אני, רובוט

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 13 באוגוסט 2004Posted in: ביקורות

במקור: I, Robot
במאי: אלכס פרויאס
תסריט: ג'ף וינטר, עקיבא גולדסמן
לא ממש מבוסס על ספרו של אייזק אסימוב
שחקנים: וויל סמית', בריג'יט מוינהאן, אלאן טודיק, ג'יימס קרומוול

1. לא יפגע יוצר קולנוע ברווחי סרט, ולא יניח, על ידי חוסר פעולה מצידו, שייפגעו רווחיו של סרט.
2. חייב יוצר קולנוע לנקוט בכל פעולה שתגרום לסרט להיחשב מעמיק, כל עוד אין פעולה זו עומדת בסתירה לחוק הראשון.
3. חייב יוצר קולנוע לשמור על קשר בין הסרט לבין הספר שאת שמו הוא נושא, כל עוד דבר זה אינו עומד בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.

אלה שלושת חוקי הביבליומטיקה, מדע עיבוד הספרים המפורסמים לסרטים שוברי קופות. הם מוטבעים בכל קולנוען הוליוודי בזמן ייצורו ע"י תאגיד "יו.אס. רובוטי-קולנוע בע"מ". החוקים נחשבים בלתי פגיעים. אך מה אם יום אחד הקולנוענים יתמרדו? האם ייתכן שנקבל סרט שמעדיף עומק על פעלולים, או מדגיש נאמנות למסר המקורי על חשבון פוטנציאל קופתי? האם הקולנוענים יקומו על בוראיהם המפיקים, וישמידו אותם בקרב אפוקליפטי?
אולי, יום אחד. לא ב'אני, רובוט'.

החוק הראשון
האחראים לרווחים של 'אני, רובוט' הם אפקטים מיוחדים ו-וויל סמית' מיוחד.

הוויל סמית' המיוחד שנוצר עבור הסרט הוא מוצלח, ומשדרג את פוזת ה"אני מגניב" השחצנית הרגילה שלו לפוזת ה"אני מגניב ושחצן אבל מריר בנוגע לחיים". הוא מצחיק כפי שוויל סמית' מצחיק בדרך כלל, אבל גם עצבני במידה. אפילו הקטעים המלודרמטיים שלו לא גרמו לי להפנות את עיני במבוכה מהמסך. סמית' הוא דל ספונר, שוטר שמתעב רובוטים ומשוכנע שהם מסוכנים, למרות ששלושת חוקי הרובוטיקה אמורים להבטיח שהם יגנו על בני אדם ויצייתו להם. למרות שנאתו לרובוטים, הוא מיודד עם אלפרד לנינג (ג'יימס קרומוול, 'כל הפחדים כולם', 'ספייס קאובויס'), המדען הראשי בתאגיד הענק שמייצר ומתפעל את כל הרובוטים. כשלנינג נמצא מת, ספונר מסרב להאמין שהוא התאבד, ומגלה כי לנינג בדיוק יצר רובוט חדש ומיוחד, אותו הוא כינה "סאני". הרובוט בורח, וספונר יוצא ללכוד אותו ולפענח את תעלומת מותו של לנינג. מי שעוזרת לו היא ד"ר סוזן קאלווין (בריג'יט מוינהאן, 'השתול', 'חופשיות על הבר'), פסיכולוגית-רובוטים מבריקה, קרה ויפהפיה (מפתיע, הא?). הבוס שלה – אל תתעלפו מרוב הפתעה – ממש לא מאושר מהעזרה שהיא נותנת לספונר.

האפקטים המיוחדים גם הם משכנעים. כמו בסרטים עתידניים אחרים, יש הרגשה שהעולם בעוד שלושים שנה באמת יהיה מתכתי-מבריק וכסוף, ואם הוא לא יהיה כזה – חבל. יש בסרט מכונות מגניבות וזיליוני רובוטים מכל סוג וצורה. יש רובוטים שמנקים, רובוטים שהורסים בתים, רובוטים שמנהלים בניינים וכולי, אם כי כולם עוברים באמצע הסרט הסבה מקצועית ל"רובוטים שמנסים להרוג את וויל סמית"'. הרובוטים דמויי האנוש הם בני דודים משופרים של ההם מ'מתקפת המשובטים' – הם זזים בצורה חלקלקה, זורמת ואסתטית, ויחד עם זאת מכאנית. כיף להסתכל עליהם, במיוחד כשהם מתחילים לעשות סלטות ושאר קפיצות.

'אני, רובוט' הוא סרט מותח ומבדר למדי. יש בו מרדפים, סצינות קרב אישיות והמוניות, רובוטים שמתפוצצים וכמה טוויסטים והפתעות נחמדות. בקיצור – כל החבילה. לזכותו יצוין כי כל השאלות – מותו של לנינג, הייחודיות של הרובוט סאני, כמה רובוטים אפשר לפצפץ לרסיסים בחמש דקות – זוכות לתשובות. למי שזה נראה לו דרישה בסיסית, גם מסרט אפקטים, יש לי רק שתי מילים: 'כוכב הקופים'. ומה על עומק ומסר? בזהירות, לא יותר מדי.

החוק השני
לכאורה יש ב'אני, רובוט' גם את מה שיהפוך אותו למעורר מחשבה. הוא שואל שאלות על הסיכויים והסיכונים שבטכנולוגיה בכלל וב"מכונות חושבות" – מחשבים או רובוטים – בפרט. אפשר למצוא בו, למשל, שאלות כמו האם אנו יכולים ליצור מכונות מסובכות יותר ויותר, בלי להפוך תלויים בהן? האם "מכונות חושבות" לא יהפכו, בסופו של דבר, לבעלות תודעה עצמאית, כשיגיעו לרמת מורכבות מסוימת? האם עלינו למנוע אפשרות כזו בכל מחיר, או להסתכן ביצירת תבונה מסוג אחר לצידנו? ולבסוף, האם נוכל לראות במכונות כאלה משהו שהוא יותר ממכונה – להתיידד עם בינה מלאכותית, כאילו היתה אדם?

בזמן הצפייה, הרגשתי שהסרט מנסה לעסוק בשאלות האלה בצורה מורכבת יחסית, ולא מסתפק ב"וויל-סמית'-מכסח-ת'תחת-לרובוטים-הרעים". באותו רגע היה נראה לי שהתשובות שהסרט נותן אינן חד משמעיות. הבעיה היא שכדי לדון בשאלות האלה במידה כלשהי של רצינות, היו צריכים להוריד דקות של פעלולים, דבר שעומד בסתירה לחוק הראשון של הביבליומטיקה. חוץ מזה, גם אם וויל סמית' קצת מריר וציני יותר מהרגיל, הוא ומורכבות עדיין לא הולכים טוב ביחד. בשורה התחתונה, 'אני, רובוט' מתעניין יותר באפקטים מאשר בשאלות פילוסופיות, ולא מספק הרבה חומר למחשבה. זה אולי היה יותר ממה שציפיתי, אבל פחות ממה שצריך כדי לעורר הרהור עמוק.

החוק השלישי
לפיכך, המעט שנשאר בסרט מהרעיונות של אייזק אסימוב, שהסרט מבוסס כביכול על ספרו, הוא מה שלא סותר את החוק הראשון והשני של הביבלומטיקה – מה שלא יפגע ברווחים, ויהיה מעמיק רק במידה שלא יסתור את הצורה שבה רואים היום טכנולוגיה. אין בסרט הרבה מאותם משחקי התחכמויות, הנובעים מהתנגשויות בין שלושת חוקי הרובוטיקה, משחקים שהפכו את ספרי וסיפורי אסימוב לחידות מחשבה מרתקות. אין גם את הגישה של אסימוב עצמו, שהיה, כמדען וסופר, אופטימי ללא תקנה בנוגע לטכנולוגיה, והחל לכתוב סיפורי רובוטים כי נמאס לו ממוטיב ה"רובוטים שנוצרו והשמידו את יוצריהם". מה שיש הוא כמה הרהורים על הפוטנציאל של יחסים בין רובוטים ובני אדם, ופוטנציאל ה"אנושיות" של רובוטים.

אז אם אתם הולכים ל'אני, רובוט', קחו איתכם דלי פופקורן ותיהנו מהאקשן, מהעיצוב ומוויל סמית', אבל אל תצפו לפגוש שם את אסימוב. הוא עדיין נח, לא ממש בשלום, על משכבו.

תגיות: