ביוולף

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 24 בנובמבר 2007Posted in: ביקורות

במקור: Beowulf
במאי: רוברט זמקיס
תסריט: רוג'ר אייברי וניל גיימן
שחקנים: ריי ווינסטון, אנתוני הופקינס, אנג'לינה ג'ולי, רובין רייט פן, ג'ון מלקוביץ', כריספיאן גלובר

יש מעט מאד גימיקים שיכולים לגרום לחובבי קולנוע להתלהב מסרט לא מוכר הרבה לפני שהוא יוצא. "נחשים על מטוס" הוא דוגמה אחת, ו"אנג'לינה ג'ולי ערומה בתלת ממד!!!" הוא דוגמה טובה יותר. 'ביוולף' המונפש מוקרן בבתי קולנוע מובחרים – כלומר, בקולנוע אחד ויחיד בארץ – בגרסה תלת ממדית, זו שצריך לחבוש עבורה משקפיים מיוחדים, ובתמורה הדמויות יוצאות מהמסך, מרחפות ממש מעל לראשי האנשים בשורה שלפניכם, ונדמה שעוד רגע ייצאו למזנון לקנות פופקורן. לפיכך, אין להתפלא על ההתלהבות לנוכח הפוטנציאל ההורמונלי של הסרט. לרוע המזל, השמיט המפרסם כמה פרטים חיוניים: יש מעט מאד אנג'לינה בסרט, והעירום שלה הוא עירום ממוחשב שמנסה להיות ריאליסטי-אך-מהוגן. במילים אחרות, אין לה פטמות.

הסרט הוא עיבוד קולנועי של פואמה אנגלית עתיקה. ביוולף, בנו של הלוחם הגדול אכדגחו, ולוחם ללא חת בפני עצמו, מגיע עם חבורת לוחמיו הגיטים (שבט שעיקר פרסומו בא לו בשל השמות מכייחי החך שנושאים בניו) לארצו של המלך הרותגר. להרותגר הזקן (אנתוני הופקינס) יש בעיה: מפלץ מעוות מטיל אימה על אנשיו והורג בהם בכל פעם שהם מנסים לחגוג ולהשתכר כמו שצריך. הרותגר מבטיח הרים וגבעות לגיבור שיפטור את ממלכתו מעונשו של גרנדל, המפלץ. ואז מגיע ביוולף – בלונדיני, שרירי ובפיו סיפורים מופלאים ממש על כל המפלצות שהרג במו ידיו. גרנדל קטן עליו, הוא מבטיח להרותגר, ומיד פושט את בגדיו לעיני המלכה המופתעת.

'ביוולף' מספר סיפור גדול מהחיים, אבל אופיו הנלוז של גיבור הסרט לא מאפשר להכניס אליו את כל הטררם הרגיל. תשכחו מצבאות ענק, חיות מוטנטיות בשירות הוד מלכותו או טבעות קסם. ביוולף הוא הגיבור הבלעדי של 'ביוולף': הוא דורש את הסולו שלו ולא ייתן לאף אחד לחצוץ בינו לבין 15 דקות התהילה. כשהוא נלחם, בין אם זה בגרנדל או במפלצות ימיות (אל תשאלו, סיפור ישן. בעצם, תשאלו, תשאלו), הוא מקפיד על הפוטוגניות של גופו המעורטל, כיוון שכך הניצחון מרשים יותר.

השחצנות של ביוולף אינה חסרת כיסוי (בניגוד לביוולף עצמו), והמאבק בעירום בגרנדל אכן מסתיים בתוצאה המבוקשת: 1:0 לגיטים. אך שמחת הניצחון נקטעת כשמתברר שלגרנדל זצ"ל יש אמא, והיא לא ממש שמחה לשמוע את החדשות בנוגע לבנה. ביוולף לא מהסס לפני שהוא יוצא להלחם בשדה החזקה, סמוך ובטוח שגם היא תיפול שדודה לרגליו ותגנח, "ביוולף, תעשה לי ילד". אבל לאמא של גרנדל יש תוכניות משלה והיא תוקפת את ביוולף בנשק שלו: כוונוס העולה מן הים (רק דומה יותר לאנג'לינה ג'ולי), המפגש ביניהם נראה כמו שיר הלל לגבריות מתפרצת מול פתיינות נשית שקטה ומתגרה, גוף בנוי לתלפיות מול קימורי חמוקיים מושלמים, עורמת הקרב מול הורמונים קרבים. וכל זה בתלת ממד.

הסרט נעשה בטכניקת לכידת תנועה (כמו 'רכבת לקוטב'), שמשמעותה הדבקת חיישנים לגופם של השחקנים ותרגום תנועות גופם לדמויות ממוחשבות. כמו גולום של 'שר הטבעות' או קינג קונג, רק בגדול יותר: כל הדמויות, כל הסרט. הדבר איפשר לרוברט זמקיס, הבמאי, גמישות רבה יותר בכל אספקט. כך למשל, ריי ויינסטון בן ה-50 אחראי לדמותו של ביוולף הצעיר והגמיש. זה אמנם מקל מאד על הבמאי, אך כיוון שהטכנולוגיה עודנה חדשה, לא הכל עובד חלק. הדמויות נראות נהדר, אין מה לומר, אבל לעיתים הן מושלמות מדי: נטולות קמטים, קמטוטים, שומות או פצעונים, וחסרות את גמישות ההבעה של שחקנים אנושיים. שחקנים מצוינים במציאות הופכים לשחקנים ממוחשבים בינוניים.

רובין רייט פן (באטרקאפ מ'הנסיכה הקסומה'), מלכתו של הרותגר – המושכת גם את מבטיו של ביוולף – נפגעה במיוחד מהגרסה דיגיטלית של עצמה. הפנים שלה תקועות בהבעה קבועה של מורת רוח. לו יכלה לגלגל עיניים לבטח היתה קופצת על המציאה, אבל הנימוסים המלכותיים דורשים ממנה להסתפק בהבעה מקובעת של עצירות נחושה. לעומתה, אנג'לינה ג'ולי, המכונה בפשטות "אמא של גרנדל", אמנם מופיעה על המסך למשך דקות ספורות, אבל איזו הופעה! כולה הוד והדר, זהובה מכף רגל ועד ראש, עורה מופז, חיוכה מסתורי וגינוניה מושלמים. רק חבל שהיא אמא כזו מחורבנת. אמנם היא מעונינת שילדיה יישארו בחיים (היא רוצה שתהיה לה המשכיות, זה הכל), אבל מעבר לדאגה בסיסית זו וליטוף מקרי פה ושם, כישורי ההורות שלה לוקים בחסר.

בהיותו מבוסס על פואמת גבורה עתיקה, הסרט כולל הרבה מאד אלימות: איברים נתלשים ונכרתים על ימין ועל שמאל, דם משפריץ מסביב וגם סקס לא חסר. אבל הכל, איך לומר, נקי מדי. הדם נראה כמו ריבת פטל סמיכה, וגם העירום מוצנע במידת האפשר. לא תמיד זה רע: כשבגדיו של הרותגר – שנראה כמו אנתוני הופקינס, כולל הגיל והגוף הרופס – עמדו להשמט ממנו, הקהל שמט בבהלה את משקפי התלת ממד כדי להגן על עיניו מהמראה; לעומת זאת, כשביוולף השיל את מלבושיו, הורגש צורך דחוף במשקפי פנורמה, שיגלו את מה שעצמים שמוקמו בצורה אסטרטגית על המסך מסתירים. פרט לאלימות, סיפור האגדה מביא איתו גם כמה חלקים מטופשים למדי, כמו הנודיזם המגוחך של ביוולף, או בעצם כל החלטה שביוולף מקבל. ילד טיפש, הגיטי הזה.

מי שמוכן להרחיק עד לאולם האיימקס שבקרית ביאליק יוכל לצפות בגרסת התלת ממד של 'ביוולף'. למרות הטרחה, החוויה מומלצת. לא מדובר בחלקים בודדים מתוך הסרט, אלא סרט שלם המוקרן בתלת ממד חי ומוחשי, שהופך טבעי לעין ונראה חלק בלתי נפרד מהחוויה – כאילו אי אפשר לצפות ב'ביוולף' בשום צורה אחרת. הסצינות המרהיבות גם מצילות את החלקים המטופשים יותר והחלשים יותר של 'בייוולף'. הסרט טוב מספיק גם ללא התלת ממד – אם כי קחו בחשבון שהוא מהנה למי שאוהבים את סיפורי הגבורה שלהם עם הרבה פאתוס בישבן. או בקיצור, אם אתם לא רואים שום סיבה לגחך על בלונדיני ערום שצועק "אני. הוא. ביוולף!!!", זה הסרט בשבילכם.

תגיות: