במקור: Superbad
במאי: גרג מוטולה
תסריט: סת' רוגן, אוון גולדברג
שחקנים: ג'ונה היל, מייקל סרה, כריסטופר מינץ-פלאס, סת' רוגן, ביל היידר
אח, אני זוכר את התקופה בה גם אני הייתי תלמיד במערכת החינוך. אותם ימים מלאי עצב ושמחה במסדרונות התיכון. ההווי החברתי הלוחץ, המבחנים, החששות. שיחות הנפש עם החברים בהפסקות. ומעל להכל, הכמיהה התמידית לאהבת הנעורים התמימה והבתולית. כשאני רואה סרטים כמו 'סופרבאד' הכל צף וחוזר אליי, טרי וברור, כאילו לא עברו חדשיים וחצי.
'סופרבאד' מגולל את אירועי יממה אחת בחייהם של סת', אוון ופוגל, חבורה סימפטית ומתבגרת של חנונים. בואו נתעכב לרגע על המילה הזו, "חנונים", ברשותכם:
כשאני אומר "חנונים" אני לא מתכוון לבני נוער שאף אחד לא שם לב להיותם אטרקטיביים, בגלל שהם לובשים חולצה מרושלת. אני לא מדבר על סמי-אאוטסיידרים שאמורים לגרום לצופים המזדהים להרגיש שהם חכמים. ואני גם לא מדבר על קוריוז ממושקף ועלוב שנועד לתבל את מעלליו של גיבור ממעמד חברתי גבוה יותר. אני מדבר על חנונים שאמנם קל לקטלג אותם בתור "ביישן ורגיש", "שמן וחסר טאקט" או "פתטי וגלמוד", אבל הם הרבה יותר מזה – הם בני אדם עם אופי שלם, והם לא תמיד יודעים לענות את התשובה הנכונה או השנונה. בהיותם בעלי אופי מלא, הדינמיקה בתוך ומחוץ לקבוצה שלהם קצת יותר מורכבת מיחסי ה"מגניב-לא מגניב" שקומדיות תיכון רבות מספור הרגילו אותנו אליהם.חוץ מזה, הם חרמנים אחושרמוטה.
על כל פנים, היממה המתוארת בסרט מתרחשת לקראת סוף ימיהם של גיבורי הסרט כתלמידי תיכון, אלא שלצערם, סוף ימיהם כבתולים נטולי-חברה לא נראה באופק. מתוסכל וכמה, רוקם סת' תכנית כה מטורפת שהיא עשויה לעבוד: בעזרת תעודת הזהות המזויפת של פוגל, הם יצליחו לשים את ידם על מצבור אלכוהול שיספק להם כרטיס כניסה למסיבה שמארגנת אחת מהנאוות שבבנות השכבה ולתחתונים של עוד כמה מהן.
כמו בכל סרט שאורך מעל לשלוש דקות, העניינים מתגלים כמסובכים מהצפוי, ומאותו הרגע מתפצל הסרט לשני חלקים שנראים כמעט מנותקים אחד מהשני. החלק הראשון עוקב אחרי סת' (שמן וחסר טאקט) ואוון (ביישן ורגיש) שמנסים לשים את ידם על אלכוהול בדרכים מפוקפקות, דוחים את הקץ ככל האפשר ומתעמתים זה עם זה. החלק הזה מעוטר בקללות וכתמי מחזור לרוב, ובכל זאת, הייתי אוזר אומץ ומגדיר אותו כמעודן, יחסית. הדיאלוגים לעתים נדירות מכוונים לפאנץ' ליין או חידוד כלשהו, וההומור ברובו מסתמך על אבחנות מדויקות של התסריטאים (סת' רוגן ואוון גולדברג, שניחנו ככל הנראה ביצירתיות חסרת גבולות בכל הנוגע למתן שמות לדמויות) לגבי החומר האנושי בו הם עוסקים. הניואנסים שבהם מאופיין הצמד הם לעתים כל כך חכמים וכל כך מוצנעים שהם עלולים בקלות רבה לחמוק מהקהל, וסביר להניח שכמה מהם אכן חמקו ממני. כך למשל, ניתן ללמוד על דמותו של סת' בסצינה קצרה בה הוא מעליב עמית לשכבה כשהוא מזכיר לו ארוע מלפני שמונה שנים. גם ההתפתחויות העלילתיות מתונות למדי ולא הרבה קורה במהלך המרוץ של הצמד אחר השיכר. כלומר, כן, הם מסתבכים בקטטה באיזשהו שלב, וחבורת מסוממים דורשת מאוון לשיר. אבל לכו תשוו את זה להרולד וקומאר שהיו צריכים לרכוב על ברדלס כדי להשיג המבורגר.
החלק השני מתאר את מסע ההוללות ההזוי של פוגל (פתטי וגלמוד), בחברת זוג שוטרים אינפנטיליים וחובבי 'מלחמת הכוכבים', שזה פחות או יותר אותו הדבר. במהלך המסע הוא נשאב לזהות שנבדתה לצורך יצירת התעודה שלו – מק'לאבין, בן ה-25 העשוי ללא חת. החלק הזה הוא כמעט ניגוד גמור למסע של סת' ואוון. הדמויות בו הם קריקטורה מהלכת וגרוטסקית, ולפעמים מאוד מצחיקה. הוא נראה פחות כמו תיאור אמין של חיי החנון הטינאייג'רי הממוצע, ויותר כמו הדרך בה החנון הטינאייג'רי הממוצע היה רוצה שתיאור אמין של חייו יראה. הוא גם נראה כמו הסיבה הכי טובה שיוצרי הסרט יכלו למצוא כדי לתת תפקידי משנה לביל היידר וסת' רוגן (שכאמור, גם כתב). וזו אכן מטרה נעלה: כל אחד מהם נפלא בפני עצמו, והכימיה ביניהם מצוינת.
זה לא שאין בעיות. כששני קווי העלילה נפגשים הם לא נראים מתאימים זה לזה. יש משהו מאוד צורם בסצינה שבה סמל רוגן מגיב בטירוף מוחלט להתנהגות האמינה והמוקפדת של אוון. קשה להאמין ששתי הדמויות האלה מתקיימות באותו עולם, והמפגש שלהן זה עם זו הופכת את הסצינה למשונה ולא נעימה במיוחד לצפיה.
אבל מה שיותר מהותי מזה, מה שבאמת עוצר אותי מלהצטרף ללהק המבקרים שמכתיר את 'סופרבאד' להמנון של תקופה, ל'שמתי ברז למורה' של זמננו או לסיבה האמיתית להמצאת הפילם, הוא משהו אחר לגמרי. זאת המגרעה שטמונה בכל ה"לעתים", וה"לפעמים" וה"לרוב". הרגעים שבהם האצבע של היוצרים גולשת מהדופק והסרט מרופף את השמירה על אמינות הדמויות, ומאפשר לחולשות מיותרות של סרטי תיכון עבשים להיכנס פנימה. כזה הוא, למשל, מפגן הפנטומימה של סת' בשיעור כלכלת-בית, שלא הגיוני שעבר מבלי שאף אחד מחבריו לכיתה שם לב או הגיב. ברגעים אחרים, נדמה שהסרט מפחד ללכת עד הסוף ומעדיף לברוח למוסכמות פלסטיקיות, בעיקר בתחום הרומנטי, כדי לספק את הקהל הרחב. זה לא ש'סופרבאד' חוטא בכל אלה לעתים קרובות במיוחד, אלא שהפגמים האלה בולטים במיוחד על רקע הרמה הגבוהה עליה שומר הסרט רוב הזמן, והם מהווים מעין משקולת שהופכת את 'סופרבאד' לקומדיה ראויה – אבל לא מעבר לזה. זו אמנם סיבה מצוינת בפני עצמה לקום וללכת לקולנוע, אבל ברגעי השיא, 'סופרבאד' מראה פוטנציאל להפוך לסרט פולחן – והוא לא.
מה שכן, הוא מצחיק ומשוחק היטב, ויש לו פסקול רטרו משובב נפש שאני מרגיש מחויב להזכיר לפני תום הביקורת. אני משער שלא מעט אנשים יסלדו מהדמויות הראשיות, מה שלא מפליא בהתחשב בזה שהמאפיין הראשי שלהם הוא חוסר הפופולריות שלהם בקרב החברה הרחבה. סביר להניח גם שמצבורי הקללות ותיאורי הזימה שמעשירים את שיחות הנפש בסרט יפריעו לצופים מסוימים. ובכל זאת מומלץ להקדיש זמן ל'סופרבאד'. וכדאי להישאר לכתוביות הסיום, אם כבר מדברים. אבל לא אם יש יום לימודים למחרת, כן?
הביקורת הייתה מצוינת עד ל:
"ויש לו פסקול רטרו משובב נפש שאני מרגיש מחויב להזכיר לפני תום הביקורת."
-_-
לעזאזל, קיוויתי שלפחות כאן
הביקורת תקלע לטעמי.
אני ראיתי את הסרט לפני איזה שבוע, ויכול להיות שיש בו משהו מאד גדול שאני פשוט לא תופשת – אבל לדעתי הוא סתם גרוע. אני יכולה להתגבר על הומור הפיפי-קקי הירוד, ניבולי הפה המיותרים ששזורים לכל אורכו, והנטייה הברורה לכיוון קהל יעד זכרי. אבל גם בתור "סרט בנים" מובהק הוא פשוט לא טוב. הוא איטי מדי, חסר תזמון קומי, מעצבן ובעיקר מעורר את התחושה המרגיזה שברגעים אלו ממש אני מבזבזת 35 ש"ח ממיטב כספי ויותר מדי זמן יקר.
בקיצור, מעפן.
בדיוק בגלל זה לא הלכתי לסרט.
ההרגשה שאת מתארת הייתה בערך ההרגשה שלי אחרי נוקד אפ(אין לי כח להעביר לאנגלית, סליחה) ואנשים מאד אהבו את הסרט. כששמעתי שזה אותו סגנון- ויתרתי.
לא חשבתי שאנשים בארץ יאהבו כל כך את הסרט
זה מההומור האמריקאי החדש.
לא שנון, לא חכם, לא במקום, בלי פאנץ' ליינים.
וסתם לא מצחיק.
אבל בכל זאת נקרעתי מכל שניה.
במיוחד מהכתוביות בסוף.
אבל זו בדיוק הסיבה
שבשלה עדיף, כמעט-כמעט-כמעט תמיד, לחכות שיצא בדי-וי-די, יועלה ע"י מאן-דהוא לסטייג' 6 – ואז, אפשר יהיה לצפות בו בחינם ולדלג על הקטעים הדפוקים.
אני עדיין חלוק לגבי הסרט הזה
לרוב ארוכו הוא נראה לי כמו עוד קומדית נעורים פוסט אמריקן פאי- כזו המסתמכת יותר מדי על גסיות והגעלות. אבל מצד שני, יש לשתי הדמויות הראשיות יותר מועק מהנהוג ובחלק האחרון הסרט הופך מסרט על מתבגרים לסרט התבגרות ולהרבה יותר מהנה מבחינתי. אבל אפילו הרגעים הטובים שלו חלק מן הסצנות נמתכות יותר מדי והרגעים הגסים שבו גם גסים מדי וגם נראים כשחזור של דברים שכבר ראינו בסרטים קודמים. מצד שני, הסרט מצחיק ומרגש יותר מפעם אחת.
הנוער של ימינו
אני לא אתווכח כאן על מידת השנינות או המקוריות של הסרט. דעות וכאלה. אבל התלונות שמתחילות להצטבר פה על הגסות בסרט מעט מפתיעות אותי.
כלומר, זה סרט על בני נוער שמנסים להשיג זיון. סליחה, לאבד את בתוליהם. זה נושא ראוי לחלוטין לעיסוק, וכזה שמעוגן לחלוטין במציאות. ובמציאות, כשבני נוער אמיתיים מדברים על הנושא, הם לעתים קרובות לא עושים את זה בשפה שקולה ומנומסת.
ויחד עם זאת, מבחינה ויזואלית זו קומדיית הסקס-טינאייג'רי המעודנת ביותר שראיתי מזה שנים. כמות העירום או הגועל שהיא מראה היא כמעט אפסית, והסרט אף פעם לא דורש מהקהל למצוא את ההפרשות או העירום עצמם כמצחיקים, אלא את ההיקש שלהם לסיטואציה. הפעם היחידה שבה דבר הגסות עצמו מתקרב להיות הפואנטה הוא אובססיית הציור של סת' הצעיר, אבל אם תשאלו אותי גם כאן הבדיחה היא יותר על חשבון מי שמזדעזע מציור נטול משמעות לחלוטין, מאשר על מי שצייר אותו.
אז אולי הסטנדרטים שלי לא מייצגים, אבל סרט צריך להיות הרבה הרבה יותר בוטה מ'סופרבאד' כדי בכלל לגרום לי לשקול האם זה מפריע לי.
אז תחת איזו הגדרה לסווג את ''אהבה מלוכלכת'' (?)
של ג'ני מקגרת'י? (הצ'יק פליק הכי מלוכלך שראיתי, ועדיין לא דומה לקומדיות-נערים-גסות כמו "אמריקן פאי", וממש לא דומה לקומדיות-נערות כמו "ילדות רעות")
אני חושב שהסיווג המדויק הוא ''סרט חרא''.
כלומר, אני לא יודע אם יש טעם לסווג סרט שלא הצליח למצוא קהל משום סוג.
אני חושב שהסיווג המדויק הוא ''סרט חרא''.
אין לי ויכוח על איכות הסרט, פשוט סוג ההומור הפיזי בו היה, הממ, מאוד נשי, על כן התהייה.
כדאי להוסיף גם את
"הכי מתוק שיש", עם אופציה ל"משחקי פיתוי". שניהם הצליחו.
אללי.
סחתיין על ההשקעה, החשיבה והניסוח המעמיק, אבל עם כל הכבוד (ויש) – אתה באמת מאמין שהיוצרים של "סופרבאד" חשבו על כל זה? כי שמרנות נראית לי הערך האחרון שהם ניסו לשאוף אליו. מה שכן, אני יכולה להסכים שיצא להם ככה בלי שהם התכוונו – מה שמחזק עוד יותר את טענתי שזה סרט מעפן, אבל לא ניכנס לזה.
אני מקווה שלא תשתמש בזה כמשפט פתיחה בעתיד.
תראי, (תראה?)
אנחנו מדברים כאן עם מישהו שכתב:
"משום שיצור שמדמם יום שלם פעם בחודש "
המפף.
האם *אף אחד* לא הצליח להבחין בטון הסרקסטי של התגובה שלי?
באיזה חלק שלה?
כל התגובה ההיא הייתה ניסיון להראות ש''סופרבאד'' ו''אמריקן פאי''
הם סרטים סקסיסטיים. השימוש בביטוי "יצור שמדמם פעם בחודש", שמזכיר את הפתגם הסקסיסטי הידוע "אני לא בוטח ביצור שמדמם כמה ימים ולא מת", צריך להיות די מודע לעצמו, לא? אם אני מבין נכון את כוונתו של המגיב.
לא צריך להתחכם יותר מידי כדי לומר את המובן מאליו
אף אחת מהתגובות לא הסבירה לי את ''רוקדת כמו שחורה''.
עם כל הכבוד לצביקה הדר, ריקוד ההיפ-הופ הוא המצאה שחורה.
יתר על כן, מהלכים מסוימים בו הם מיניים בעליל. עכשיו, אפשר להתייחס לריקוד כאל נוהג זנותי ומגעיל, ואפשר להתייחס אליו ככלי להבעה מינית. אצל "סופרבאד" הוא מצוייר בדרך הראשונה, ככלי לאפיון הזנותיות של הרוקדת. אני מניח שאצל ספייק לי זה היה נראה אחרת.
אחרת, וכנראה יותר מגעיל
ספייק לי הוא לא האדם הכי נאור בעולם. ע"ע School Daze, רייטינג לנצח, היא שונאת אותי.
אבל זה לא צריך לגרום לך ישר, באסוציאציה מ''ריקוד זנותי'' ל''שחורה''.
מצטער, עדיין לא השתכנעתי.
ובכלל, אני חושב שמה שהיא עשתה לו היה לפ דאנס.
''קהל יד'' זה לא רע, בהתחשב בתוכן הפתיל.
זה רק מוכיח שגם לאנשים בינוניים יכול להיות לא-מודע מבריק.
לא מזמן הרציתי ביום עיון כלשהו,
ולא הייתי לגמרי בקו הבריאות. עליתי לבמה אחרי כמה וכמה מרצים, השתעלתי, ובעודי שולח יד אל כוס המים הסברתי ש"אני מעט חולה, ולכן בניגוד לעמיתי הנכבדים, אנצל את זכות השתייה".
זכיתי לצחקוקי הערכה מהקהל, אבל לקח לי יום וחצי להבין למה.
פעם ידיד שלי טען שכל התמונות מטיול שהיינו בו
ודאי לא ייצאו טוב בפיתוח מכל מיני סיבות (זה היה לפני עידן המצלמות הדיגיטליות), ואמרתי לו "למה אתה תמיד כזה נגטיבי".
יש לי שתי בעיות עם דברייך
אתה מציג את התובנות שחילצת מתוך הסרט כאילו הם פריטים "אובייקטיביים" שקיימים בסרט כי היוצרים "התכוונו" אליהם ואתה פשוט מצביע עליהם.
ואתה ממציא איזושהי קטגוריה דמיונית של "סרטי אימה דומיננטיים" של שנות השמונים כאילו הם קשורים איכשהו ל"סופרבאד" ואז מייחס אליהם תכונות שלא היו ולא נבראו. "צעקה" הוא לא בדיוק מאמר אקדמי ולא הייתי מכליל לגבי סרטי אימה מסוימים על בסיס שורת דיאלוג מתוך סרט אימה אחר.
עניין פרשני טהור?
אני לא מתווכח כמובן על הפרטים הוויזואליים שנראים על המסך אלא על זה שאתה מפרש אותם כ"האשמה" של דמות הבחורה על ידי יוצרי הסרט. לא אתה מאשים אותה – אתה מקפיד לציין – אלא הם. אבל מי בכלל החליט שהם האשימו? אולי לדעתם זוהי התנהגות חיובית. ההחלטה שלך לפרש את הצגת הריקוד כגינוי היא שרירותית לחלוטין.
סרטי האימה הדומיננטיים של שנות השמונים – קודם כל קשה מאוד להגיד שישנה בכלל חיה כזו. מהם הסרטים האלה לדעתך? האם הם כללו "הרבה" עירום נשי? הרבה יחסית למה? לדעתי לא הרבה יחסית לסרטי אימה משנות השבעים, או משנות האלפיים. הרבה מוות נשי? הרבה יחסית למה? לא הרבה יותר ממוות גברי, לעניות דעתי. קהל היעד שלהם הוא גברים צעירים? תשמע, תראה – לסרטים האלה גברים צעירים נוהגים (נהגו?) לקחת נשים צעירות. זה שנשים צעירות לא הולכות לסרטי אימה, משנות השמונים או מכל עשור אחר, על דעת עצמן, הוא הכלל ולא היוצא מהכלל. ישנם מעט מאוד ז'אנרים שמושכים אותן ברמה כזו. ואגב – תלוי באיזו תרבות. ביפן, ז'אנר האימה נחשב לז'אנר נשי.
אם ההתנהגות שלה חיובית, למה נוצרת כזאת מהומה במסיבה?
למה לא?
החבר של הבחורה וחבריו מוצגים כגברים כוחניים ודוחים, לא דמויות חיוביות בשום צורה. האם אתה טוען שהסרט בעצם שותף לנקודת מבטם ומצדיק את מעשיהם?
סרטי אימה דומיננטיים של שנות השמונים
הם "סיוט ברחוב אלם", "יום שישי ה-13" ו"האלווין" (מ-1978 אבל השפיע על העשור הבא). בכל אחד מהשלושה ניתן למצוא כמות מאוד מצומצמת של עירום נשי, ציץ אחד או שניים במקרה הטוב.
אלו הן סדרות האימה הדומיננטיות
אבל בשנות השמונים הוקרנו עוד כמה עשרות סרטי אימה מזן ה"סלאשר" בהם העירום הנשי היה לעיתים דיי שכיחות מעט יותר בולט. לגבי ההבדלים בין המינים במינון הגופות – לא יודע, אבל בזמנו כן ייחסו לסוגה זו קידום שנאת נשים (והנה – "ליל המסכות" הוא דוגמה נהדרת).
אתה בטוח שאנחנו מדברים באותה שפה?
נמרוד דיבר על סרטי אימה דומיננטיים, אני מדבר על סרטי אימה דומיננטיים. על מה אתה מדבר?
שאלת את עצמך מהם ''סרטי אימה דומיננטים''?
במה מוגדרת הדומיננטיות שלהם? האם הם אלו ששלטו ונתנו את הטון בסוגה, או שזה הוכתב על ידי עשרות הסרטים היותר קטנים, אלו שלא משתייכים לסדרות המובילות. "סיוט ברחוב אלם", "יום שישי ה-13" ו"ליל המסכות" – אלו הן סדרות, ואפילו בין סרטיהן ישנם הבדלים מהותיים ("ליל המסכות" הוא דוגמה בולטת במיוחד כאן, אבל גם "יום שישי ה-13"). לא הסדרות הן אלו שהיו ל"דומיננטיות", הן רק בולטות במיוחד עקב החזרה על השם. זה המבול שבא יחד עימן.
כנראה שנזדקק לנמרוד
שיכריע בסוגיה ויסביר למה הוא התכוון. לעניות דעתי, "עשרות סרטים יותר קטנים" הם לא בדיוק מה שהייתי מגדיר כדומיננטיים. ולא התכוונתי להמשכוני "סיוט ברחוב אלם" ו"יום שישי", אלא רק לסרטים הראשונים בכל אחת מהסדרות. אם לדעתך דווקא הסיקוולים הם הדומיננטיים יותר, חובת ההוכחה היא עלייך.
טוב, איבדת אותי סופית
אנא, לפני שתוטל עלי חובת ההוכחה, אפשר בבקשה להטיל עליך את חובת ההגדרה? למה כוונתך ב"סרטים דומיננטים"? מאיזו בחינה? הסרטים שציינת (ואכן אני הבנתי ממך שדיברת על הסדרות – זה אפילו היה בכותרת התגובה הראשונה שלי) הם אלו שחדרו היטב למיינסטרים, אך זה לא הופך אותם ל"דומיננטים", מלבד אולי בהכנסות.
הייתי צריך לומר ''סטריאוטיפיים'' ולא ''דומיננטיים'',
למרות שגם ב"ליל המסכות" וב-"יום שישי ה-13" יש מין ועירום נשי. אבל מה שמשותף גם לסרטים המצליחים יותר וגם לסלאשרים מסוג ב' הוא ההתרכזות בבני נוער כדמויות, והקישור שרווח בהם, גם אם הוא לא תמיד שוביניסטי ופשטני, בין מוות ורומנטיקה.
קישור בין מוות לרומנטיקה
תוכל למצוא, בצורה הרבה יותר חד-משמעית וטהורה, בסרטי אקשן, ובפילם נואר, ובטרגדיות שייקספיריות. ויווניות. למעשה זהו נושא מאוד בולט באמנות המערבית מזה אלפי שנים.
לא טענתי שסרטי האימה המציאו את הגלגל.
רק טענתי שהם עוסקים במין ומוות באופן הייחודי להם. והוכחה לכך שסרטי האימה הם לא סתם העתקים חיוורים (או אדומים מדם) לקלאסיקות היא שרוב מי שאהב את הז'אנר תמיד מתחיל מדיסקליימר: "זה אולי לא שייקספיר, אבל אני אהבתי". היישר מפיו של הסוס, כמו שאומרים בלעז.
זיג הייל נמרוד!
טמפקס מאכט פריי!
קריאה חתרנית איבר אלס!
קומראדים שנורו על-ידי השוביניזם המאוס צועדים איתנו ברוחם!
(תגיד, יצאת מדעתך לגמרי?)
זאת רק בדיחה.
מי מבקר את המבקרים?
" המצב הזה אפשרי, מפני שאתה מציע פרשנות ספקולטיבית במידה חריגה: כזו שחורגת במפגיע מהטקסט כפשוטו, שתובעת חיזוק מארטיפקטים תרבותיים שלכאורה הם נטולי זיקה לסרט – אפלטון למשל (מבלי לנסות לשרטט קשרים אפשריים בין החוליות הפרשניות האלו)."
כדי להניח שאני מציע פרשנות "ספקולטיבית במידה חריגה", אתה צריך להניח שיש מי ש"קורא את הטקסט כפשוטו", כלומר מגיע לטקסט כלוח חלק, בלי דיעות קדומות או מטען רגשי ותרבותי כלשהו. זאת גישה מאד נאיבית לתהליך הקריאה; כולם מביאים את הנחות היסוד שלהם אל הטקסט, רק שרוב הקוראים לא מודעים אליהן, או שהם מעדיפים לעשות להן אידיומטיזציה.
"בפועל, אתה נצמד לאותם קודים שחוקים ושמרניים של ביקורת: כל דבר בעולם, בלתי מזיק ככל שיראה, הוא באמת חלק ממאבק כוחות גדול יותר, הוא מכשיר של דיכוי, של שימור הגמוניה, של שלילת האחר. האחר הוא תמיד אותו אחר, וההגמון הוא תמיד אותו הגמון. שום דבר הוא לא מקרי, לא בלתי טעון במשמעות פוליטית-חברתית-תרבותית."
קודים שחוקים ושמרניים של ביקורת? בעיני מי? אני חושב, לאור התגובות שהפרשנויות שלי מקבלות כאן, שהמגיבים חושבים שהן מאד שחוקות אבל מאד לא שמרניות. מה לא שמרני בעינייך? אם הייתי טוען שבעצם אפלייה מגדרית קיימת רק בראש של בחורות שלא מקבלות מספיק זין זה היה מאד לא שמרני, אבל מאד לא נכון.
חוץ מזה, לא טענתי ש"כל דבר" הוא מכשיר של דיכוי. אני לא מפרש כל סרט שיוצא, וכשאני כבר מפרש אותו, לפעמים אני מפרש רק חלקים ממנו, חלקים שאני חושב שיש להם משמעות רחבה יותר.
שלישית, לא טענתי שסרטים הם מכשיר של דיכוי, לא באופן שבו חוקים יכולים להיות מדכאים. סרטים מחנכים, מציבים אידיאלים, רוקמים פנטזיות. הם לא מדכאים, הם יוצרים תמונה בעייתית של העולם.
לבסוף, אני לא מבין איך אפשר להעביר ביקורת חברתית על משהו, בלי לקשר אותו למשהו אחר. דברים, עד כמה שידוע לי, נוטים להיות קשורים אחד לשני. במדעי הטבע קוראים לזה אקולוגיה, ובמדעי הטקסט קוראים לזה ביקורת תרבות. הפרפר שמכה בכנפיו ומחולל סערה הוא עדיין חלק מנישה, וכנ"ל לגבי סצנת המחזור המדוברת. אם יש לך דרך אחרת להעביר ביקורת, נא הדגם.
עד עכשיו בעיקר נפנפת בידיים,
בלי להראות מה מופרך בפרשנות.
אבידנטי.
אני לא יכול להסביר למה חוק הסתירה נכון, ולמה הפרשנות שלך תלושה.
בעצם אתה דורש מאיתנו להסתמך על תחושת הבטן שלך.
ולמה שלא נסתמך על תחושת הבטן שלי האומרת שהביקורת שלך על הביקורת שלי תלושה?
בעצם אתה דורש מאיתנו להסתמך על תחושת הבטן שלך.
אני חושב שהסברתי באיזה אופן סרטים כמו סופרבאד לא מתיישבים עם סוג הפרשנות שאתה מציע, והסברתי למה סוג הפרשנות הזו שייך לתפיסת עולם רחבה יותר שנראית לי מפוקפקת.
על פי הגדרה, אי אפשר לסתור ישירות פרשנות ספקולטיבית, כי העוקץ שלה טמון בהצבעה על דברים שנמצאים הרחק מחוץ לטווח העובדות האמפיריות, אבל אפשר להביא אותה אד אבסורדום, ולזה כיוונתי בפסקה הראשונה של ההודעה הראשונה שלי.
חשבתי על פרשנות שקולה מבחינת הסבירות, שעושה שימוש באותם חומרים, אבל אין לי את הכישרון הספרותי הדרוש לכתיבה פרודית.
אם הייתי כותב אותה, הייתי מבקש ממך להסביר לי במה היא תלושה, ואז היית רואה מה זה להילחם בצללים.
מה שאתה מבקש, אם אני מבין נכון, הוא שאסתום את הפה.
ואני מצטט:
"בפועל, אתה נצמד לאותם קודים שחוקים ושמרניים של ביקורת: כל דבר בעולם, בלתי מזיק ככל שיראה, הוא באמת חלק ממאבק כוחות גדול יותר, הוא מכשיר של דיכוי, של שימור הגמוניה, של שלילת האחר. האחר הוא תמיד אותו אחר, וההגמון הוא תמיד אותו הגמון. שום דבר הוא לא מקרי, לא בלתי טעון במשמעות פוליטית-חברתית-תרבותית. ההנחה הזו מכוננת כל תיאוריה וכל פרשנות. **זו הנחת יסוד מאד לא סבירה על העולם, וכשפועלים על פיה באדיקות, סופה שתגרום לאנשים חכמים ליצור פרשנויות מופרכות מאד, לסרטים תמימים יחסית, מבלי שהם יהיו מודעים לכך**"
"אני אנסה להסביר באיזה סוג של שמרנות אתה לוקה, ומדוע אתה טועה בעיני: אתה משתמש בארגז כלים תיאורטי שנהיה חסר ערך במציאות המשתנה: הנסיון לחפש מבני עומק לא מודעים, שמבטאים אפלייה מגדרית, או תרבותית או <הכנס צורת דיכוי מועדפת לפה>, יכול להתאים לסרטים של סטיבן סיגל, או אפילו לסלאשרים משנות ה80, **אבל ביחס לסרטים כמו סופרבאד, או 90 אחוז מהקומדיות בנות זמננו, זה חיפוש חסר תקווה**".
במילים אחרות, אתה חושב שככה לא מבקרים, אבל לא באמת הצעת אופן אחר של ביקורת. וכשאתה מבקש לאטום אפיק אחד של דיבור, ולא פותח אחרים, אני עוד עלול לחשוב שמדובר בניסיון השתקה.
מה אתה עושה במקום?
אתה מנסה ליצור קטגוריה אמנותית שהיא עלק-פוסטמודרניסטית ופסבדו-רפלקטיבית, שאסור בשום פנים ואופן לבקר אותה כי היא כבר כוללת את הביקורת בפנים. גם אם אנחנו מניחים – ואנחנו לא -את ההנחה האולטרה-שמרנית שיש דברים שאסור לצחוק עליהם וטקסטים שאסור לפרש, דווקא הסרטים שכאילו מתיימרים להיות מודעים-לעצמם הם אלה שמתחננים שייתקעו בהם סיכה פרשנית.
ולבסוף, נדמה לי שאתה תוקף אותי בשם איזה אמפריציזם פרשני שאוסר עליי לאכול ארוחת-ערב עם פומפייה. ראשית, לא ברור לי בשם מה אתה מחליט שמה שאני אוכל איתו זו פומפייה ולא מזלג, ושנית, גם אם אני אוכל עם פומפייה, מה רע בזה? עד עכשיו רק טענת שהפומפייה שלי "אבסורדית" ו"תלושה", ולרגע לא הצלחת להסביר למה.
אבל את זה כן הסברת:
"בכל מקרה, לא נכון לחפש בכוח ביקורת חברתית, היא לא מתאימה לכל מקום. אותי סצינת המחזור הצחיקה, היא שירתה צורך עלילתי, והוסיפה לאפיון של הדמות. זה המקסימום שאני יכול להגיד עליה."
ולליבי מתגנב החשד שמאחורי כל הז'רגון הפילוסופי בסך הכל מסתתר רוגז על זה שהפרעתי לך לראות סרט עם החפירות שלי.
מה שאתה מבקש, אם אני מבין נכון, הוא שאסתום את הפה.
"אתה מנסה ליצור קטגוריה אמנותית שהיא עלק-פוסטמודרניסטית ופסבדו-רפלקטיבית, שאסור בשום פנים ואופן לבקר אותה כי היא כבר כוללת את הביקורת בפנים. גם אם אנחנו מניחים – ואנחנו לא -את ההנחה האולטרה-שמרנית שיש דברים שאסור לצחוק עליהם וטקסטים שאסור לפרש, דווקא הסרטים שכאילו מתיימרים להיות מודעים-לעצמם הם אלה שמתחננים שייתקעו בהם סיכה פרשנית."
זה לא שאסור לבקר אותה, מותר ואפילו מומלץ לחפש ביקורות מזן חדש, שיתאימו לזן החדש הזה של קולנוע (לי אין רעיונות). אלא שסוג מסויים של ביקורת לא תקף לגבי הסרטים הללו: הסוג הזה, שניתן לקרוא לו "ביקורת עלק-פוסטמודרניסטית", כלשונך, הוא מזמן קריקטורה בנוף התרבותי שהסרטים הללו שואבים לתוכם.
"ולבסוף, נדמה לי שאתה תוקף אותי בשם איזה אמפריציזם פרשני שאוסר עליי לאכול ארוחת-ערב עם פומפייה. ראשית, לא ברור לי בשם מה אתה מחליט שמה שאני אוכל איתו זו פומפייה ולא מזלג, ושנית, גם אם אני אוכל עם פומפייה, מה רע בזה? עד עכשיו רק טענת שהפומפייה שלי "אבסורדית" ו"תלושה", ולרגע לא הצלחת להסביר למה."
שאלת אותי בתגובה הקודמת שלך את אותה השאלה בניסוח אחר, ואני עניתי.
"במילים אחרות, אתה חושב שככה לא מבקרים, אבל לא באמת הצעת אופן אחר של ביקורת. וכשאתה מבקש לאטום אפיק אחד של דיבור, ולא פותח אחרים, אני עוד עלול לחשוב שמדובר בניסיון השתקה."
גוועלד, סתימת פיות!!!
תעשה לי טובה.
הצעתי גם הצעתי:
"בכל מקרה, לא נכון לחפש בכוח ביקורת חברתית, היא לא מתאימה לכל מקום. אותי סצינת המחזור הצחיקה, היא שירתה צורך עלילתי, והוסיפה לאפיון של הדמות. זה המקסימום שאני יכול להגיד עליה."
(יש לזכוור שביקורת חברתית היא רק סוג אחד של ביקורת, כל התייחסות שיטתית לסרט היא ביקורת מסוג מסויים)
"ולליבי מתגנב החשד שמאחורי כל הז'רגון הפילוסופי בסך הכל מסתתר רוגז על זה שהפרעתי לך לראות סרט עם החפירות שלי."
הדברים שמתגנבים לליבך הם מחוץ לשליטתי.
אולי אתה מכיר עוד סוגי ביקורות,
אבל אני מכיר רק ביקורת פוליטית וביקורת אסתטית, ועל האחרונה אני לא חושב טובות. ומכיוון שאני, עם כל הכבוד לעצמי, היחיד שמציע ביקורת פוליטית עקבית על התוצרת הקולנועית הזוכה להתייחסות בעין-הדג, אני משער שאמשיך לעשות כן, ולו בשם גיוון נקודת המבט. כל זאת, כמובן, עד אשר תעלה ותבוא אותה צורת ביקורת טנטטיבית שאתה מרמז עליה.
אולי אתה מכיר עוד סוגי ביקורות,
"…ומכיוון שאני, עם כל הכבוד לעצמי, היחיד שמציע ביקורת פוליטית עקבית על התוצרת הקולנועית הזוכה להתייחסות בעין-הדג, אני משער שאמשיך לעשות כן, ולו בשם גיוון נקודת המבט."
אם אתה רואה בפתיל הזה נסיון לצנזר אותך, או הטלת דופי ב*כל* המפעל הפרשני שלך באתר, אתה טועה.
מבחינתי, אי הסכמה או מחלוקת על דיעה מסויימת היא גורם מעורר מחשבה ודיונים, ואינה צריכה להיתפס כשלילה גורפת או כקריאה להשתקה – ואיני מבין מדוע אתה מתעקש להבין כך את דבריי.
אני לא באמת חושב שאתה מנסה לצנזר אותי.
אבל אני לא יכול שלא להתרגז כשאתה מחליט שאי אפשר לדבר באופן X על קבוצת הסרטים Y. עד עכשיו הצגת רק קבוצת טענות עמוסות בקדם-הנחות כמו "סופרבאד הוא רפלקטיבי", "טענות פוליטיות נגד Y ריקות ממשמעות" וכיו"ב. אם אתה רוצה שאתייחס ברצינות לטענות האלה, תוכיח אותן על ידי קריאה צמודה בסרט, שתראה כיצד הוא חומק שוב ושוב ממשמוע פוליטי. הגיע הזמן לשלם בזיעה, כמו שהמורה שלי למחול אומרת.
לגבי ההערה שלי על עצמי, היא לא ממש קשורה לוויכוח שלנו, אלא לסיבה שאני מתעקש להמשיך ולפרסם פרשנות פוליטית באתר שחרט על דגלו פרשנות אסתטית.
שום איש, בשום מקום אינו פטור מביקורת.
ושום דבר בסופרבאד לא הוכיח לי שסת' רוגן מודע לסביבתו התרבותית, מעבר ליכולתו השטחית, המשותפת לכל חנון מעל לגיל הבר-מצווה, לצטט רפרנסים תרבותיים עמומים.
מעבר לכך, מודעת או לא מודעת, סצנת המחזור היא עדיין סצנה מיזוגנית, גם אם היא חריפה יותר משאר הסרט. לפטור אותה זה כמו לפטור את העורך של "בלייזר" כשהוא שם בחורות חצי ערומות על השער, *בגלל* שהוא יודע שזה לא בסדר. ניאו-שוביניזם הוא עדיין שוביניזם.
וכן, זה מאד שחוק להצביע על דימויים מפלים בקולנוע. בין ת'ר אנד דאן ת'אט. אלא שהדימויים המפלים לא נעלמו. דימויים מפלים לא נשחקים, מסתבר, הם רק מתחלפים.
הם מתחלפים, אכן כן
והדימויים החדשים דורשים כלים ביקורתיים ופרשניים חדשים. אתה מנסה לתקוף אותם בעזרת כלים מאמצע המאה שעברה, מעידן שקדם לפוסטמודרניזם. משום מה אתה מצדיק את פעולותייך בזה שאתה היחיד בעין הדג שמבצע אותן, אבל לדעתי שני הדברים לא קשורים. קראתי מחוץ לעין הדג פרשנויות של "סופרבאד" שהיו דומות לשלך וגם אותן לא מצאתי משכנעות במיוחד.
מצחיק שאתה מתייחס לציטוט רפרנסים תרבותיים, אבל לא מתייחס למראה, סגנון הצילום, הלבוש ועיצוב כותרות הפתיחה. כולם מתייחסים לתקופה הקודמת לתקופת יציאת הסרט בשלושה עשורים. כל האלמנטים האלה שמים את הסרט כולו במרכאות כפולות ומכופלות. אתה יכול לקרוא למודעות העצמית הזאת שטחית ואתה יכול להתעלם ממנה, אבל התעלמות מאלמנטים בולטים כל כך עשוי להפוך את הפרשנות שלך לדלה יותר.
אני מקבל את ההערה על אי התייחסות לצד החומרי של הסרט.
אבל הנה הסתייגויות:
א) חוץ מכותרות הפתיחה, העיצוב, עד כמה שאני זוכר, ממקם את הסרט בזממנו.
ב) גם את (אני מניח שאת את) וגם תחש לא הסברתם במה מתבטאת ואיך בדיוק פועלת אותה מודעות עצמית בסופרבאד, המעניקה לו חסינות מפני פרשנות פוליטית.
ג) ובכלל, מה זה הפוסט-מודרניזם הזה שכולם מדברים עליו, ולמה הוא דורש כלים פרשניים חדשים? רפלקטיביות, למשל, אפשר למצוא גם אצל היוונים; זה לא בדיוק טריק חדש.
תגיד, נמרוד - הכל בסדר?
אני אנסה להיות כמה שפחות אישי. איזה מהטענות הבאות, לדעתך, היא בעייתית?
1. שיטה ביקורתית עשויה לא להתאים ליצירות מסוימות.
2. שיטה ביקורתית שקיימת זמן רב, ומשפיעה על העולם התרבותי (והפוליטי), עשויה לאבד את תוקפה ככל שהמוצרים התרבותיים נוצרים "מותאמים אליה".
3. שיטה ביקורתית, כמו כל דבר אחר, מתיישנת והמגינים עליה הופכים להיות "שמרנים". לפעמים הם אפילו יתקפו אישית ויאשימו בניסיון לסתימת פיות את מי שמעיר להם על כך.
כל הטענות שהעלת סבירות,
רק שאף אחד לא טרח להראות שהן קיימות בשטח.
אז למה כל כך אישי למה?
אני חושב שדווקא טרחו בהחלט. הועלו כאן כמה נקודות מאוד מעניינות, לדעתי, שלא זכו מצדך להתייחסות רצינית ("היוונים היו רפלקסיבים" זה לעג לרש).
אלו נקודות מעניינות עלו?
אני אנסה לפרש את מה שנכתב פה למעלה (למרות שאני לא בטוח שזה דרוש)
הרציונל העומד בבסיס השיטה הביקורתית בה נקטת, כפי שאני מבין אותו, הוא שבתת המודע של היוצר חבויות התבניות התרבותיות והחברתיות של התרבות בה הוא פועל, ויחד איתן מבני הכח המקובלים. מבנים אלו הם חלק מה-"קוד הגנטי" הסמוי של היצירה, ובמבט בוחן ומושכל ניתן לחשוף אותן ולהאיר כיצד הם משתקפים ביצירה וכיצד, באמצעות היצירה, הם מנסים לשמר את עצמם.
אחד מהאלמנטים הבסיסיים ברציונל הזה הוא זה לפיו כל התהליך הזה מתבצע מתחת לרמה הגלויה של הטקסט, והמבקר נדרש כדי לחשוף אותו. או אז יתברר טבעה הריאקציוני של היצירה (וזה תמיד, כפי שתחש אבחן, טבע ריאקציוני).
השאלה היא כיצד מתמודדת הביקורת הזו עם יצירה שבאופן ברור מודעת לכל סיפורי התת-מודע הללו ומציפה אותם בכח למעלה. לצורך העניין, ואם להשתמש בדוגמה (הלא טובה, לדעתי) של "בלייזר" שנתת – מה הטעם להטיח בפנים של עורך "בלייזר" שהוא שוביניסט? הרי הוא יודע שהוא כזה, ואפילו לא מנסה להסתיר את זה. למה בדיוק נחוץ מבקר התרבות כאן?
אבל הדוגמה הזו – למרות השימוש הקצר שלי בה כאן – לא כל כך טובה. "סופרבאד" הוא לא "בלייזר". אני חושב שהועלו כאן מספיק טענות לגבי האופי היותר מורכב של הסרט הזה ביחסו לנשים, ואפילו מיקום מורכב יותר של הסצינה המדוברת בקונטקסט. ועדיין כל זה לא הפריע לך להפעיל את אותם הכלים, שחלק מעוקצם כבר עוקר בשל הידיעה המוקדמת של היוצר (לאחר שנים של הפעלת הכלים הללו, היוצרים למדו משהו), ולגלות את מה שיצאת לגלות מראש.
אני לא בטוח שאני מסכים לחלוטין עם הטענות של תחש, אבל אני בהחלט חושב שלא עשית ולו מאמץ קל שבקלים כדי להתמודד עמן.
שמע
אתה מתייחס לכל העניין באופן הרבה יותר מדי אישי, ומבחינתי זה פשוט לא שווה את זה. אני פורש כאן.
אם כך, אני אנצל את ההזדמנות כדי להתנצל בפני כל מי שפגעתי בו,
ולסיים בסיפור על המלומד האנגלי ששאלו אותו:
והוא ענה:
גם הטלפונים הסלולרים החדשים
(בניגוד לעיצובים מיושנים) ממקמים את הסרט בזמננו.
גם הטלפונים הסלולרים החדשים
סרט יכול להיות ממוקם בזמננו ועדיין "להתנהג" כמו סרט שלא בתקופתנו. "אוסטין פאוארס", אם נשתמש בדוגמה בוטה במיוחד, הוא ניסיון מודע לחלוטין לשחזר את סרטי ג'יימס בונד משנות ה-70 וה-80 למרות שהוא מתרחש "בזמננו".
הניסיון הזה בא לידי ביטוי בבחירות עלילתיות וסגנוניות. אני חושב שלכך כיוונה ההערה ההיא.
מצטערת שאני נדחפת סתם ככה
אבל אתה צודק.
באמת יש אווירה קצת לא מעודכנת בסרט, אני מניחה שזה מכיוון שסת' רוגן ואוון גולדברג (התסריטאים, בין היתר) כתבו את התסריט באופן סמי-אוטוביוגרפי מתוך זכרונות הילדות שלהם – לכן לא משנה כמה הם ינסו למקם את הסרט בשנת 2007 – הזכרונות מ-1989 עדין יהיו אותם זכרונות וככל הנראה שאז לא התנהגו/דיברו/התלבשו/נראו כמו שמתנהגים כיום.
הבהרה
ראוי לציין שהאבחנה היתה של גב' סנדיאגו. אני רק ניסיתי להבהיר ללונג ג'ון למה היתה הכוונה.
טוב - אז תפסת אותי על חם!
לא קראתי את כל הפתיל לפני שהגבתי! הוא היה ממש ארוך ולא היתה לי סבלנות לעקוב אחרי הכל… אני כל כך מתביישת בעצמי.
לפחות אנחנו מסכימים על כותרות הפתיחה
הלבוש, כמו שאחרים ציינו כבר, מתייחס לשנות השבעים והשמונים. זה מקבל התייחסות מפורשת ברמת הדיאלוג במקרה של סווט-שירט ה"רטרו" של אוואן, ונדמה לי שאפילו אתה תסכים שהתחפושת המגוחכת של מקלאבין היא לא בדיוק שיא האופנה. לגבי סגנון הצילום אפשר להתווכח, אבל לדעתי הוא שונה מהותית מסגנון הצילום של קומדיה ממוצעת משנות האלפיים ומתייחס לסגנון הצילום של סרטים מקבילים משנות השבעים והשמונים. זה מתבטא בגוונים הצהובים-אדומים, בקונטרסט הנמוך ותכונות נוספות של צילום ותאורה. כמובן שאם מישהו מתמצא בצילום או בהיסטוריה של קומדיית הנעורים האמריקאית בין השנים 1976-1982 יותר ממני, אני אשמח לדעת אם אני טועה.
אוקיי.
עכשיו השאלה היא, האם הסממנים החיצונים האלה מחלחלים עמוק יותר, אל מה שהדמויות עושות, אל האופן שבו הן מוצגות, אל מערכת הערכים שהן מקדמות?
ואם כן, האם האנאכרוניזם הזה גואל את סצנת המחזור שהיא, לדעתי, שוביניסטית?
יש כאן שאלה נוספת:
אם סצנה אחת היא שוביניסטית (וגם על זה מתווכחים כאן), האם זה הופך את כל הסרט לשוביניסטי? במלים אחרות, האם השרמוטות הן באמת אותן השרמוטות?
באנלוגיה מוגזמת שהשתמשו בה כאן הרבה, אם בלייזר שם תמונה של ציצים על העטיפה, אבל הכותבים בפנים מתרפסים בפני נשותיהם ומצטטים פרופסוריות, האם הם גרועים יותר או פחות מפלייבוי (לא מוסרית, מבחינת ההשפעה החברתית)?
באנלוגיה רלוונטית יותר, זה שכמה סצנות ב'חסין מוות' מבצעות החפצנה בוטה של נשים זה מספיק בשביל לקבוע שהסרט הוא דה סיים אולד שיט?
נ.ב. – הסיבה שאני מסיט את הדיון להכללה (באמצעות אנלוגיות) היא שאת סופרבאד לא ראיתי, ולכן עליו אני לא יכול לחוות דעה.
מבלי להרוס לך את סוף ''סופרבאד''
אני אטען שהסרט לא שוביניסטי במופגן, אלא שמרני, כמו האמריקנים החביבים שמדברים על "ערכי משפחה" במקום על מקומה של האישה.
האם סצנה אחת יכולה להגדיר סרט שלם כשוביניסטי? אין לזה פתרון ספר-טקסט. זה תלוי בסרט. אולי הסוף של "חסין מוות" מחפה על הדקות שקדמו לו. אין לי מושג – מעולם לא הצלחתי להגיע לשם.
תגיד לי שאתה צוחק.
אחרת זה:
http://www.fisheye.co.il/death_proof#309973
בדיעבד, מאוד, מאוד, מאוד ירגיז אותי.
בראייה לאחור, יכול להיות שהייתי צריך לרשום
"לאורך השעה שראיתי" במקום "לאורך כל הסרט".
אלוהים אדירים, נמרוד!
לא שמדובר פה ברפואת חירום, אבל אתה לא חושב שחצית קו אתי מסוים? שלא לדבר על ההיבריס?
הייתי צריך להבהיר שלא ראיתי את הסרט עד סופו.
בדרך-כלל אני לא מפרש סרטים שלא ראיתי עד סופם מחמת עצלנות, אבל את "חסין מוות" הפסקתי לראות משום שהכתיבה של טרנטינו הייתה כמסרקות בבשרי, והעסק בכללותו היה משעמם כמו סשן חקירות באינקוויזיציה. שכשקולנוען מסב כזה כאב פיזי לצופה שלו, הצופה צריך לתת על כך דעתו, ואין שום דבר בתחומי העשייה הקולנועית שטרנטינו יכול לעשות בחצי השני של "חצי מוות" כדי לכפר על השעה שכבר סבלתי.
זה תלוי בסוג הביקורת.
לנתח את מכלול היצירה של טרנטינו לאורה של יצירתו האחרונה, ועוד בהודעה הנפתחת ב-Fake fake fake, מבלי שראית את חצי השעה האחרונה של המכלול האמור – זאת, מה לעשות, קצת חוצפה.
במלים אחרות, אם היית כותב "סבלתי מכל רגע" לא הייתי מתרגז. אבל זה אפילו לא קרוב למה שכתבת.
לא ניתחתי את מכלול יצירתו,
אלא את "חסין מוות". הזכרתי את מכלול יצירתו, אבל הבדלתי בינה לבין "חסין מוות" (למרות שהייתי מכניס אותו ואת "קיל ביל" לאותו סל של צפעים). כמובן, יכול להיות שהדמויות עברו מהפך שלם במהלך מרדף המכוניות, אבל לאור מה שראיתי, הרשתי לעצמי להנות מהספק.
נמרוד, יש לי בקשה.
אנא, קרא שוב את כל התגובות שלך בפתיל ההוא, ובכלל, את כל התגובות שלך בביקורת ל'חסין מוות' (למרות שנדמה לי שהראשון זהה לשני, למען האמת). אחר-כך קרא שוב את התכתובת הקצרה בינינו כאן.
אחרי זה ענה לשאלה הבאה:
האם אתה עדיין חושב שראוי היה שתטען את הטענות שהעלית שם ואת הטענות שהעלית פה?
אני מבקש את זה ברצינות מלאה, לא בהתרסה. אני פשוט צריך להחליט איך להגיב למה שכתבת כאן, ואני מעדיף לעשות זאת בצורה מושכלת ומבוססת ככל הניתן. כרגע, אני קרוב מאוד להתלהמות, וזה לא יהיה הוגן.
בחישוב קל מסתבר שראיתי
574 דקות מתוך 788 דקות קולנועיות שביים טרנטינו. זה יוצא 72%. זה מספיק מבחינתי לדבר על טרנטינו כבמאי – אף על פי שהדגשתי פעמיים במהלך הפתיל המקורי שאני מתייחס רק ל"חסין מוות" ול"קיל ביל".
במקרה בלייזר ההיפותטי,
התשובה הייתה פשוטה מאוד:
היה לך שער שוביניסטי גברי לעיתון שוביניסטי נשי.
לדעתי הם כן מחלחלים עמוק יותר
אבל זה לא ממש אמור לשנות גם אם לא. המדיום, כמו שאולי שמעת, הוא המסר. כשהמראה החיצוני של היצירה חורג מהמקובל בצורה קיצונית כל כך, הצופה נאלץ לפרש את היצירה בצורה אחרת. תדמיין לרגע את "קלוברפילד" עם צילום קונבנציונלי ועם שחקנים מפורסמים. האם זה יהיה אותו "קלוברפילד"?
אני משתדל לא לדמיין עבודות של אברהמס בכלל, עם שחקנים מפורסמים
ובלעדיהם.
על כל פנים, אני ממש לא חושב שהמראה החיצוני של סופרבאד "חורג מהמקובל בצורה קיצונית כל כך". אולי יש בו פלטת צבעים מסוימת, אבל זה אמצעי קולנועי מאד מקובל, וגם מקומם של שנות השבעים לא ממש נפקד מן הקולנוע העכשווי. מבחינת צילום ועריכה הרי מדובר בסרט קונבנציונאלי לחלוטין, כך שאני לא ממש מבין את הטענה שלך.
כדאי להבחין
בין סרט בעל צילום ועריכה קונבנציונליים בסגנון שנות האלפיים לצילום ועריכה קונבנציונליים בסגנון שנות השבעים. אף אחד מהשניים לא אמור להיות בכל זאת גודאר, אבל יש הבדלים ניכרים בין השניים ו"סופרבאד" נופל לקטגוריה של שנות השבעים ולא של ההווה. מקומם של שנות השבעים לא נפקד מהקולנוע העכשווי? ומה לדעתך המקום הזה ומה משמעותו? למה ההתכתבות עם שנות השבעים מופיעה ב"סופרבאד" אבל לא בקומדיות אחרות מהשנים האחרות, כולל קומדיות אחרות של אפאטוב? נראה כאילו אתה מנתח יתר על המידה אלמנטים מסוימים של הסרט וזונח לחלוטין אלמנטים אחרים שיכולים להיות הרבה יותר מעניינים. אפילו מבחינת זמן המסך, סצנת המחזור היא רק סצנה אחת, אבל הצילום והעיצוב מופיעים באופן עקבי לאורך כל הסרט. האם הם מעניינים אותך פחות כי הם לא בלתי-מודעים כמו הסאבטקסט השמרני אלא בהכרח מודעים ומכוונים? האם לא כדאי להבין מה הסרט מנסה להגיד בכוונה מלאה לפני שמתחילים לנתח מה הוא אומר בהיסח דעת?
מה, באמת, אומר הסרט בכוונה מלאה?
תגיד לי אתה
שנינו ראינו את אותו הסרט, הלא כן? אני ראיתי סרט הלוקח שני זכרים בעלי תפיסה מעוותת של הנשיות המושפעת מתרבות ההמונים (לכן הרפרנסים התרבותיים וספציפית רפרנסים לפורנוגרפיה) ומעביר אותם מסע שמלמד אותם נשיות מהי. סת' מחפצן נשים, זה נראה לי די מובן מאליו. אוואן שם אותן על פדסטאל – בסך הכל סוג אחר של אובייקטיפיקציה. בסוף הסרט שניהם לומדים לקבל את הנשים כסובייקטים, עם תכונות חיוביות וגם שליליות, ולנהל איתן מה שנראה כהתחלה של מערכות יחסים בין שווים.
זה לא ממש משנה
כי לא המין אלא הזוגיות היא הנושא העיקרי של הסרט. לכן "סופרבאד" יכול להגיד כל דבר על מין, גם אם זוהי עמדה שמרנית. יכול מאוד להיות שהוא מביע עמדות שמרניות גם על נושאים אחרים. למה הם מעניינים אותך פחות? מה עם הייצוג השמרני של חנונים? של שוטרים? שניהם מקבלים יותר זמן מסך מנערת המחזור או מסקס הטרו או הומוסקסואלי.
o_O מה העמדה הבלתי שמרנית של ''סוריאנה'' בנושאים מיניים?
ומהם אותם סרטים עצמאיים?
חשבתי שאת מדברת על שמרנות באופן כללי.
קשה לי לחשוב על סרטים הוליוודים שמציגים עמדה מינית לא-שמרנית. אולי "ברוקבק". אפשר להבין בדרכים שונות את סיפור האהבה בין לדג'ר וג'ילנהול, אבל עצם העובדה ששני כוכבים די גדולים משחקים דמויות ראשיות הומואיות וזוכים בפרסים, זה כבר משהו.
מוזר מאוד
דווקא "ברוקבק" נראה לי כמו דוגמא גרועה מאוד לסיפור אהבה הומוסקסואלי לא-שמרני. בכל זאת (ספוילרים ל"ברוקבק") הסיפור שלהם הוא של סקס ממומש ואהבה בלתי ממומשת, שניהם סובלים בלי הפסקה ומפספסים את ההזדמנות היחידה שלהם לאושר. אם קוראים את "ברוקבק" באותה צורה שקראת את "סופרבאד", אמורים להסיק שהומואים יכולים רק להזדיין אבל לא לנהל מערכת יחסים ושכל אהבה הומואית מועדת לכישלון. נשמע לי קצת מאוד שמרני.
גם עצם העובדה ששני כוכבים די גדולים מגלמים הומואים נראית לי מפוקפקת. הם לא ממש כוכבים גדולים והיו אפילו פחות גדולים ב-2005. הזכיות של הסרט בפרסים היא תכונה חוץ-קולנועית שאינה קשורה לסרט עצמו אלא לקהל, למבקרים ולמחלקי הפרסים. לא התייחסת לפרמטרים האלה בניתוח שלך של "סופרבאד" ולכן אין שום סיבה להתייחס אליהם במקרה של "ברוקבק".
אם ציינת שהרוב המוחלט של הקולנוע ההוליוודי הוא שמרני בכל הנושאים, לרבות הנושא המיני, מה בעצם פשר הקביעה שלך ש"סופרבאד" הוא שמרני? האם הוא משמעותית יותר שמרני מהשאר? האם הוא שמרני בצורה אחרת? למה לבודד דווקא אותו אם הוא בסך הכל עושה את מה שכל סרט הוליוודי עושה, עשה וימשיך לעשות? האם לא בסך הכל הפעלת נוסחא קבועה על סרט שהוא בדיוק כמו כל השאר והגעת לתוצאה ידועה מראש?
ושוב, גם אם מתעלמים מהנושא המיני, מהם אותם סרטים עצמאיים שמציעים עמדה לא-שמרנית לגבי משהו כלשהו?
אגב
אתה חוזר שוב ושוב על עניין השמרנות, כאילו זו תכונה השמורה ל"סופרבאד" בלבד. לאילו סרטים מהשנים האחרונות היית קורא לא-שמרניים? אנטי-שמרניים? האם יש כאלה? האם הם הוליוודיים? האם הם קומדיות?
מי מבקר את המבקרים?
" 90 אחוז מהקומדיות בנות זמננו"
אני כמובן מתייחס לקומדיות כמו אמריקן פאי, או דברים של טינה פיי, או וויל פרל, או הדברים האחרונים של סנל – כל הנונסנס של אנדי סמברג ודומיהם.
לא לקומדיות של האחים כהן, שמזמינות פרשנות עומק ורוחב (מסוג שונה).
אבל היכן אותם חנונים שמתוארים בכל הסרטים ההוליוודיים?
אני לומד בכיתה יב' ובמהלך כל שנות לימודי במוסד שנקרא בית ספר אני לא פגשתי אנשים שדומים לאותם אנשים חנונים מהסרטים.
אני מכיר מישהו אחד שבקושי יכול להיכנס להגדרה וגם הוא לא חנון טיפוסי. לצורך העניין, אני לא מחשיב אותו לחנון אבל בבית הספר הוא אכן זוכה לשמות כמו "חנון" ו"קוקסינל", אבל שוב. הפער בין החנון ההוליוודי לזה שאני מכיר בחיי הוא מאד גדול.
מה שמעניין אותי זה, איפה כל החנונים?
האם החנונים של ישראל שונים מהחנונים של ארה"ב או שזה רק בגלל שהסרטים האמריקאים האלה מתעקשים להציג את החנונים בצורה לא אמינה?
אם כבר אמינות, הסדרה The OC היא מאד אמינה בדרך הצגת החנון עם הדמות של סת' כהן שיותר מתקרב לחנונים מהמציאות.
אבל היכן אותם חנונים שמתוארים בכל הסרטים ההוליוודיים?
כולם בטכניון. באמת.
בתור חובבת חנונים ותיקה, (וכמובן חנונית לא קטנה בזכות עצמי), אני יכולה להבטיח לך, שסת', אוון ופוגל קיימים במציאות באופן כמעט מדוייק, עד כדי הגזמות מסויימות לכאן או לכאן (וחלקם אפילו מהווים ידידים טובים שלי).
בכל אופן, לגבי הסרט: אהבתי אותו, אבל לא מאוד. נדמה שאני מסכימה עם הביקורת המדוייקת למדיי.
(ומעבר לזה, אכן מכעיס שמכריזים על כל סרט וסרט שמתעלה מעט על האיכות הרגילה והירודה של סרטים כעל סרט הדור. )
אבל היכן אותם חנונים שמתוארים בכל הסרטים ההוליוודיים?
והיכן אותה התאהבות מוחלטת וחוצת גבולות ממבט ראשון בסלואו מושן שמראים בסרטים ההוליוודים?
זה דווקא קיים.
אולי לא ממבט ראשון, אבל הילוך איטי ואהבה זה משהו שאני כבר חוויתי.
גם אני.
זה דווקא קיים.
לא אמרתי שזה לא קיים, הסרטים חייבים להתבסס על *משהו* מהמציאות(טוב,אני מסתייגת, בדר"כ),אבל זו הקצנה בדיוק כמו הרבה דברים אחרים שמוצגים בסרטים.
בכל-מיני מקומות
לא היו חסרים לנו כאלו בתיכון החיפאי המיוחס שלמדתי בו, אמנם הם לא היו קלישאתיים לחלוטין כמו אלו שמציגים לרוב בסרטים ההוליוודיים, אך הם היו דומים להם במידה מספקת.
מה גם, במהלך השירות שלי עד כה נתקלתי במספיק אנשים כאלו בשביל לאשש את ההנחה שהם מצויים גם מחוץ לבועת הכרמל החיפאית.
מה שמזכיר לי בדיחה:
איך בוחרים שוטרים צבאיים בבקו"ם?
אם מביאים להם כאפה והם לא מחזירים…
אבל היכן אותם חנונים שמתוארים בכל הסרטים ההוליוודיים?
אני סיימתי י"ב שנה שעברה, ואני חייב להודות שאני וחברי היינו בדיוק כמו החנונים האלו.
דיברנו על שטויות ברמות האלו, היינו אובססיבבים לסקס ברמות האלו, קיללנו ברמות האלו…
אבל, וזאת הנקודה פה, זה בגלל שאני וחברים שלי באים מרקע אמריקאי ו/או מאונגלז.
חנונים כאלו אכן קיימים, אבל כמובן שהקולנוע מקצין הכל.
אבל גם נכון לומר שבארץ זה לא כמו בארה"ב.
מה לעשות, כמה שכולם פה מנסים לדבר באנגלית ולהעביר לפה את ההווי האמריקאי, יש הבדלים.
בארה"ב אין ערסים.
אין ערסים, יש gangstas
לעזאזל,
דווקא אצלי המגמות הטכנולוגיות מאכלסות את כל החבר'ה "המקובלים" בשכבה!
גם לי לא היו חברות מוחצנות כאלה בגיל 18,
אבל זה נורא תלוי באילו מעגלים את מסתובבת.
אגב, בהנחה שהידע הכללי שלי שווה משהו, ובמידה שבכלל אפשר להכליל בצורה כזאת, אז הבנתי שבתיכונים בארה"ב מין אוראלי נחשב לפחות "הארד קור" מאשר אצלנו ויותר כמו צורת התמזמזות קלה ולגיטימית למי שאיננה מעוניינת לאבד את בתוליה ו/או לשכב עם הבחור הספציפי הזה עדיין.
כל הכללות, כ-ו-ל-ן, שגויות!
האמת היא שאמירות כאלה, כגון "נערות בנות 18 כן מתנהגות/לא מתנהגות ככה" או "בארה"ב זה כן/לא מקובל" הן אף פעם לא נכונות. נורמות התנהגות משתנות ממקום למקום, גם בתוך ארה"ב, שהיא ארץ גדולה מאוד עם אוכלוסיות שונות מאוד. אפילו בארץ, מה שמקובל בירוחם שונה ממה שמקובל ברמת אביב ששונה ממה שמקובל במעלה-מגשימים, ובוודאי בארה"ב, שם אין הרבה קשר בין נורמות ההתנהגות בבברלי הילס ובדרום קרולינה. מתקבל על הדעת שיש מקומות שבהם ההתנהגות בסרט היא נורמלית לגמרי, ומתקבל על הדעת גם שיש מקומות שבהם זה לא מתקבל על הדעת.
ובכן, כן.
הסיבה שאמרתי את זה בכל זאת היא כי שמעתי את זה די הרבה (או יותר נכון, קראתי. בבלוגים). Granted, לא עשיתי סקר גאוגרפי על מקום מגוריהן של הבנות שדיברו על זה.
אני חייבת להסכים.
כנראה שבהרבה מקומות בארה"ב יש יחס הרבה יותר ליברלי למיניות מאשר ברוב המקומות בארץ.
אני לא יכולה להעיד הרבה, אבל חברה טובה שלי הייתה בשליחות בארה"ב בתיכון, וכשהיא חזרה היא אמרה שאיפה שהיא הייתה – עדיף להיות זונה מאשר בתולה.
אל תגידי ''זונה''... בבקשה אל תשתמשי במילה הזאת בהקשר הזה,
זה עושה לי פריחה.
ואני רק רוצה לציין לפרוטוקול שלא דיברתי על ליברליות מינית, שממש קשה למדוד, אלא ספציפית על היחס למין אוראלי.
אני גם בד''כ לא אוהבת להשתמש
במילה הזאת.
אבל קודם כל, זה היה ציטוט ישיר של חברה שלי, ויותר חשוב – היא השתמשה בכוונה במילה זונה, עם כל הקונטציות הרעות שבעניין (שכן-או-לא מגיעות לבנות פתוחות מינית).
מסכים בגדול
יש כאלה חנונים, אפילו במינון יותר גרוע. אבל בתור סרט שהוא קומדיה ולא דרמה (קצת מזכיר את הויכוח עם 'הדייט ש..') לא באמת ציפיתי להתייחסות מדוייקת של פרופיל החנון או הגיק האמריקאי. בגלל זה גם חשבתי שהסרט יותר טוב מ'הדייט'. בגלל שהוא לוקח את עצמו כקומדיה קודם כל. כל השאר מבחינתי היה ערך מוסף. לא זכורה לי שאלה כזאת על 'סטיפלר' מאמריקן פאי. לדעתי זה אומר שיש אנשים רואים את הסרט כיותר מסתם קומדיה נוסח אמריקן פאי.
דווקא אני כן שמעתי בנות שמדברות ככה. אבל לא באופן כזה מוחצן ואני די בטוח שזה לא חלק מהנורמה החברתית בישראל, הדי שמרנית בסה"כ (לא יודע לגבי ארה"ב).
בטח שיש חנונים טיפוסיים.
אני בכיתה י"א ובמהלך כל שנות לימודי פגשתי אינספור חנונים וחנוניות, כולם טיפוסיים מאוד ועונים כמעט לכל ההגדרות של חנון קלישאתי. כיעור, מישקוף, ספרי פנטזיה עבים, יכולות לקויות מאוד בתחום התקשורת הבין-אישית ובהרבה מקרים גם חרמנות מבעבעת שאין להם שום סיכוי לפרוק.
באמת, יש כל כך הרבה אנשים כאלה.
הומ.
אני לא בטוח אם הכוונה בתגובה הייתה לדמויות של 'סופרבאד', אבל את כמה מהדיאלוגים בסרט שמעתי מתבצעים כמעט אחד לאחד, בלי הגזמה, על-ידי כמה מחברי ומכרי השונים בשלב כלשהו של חייהם. אז כן, אני חושב שבניית הדמויות הראשיות בסרט היא די קולעת, בלשון המעטה.
אבל מה עם תנועות הידיים המשונות של אוון?
או העובדה שסת' זורק הערות מיניות לכל מיני בנות?
את זה לא ראיתי בכלל ועוד הרבה דברים שונים בסרט שקשורים לדפוסי התנהגות.
עם מרבית הדיאלוגים בסרט באמת אין לי בעיה.
אבל מה עם תנועות הידיים המשונות של אוון?
קודם כל – זאת קומדיה – ואם תסתכל אפילו בהגדרה המילונית (בלי לתפוס אותי במילה) תראה שקומדיה פירושה הגזמה והחצנה של דפוסי התנהגות אישיים וחברתיים (ככה גם יוצרים סאטירה).
כך שנכון שלא רואים תופעות כמו אוון והתנועות ידיים, או סת' וההערות המיניות – אבל אני בהחלט מכירה אנשים שמתנהגים ככה (אני עדיין בטוחה שהדמות של סת' מבוססת על ידיד טוב שלי – כולל ההערות המיניות). העניין הוא שהרבה מהאנשים שמתנהגים ככה מקבלים תגובות מאוד שונות מהחברה מאשר מה שנראה בסרט – אבל גם סת' ואוון נראים כאילו הם מנסים להסתיר את חלק מההתנהגיות האלו – מה שמראה שהם מודעים למצבם.
זה טרנדי לרחם על סרטים עם שם נורא?
למען השם, הסרט הזה היה משעמם.
זה טרנדי לקרוא לדעה/ביקורת מנומקת היטב ''רחמנית''?
אם הדעה שלך שונה, אתה מוזמן להציג אותה בצורה מנומקת. אם לא – לפחות אל תבטל בהינף יד מזלזל את מה שאחרים כתבו.
זה טרנדי לקרוא לדעה/ביקורת מנומקת היטב ''רחמנית''?
אני רק הבעתי את דעתי, לא סתרתי את השאר, עם זה השתמע מהטקסט, אז אני מצטער.
סרטי פולחן
למה הסרט הזה לא יכול להיות סרט פולחןן?
יש בו את כל מה שמתאים
אני חושב
חסר בו את מיט לוף כדי להיות סרט פולחן.
ראה פייט קלאב ורוקי והסרט של Tenacious D.
חסר בו את מיט לוף כדי להיות סרט פולחן.
אבל יש בו את סת' רוגאן
הגבלת גיל
שבוע שעבר חבר ואנוכי הלכנו לראות את סופרבאד (שנינו עברנו כבר מזמן את ה-18 שלנו) בסינמה סיטי (אמצע חול המועד) ולתדהמתנו האולם היה חצי מלא בילדים שהגיל המקסימלי שלהם הוא 12. אז עזבו את זה שאת רוב הבדיחות הם לא הבינו אבל לשמוע ילדה כזאתי (כן היו שם גם ילדות קטנות ) שואלת את הילד שילדה שלה מה זה כוס ולמצוץ זה לא סימפטי.
אז אני מבין שעכשיו חופש והכל אבל איפה ההורים?
בדרך כלל אני נגד הגבלת גיל מינימום לכל דבר, אבל נראה לי שגיל 13 בכדי להכנס לסרט הזה ישאיר את כל בני הנוער החרמנים בפנים וילדות תמימות ובלונדיניות לא יצטרכו ללמוד מה הדבורים עושות מוקדם מדי.
הגבלת גיל
לא חושב שילדה בת 12 לא יודעת מה זה כוס ולמצוץ. כנראה שהם היו הרבה יותר קטנים…
קללות, רחמנא ליצלן!!!
אני ממש אהבתי את הסרט כי לשם שינוי מראים איך בני נוער מדברים.
לא גבוהה , לא מנומס, לא מצונזר ולא כמו בכל סרט טינייג'רים אחר.
בני נוער היום מקללים, והרבה. אומרים זין,כוס, "וואי הייתי עושה לה…" ונכנסים לפרטים.
משהו נוסף שאהבתי זה שהתגובות של הדמויות הן כמו של אנשים אמיתיים: מגמגמים, מוציאים איזה פאנץ' כדי שלא יחשבו שמה הם אומרים היה דבילי, ובמיוחד איך הבנות מגיבות לכל מיני דברים שאומרים להן "מה?.."
אחלה סרט (ואחלה כתוביות )
מכל התיאורים זה נשמע קצת כמו קווין סמית' בימיו הטובים
האמנם?
כי נהניתי מ"מוכרים בלבד" ומעכברי הקניונים, אבל לא אהבתי את ההתפלשות ברפרנסים העצמיים בסרטים המאוחרים יותר שלו. האם מדובר בסרט באותה רוח?
לא שקלתי ללכת אליו עד שהביקורת והתגובות יצרו אצלי את הרושם הזה.
בואו נאמר ככה: הסרט טוב יותר או פחות מ''נוקד אפ''?
הסיבה היחידה שראיתי את נוקד אפ זה בגלל ששמעתי שזה אותו יוצר של בתול בן 40. ממש התאכזבתי מההומור של הסרט שאמור להיות קומדיה.
דווקא אם הוא היה מוגדר בתור דרמה קומית הוא הרבה יותר טוב כי הדרמה בו הייתה טובה מאוד ועם הרבה סיטואציות מהחיים, וגם אנשים לא היו מצפים להרבה צחוקים.
בכל מקרה, אם הוא פחות טוב אז אני לא מתכנן להוציא עליו כסף.
בואו נאמר ככה: הסרט טוב יותר או פחות מ''נוקד אפ''?
תראה, זה עניין של טעם.
אני אהבתי יותר את סופרבאד אבל מישהו אחר יכול לבוא ולהגיד לך ההיפך.
חרמן על הזמן
אפתח בוידוי: וולגריות לא מצחיקה אותי. אני לא יודע מה יש בוולגריות שאמור לדבר לבני אדם, וזה כנראה מערב את פרויד בצורה כלשהי, אבל נראה שילדותי העשוקה גרמה לי לא להיות מסוגל להתחבר לסוג הזה של הומור, וכשאני נתקל בו, זה לא מביך או דוחה או מעצבן אותי, וזה גם לא מצחיק אותי, זה פשוט שם, כמו ריח של נאד במעלית (חיחי, נאדים).
שנית, אני מתעב הומור מבוכה. כאן, בדיוק להפך, ההומור מדבר אלי יותר מדי, עד שבמקום לגחך על החנון הטיפש שנכנס לסיטואציה-מביכה-מספר-159, אני פשוט מזדהה איתו ומתבאס בעצמי. זה לא מצחיק, וזה לא גורם לי להרגשה טובה.
לכן, ייתכן שכל מה שאני אומר לא יהיה הגיוני בעליל לאנשים שאין בהם את שתי התכונות הנ"ל. ראו הוזהרתם.
בגדול, ראיתי אתמול שני סרטים. האחד נקרא "סופרבאד", והוא עוד סרט התבגרות עם חברים טובים, קונפליקט באמצע וכל הבבל"ת מסביב. השני נקרא "חרמן על הזמן" והוא clone של אמריקן פאי, פחות או יותר. קומפלט עם הומור שירותים וציצים של אמא.
החיבור בין שני הסרטים האלה, יותר משהוא לא עובד, פשוט לא קיים. במשך "חרמן על הזמן" התפלתי באי-נוחות על הכיסא, בזמן שמסביבי בני נוער עזבו את האולם בשאט נפש (באמת. בעשר הדקות הראשונות של הסרט, כשמונה צופים מתוך ה14 שהיו באולם פשוט קמו ויצאו). אני הבנתי אותם, כי על המסך נראו שני חנונים (אמינים למדי) שדיברו גסויות אחד אל השני, בלי שום פאנץ', פואנטה או אבחנה מסוג כלשהו. אם היו שם רבדים נסתרים, הם נעשו באמנות רבה, ונשארו נסתרים גם ממני.
ככה הסרט המשיך במסלולו ההרסני לעבר עלילה קלישאתית, בדיחות צפויות וסיום ברור מראש (בשם כל מה שקדוש, איזה מפיק באיזה אולפן שמע "הנה עוד סרט על חנונים שחוטפים מכות מג'וקס ומנסים להשיג כוסיות" ואמר "וואלה, יש לכם משהו פה ביד, הנה כסף"? פשוט יש לי גשר למכור לו), כשלפתע קרה נס. התסריטאי נתקף בהתקף שלשול (חיחי, שלשול), ושכח לנעול את הדלת. עוד הוא משלשל (חיחי, שלשול) את חייו, אחיו הקטן נכנס לחדר, או האלטראגו שלו לקח את המושכות, או אין לי משהו שלישי, אבל משהו שם קרה , ופתאום הסרט מגלה את זהותו הסודית: "סופרבאד", קומדיה די אינטלגנטית ואפילו משעשעת. משב הרוח הרענן נמשך כרבע שעה (סצנות חנות המשקאות למיניהן, מההגעה לשם עד העזיבה), ונגדע באיבו במכת סלפסטיק אכזרית, ששוב מחזירה את קלארק קנט, הלא הוא חרמנינו האהוב, שמיד מפצה על החסר בהומור מבוכה, חנונים חוטפים מכות ועוד כהנה מרעין בישין. הסרט ממשיך בדילוגים חדים בין שני הסגנונות, ורק לאחר כשעה מתבררת סוף סוף התבנית, ואיתה גם התרמית: הסרט ללא ספק התחיל כ"סופרבאד". אבל, רצה השטן ולכתוב קומדיה זה קשה. קשה מאד, אפילו. צריך להכניס למצבים קיצוניים, אבל לשמור על אמינות, ולדעת איך לסיים בדיחות, ולדאוג שהסרט לא ייראה כמו רצף פלברות…. אי אי אי, איזו טרחה. ואז הבליח במוח התסריטאים רעיון גאוני: אם, כמו מונטי פייתון בשעתו, נשזור בסרט קטעים לא קשורים, הם יכולים לשמש למעבר בין הפלברות הטובות ששמנו! הרשו לי להמחיש: (דוגמאות לא מספיילרות, אבל מכילות פרטי סרט)
הקופאית הכושית עשתה את שלה ולא רוצה ללכת? זרוק אותה מהסצנה בהתקף בכי לא קשור, שלא תפריע בדיאלוג הבא שתכננת.
רצית להכניס את הדמויות שלך למסיבה של גדולים ולא מצאת איך? אין בעיה, אגרוף בפנים + קצת מסביב יסגרו את הפינה.
זו, בערך, הייתה התחושה שלי במהלך הסרט. היו שם קטעים טובים, והיו קטעים ממש גרועים ששימשו כדבק (פלסטי, לא הסוג הטוב) כדי לחבר את הקטעים הטובים, והחוויה כולה מזכירה את הדפים האלה שהיו מעבירים בשיעור וכותבים עליהם כל אחד שורה, ובסוף יוצא סיפור נורא מצחיק או שלא. אז קשה לי להגיד אם הסיפור הפעם יצא נורא מצחיק, או שמא לא. כשהסרט הוא חרמן על הזמן, מה שקורה ברוב החצי הראשון, הוא איום ונורא, ברצינות. אפילו ציצים אין כדי לכפר. כשהסרט הוא סופרבאד, מה ששולט ברוב החצי השני, הוא די נחמד. השילוב הוא תמהיל לא ברור, כמו סנדוויץ' עם מטבוחה (חיחי, מטבוחה זאת מילה מצחיקה, יש בה ח' וט') ושוקולד. בכל מקרה, 8.2 בימדב זה לא, מה שמקשר אותי לתלונה האחרונה להיום (ראיתם, תסריטאים-של-סופרבאד? ככה מעבירים נושאים בלי שזה ירגיש תלוש. אני מקווה). אני מתחיל לקבל את הרושם שנוצר פה ז'אנר חדש, של סרטים שפורצים גבולות ז'אנר רק כדי שלא יוכלו לבוא אליהם בטענות. אם מבקר יגיד שהסרט ילדותי, נו בטח, פלצנים לא אוהבים חרמן על הזמן. אם יגיד שהסרט כבד מכדי להיות קומדיה, מיד יכו בו עם עם סצנות שבהן סת' חוטף מכות כמו יודל'ה בשעתו (באמת. אין לכם מושג כמה שמחתי שהחזירו את הומור ה"שמנים רצים והציצים שלהם קופצים ובינתיים מישהו מרביץ להם בתחת", שלא ינוס ליחו לעולם. על הכוונת: רשת לשיער. זאב רווח, מאחוריך). הסרט מיינסטרים? אבל יש ציורים של זין! הסרט חתרני? מה פתאום, יש סוף חינוכי וטוב!
זה מציק לי, ברצינות. ימים יגידו אם במקרה יצאו זה אחר זה שני סרטים שמשתמשים בתעלול הזה, או שמדובר בז'אנר חדש שנועד לבלבל עוד יותר את הצופים.
~מסתכל בשעון~
פיפי קקי פלוץ אני רוצה לזיין. חיחי.
אמנם לא ראיתי את הסרט, אבל הביקורת שלך מאוד מדברת אלי.
היא נשמעת לי כל כך הגיונית, שנראה לי שחסכת לי את הצורך לראות אותו, כי רוב הסיכויים שכך בדיוק אגיב אליו.
מה שכן, יש לי הערה לגבי האנלוגיה: קלארק קנט הוא המחצית ה*גרועה*? קלארק קנט הוא האלטר-אגו המוצלח! זה סופרמן שמסתובב, כולו קלישאה מהלכת, וכותב סרטים גרועים, אני מוכנה להמר על כך בחיי.
חרמן על הזמן
אני מצאתי את הסרט כולו כתוב טוב יותר מאמריקאן פיי לא רק קטעים ממנו. גם את "פגוש את ההורים" הוא לא הזכיר לי – גם אני שונא הומור מבוכה, מזל שלא היה כזה בסרט. לא כל סיטאצית סלאפסטיק קומית היא הומור מבוכה ברמה של "פגוש את ההורים" שבו באמת סבלתי.
הוולגאריות בסרט היתה אומנם רבה, אבל בעיקרה היתה בנושאי השיחה של הדמויות, ואני לא חושב שאני יכול להגיד שבחיים האמיתיים לא דיברתי עם אנשים שדנים בנושאים וולגריים לא פחות בצורה ומידה דומה (ואתה אפילו יודע לאילו אנשים אני מתכוון לדוגמא).
אני נהנתי מהסרט בצורה יותר אחידה ממך, גם הדמויות וההומור היותר מקוריים, וגם קטעי הקומדית נעורים היותר סטנדרטיים היו עשויים בצורה מיוחדת ומשעשעת למדי. בנוסףלשה דבר שתרם רבות להנעתי הוא משחקם המצויין של כמה משחקני המשנה שפשוט הפכו כל סצנה בהשתתפותם למעולה.
ובהקשר לפריצת גבולות הז'אנר – אני חושב שאתה נותן סיווג לקויי לפריצת גבולות הז'אנר. פריצת גבולות הז'אנר זה בדרך כלל סרט שיש לו ערך מוסף לאנשים שהם לאו-דווקא מחובבי הז'אנר וזה לא בדיוק נכון ביחס לסרט הזה. זה פשוט סרט ז'אנר טוב, אין לו שופ ערך מוסף מעבר להיותו קומדיית נעורים.
-האשף הדגול
אני חושב שזה יהיה יעיל יותר
אם קודם תחכה שהטיעונים של אלה שכותבים בעד אותם "סרטים פורצי דרך" יזכירו באיזושהי צורה את הטיעונים שאתה מייחס להם, ואז שזה יציק לך. זה פשוט מסתדר טוב יותר כרונולוגית.
אני חושב שזה יהיה יעיל יותר
אל תדאג, כשזה באמת יקרה אני אתלונן הרבה יותר. מה שראית עכשיו זה רק הטריילר.
התחלתי לקרוא את הביקורת
שלך, ונורא התנייענתי למען האמת, אבל אז הגעתי לקטעים שככל הנראה מספיילרים חופשי – והפסקתי לקרוא.
אז חבל, כי נראה שבסך הכל ההפסד היה שלי. אני אשמח אם בפעם הבאה תסמן ספוילר, לפחות על הקטעים הסוררים בהודעה :)
אני לא חושב שיש בתגובה הזאת ספוילרים כלשהם.
בוודאי שלא משמעותיים.
טוב,
כשהוא התחיל לדבר על האח הקטן של התסריטאי ששינה את סוף הסרט, הנחתי אחרת.
טעות שלי :)
ההבדל בין אמריקן לסופר, זה מידת הסיספונד הנחוצה.
וזה הבדל די גדול.
אתה עוד עדין עם הסרט
אני באמת לא מבינה מאיפה נחתו על התואם אסקימו לימון הזה כל השבחים מגולשים שאני בדרך כלל לפחות מבינה את דעתם, גם אם לא מסכימה איתה.
לפחות בשתי סצינות הרגשתי ממש בחילה וברוב החלקים האחרים הרגשתי סתם מבוכה אדירה.
אני לא ממעודני הנפש שלא מסוגלים לסבול שום גסות בסרטים שלהם. אהבתי את "נוקט-אפ". אני לא דורשת שכבות של מטאפורות ועומק פילוסופי מכל סרט שאני נהנית ממנו. אבל הרצף חסר העניין הזה של הפרשות וולגריות חסרות מטרה ולא מצחיקות פשוט שבר אותי.
שלא לדבר על המרחק בין הסרט שאני ראיתי, שאין לו שום דמיון לחיים של אף בן אדם שאני מכירה ובין המחמאות על תפיסה של דור שלם, או משהו כזה.
אפילו אם מקבלים את ההקצנות, הם פשוט לא נראו תיכוניסטים ולא התנהגו כמו תיכוניסטים. יש הבדל גדול בין תיכוניסטים שחושבים כל הזמן על מין ואלכוהול לבין הדמויות שהתרוצצות על המסך שלי.
תמיד אפשר להתחיל בברור מאליו
בת כמה אמרת שאת, אם יורשה לי לשאול?
27, למה?
אני מאוד רוצה להאמין
שמה שהלך בסרט הזה לא היה תיאור מציאותי של תיכוניסטים בשום זמן.
חוץ מזה, אני עדיין לא מספיק "זקנה" כדי לא להכיר אף תיכוניסט.
ספויילר מינורי
אם אתה חושב שלעובדה שהם השיגו את הבחורה בסוף היה איזשהו קשר קלוש לגועל שלי מהסרט, לא הבנו אחד את השני. למעשה, הסיום של הסרט היה החלק הכי עדין שלו ואם כולו היה פחות או יותר באותו סגנון יכול להיות שהייתי עוברת מ"סרט דוחה" ל"סרט בסדר שאני פשוט לא קהל היעד שלו".
דווקא רשימת אתרי הפורנו לא הפריעה לי בכלל
כמו שציינתי מוקדם יותר (הרבה יותר, לפני שצפיתי בסרט), אני אוהבת את הסרטים המוקדמים של קווין סמית ועוד סרטים שלא בוחלים בגסויות. זה לא העניין.
בסך הכל אני עומדת מאחורי דבריו של אנטרקס. זה לא רק השימוש בגועל, זה השימוש המביך, חסר המטרה והוולגרי לשם הוולגריות שבו. אם היה משהו מעבר לזה בסרט, הייתי יכולה להתעלם ממנו, אבל אין.
הסרט דחה אותי לא בגלל רשימת מכולת של הפרשות, אלא בגלל המכלול חסר הטעם.
טוב, כנראה שאין לנו ברירה אלא להסכים שלא להסכים
כי אני לא ראיתי שום דבר מזה בסרט.
היית בשירותים בסצנה עם כתם הדם על המכנסיים?
ראיתי אותה, צחקתי
רוצה הומור נמוך עדי כדי הקאה? תראה את יחצ"ן המסיבות.
ראיתי אותו, לא זוכר ממנו כלום האמת.
את הבעיה שלי עם סופרבאד פירטו כאן בעיקר בחורות, סצנת כתם הדם מייצגת זאת היטב לעניות דעתי. העדפתי שלא לחפור ארוכות כי לרוב כשאני צופה בסרט אני רואה שכבר העלו ופתחו לעומק את הנקודות שרציתי להעלות. אתה מוזמן לקרוא את התגובות כאן ולהבין מה בדיוק מגעיל בסצנה הזו.
אוי,
איזו תגובה דוחה! היית חייב להזכיר "שירותים" בהודעה שלך? זה היה משנה את הפואנטה של התגובה שלך אם היית חוסך מקוראי עין הדג את האזכור המתלהם, המתלהב, הילדותי, המכוער, ההוליוודי, הפשיסטי, המופרט, הציני, הג'ורג' בוש והחתול הזה? לא. אבל היית חייב להראות כמה צעיר ומ-א-ג-נ-י-ב אתה.
תראו אותי! חרא פיפי זין שירותים באמצע סרט! אני כזה חתרני! הא? הא?
(ותפסיקו לנסות למכור לי את זה שאנשים באמת יוצאים באמצע סרטים כדי לעשות צרכים. אני מכיר מספיק אנשים כדי לדעת שזה לא נכון. וגם אם זה היה נכון, זה עדיין היה לא נכון, אז חלאס)
סוף סוף תגובה לעניין!
סופרבאד הוא סרט מעולה. אני נותן לו כמה שנים להפוך לקאלט פולחני.
ואלוהים! הסרט כתוב ברמה מאוד גבוהה, אמנם וולגרית אבל עדין גבוהה. לטעון שהסרט הוא שטחי, ריקני או מבחיל לשם הגועל, זה טעות.
אני ב15 דקות לתוך הסרט, וחייב לציין:
הם לא חנונים. הם לא כאלה שאוהבים מחשבים וחכמים. הם אפסים. ואני כבר חשבתי שאוכל להזדהות עם מי מהם[טוב זה קצת קשה, אני לא בדיוק בשולי החברה אצלנו].
בן- פרוצה של סרט
סליחה על התגובה המתומצתת.
ראיתי את הסרט, והאמת שממש נהנתי.
היה מצחיק, היו דמויות אמינות שבאמת רצית שילך להם ושיצליחו וגם עלילה לא רעה.
בתגובות שקראתי עד עכשיו השוו את הסרט המון פעמים ל'אמריקן פאי' בעוד שהסרט שבאמת צריך להשוות את 'סופרבאד' אליו זה 'איזה מין שכנה': סרט שניסה לעשות אותו דבר בדינמיקה עם גיבורים ממש מאותו סוג, והיה כל כך כל כך לא טוב בהשוואה ל'סופרבאד'.
אוי אלוהים אדירים,
הסרט מצחיק, הדמויות אמינות ופוגל נראה -בול- כמו מישהו שהיה פעם בבצפר שלי (לא יודעת למה זאת נקודה חיובית, אבל זה מצחיק), אבל למה אף אחד לא תוקע לסת' מגהץ לפרצוף? הוא כל כך מעצבן!
כריס טילי מIGN
עורך לג'אד אפטאו מבחן טריוויה חביב בנושא ג'אד אפטאו ומשעשע לשמוע שהוא זוכר שאיזו מדינה תרגמה לא טוב את שם הסרט סופרבאד http://youtu.be/LLOcSA4rImo?t=2m48s