם ולא מדווחים לו, יש כאן חוק שלא מתממש במציאות. ויש מקום לשקול לבטלו/לשנותו.
_________________________
תגובה זו הייתה אופ טיפקית אולם כיון שכל הפתיל הוא אופטיפקי שלחתי בכל זאת.
ג. לא.
אמריקה לא שייכת לצאצאי קולומבוס. היא שייכת לי. קולומבוס אומנם שט, אבל הוא לא קנה את הספינות, את המסע ממנו אנשים שונים ובניהם – אחד מאבותי…
אני כרגע מנסח מכתב לבקשת תמלוגי מבוש
למה הכוונה?
כשאת אומרת "השגתי באופן בלתי חוקי", את מתכוונת… איך? ברור שהכוונה לא לגניבה מחנות. אז אני מניח שהכוונת להורדה של הספר מהאינטרנט או משהו בסגנון. אבל מה את אומרת על מקרה שבו את משאילה ממישהו ספר ולא משלמת על זה כסף לסופר? זה גם גניבה?
לא נכון.
רוב מורידי הספרים /סרטים לא היו רוכשים אותם אם לא הייתה אופציית העתקה / הורדה. הם היו, למשל, מחכים זמן מה ולוקחים את הספרים בספריה. האם את שותפה לדעתו של דן בן-אמוץ, שקבע כי ספריות ההשאלה שודדות את היוצרים?
להעתיק זה לא לגנוב!
המאמר של סטאלמן אינו תשובה לטענה שהורדת ספרים/שירים מהרשת היא גנבה. למעשה, הוא מתחמק ממנה לאורך כל המאמר – למשל, הוא לא נותן את הסיבה האמיתית לפיתוח ה e-books המוגבלים, שהיא בדיוק הרצון למנוע העתקות כאלו, ותוקף אותה בכך שהיא מגבילה את הזכות להשאיר אותו לחבר. ניתן אולי לטעון שזכות זו עולה על הסיכון שהעתקה המונית תגרום לפגיעה קשה בסופרים ומוציאים לאור, אבל הוא לא עושה זאת כלל – במקום, הוא פשוט מתעלם מהטענה. המקום היחיד שהוא בכלל מתייחס לקיומה, היא בשורה אחת שאומרת שצריך לעודד תופעות כמו נאפסטר – וגם זאת, בלי התייחסות לנזק שהם אולי גורמות.
סטאלמן טוען שההגבלה של זכויות יוצרים היא הגבלה של הממשלה הנועדה להבטיח את רווחת הציבור – על ידי הגבלת החופש של הציבור להעתיק ספרים, היא מעודדת הוצאה לאור שלהם, ובכך מיטיבה עם הציבור. וזו בדיוק הטענה שמשמיעים המוציאים לאור וחברות התקליטים – שצריך להגביל את הציבור על מנת שיהיה כדאי ורווחי להוציא ספרים. כך שכנראה שסטאלמן דווקא מצדד בהוצאות אלו, כיוון שגם הוא מבין שבשל הרצון לתת תמריצים לפרסם יצירות חדשות, יש להגביל את חופש הציבור להעתיק אותם.
בדבר אחד אני כן מסכים איתו – תוקף זכויות היוצרים הוא מוגזם מדי לכל הדעות. ניתן בהחלט להסתפק בפרק זמן מועט יותר. אני גם מסכים בהחלט עם הטענה שסוגים שונים של מדיה דורשים משך זכויות יוצרים שונה. דינו של תקליט צריך להיות שונה מזה של ספר.
ולמה אתה רואה צורך בהבדל שכזה?
אם היית מדבר על פטנטים בכלל, ותרופות בפרט – הייתי מבין. מדובר בדברים הנוגעים לרווחתו של המין האנושי כולו. אבל הבדל בין תקליטים וספרים? על מה ולמה?
ואם כבר מדברים על ה''פ והעתקות,
הנה מאמרון קטן על זווית שונה: http://forums.ort.org.il/files/30/1790184/5615598.pdf
לא.
זה אומר שאין לו הערכה ליצירה.
טוב.
אני אקח אותך ברצינות:
איך אתה יכול לדעת?
זה לא אומר כלום
אם אני מוריד ספר או סרט זה אומר שאין לי הערכה ליצירה? מה השטות הזאת? למה שאני אוריד משהו שאין לי כל הערכה אליו.
אני לא מדבר על אנשים שמורידים כל מה שיוצא רק בכדי שהם יוכלו להגיד שיש להם את הסרט הזה כבר מזמן (ואפילו לא טרחו לראות אותו).
רק שתבינו אם אני כבר מוריד משהו זה רק באופן זמני עד שאני אקנה אותו כשיצא בדיוידי או במקרה של הארי פוטר עד שיצא הספר במחיר נורמלי.
אם הייתה לך הערכה ליצירה,
היה לך כבוד ליצירה, ולא הייתה רואה/קורא אותה באיכות פגומה כשאתה לא נהנה מהמיטב שיש לה להציע.
אה אה
אני רואה את הסרט קודם כל בקולנוע ובמקום לראות שוב בקולנוע אני מוריד ורואה את זה שוב באיכות לא משהו, למרות שאפשר להוריד סרטים באיכות מעולה. ואם זה סרט טוב אני משקיע ורוכש אותו בחנות, מצד שני אם הסרט לא טוב אני אפילו לא מוריד אותו.
אני ממש אזרח למופת.
אבל לא כולם כמוך.
זה לא אומר כלום
הספר השמיני של הארי פוטר יצא לאור לפני שלספר החמישי ירד המחיר!
אה, לא.
המחיר של הספר החמישי ירד ברגע שהוא ישוחרר בכריכה רכה. בגלל ההצלחה של הכריכה הקשה זה יקח יותר זמן מכרגיל, אבל זה יקרה.
הספר השמיני, על 2500 עמודיו, יצא קצת יותר מאוחר.
2500,
ואז הוא יגיע להוגוורטס, התכוונת, נכון?
סתם לידע כללי
המחיר הרשמי של הספר בבריטניה (כמו שהוא מודפס על גבי הספר עצמו) הוא 17 פאונד, שזה משהו כמו 125 ש"ח, אלא שביום היציאה של הספר אי אפשר היה, גם אם ממש רציתם, לקנות את הספר במחירו הרשמי של 17 פאונד, אלא במחיר הרבה הרבה יותר נמוך מזה.
ראיתי מקומות שבהם מכרו מלאי מוגבל של הספר החמישי בשמונה פאונד בלבד (קצת יותר מחצי מחיר), אבל המלאי נגמר די מהר (ולא, לא כי לא היו מספיק עותקים, אלא בגלל קצב הקניה המטורף) ולכן הצלחתי לקנות אותו רק במחיר של 12 פאונד.
המצב האבסורדי הזה (טוב, לא בדיוק אבסורדי, אבל לי הוא נראה די מוזר, כי הרי אנשים היו קונים את הספר בכל מקרה, גם במחיר המלא שלו – לא?) נמשך למעשה עד יום חזרתי ובאמת שלא הצלחתי למצוא מקום בו מכרו את הספר ביותר מ-14 פאונד, אפילו שניסיתי.
______
ברק חזר מלונדון כבר שלשום, אבל הוא היה עסוק עם ניסיונות ההחייאה לאתר שלו, דבר שגורם בינתיים לממ"א להביס אותו. ולא, בניגוד למה שניתן אולי להבין משיר מסויים, הוא לא ממש נהנה מהטלוויזיה בלונדון.
וגם שכחת להגיד
שיש כריכה למבוגרים וכריכה לילדים.
אחת עם הארי פוטר בעירום ואחת לא?
בהוצאות הבריטיות,
תמיד יצאו שתי גרסאות – אחת לילדים, ואחת למבוגרים.
את הגרסאות לילדים כולנו מכירים מחנויות הספרים בארץ, והגרסאות למבוגרים מכילות לרוב תמונה "אומנותית", בשחור-לבן.
אני מניח שההגיון שעומד מאחורי ההוצאות האלה הוא שאנשי-עסקים שקוראים את הספר (ובלונדון היו הרבה כאלה) לא ירגישו שהם קוראים ספר לילדים, אלא משהו יותר מכובד.
אני, אגב, קניתי את הספר ב-10 פאונד. זול מזה לא מצאתי.
אני מניחה שהבעייה היא לא
עם מה שהם ירגישו או לא ירגישו, אלא "איך זה ייראה".
"נו, ארתור, שוב קורא ספרי ילדים?"
"לא, וויליאם, זה סיפור מרגש על אהבה, חברות…"
כן, לזה התכוונתי
תודה על התיקון.
חבר שלי העלה רעיון, שמדובר בעצם בהעצמת הפאדיחה, כי אז יוצא שאתה אומר שאתה מתבייש בספרות אותה אתה בוחר לקרוא, ומסווה אותה בתור "ספרות למבוגרים", אבל לדעתי, הכריכות האלה בעצם אומרות – "הארי פוטר" אינו ספר ילדים כמו שחושבים, הנה אפילו הכריכה שלו בשחור-לבן.
אני מניח
שאולי זה היה הגיוני כאשר יצא הארי פוטר הראשון, אבל היום?
לא נראה לי שיש אפילו בריטי אחד שלא יודע מי זה הארי פוטר, בשחור לבן או לא בשחור לבן.
במיוחד עכשיו
כשתרגמו את הספר גם לוולשית.
ואגב, על האנגלית הקלה והקולחת של הספר צריך לספר לאמריקאים, אשר תרגמו אותו לשפתם.
האמת היא שקניתי את הגרסה האמריקאית.
להתבייש?
לא, מה פתאום.
גמני קניתי את האמריקאית, בגלל העטיפה היפה והמחיר הזול.
אוי לא.
המחיר הנמוך, לא הזול.
_______________________
Mad Hatter מפחד מהמורה ללשון, למרות שכבר הספיק לסיים בית ספר.
גם אני לא
אני לא קורא את זה ממסך המחשב. כמו שאמרתי אני מדפיס כל יום פרק או שניים בעבודה ואז אני קורא אותם בבית (כולל תנוחות בלתי אפשריות על הספה)
טוב אני סתם משלה את עצמי וסתם מנסה להגן על עצמי אני הרי כבר לא התאפקתי והזמנתי היום את הספר מאמאזון.
אני לא מבינה אנשים
הוצאת לי את המילים מהפה.
הספר במצבו המוחשי הוא חלק גדול מאוד מחווית הקריאה…
בעיקר אם זה הארי פוטר.
רק חבל שכל כך הרבה אנשים אוהבים את "הארי פוטר" בגלל ההיסטריה שסביבו, במקום לאהוב ספר בגלל ההנאה האמיתית שלהם ממנו.
תתפלא.
אני מכיר יותר מבן אדם אחד שיש לו על המדף יותר ממהדורה אחת של שר הטבעות (באותה השפה).
שלא לדבר על אנשים שמחזקים אצלם את אות והספר בשפות שונות.
שלא לדבר על
אנשים שקונים עותק אחד לעצמם, עותק אחד לתת במתנה לחברה, אחד לילדים של השכנים, אחד לבני הדודים ואחד שוב לעצמם, אחרי שהעותק הראשון שקנו הושאל לבלי שוב.
כן.
מי ירצה להחזיק את אותו הספר בארבע שפות שונות? אף אחד. אף אחד, אני אומר לכם. *מבט אשם*
אגב, הספר של הארי פוטר
30 דולר? תבדוק את המחיר האמיתי באמזון וחבריו. הרבה פחות.
אנשים שקנו אותו באמאזון
לא קנו אותו בסוף השבוע הזה. או שמספר העותקים שנמכרו כביכול בסוף השבוע כולל גם את ההזמנות המוקדמות? לא יודע איך זה עובד בספרים. אני גם לא יודע באיזה מחיר הוא נמכר באמת בחנויות ספרים, כש-29.95$ הוא המחיר המומלץ הרשמי. בכל מקרה נראה לי בטוח להניח שהמכירות שלו ביומיים הראשונים להפצתו היו יותר מ-115 מיליון דולר.
אגב, הספר של הארי פוטר
אומנם המחיר הממולץ הוא 30 דולאר אך אני מאמין שבמקומות רבים הוא נמכר בהנחה מסויימת. אלו שהזמינו אותו מאמזון קיבלו את הספר ב18 אם אני לא טועה (למרות שגם זה לא קצת).
כסף
אם קונים את הספר בamazon.co.uk הוא עולה 14.43 פאונד, שזה משהו כמו 106 ש"ח, כולל משלוח לארץ הקודש.
רק שלוקח לו הרבה זמן להגיע. הוא צפוי להגיע אלי בין ה4 ל9 לחודש הבא.
בדרך כלל אני מעדיף להחרים את אמאזון (בגלל הפטנט על העוגיות שהם רשמו), אבל במקרה הזה הבדלי המחיר כל-כך משמעותיים עד שהעקרונות שלי מתמוטטים.
לידיעתך
גם אני הזמנתי את הספר מאמזון UK, והוא נשלח במוצ"ש. אתמול חיכה לי פתק בתיבת דואר, ועכשיו אני מחזיק את הספר ביד. אז מאוד יתכן שגם אתה לא תצטרך לחכות לעוד שבוע\יים.
ומכיוון שנראה שמשום מה
קיפוד לא הביא את זה הנה, אני אתן לינק למה שהוא שם בפורום אורט:


אותי זה הפיל ברצפה.
ענננק!
גמרתי לקרוא!!!
ספר נחמד מאוד.במיוחד בגלל האהבה הראשונה ומצב הרוח של הארי-הוא כול הזמן בדיכאון.
אבל אהבתי את הספר השלישי ורביעי הרבה יותר…
מוצאים את נמו יעקוף את מטריקס!!! ישר כח דיסני…
פיקסאר!
ג'קי צ'אן גויס
למלחמה בסארס: http://movies.yahoo.com/news/ap/20030625/105654438000.html
תמיד מגייסים את האומנים כשהמלחמה נגמרת.
הטובים לטניס!
היוצרים של 'ארבע חתונות ולוויה' ושל 'נוטינג היל' מצלמים סרט על תחרויות הטניס בווימבלדון. לא סתם סרט – קומדיה רומנטית, בה פול בטאני, כשחקן טניס בריטי כושל, מתאהב בקירסטן דאנסט, שחקנית טניס נאווה ו… "מה שקורה לאחר מכן הוא בגדר סוד". פחחח. כאילו שלא נוכל לנחש לבד: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2667998,00.html
מה עושה שחקן טניס כושל בווימבלדון?
וזה כמובן מעלה את השאלה האם ישתתפו סקוטים בתחרות והאם הם ינצחו את הרפרפות.
אם היית קורא את הלינק, היית יודע.
הוא זכה להזדמנות מפתיעה להתחרות בטורניר.
תפסת אותי בזמן לא טוב
המחשב יצא בדיוק במסע מחאה נגד פתיחת לינקים ורק עכשיו אני יכול לקרוא את זה.
האם תחזיות הדוחק''ו שגויות מיסודן?
מחקר חדש קובע – תחזיות דוחק"ו הן חמקמקות ולא נכונות בהכרח. החוקרים רק שכחו לציין כי הם התמקדו באתר תחזיות אחד (בו מהמרים מקצוענים ולא מקצוענים על הישגי הסרטים בטבלה בארה"ב), ולא בחנו אתרי תחזיות שידועים בניבוי המדויק שלהם (מוג'ו, למשל). מה גם שהדוגמאות שהם נותנים הם לסרטים שהמשתתפים ניסו לנבא את הצלחתם במשך 4 שבועות, שזה כבר באמת הרבה יותר חמקמק ולא צפוי לעומת ניבוי של סופ"ש אחד בלבד: http://www.showbizdata.com/contacts/picknews.cfm?id=32784
או בקיצור – קיבלתם את חמש דקות התהילה שלכם. עכשיו תנו לנו לחזור לישון.
אם זה היה קל לנחש מראש איזה סרטים יצליחו, לא היו יוצאים סרטים לא מצליחים (והדו"חקו היה נורא משעמם).
העניין הוא לא רק לנחש מה יצליח,
אלא גם לעשות את זה בצורה מדויקת. אם להתייחס לדוגמאות שבלינק, לכולם היה ברור ש'הענק' וש'מוצאים את נימו' יהיו להיטים. אלא שהרוב הימרו על 'הענק' כלהיט גדול יותר מ'נימו', בעוד המציאות מוכיחה (בינתיים) את ההיפך.
אבל אם לא היו יוצאים סרטים לא מצליחים האם באמת כל הסרטים המצליחים היו מצליחים?
כמובן שכן. הם אפילו היו מצליחים יותר, כי לא יהו נוגסים בהכנסותיהם.
מאידך, הקשר בין הצלחה פיננסית לאיכות הסרט אינו ברור כלל. אני מעדיף שמפיקי סרטים יפסידו על סרטים שאוהב, מאשר שהם ירוויחו על סרטים שלא.
אתה מניח שפשוט לא היו יוצאים כל הסרטים הכושלים. אבל תחשוב כמה סרטים לא הופקו כי חשבו שהם לא יצליחו. אם הייתה דרך לדעת מה יצליח, אני מבטיח לך שהייתה לפחות כמות זהה של סרטים, אם לא יותר – במצב הנוכחי לפעמים מפחדים לקחת סיכון.
מה שכן, אתה צודק בקשר לסרטים טובים ולא מצליחים.
למצוא את רדפיש
[לכל קוראינו הותיקים שלום, הפעם בידינו הפתעה מרשימה: תסריט מלא של מספר סצינות מפתח בסרט החדש של אולפני דג-אר, "למצוא את רדפיש", שהועבר אלינו ע"י הנציגה הישראלית בחברה בכנס האנימציהנ האחרון. הסרט, כזכור, עדיין לא הוצג בשום מקום, ולמעשה גם התסריט שלפניכם לא נכתב מעולם אלא הומצא על-ידי באופן אישי. תיהנו!
מינורי למדי למטריקס 2, והוא יסומן ויטופל]
זהירות – התסריט כולל
פתיחה:
ים כחול גדול משתרע לכל הכיוונים, עד קצות האקווריום. ראש מנומר מופיע מאחת מפינות המסך, ואל הפריים שוחה בעדינות לונג ג'ון, ג'ירפה ארוכת צוואר באנימציית תלת-מימד. הג'ירפה שוחה באקווריום בתנועות מיליטנטיות, מציצה מדי פעם מאחורי האלמוגים ומתחת לדו"חקואים. לפתע נתקלת הנ"לית בקיפוד ים, יגואר ים, וחבילת קרוטונים ענקית.
לונג: שוב מישהו שפך קרוטונים לאקווריום? מתי הם יבינו ש*זה לא מרק*?
יגואר מהנהן.
לונג: אתם חייבים לעזור לי.
קיפוד: להוציא את הקרוטונים מהמרק?
לונג: לא. זה הרבה יותר גרוע.
יגואר: אנחנו מותקפים על-ידי טרולים ממוחשבים ענקיים?
לונג: יותר גרוע.
שיר (מציצה מתוך ערימת הקרוטונים): שניצקליין?
לונג: הרבה יותר גרוע. איבדתי את רדפיש.
יגואר וקיפוד: הההההההההה…………
שיר: מי זה רדפיש?
לונג: בן-זוגי האהוב….
שיר: אתם נשואים?
לונג: לא, זה סתם היה אחד באפריל.
סצינה שניה: לונג יוצאת למסע. (כאן ה
ון. אבל הוא באמת קטן)
. ועוד
. ועוד שניים זהים. ואז אלה וורלונית עם דלי על הראש המחזיקה בידה מגש פיצה.
]
שפת האקווריום. לונג, רועדת, מטפסת על קירות הזכוכית. מול עיניה, מחוץ לאקווריום, עובר
לונג: תסלחי לי, אולי את יודעת איך אני מגיעה לבקעה?
בוג'י: מה איבדת שם? את המפתח של המטריקס?
לונג: דג אדום.
בוג'י: חכי רגע. (מדפדפת בספר שעל כריכתו כתוב
“Matrix ++ Operator’s Manual”) בואי נראה. אורקל… מרובינג'יאן… עושה מפתחות… פרספוני… תאומים… (סוגרת את הספר ומנידה בראשה). לא. לא מכירה תוכנה כזו.
לונג: אבל הוא לא תוכנה! הוא דג חופשי!
בוג'י מקמטת את מצחה ובכך מונעת מהדלי ליפול אל הארץ.
בוג'י: דג חופשי, את אומרת? המממ… יש רק אחד כזה.
[סוף
סצינה שלישית: שבוע הסקר העברי
בוג'י ולונג נמלטות במהירות ממשהו גדול ולא ברור הרודף אחריהן.
בוג'י: היית חייבת להגיד לסמית' שאהבת אותו יותר בשמלה?
לונג: אל תדאגי. אני אזמן את הגיבור הגדול ביותר של כל הזמנים!
בוג'י: אטיקוס פינץ'?
לונג: לא, הוא מת.
בוג'י: אז מי ? משה רבנו? סופרמן? מי מי מי מי?
לונג: את עושה חיקוי רע מאוד של הסמית'ים. וחוצמזה, הגיבור שלי לא נמצא בכלל ברשימה של אפ"י.
ש: למה?
ל: כי עוד לא עשו עליו סרט!
לונג מתרכזת. ההמולה מאחוריהן הולכת ומתקרבת, ומתבררת כעשרות מלכות דראג זהות, לבושות שמלות סגולות, הממלמלות "אתם תהיו… אחוות הטבעת" בשלל שפות. לפתע, מתוך החלל הריק, מופיע במהירות מפתיע אופטימוס פריים, כשבידיו שתי כוסות שייק-קפה.
לונג: את רואה!
בוג'י: יפה מאוד אופטי! נכנסת לרשימת האנשים… אה… רובוטים… אה… משאיות…
אופטימוס: אתם עולים?
בוג'י: אה… דברים החביבים עלי!
סצינה רביעית: בקבינה של אופטימוס.
בקבינה מצטופפים, פרט לבוג'י ולונג, גם לארה קרופט, מגנטו, הענק המופלא וליגת הג'נטלמנים היוצאים מגדר הרגיל, ומשחקים ביניהם "דומינו ראלי".
בוג'י: וואו. זה היה קרוב.
לונג: כן, אבל חכי עד שנגיע לגמר. לי נראה ששוורצי לוקח.
בוג'י מקמטת את המצח ואת השפה התחתונה בתנועה השמורה אך ורק לאלות וורלוניות עתיקות.
בוג'י: תגידי, את חושבת שזה שאופטימוס הופך למשאית עם קבינה המכילה את כולם מעיד על מהותו הנשית בבסיסה?
לונג: לא, אני חושבת שזה שיש לו מיקרופונים בקבינה מעיד על כך שהוא שומע כל מילה שאנחנו אומרות. תחזיקי חזק….!!
סצינה חמישית: בדרך לבקעה.
לונג ובוג'י מתקדמות באיטיות בתוך מדבר ענק. מרחוק הן רואות משהו שנראה כמו חומת ענק. כשהן מתקרבות מסתבר שזו אכן חומה, העשויה מגושים ענקיים של תרנגולות מתות המונחים זה מעל זה.
לונג: כדאי שנזכיר בביקורת שהסרט הזה הוא לא לצמחונים.
בוג'י ההמומה מניחה את מגש הפיצה וממששת את החומה.
בוג'י: מה זה הדבר המפלצתי הזה?
לונג (מנידה ראש מצד לצד בעצב): חששתי שזה יקרה.
בוג'י: מה?
לונג: עוף טופיק. בחיים לא ראיתי פתיל באורך כזה.
בוג'י: אני לא רואה מה הבעיה. פשוט תמחקי אותו!
לונג נוברת בין העופות, ממלמלת לעצמה.
לונג: שיטות הריון… חיות במטריקס… תכניות טלוויזיה עתיקות… איזה ייאוש.
בוג'י: אמרתי לך, פשוט תמחקי אותו. שנאמר: "הפתיל לסל – וחסל!"
לונג מסתובבת לעבר בוג'י.
לונג: תגידי, את יודעת למה אני מחפשת את רד פיש?
בוג'י: כי את מאוהבת בו וחושבת שהוא האחד היכול להציל את האנושות, בלי לדעת שאני עוקבת אחרייך כדי להשמיד אותו מאותה סיבה בדיוק?
לונג מנידה בראשה.
בוג'י: כי אחרת לא יהיה סרט ונונין לא יוכל לכתוב תסריטי סצינות ולהכניס לי מלים לפה?
לונג מנידה שוב בראשה.
בוג'י: אז למה, בשמו של הדנרבזלן, את מחפשת את הדג הזה?
לונג מצביעה על הר העופות ההולך וגדל מרגע לרגע.
לונג: כי האידיוט יצא למילואים ולקח אתו את המחק!!!
סצינה שישית: בגוב החייזרים.
בוג'י ולונג שוב נסות על נפשן.
בוג'י: מה זה היה?
לונג: חייזרים!
בוג'י: את בטוחה?
לונג: כשאני רואה יצורים עם משקפיים, שיניים מגואלות בדם ופרצוף לבן כשלג, אני לא מחכה עד שהם ייכנסו לי לרקטום. לדברים האלו יש רק פתרון אחד.
לונג נעצרת, מתרכזת שוב…
בוג'י מאיטה את ריצתה.
בוג'י: לונג…
לונג: אל תפריעי לי, אני מתרכזת.
בוג'י: לונג, אלו לא חייזרים.
לונג ממלמלת משהו מתחת לצוואר ושולחת את הידיים לחלל בתנועת זימון.
בוג'י: אלו לא חייזרים.
לונג: אז מה הם?
בוג'י: מעריצי באפי.
לונג: שיט. אז סתם זימנתי את הגברים בשחור. וויל יהיה ממש מאוכזב.
פיצוץ אדיר נשמע בשמיים. גבר ענקי, בעל שיער משוח בג'ל ופנים אלסטיים, מופיע לפתע מהחלל, תוך שירת “I gotta pow-er”.
בוג'י (בשקט): את מי אמרת שזימנת?
לונג: גב"ש, למה?
בוג'י: תסתכלי למעלה. חבל שלא נתתי לך להתרכז.
לונג: מה קרה?
בוג'י: במקום לזמן את גב"ש, זימנת את… גק"ש!
לונג מביטה מעלה. הדמות שהופיעה מתחילה לדבר נגלית קלוקלת מהתחת.
גק"ש: My favorit aktor iss Dan Iron in Battle Club
לונג: או מיי גוד. ראן!
הן מתחילות שוב לרוץ.
[כאן נקטע התסריט שהועבר לידינו ונקטעו גם ידיו של הגנב שלקח אותו מאולפני דג-אר. המשך יבור ברגע שנמצא גנב חדש. יש מתנדבים?]
גדול!
הממממ... מישהו שכח לקחת
את הכדורים הורודים הקטנים שלו…
(ובמילים אחרות: אוסקר ודאי!)
אוף!!
הם היו כאן לפני רגע!
היי. אני צריך להופיע יותר!
מה אתה מתלונן?
אני יודעת שהמבחנים הרחיקו אותי מהאתר – אבל כ"כ קשה להכניס לתסריט תפוז?
למצוא את רדפיש
יפה מאוד!
באמת מתוכנן המשך?
אין אמוטיקון שיכול להעביר את מה שאני מרגיש עכשיו!
אה, רגע, יש:
למה לא פורסם בשום מקום?
כי פורסם.
היה כתוב לא הוצג בשום מקום לא *לא פורסם*…פעם הבאה אני אקרא עם עיניים פתוחות, שמעתי שזה קל יותר.
חדש - ארכיון דו''ח מודמים שבורים
כל הדו"חות במקום אחד!
http://fisheye.alon.wox.org/modems.html
אה, נהדר.
נהניתי כל-כך לקרוא את כל היציאות ההיסטוריות הללו.
שאלה
מישהו מהגולשים עדיין משתמש בנטסקייפ 4?
האתר הנ"ל תומך בו בצורה חלקית בלבד.
בלתי הפיך - יצירת הקולנוע כאוונגרד אמנותי
'בלתי הפיך' הוא הסרט החשוב ביותר שתראו השנה. מדובר בהפקה מתריסה ומעוררת אשר מבויימת ביד אומן ע"י גאספר נואה, במאי מבטיח הפועל בשולי התעשייה בצרפת. נואה מבשל ומגיש נא מתכון בוטה, אלים וייצרי לעיצוב המציאות.
כאשר מדובר על אוונגרד באמנות מדובר לרוב על יצירה שבמבקשת לשרטט מחדש או להרחיב את גבולות השדה האמנותי המקובל בה היא פועלת. סרטו של נואה, 'בלתי הפיך', מתפקד כאוונגרד צרוף בדיוק בשדה הקולנועי העכשווי והוא מצטרף לשורה ארוכה של סרטים דומים. נואה אינו פועל כמצופה בפער שבין ייצוג-מציאות אלא להיפך, הוא מבקש לבטלו ולהציג את הדברים כפשוטם על הבנאליות שבהם וכיעורם. 'בלתי הפיך' מורכב מאוסף של סצנות אשר אינן קלות לעיכול אשר צירופן מהווה מניפסט ביקורתי קשה לעיכול על החברה המערבית המתחסדת.
סיפור העלילה של 'בלתי הפיך' בנאלי מאין כמותו. הוא מתאר שעות ספורות בקורותיהם של זוג מאוהב, אלקס (מוניקה בלוצ'י – 'מטריקס 2', 'מלנה') ומרקוס (וינסנט קאסל – 'על שפתיי', 'נהרות הארגמן'), אלו כמה שעות שבסופן ישתנו חייהם באופן בלתי הפיך. אלקס ומרקוס מתכוננים ללכת למסיבה עם חבר נוסף, פייר (אלברט דופונטל), אשר בעבר היה בן זוגה של אלקס. בשלב מסוים במסיבה, לאחר התנהגות נלוזה מצד מרקוס, עוזבת אלקס את המסיבה ובמפגש מאוד אלים ומשפיל היא נאנסת במעבר תת קרקעי ע"י סרסור מקומי (ג'ו פרסטייה). מרקוס, המום מהארוע, מחפש את הנקמה בסמטאותיה האפלות ובמועדוניה הסוטים של פאריס. עליל הסרט מוגשת בעריכה כרונולוגית הפוכה (בדומה ל'ממנטו') – מן הסוף להתחלה מתוך סיבה עקרונית מאד, נואה מראה לנו כיצד גורלנו נחרץ מלכתחילה בשעה שאנו אפילו לא מעלים על זאת על דעתנו. זהו הזמן שתמיד קיים, הורס או בונה.
הפרוייקט של נואה, שהתחיל מרעיון כללי המנוסח על שלושה דפים ללא דיאלוגים, היה ליצור דבר מה חדשני ושונה. נואה בחר ליצור סרט שנוי במחלוקת, סרט של סינמטקים ופסטיבלים. התוצאה – סרט קיצוני ואלים. רוב הדיאלוגים הם פרי אימפרוביזציה. נואה הדריך את השחקנים באופן עקרוני אך עיקר דמותם עוצבה ע"י עבודתם שלהם על עצמם. קשה לא להבחין ביסודות הסגנוניים שנואה משתמש בהם בכדי לתת ליצירה כולה מימדים אמנותיים. המצלמה בסרט נוכחת בשמם של הצופים בסרט. בתחילת הסרט – או בסוף הסיפור – הצילום תזזיתי ולא ממוקד, שיכור, זוהי הדמיה ויזואלית למצבו הנפשי הכאוטי של מרקוס בבקשו אחר האנס. לקראת סופו של הסרט ובעצם תחילתה של העלילה, הצילום הולך ונעשה יציב ורך. זוהי תחבולה גאונית בפשטותה. איננו יכולים שלא לחוות את העובר על מרקוס, יחד עם פייר, בחיפושו אחר הנקמה ויחד עם זאת להתפעל מישירותן הריאליסטיות של הסצנות.
ב'בלתי הפיך' ישנן סצנות קשות ביותר לצפייה. סצנת האונס המדוברת היא כמעט קלינית בישירותה ומכאן כוחה. 6 פעמים היא צולמה עד שנואה היה מרוצה מהתוצאה. הסצנה מצולמת בטייק אחד (כמו כל שאר האפיזודות המרכיבות את הסרט) והיא אינה מותירה לצופה שום רגע של התחמקות. נואה אונס אותנו לצפות באונס של אלקס לא מתוך רגש פורנוגראפי/מציצני אלא מתוך ההיגיון של האוונגרד. הסרט לא יוכל להיות שלם, לדידו של נואה, אם לא נחווה גם אנו הצופים את האונס של אלקס, או את סערת הרגשות של מרקוס בסצנה האלימה הפותחת את הסרט. נואה אינו מתפשר. הוא חוסך במטאפורות ובמשלים. אלו הדברים כמות שהם, כמו בחיים – זוהי תמונת המציאות של חיינו.
רוחו של סטנלי קיובריק שורה על הסרט לא מעט. מלבד רמיזות לכמה מיצירותיו המוקדמות של הבמאי הנערץ, הסרט מהווה כמעין תמונת מראה – אמנם אלימה ומציאותית יותר – אל מול סרטו האחרון של קיובריק 'עיניים עצומות לרווחה' מ-1999 בכיכובם של ניקול קידמן וטום קרוז. גם כאן מדובר על סוג של מסע מסויט אל תוך נבכי העיר/נפש המודרנית: מתוך עולם בורגני רגוע ובטוח אל ביבי השופכין האנושי. אצל נואה אין דרך חזרה בעוד שקיובריק משאיר פיסת אור קלושה אל הגאולה. שתי היצירות הינן ביקורת נוקבת על החיים ועל היצרים החייתיים הרוחשים בכל אחד ואחת מאיתנו.
בלוצ'י וקאסל, השמות החמים היום בקולנוע הצרפתי, היו זוג בחיים בזמן עשיית הסרט. בדומה לקידמן וקרוז, הצטרפותם לפרויקט של נואה נותנת נפח ומשמעות נוספת לסרט כולו. בחירתם לעבוד עם נואה בסרט משקפת את עמדתם האידיאולוגית והאמנותית יחדיו בדבר קולנוע אוונגרדיסטי ומעמדו.
'בלתי הפיך' הינה יצירת שוליים שזכתה בלא מעט פרסים בפסטיבלים שונים בעולם. המפיצים, יונייטד קינג, ראויים לכל שבח והלל על אשר הביאו בפני הקהל הישראלי סרט כל כך שערורייתי וחשוב בו זמנית. גם אם הוא מוצג רק על מסך אחד בת"א, הרי ש'בלתי הפיך' הינו יצירה שלמה ומגובשת הראויה לכל מאמץ בכדי לחוות אותה.
נו, די
אתה כתבת את זה? אם לא, אז די לצטט אחרים. אם יש לך דעה בנושא, אתה מוזמן לכתוב אותה (או, אפילו עדיף, חכה שתעלה ביקורת על 'בלתי הפיך').
(אגב, אתה במקרה אותו יוני שפרסם בוואינט בשמו הודעה שאני כתבתי? או שזה פשוט מנהג נפוץ אצל יונים?).
מנהג נפוץ של יונים?
אתה מתכוון כמו לריב בקולי קולות בין שתיים לארבע ולחרבן על האוטו שעה אחרי שרחצת אותו?
ולעבוד בגוגל.
ולככב בסרטים של ג'ון וו
ולמצוא את עצמם בפורום אורט.
ולרענן את אוויר החדר
ולמנוע כאבי ראש ועייפות, במחירים נוחים ובאחריות. הובלה חינם.
(היי, זה לא אני אמרתי, זה היה כתוב במדור הפרסומי בעיתון. ואם זה כתוב בעיתון, זה בטוח נכון!)
סליחה...
אני כתבתי את זה :-)
איפה, אגב?
איפה, אגב?
בעיתון שבועי שכרגע אני מעדיף לא לנקוב בשמו.
למה לא?
(אני מניח שלא מדובר ב'מעריב לנוער').
אני מתנצל על ההאשמה
פשוט, מדבריך השתמע כאילו מדובר בכתבה של מישהו אחר שהעתקת מתוך העתון. ביקורות פרי עטך אתה כמובן מוזמן לחלוק איתנו.
רד פיש?
אתה מרגיש שהוא עומד לתפוס את מקומך? זה בסדר, אתה יכול להירגע. יש גם אנשים ברשת שיודעים לכתוב ולהביע את עצמם.
2אוף 2טופיק
שאלה: יש לי מחשב נוסף שמחובר לרשת אחרת. יש משהו שאני יכול לעשות כדי שבשניהם יופיעו אותם מתמשכים ותגובות חדשות??
ומי שלא מבין שיכתוב 172,341,278 פעמים על הלוח: "לא הבנתי!!!"
כן.
תכנס בשניהם באותו חשבון משתמש.
מה? מה זאת אומרת?
יש לך התאמה אישית?
כי אם כן – אז אתה פשוט נכנס לחשבון שלך בשני המחשבים.
אם לא – תעשה אחת. עוד על התאמה אישית (אם כי צריך לעדכן קצת את הכתוב שם): http://www.fisheye.co.il/static/faq.htm#personalaccount
יש כרטיס מועדון?
כמה זמן לוקח משליחת ההודעה לקבלת הסיסמה?
דקה, אם לא כמה שניות.
לפי השעה בה רשמת את ההודעה שלך, אתה יכול לבדוק כבר עכשיו.
החיים קשים. ככלות הכל, הם הורגים אותך.
הציטוט שבכותרת הוא מפי קתרין הפבורן.
נפטרה הלילה בגיל 96.
http://us.imdb.com/Name?Hepburn,+Katharine
התכוונתי לחכות ליומית
אבל אני אכתוב כאן ציטוט נוסף שלה:
לרוב, דבר כזה נשמע די אגואיסטי ומוגזם, אבל במקרה של קתרין הפבורן זה פשוט נכון.
From Justin to Kelly דורג בידי גולשי ימד"ב כסרט הגרוע בכל הזמנים, אפילו יותר ממאנוס.
http://us.imdb.com/bottom_100_films
אני בטוח שזה סרט רע,
ומצד שני אני בטוח שלא כל 1654 המדרגים באמת ראו אותו. סתם אנטי-הייפ. זה בטח עוד ישתנה, ומאנוס יכבוש מחדש את המקום הראוי לו.
לא נדע עד שלא נראה
וסביר להניח שאני לא אראה, אז אני מעדיף פשוט לא לדעת.