קונג פו פנדה

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 5 ביולי 2008Posted in: ביקורות

במקור: Kung Fu Panda
במאים: מארק אוסבורן, ג'ון סטיבנסון
קולות: ג'ק בלאק, דסטין הופמן, איאן מק'שיין, אנג'לינה ג'ולי, לוסי ליו, סת' רוגן, ג'קי צ'אן, מייקל קלרק דאנקן

מאחורי קשתות השער ברחוב פלאואר 1000, גלנדייל, קליפורניה – עמוק מתחת למשרדים מרווחים ולבריכה שבה שטים ברווזים – נמצא חדר תת קרקעי השמור בקנאות, ובתוכו מחשב-על רב עוצמה. ללא הרף הוא מצרף סמלים ודימויים בצורות שהמוח האנושי, המוגבל בכוחו לעבד מידע, אינו יכול לקוות להמציא. אחת לשנה או שנתיים פולט המחשב ממדפסתו פיסת נייר ועליה מילים מחשמלות בחדשנותן, כגון "נמלה/וודי אלן/שחיף נוירוטי שמאוהב בנסיכה", או "בעלי חיים/בן סטילר/נמלטים מגן חיות לאי בודד", ולפני כמה שנים: "פנדה/ג'ק בלאק/שמן שלומד קונג פו". מיד אחרי שהאנשים שקראו את המסר האחרון התאוששו מהרעיון המפתיע (אחד מהם לקה בליבו ונזקק לאשפוז), הם ניגשו לעבודה. סרט האנימציה החדש של דרימוורקס נולד.

פ?ו (Po), דוב פנדה צעיר שחי בעמק אוריינטלי קסום, מפנטז שיוכל להתקבל לאחוות לוחמי הקונג פו המהוללת השוכנת במקדש המקומי. אך לפני פו ניצב מכשול כביר – הבטן שלו. כשהוא מתגלגל מהמיטה בבוקר משקלו גורם לפלנטה לסטות מעט ממסלולה, ותנועותיו המסורבלות שוברות חפצים בסביבתו בקצב שישמח כל מוכר בחנות כלי בית. נוסף על כך, פו הפנדה ואביו העוף (אה, כן, ?WTF) מנהלים יחד מסעדת אטריות – עיסוק בלתי קונג-פואי לפי כל קנה מידה. כך שהפער בין דמיונותיו של פו לחייו מדכא ממש. אבל כמו כל גיבור ראוי לשמו, פו לוקה באופטימיות נחושה ולא מפסיק לחלום.

וכך, כאשר מגיע היום הגדול והצב אוגווי, המאסטר העליון במקדש הקונג פו, מכריז כי יבחר את לוחם הדרקון הגדול, פו פשוט חייב להיות נוכח בטקס. הוא מאחר – קשה לזוז כשיש כל כך הרבה מאסה מסביב לשרירים שלך – ונסיונותיו להיכנס למקדש הסגור הם רצף של כשלונות פיסיים משעשעים, שבמהלכם האזור היחיד בגופו שלא נרמס, נשרף, נמרח או נחבט הוא ככל הנראה נקודה קטנה במעי הגס. כשפו נוחת לבסוף באירוע, מתגשם חלומו הגדול נגד כל הסיכויים, והוא מתקבל למקדש, לחברתם של הלוחמים האגדיים שתמיד העריץ.

אלא שהטקס לבחירת לוחם הדרקון הגדול לא התקיים באקראי, וזה ממש לא עיתוי טוב להיות קונגפואיסט מתחיל, במיוחד אם אתה דוב שמן ומסורבל. טאי לונג, הנמר שהיה פעם הבטחה גדולה אך פנה לרשע (להלן: קונג פו ויידאר), שואף לשוב לעמק ולהביא עליו חורבן. במצב החירום שנוצר, למאמן הנוקשה מאסטר שיפו אין סבלנות להכשיר תלמיד שלא מסוגל לגעת בבהונות שלו. התלמידים עצמם – טיגריסית, קוף, גמל שלמה, צפעונית ועגור – אותם אמני לחימה שפו העריץ מרחוק, מגלים עוינות גלויה כלפי המתלהב הזה, שלא מתאים למקום משום בחינה. אבל פו קורץ מחומר קשוח, גם אם הוא מוחבא מתחת לשכבות של חומר ממש רך. בדרכו הקרצייתית אך הנוגעת ללב, הוא נשאר במקדש וממשיך לסבול במאמץ להפוך לאמן קונג פו.

'קונג פו פנדה' הוא סרט כיפי מאוד לצפייה. הוא מנצל באופן מקסימלי את יכולתן של דמויות מצוירות להסתחרר, לעוף ולהכות בזרימה חלקלקה ומושלמת, על רקע נופים מרהיבים כמו מרתפי כלא אדירים ומבוצרים או גשרי חבלים הרריים ומתנודדים שמוקפים בעננים ודבר פרט לכך. מצד שני, לצהלתם של הילדים שישבו איתי באולם, הסרט גם עושה שימוש מלא באפשרויות המגוונות להתעלל בדמות מונפשת כמו פו. את עיטור הכבוד הפרטי שלי לאקשן מבדר על שם ג'קי צ'אן (שמדבב בסרט את הקוף), מקבלת סצינה מצוינת שמשלבת בין שני האלמנטים – מעללי אמנויות לחימה ונפילות על התחת – ובה מככבים פו, מאסטר שיפו, וכופתאה אחת.

הצד החלש של 'קונג פו פנדה', מעבר לעלילה הכללית הצפויה, היא דיאטת האופי שעברו הדמויות כדי שהסרט יהיה קצר. חלק מהן שרדו את התהליך בשלום – טאי לונג הוא רשע די מפחיד (בעיקר לפני שמתחילים לנבור בפסיכולוגיה שלו ומקלקלים את הרושם), והאבא הציפורי של פו אחראי לכמה רגעים משובחים. דמויות אחרות תלת מימדיות רק מבחינת האנימציה. מבין חמשת אמני הקונג פו המתלמדים, הטיגריסית (אנג'לינה ג'ולי) מקבלת קצת סיפור רקע וכמה שורות, אבל מגמל השלמה (סת' רוגן) אני זוכר משפט ממשי אחד; מהצפעונית והקוף (לוסי ליו וג'קי צ'אן) אפילו את זה לא. אני די בטוח שכשיצא ה-DVD, יהיו בו סצינות נוספות שיגרמו לחלק מההתפתחויות – כמו התחממות היחסים בין פו לבינם – להיראות פחות מקוטעות. העריכה האכזרית מהדהדת גם בתחום המסרים: משפטי המפתח הטאואיסטיים של מאסטר אוגווי, למשל, מוצלחים בפני עצמם ("לעיתים קרובות אדם פוגש את גורלו בנתיב שבחר כדי להמנע ממנו") אבל לא פותחו מספיק לטעמי, והתוצאה היתה שלא לגמרי קניתי את פוזת מורה הדרך החכם שלו. במקום זאת לעיתים הרגשתי שהוא סתם מנחית פקודות טפשיות ומסכן חיים של אנשים (טוב, חיות מונפשות) בלי סיבה מוצדקת. וכפי שרמזתי בפתיחה, יש לסרט בעיה כללית: סרטי אנימציה על חיות מדברות בקולות של כוכבים הם דבר ממוחזר כל כך, שהם מזכירים לי חולצה שהיתה אופנתית לפני חמש שנים ומאז התיישנה ודהתה מרוב שימוש וכביסות.

הפגמים של 'קונג פו פנדה' לא קלקלו את ההנאה שלי בצורה ממשית. הסרט מבדר, משעשע מאוד, ומאזן בצורה טובה בין הומור על משקל חריג לאהדה לדמות הראשית שסובלת ממנו. הקלישאות נשארות ברמת הסיפור הכללי, ובאופן נקודתי הסרט לרוב דווקא יוצא נגדן והופך אותן לבדיחות טובות. אפילו את מחשב-העל שפולט רעיונות ממוחזרים לסרטי אנימציה אני מוכן לסבול עוד כמה זמן, אם הביצוע של כל רעיון שלו יישאר ברמה הגבוהה הזו.

תגיות: