במקור: The Pursuit of Happyness
במאי: גבריאל מוצ'ינו
תסריט: סטיב קונרד
שחקנים: וויל סמית, ג'יידן כריסטופר סייר סמית, טנדי ניוטון, דן קסטלנטה
השנה היא 1981, וברחובות סן פרנסיסקו מהלך לו כריס גרדנר ובידו מתקן גדול וכבד, שהוא לא מכונת זמן, אלא מכשיר לסריקת צפיפות עצמות שאף אחד לא ממש רוצה לקנות ממנו – תוצר של חלום זעיר-קפיטליסטי שהתנפץ. כשהוא לא מהלך עם המתקן, הוא נוסע איתו באוטובוס. המכונית שלו,אתם מבינים, מסונדלת מזמן. לכריס יש גם בן צעיר ואישה שעובדת במשמרות במכבסה. כפי שאפשר לשער מצבו הכלכלי של כריס לא משתווה לזה של הברוקר אותו הוא רואה יום אחד יוצא ממכונית יוקרה.
כריס מחליט לנסות ולשפר את מעמדו הסוציו-אקונומי, ונרשם לתכנית להכשרת ברוקרים. הוא נדרש לכמה וכמה טריקים, ולא מעט נחישות: רק 20 מועמדים נכנסים לתכנית ההכשרה, שאורכת חצי שנה. רק אחד מבינהם יתקבל בסוף לעבודה. ועוד פרט קטן – במהלך אותה חצי שנה המתלמדים לא מקבלים משכורת. אבל במקום שכריס יקבל תמיכה ממשפחתו האוהבת ומסביבתו, אשתו עוזבת אותו ומשאירה אותו לבד עם בנו. זה לא פשוט להחזיק מעמד בתכנית הכשרת הברוקרים כשאתה broke, במיוחד לא כשאסור שאף אחד יגלה את זה, כי אז סיכוייך להתקבל לעבודה ישאפו לאפס.
במצב עניינים ביזארי זה כריס מחלק את ימיו בין שיחות טלפון לעשירי סן פרנסיסקו, אותם הוא אמור לשכנע להעביר את כספם לחברה בה הוא מתמחה, ובין דאגות למקום בו הוא ובנו ישנו בלילה הקרוב. הניגוד בין מצבו הכלכלי של כריס לבין המצב אותו הוא נדרש לשדר בתוך המשרד, וכשהוא נפגש עם לקוחות, מספק לסרט כמה רגעים משעשעים. אמנם, קטעים אלה עשויים ברובם בבנאליות, אך זה לא כל כך נורא, כי הסרט הזה אינו קומדיה.
עיקר הסרט מתמקד דווקא בחלק השני – החיים של כריס ובנו מחוץ למשרד, ופה הסרט עושה עבודה טובה בהרבה. בחלקים הללו אנחנו נחשפים לחיים של מחוסרי-הבית ושל העניים בסן פרנסיסקו, ומלווים את כריס ובנו בין בתי תמחוי ומקומות לינה… מעניינים. החיים כעני מרוד והאתגרים שהם מעמידים בפני כריס ובנו מוסיפים מתח מובן מאליו ליחסים ביניהם, במיוחד כאשר הבן מפגין את חוסר שביעות רצונו מחיי הנדודים. תיאור התא המשפחתי המפורק והמצומצם הזה, העובר משברים אישיים ופיזיים, מרתק ומצליח לעורר ענין גם כשמדי פעם הסצנות גולשות לכיוון השמנוני והדביק. באחד הרגעים המוצלחים ביותר בסרט מצליח כריס, באמצעות דמיון יצירתי, לטוות לרגע עולם קסמים עבור בנו רק כדי שהאשליה תתנפץ זמן מה אחר כך. המשבר שחווה כריס באותה נקודת שפל הוא מטלטל במיוחד, בין היתר בזכות תצוגת המשחק.
את כריס משחק אחד, וויל סמית. אולי אתם מכירים אותו מסרטי קומדיה-פעולה קלילים כמו 'בחורים רעים', אבל הוויל סמית הזה שונה מאוד. הסרט סובב כולו סביב דמותו של כריס, ואין סצינה בה הוא לא מופיע. תפקיד כזה הוא אתגר לכל שחקן, וסמית עומד בו – הוא מגייס את מאגרי הכריזמה שלו ואת הנוכחות שלו על המסך כדי לצייר דמות מרשימה, מורכבת ובעיקר אמינה (אך רחוקה ממושלמת). לא היתה לי ברירה אלא להזדהות איתו הזדהות מוחלטת – כאבו כאבי, אושרו אושרי. את בנו של כריס משחק בנו במציאות של סמית – ג'יידן כריסטופר סייר. בסרטים מסוג זה, הכימיה בין שני השחקנים קריטית להצלחת הסרט, והכימיה כאן טובה כמעט מכל מה שראיתי בעבר. היחסים המתוארים בין האב לבנו אמינים ולא נופלים לקלישאות, והדבר מסייע להצגת המשחק המשובחת מצד שניהם.
ב-1979 הפכה מרגרט תאצ'ר לראשות ממשלת בריטניה וב-1980 נבחר רונלד רייגן לנשיאות ארצות הברית. שניהם הנהיגו מדיניות כלכלית דומה, אשר אחת מאבני הפינה שלה היתה זניחת הרעיון של מדינת הרווחה הקלאסית. בשנים האחרונות החלו להופיע סרטים בריטיים המתארים את אותה התקופה, ומלאים ביקורת על ממשל תאצ'ר. הקולנוע האמריקאי המיינסטרימי, לעומת זאת, מיעט להתייחס לתקופה הזו מבחינה ביקורתית כלכלית. השאלה היא האם 'המרדף לאושר' הוא סרט כזה. לכאורה – כל החומרים זמינים בהישג יד: הבדלי מעמדות קיצוניים, תיאור קשיי היום-יום של מחוסרי הבית והעניים, הבדל גזעי בין הגיבור השחור (כמו רוב מחוסרי הבית) לחברה העשירה הלבנה. אפילו הסביבה של סן פרנסיסקו מלאה בהיפים, אשר כאילו מתריסים בעצם קיומם, שישנה אלטרנטיבה.
הסרט יורה כמה יריות לכיוון – פה ושם קיימים אזכורים פוליטיים, ואפילו רייגן נראה על מסך טלוויזיה אחד. מדי פעם הסרט גם דוחף בפנינו, בצורה חדה, את הבדלי המעמדות – למשל בעזרת מכונית מפוארת ובה איש עסקים ובחורות צעירות ויפות הדוהרת על פני תור של מחוסרי-בית. לעיתים יש אפילו רמזים לכך שהעובדה שכריס שחור לא עובדת לטובתו. אבל באופן כללי נראה שהסרט דווקא נמנע מלעסוק במשבר החברתי שעידן רייגן הביא עימו, ומתעקש לספר את סיפורו, האמיתי, של כריס גרדנר. במובן מסוים ניתן לומר שהסרט בעצם חוגג את השיטה האמריקנית, במקום לבקר אותה. שהוא בעצם שיר הלל ליוזמה האישית, לחוסר הנכונות להתפשר על חלומות ולכך שאין דבר העומד בפני הרצון ובפני עבודה קשה. וחבל. כי סרטים כאלו ראינו כבר המון, ולמרות שהסרט הזה בהחלט נהנה, כאמור, ממשחק מצויין, מסצינות בנויות היטב ומסיפור מעניין, חסר לו ההקשר הרחב והמעניין יותר כדי להפוך לסרט מרתק באמת. אולי מוזר להגיד את זה על סרט כל כך מוצלח, אבל בסופו של דבר הוא מאכזב.
- האתר הרשמי
- וויל סמית – האתר הרשמי
- טנדי ניוטון
- כריס גרדנר – הסיפור האמיתי
- הכרזת העצמאות האמריקאית
- איך לפתור קוביה הונגרית
מצחיק, בדיוק היום בהארץ הופיע המאמר המתורגם הזה:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/815187.html
אבל אם המסר של הסרט הוא מה שפרסמת בהודעה שלך, זה לא כל-כך תואם את מה שעולה מהביקורת.
תודה על הלינק
זה לא המסר של הסרט. אני לא חושב שלסרט הזה יש מסר. אני חושב שהוא דרמה מצוינת, שמספרת סיפור מרתק בצורה שובת-לב.
אבל הסרט הזה כן ניזון מתפיסות תרבותיות וחברתיות שונות. בתגובה שלי – היא לא חלק מהביקורת בכוונה תחילה – ניסיתי להציג דרך צפיה בסרט הזה שמנסה (אולי מדויק יותר לכתוב "מתיימרת") לגלות קצת מאותן נורמות ומאותה היסטוריה חברתית שהסרט הזה ניזון ממנה.
אני לא חושב שמישהו מהמעורבים בסרט חשב "אני אעזור עכשיו להעביר מסר המהלל את השיטה האמריקאית". אם כבר – ההפך הוא הנכון – כפי שכתבתי בביקורת, אני בהחלט הרגשתי שהסרט כן מנסה להעביר ביקורת. התיאור שלו את חיי העוני הוא מאוד מטריד (במובן החיובי של המלה), ולי לפחות היה ברור שיש פן ביקורתי לא מועט להצגה המסוימת הזו.
בביקורת בהחלט התרעמתי שהסרט, לטעמי, לא עושה עם הביקורת הזו צעד נוסף הלאה.
רגע, לא הבנתי.
אתה דורש מכל ביקורת על השיטה האמריקאית להוביל לשלילה שלה?
בהחלט לא
בין היתר כי אני אישית מעריך מאוד את השיטה האמריקאית.
אני:
א. חושב שראינו כבר הרבה סרטים שמהללים את השיטה האמריקאית. קיוויתי שאולי "המרדף לאושר" יהיה שונה.
ב. חושב של-"המרדף לאושר" היו הרבה כלים והרבה פוטנציאל להיות שונה בהיבט הזה.
ג. חושב ש-"המרדף לאושר" כן ניסה להעביר ביקורת כלשהי, אבל נמנע מלהעביר ביקורת נוקבת באמת.
ד. עדיין חושב ש-"המרדף לאושר" הוא סרט טוב מאוד.
ניתוח מבריק,
אבל קשה לי להסכים עם הקביעה ש-"כן, "המרדף לאושר" אכן מראה לנו שאפשר להגשים את החלום האמריקני, אבל הוא גם מבליט כמה מעט יכולים לעשות זאת. הוא מראה שכדי להגיע לאושר צריך לעבור קודם דרך העושר, אבל תוך כדי הוא גם מראה מי לא משתתף בכלל במרוץ."
הפרשנות שלך לגיטימית – וכמו שכבר ציינתי, מבריקה – אבל קשה לי להאמין שזו הייתה כוונת היוצרים. למרות שברור כי כריס הוא בחור חכם, האינטילגנציה שלו מובלטת הרבה פחות מההתמדה והאהבת האב שלו. במילים אחרות, עם דגשים תסריטאיים ובימויים אחרים, "המרדף לאושר" יכול היה להיות סיפורו של גאון פיננסי שעלה לגדולה. אבל "המרדף לאושר" הוא לא סרט כזה. הוא עדיין סרט על תא משפחתי אמריקני. אל מול האהבה ללא-תנאים של כריס לבנו, הרעיה גם אם היא מבוצעת בצורה אנושית מאד היא עדיין החוליה החלשה בשרשרת היא מוותרת בקלות רבה הן על התא המשפחתי והן על החלום האמריקני (ודוק, וויתור על האחד הוא, על פי הסרט, וויתור על השני). ניתן לטעון שהצופים יכולים, ואף צריכים, לחוש אמפתיה כלפיה, אבל אם מביאים בחשבון שסופו של הסרט ידוע מראש, הרי השיקולים ההגיוניים של האם מוצגים כתבוסתנות. אנחנו זוכים לנאום הכדורסל רגע מביך יחיד בסרט שמצליח להימנע מבנאליות אבל לא לנאום שמשבח את המתנות הגנטיות או את כישורי הלמידה של כריס. בנוסף לכך, הזוג שמנהל את גן הילדים והבחור שחייב כסף לכריס מצויירים באור שלילי, גם אם בסרט האלטרנטיבי שהצעתי הם יופיעו כקורבנות שהגאון הפיננסי דרס.
במילים אחרות, ניתן לקרוא את "המרדף לאושר" כביקורת על החלום האמריקני, אבל רק בתנאי שדוחקים הצידה את הליבה של הסרט יחסיו של כריס עם בנו. אם מביאים את יחסי הבן והאב בחשבון, "המרדף לאושר" מנסה לאחוז במקל בשני קצוותיו להראות שניתן לקיים משפחה מאושרת, גם אם חד-הורית, וגם להתעשר. הסטטיסיקה, לדעתי, מוכיחה אחרת.
מה שבאמת מרתק ב"מרדף לאושר" הוא באמת האופן המפורש לחלוטין שבו הוא ממזג עושר ואושר. אבל הוא מרתק רק משום שהוא אינו מתבייש לתמוך באופן נאיבי וגס בעמדה שאפילו המילטון פרידמנים והביבי נתניהויים של העולם היו משפ"צרים. מעבר לכך, הוא באמת סרט זניח למדי.
אני חושב שאתה מתעלם ממשהו חשוב
במשך שנים מסבירים לנו הניאו-מרקסיסטים שהמסרים הנפוצים בתרבות הפופולרית "מה שחשוב זו אהבה" ו-"העניים ירשו את הארץ" (בפראפרזה) הם סוג מגונה במיוחד של הקניית "תודעה כוזבת" שאמורה להשקיט את הדפוקים ולהסביר להם שבעצם מצבם טוב, ובכך לדכא את היצר המהפכני הטבוע בהמונים.
והנה מגיע סרט שבועט בכל המוסכמות הללו, כפי שברווז גומי העלה כה יפה בהודעה שלו, ופתאום גם הוא תומך "באופן גס ונאיבי בעמדה שאפילו המילטון פרידמנים והביבי נתניהויים של העולם היו משפ"צרים." הכצעקתה?
גם אתה וגם ברווז גומי שוכחים דבר אחד:
המטרה של "המרדף לאושר", שהוא שיר הלל ליוזמה הקפיטליסטית, ושל "ליטל ניס סאנשיין", שהוא שיר הלל למשפחתיות ממוצעת, היא אחת לעשות מלא כסף. זה ש"המרדף לאושר" משתמש במסר חומרני כדי לעשות את זה ואילו "מיס סאנשיין" מעדיף מסר הומניסטי, זה שולי לגמרי. לזכותו של "המרדף לאושר" ייאמר שיש התאמה מלאה בין התוכן והתכלית שלו מדובר במוצר שמטרתו להרוויח מלא כסף העוסק באדם שמטרתו להרוויח מלא כסף.
שנית, "המרדף לאושר" לא בועט בשום מוסכמה. הרי כריס רוצה להתעשר כדי להעניק לבנו חיים יותר טובים המשפחה היא הכל ועליו לעבוד קשה בדרך למעלה העניים יירשו את הארץ. אם כריס היה מוותר על משפחתו ועל חבריו כדי להתעשר, ועדיין היה מוצג כגיבור חיובי, אז היה לנו סרט מעניין, אבל זה כנראה לא ייקרה.
לזכותם של סרטים כמו "ליטל מיס סאנשיין" וכל קומדיה רומנטית שנייה תיזקף העובדה שהם מאפשרים לאמריקני הממוצע לשרוד בסביבה תחרותית ומנוכרת להפליא (הטיעון הניאו-מרקסיסטי שהבידור מונע מהפכה מעיד על חוסר הבנה משווע של הקפיטליזם האמריקני). כנראה שהפונקציה הזו כל-כך חשובה עד שהאמריקני הממוצע מוכן לפתח מגנוני הדחקה שיסלקו ממוחו את העובדה שהסרטים הללו מאפשרים לאנשים יפים ומוצלחים במיוחד להרוויח משכורות מפלצתיות בגודלן. "המרדף לאושר" הוא בכלל מז'אנר אחר הוא סוג של מעורר קולנועי, כמו שיר הגוספל שמעודד את כריס. אם "מיס סאנשיין" מאפשר לג'ון דו לקבל, לפחות במידה מסויימת, את הבינוניות שלו, התפקיד של "המרדף לאושר" הוא לרתום אותנו אל מטחנת הבשר. ובדיוק כפי שברגע ש"מיס סאנשיין" ייגמר הצופה יישוב להתמודד עם לחצי מערכת לא אנושית ובלתי אפשרית לריצוי, הרי שברגע שייסתיים "המרדף לאושר" הצופה הממוצע יחליט שהוא לומד כל הלילה לבחינה מחר, רק כדי להירדם אחרי חצי שעה כשפירורי אוריו מקשטים את פניו, ושלולית רוק זכה ניקוות על ספר הלימוד שלו. רובם המוחץ של האנשים הממוצעים ימשיכו להיות כאלה, גם אם הם יילכו לאלף סדנאות שיפור עצמי וייראו אלפיים סרטי מוטיבציה. סביר להניח שהמצליחנים האמיתיים בכלל לא ייראו את "המרדף לאושר", משום שאין להם זמן לשטויות האלה.
מצחיק
יש לי כמה דברים לכתוב לך, ואני אנסה לתמצת.
הטענה שהמטרה של "המרדף לאושר" היא אחת – לעשות מלא כסף, היא טענה לא נכונה ושטחית, לדעתי. ראשית – לסרט אין מטרה. ליוצרים שלו יש מטרה. אחרי שהסרנו את ההתקטננות הזו מהדרך, אני חושב שלפחות לי די ברור שליוצרים של "המרדף לאושר" היו הרבה מטרות ביצירת הסרט הזה. אחת מהן, ואולי אפילו הראשית שבהן, היא אכן לעשות מלאנתלפים של דולרים. אבל היא לא היחידה.
שנית – אני לא מבין למה העובדה (הנכונה או לא) שהמצליחנים בכלל לא יראו את "המרדף לאושר" רלוונטית למשהו. בידור פופולרי מיועד להמונים (כפי שכל ניאו-מרקסיסט יאמר, נראה לי) והמסרים שהוא טומן בחובו אמורים להשפיע עליהם.
שלישית – אני, כזכור לך, טענתי שהסרט מקבל את אגדת "החלום האמריקאי" במלואה. זה לא פוסל את העובדה שברווז גומי העלה נקודה מאוד מעניינת על מרדנות שהסרט מפגין כלפי נורמה קולנועית מיינסטרימית. המשמעות של המרידה הזו, בין אם היא מודעת ובין אם לאו (כפי שלואיס קרול כתב פעם – "מלים אומרות הרבה יותר משאנו מתכוונים להביע כשאנו משתמשים בהן"), לא לחלוטין ברורה לי, אבל נראה לי שאתה ממהר לפסול אותה.
רביעית, וכמעט אחרונה, ורק להבהרה – אני לא ניאו-מרקסיסט. למען האמת, אני חש סימפטיה מועטה מאוד לדעות הניאו-מרקסיסטיות.
וחמישית, אחרונה וכדי לגמור עם טעם טוב – "הצופה הממוצע יחליט שהוא לומד כל הלילה לבחינה מחר, רק כדי להירדם אחרי חצי שעה כשפירורי אוריו מקשטים את פניו, ושלולית רוק זכה ניקוות על ספר הלימוד שלו". התגובות שלך זה הדבר הקרוב ביותר לשירה שיש באתר הזה…
1. גם אם עשיית כסף אינה המטרה היחידה של "המרדף לאושר", היא המטרה העיקרית, ה-raison dêtre שלו. וכאשר אנחנו דנים בסרט שמבקר או מהלל את השיטה הקפיטליסטית, המציאות של תעשיית הסרטים ההוליוודית היא חלק מהנתונים שעלינו להתחשב בהם.
3. הטענה העיקרית שלי היא ש"המרדף לאושר" לא מורד בנורמה מיינסטרימית, אלא מוסיף עליה. רוב סרטי המשפחה מכירים בכך שלא תמיד ניתן לשמור על חיי משפחה תקינים ועל קריירה מצליחה, אבל "המרדף לאושר" מייצר את הרושם שניתן להיות גם אב למופת וגם איל הון. אם כריס היה מוותר על חיי משפחה, אז היינו עוסקים במרד אמיתי.
5. זה לא אני, זה האוריו.
לא ולא
1. אני גם לא מסכים שהמטרה העיקרית של יוצרי "המרדף לאושר" היא להרוויח כסף. יש דרכים קלות יותר ובטוחות יותר להרוויח כסף. בראייתך, כל מה שמיוצר בתוך עולם קפיטליסטי מיוצר רק לשם הרווח הכספי. בראייתי – יש כל כך הרבה שיקולים ומטרות נוספות לבני אדם (כבוד והערכה ביקורתיים, למשל), שרידוד המטרה לאחת ויחידה היא טעות.
בכלל, ביטול סיבות וצמצומן לכדי גורם אחד ויחיד הם רעות חולות בכל מני ניתוחים חברתיים שונים. לדוגמה כזה המנסה לנתח את התרבות הפופולרית האמריקאית כתוצאה של גורם יחיד (המערכת הכלכלית האמריקאית).
3. ראשית – כריס בהחלט מוותר על משפחה ואהבה. לא של בנו, אבל של אשתו. וגם לכך ברווז גומי התייחס. הוא גם מוותר במידה מסוימת על חבריו (יש לו כאלה בכלל במהלך רדיפת האושר שלו?). אבל אני בעיקר לא מבין כיצד העובדה שיש כאן סרט שמעז להצביע על העוני כעל גורם מרכזי לאומללות היא הוספה לנורמה מיינסטרימית.
1. אוקיי, מהי המטרה העיקרית של "המרדף לאושר"?
3. לומר שכריס "מוותר" על אישתו זה לעוות את הסרט. אישתו מוותרת עליו ועל בנה, ולאורך כל ההופעה שלה, הדאגות והחששות שלה מוצגות – באופן מעודן למדי – כתבוסתנות. כריס(ט) מוכן לסבול למען בנו, ט'נדי, לעומת זאת, מוותרת גם על החלום האמריקני וגם על בנה. מה גם שאנחנו יודעים בתחילת הסרט שכריס יגשים את החלום, כך שאין סיכוי ריאלי שנחוש אמפטיה לאישה, כי אם היא הייתה מחזיקה מעמד 40 דקות-שעה, היא הייתה נעשית טחונה בכסף.
"סרט שמעז להצביע על עוני כגורם מרכזי לאומללות?" קשה לי לחשוב על סרטים שאומרים עוני הוא גורם לעושר. רוב הסרטים שהאמירה שלהם היא "משפחה אובר אלס" עוסקים במשפחות מהמעמד הבינוני. אני מתקשה להיזכר בסרט מיינסטרימי משלושים השנים האחרונות שטען שטוב לעניים. מה "שהמרדף לאושר" טוען הוא שכל עני, אם הוא רק יתאמץ, יהפוך לאיל הון, וזו כבר חתיכת העזה.
1. למה שתהיה ליוצרי הסרט מטרה עיקרית? למה שלקבוצת אנשים שונים תהיינה מטרות זהות? אני בהחלט יכול לחשוב על מצב בו גרדנר (האמיתי) ביקש להנציח את שמו בהיסטוריה, סמית' ביקש להשיג הערכה ביקורתית ומקצועית, בעלי האולפן רצו לגזור קופון נחמד והתסריטאי לשלוח את הבן שלו לאוניברסיטה. בנוסף לכך סמית' גם ביקש להצביע על קיפוח שחורים בארצות הברית (ולחץ, לדוגמה, להוסיף לתסריט את הקטעים בהם המדריך בתכנית ההכשרה מתייחס אליו כמו למשרת), הבימאי ביקש גם להדגים עד כמה פערים חברתיים זה נורא (וצילם את השוט בו המכונית ובה העשיר דוהרת על פני תור מחוסרי הבית) ומנהלי האולפן ביקשו גם הם להוציא סרט "איכותי" כדי שיקבלו הערכה בקרב המילייה החברתי שלהם.
מה המטרה העיקרית לדעתך בתסריט ההיפותטי שפרסתי לעיל?
3. אני לא בטוח שאתה מדייק בתיאור המצב (זכור שאשתו של כריס עוזבת אותו לאחר שהוא מודיע לה שהוא מצטרף לתוכנית ההכשרה). אני בהחלט עדיין חושב שהסרט אכן מאמץ את החלום האמריקאי של "כל אחד יכול להצליח אם רק ירצה". אני גם מאמין שאתה עדיין מתעלם מהעובדה המייחדת את הסרט הזה כחריג, אותה ציין ברווז גומי (שנעלם בינתיים).
אני אודה לך אם תשפר את המקור המוזיקלי של הציטוטים שבכותרת
וויל סמית' יודע לעשות סרטים. שם הכח שלו, שם אנשים מקשיבים לו. הוא לא מרצה והוא לא אקדמאי – הוא שחקן. לדרוש ממנו לשנות תחום עיסוק מקצועי כדי לקדם את האידיאולוגיה שלו זו טעות.
אני לא מצליח להבין אותך. נדמה לי שאתה טוען שיוצרי סרטים הם זן מיוחד של בני אדם, שכל מחשבתם כלכלית וזהו הדבר היחיד שמנחה אותם. זו טענה מוזרה מאוד והיא סותרת את ההיכרות שלי עם המין האנושי. נקודתית, לא התייחסת לתסריט שלי – הוא באמת נשמע לך לא אמין?
הסרט ועוד איך מראה גזענות. לא מספיק אולי (ולכך התייחסתי גם אני בביקורת), אבל היא בהחלט שם. העובדה שהיא לא מגיעה עם סדין לבן על הראש לא אומרת שהיא לא קיימת.
?Dont you know that youre toxic
אנחנו סובבים סחור וסחור. נראה לי שההון העצום שדרוש לצילום סרט הוליוודי דורש שראשית כל, הסרט יהיה רווחי. מילא היית מדבר על קופולה, או ארונופסקי, אבל בוויל סמית' – מר קונצנזוס – עסקינן. אני בטוח שהוא רצה ליצור גוספל קולנועי, אבל המטרה העיקרית של סרט אולפנים הוא לעשות יותר כסף ממה שהושקע בו.
לגבי גזענות, זה כבר עניין אישי. אני מאמין שאם שחור לבוש בפשטות היה דופק על דלתו של מנכ"ל לבן, אותו וואספ היה מזמין משטרה, לא מזמין את השחור למשחק פוטבול. אבל זו רק דעתי.
אכן סחור-סחור
ועל כן אני מנצל את ההזדמנות לפרוש כאן וניגש ללמוד לבחינה הקרובה, בתקווה שפירורי אוריו ורוק זך לא יתערבבו אלו באלו…
אכן סחור-סחור
רציתי רק להתנצל שאני לא לוקח חלק פעיל בויכוח המעניין הזה (שרק את חלקו הקטן קראתי עד כה). אשתדל לעשות זאת כשאתפנה מכל השטויות שמועמסות עליי.
אני לא יודע עם מי מכם אני מסכים,
אבל היה מעניין לקרוא את התגובות של כולכם.
חוץ מזה, סרט טוב, ואני מאוד מסכים עם הביקורת, חוץ מדבר אחד – למרות שהרגשתי שחסרה לי התייחסות ביקורתית ישירה לגורמים החברתיים מאחורי המציאות שהסרט מתאר, באופן מוזר, היעדר ביקורת כזו בכל זאת לא הפריע לי באמת.
The kkk took my baby away (מה אתם רוצים? כבר מאוחר...)
עכשיו, כדי להראות שהדוגמא האחרונה שלך קשורה לגזענות, אתה צריך לשכנע שאם לבן לבוש בפשטות היה דופק על דלתו של מנכ"ל לבן, אותו וואספ *לא* היה מזמין משטרה, אלא מזמין את הלבן למשחק פוטבול.
אני חושב שהסבירות שהמשטרה תוזמן
גדול יותר כאשר האורח הוא שחור. למעשה, בוראט די מוכיח את זה.
אתה צודק לגבי 'בוראט',
(
קטן ל'בוראט') אבל עדיין, העוינות כלפי לנל לא בהכרח נובעת *רק* מהעובדה שהיא שחורה, כי אם גם מהעובדה שהיא בבירור עובדת במקצוע העתיק בעולם, ואולי מעוד דברים שצוינו בביקורת על 'בוראט' (ההבנה של המארחים שבוראט משטה בהם, פקיעת סבלנותם וכו').
אבל כן, אני מסכימה שהעובדה שהיא שחורה לא ממש עוזרת לה במקרה הזה, ובהחלט מוסיפה שמן למדורה.
(חוץ מזה שהסצינה המדוברת מ'בוראט' מתרחשת באחת ממדינות דרום ארה"ב, ומה לעשות, עדיין יש הבדל בין ג'ורג'יה או אלבמה לניו יורק או מסצ'וסטס מהבחינה הזו).
ורק נקודה קטנה להבהרה – אני לא טוענת שאין גזענות בארה"ב, או שהגזענות קיימת *רק* בחלקים מסוימים, אבל אני כן חושבת שבמקרה שתיארת (ובזה שמופיע בסרט) יש חשיבות גם להופעה חיצונית שמשדרת עוני, ולא רק לצבע עור.
ניתוח יפה של יאיר רווה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3353508,00.html
שתי הערות לא חשובות, אחת מהן על דבר חשוב
א. נדמה לי שביקורת על עידן רייגן כבר הייתה בקולנוע ובטלוויזיה – אבל על מה שהוא עשה לעשירים (התמוטטות מוסרית ורוחנית), לא מה שהוא עשה לעניים. 'וולסטריט' ו'שלושים ומשהו' הם דוגמאות לא רעות.
ב. מי שמתעניין במה שעוני עושה לאנשים – אם כי עוני מסוג אחר, ובתקופה שונה – חייב, אבל פשוט חייב, לקרוא את Down and Out in Paris and London של ג'ורג' אורוול.
זה ספר נפלא!
קניתי אותו פעם באיזו מכירה מעפנה ב-10 ש"ח, ולא היו לי שום ציפיות ממנו.
להפתעתי, הוא מצא חן בעיני הרבה יותר מאשר חוות החיות ו-1984.
ללא ספק מדובר בספר הכי מרתק, הכי אמין והכי מעורר הזדהות שיצא לי לקרוא על עוני.
בעברית, דרך אגב, הוא מכונה "דפוק וזרוק בפריס ולונדון", והתרגום שלו (לפחות זה שאני קראתי, לא יודעת מי תרגם) ממש לא רע.
וולסטריט ושלושים ומשהו יצאו שניהם בעידן רייגן
ממה שאני הבנתי, הביקורת מדברת על כך שלא נעשים כיום סרטים המבקרים את המדיניות הכלכלית של הנשיא, כפי שבבריטניה נוצרים הרבה סרטים אנטי-תאצ'ריסטים. הסרטים שהזכרת מתחו ביקורת בזמן אמת, בעוד נדמה כאילו המיינסטרים האמריקני של קלינטון ובוש* בוחר להתעלם מבעיות התקופה ולהתמקד רק בסיפורים האישיים.
*שתי דוגמאות: ארץ קרה, שעוסק בהטרדות מיניות, אבל נוגע רק באופן מאוד שטחי בתנאי העבודה והמחייה בעיירות כורים (בניגוד לסרטים כמו בילי אליוט הבריטי). זמר החתונות, מביט על שנות השמונים בנוסטלגיה חמימה כתקופה מאושרת ורצופה אפנות מוזרות. הגיבור עני והנבל עשיר, אבל נדמה כאילו אין לכך שום קשר לתקופה.
הבן של וויל
מפגין משחק משובח, בוגר וחכם.
חוץ מזה הסרט טיפהלה נמרח לטעמי עם סצינות ארוכות שלא מקדמות כלום, כמו ההיא בכנסיה. אפשר היה לחתוך 20 דקות בכיף
הבן של וויל
מפגין משחק משובח, אבל בוגר וחכם? בדיוק להיפך. וזה מה שטוב בו. שחקנים ילדים בדרך כלל מתחלקים לשחקנים איומים, ושחקנים שנראים בוגרים לגילם. הדוגמה הכי טובה לכך היא הגב' פאנינג, שהיא שחקנית נהדרת, אבל נראה כאילו צורת ההתנהגות הטבעית שלה היא של אישה בת 30. היא צריכה להתאמץ כדי לשחק תפקיד של ילדה בת 10. ג'יידן סמית, לעומת זאת, לא נראה כאילו הוא משחק. זה נראה כאילו צילמו את כל הסרט במצלמה נסתרת כשהוא התנהג באופן טבעי לחלוטין. אני לא יודע אם הקרדיט מגיע לילד או לבמאי, אבל בכל מקרה – משחק משובח? בהחלט. בוגר? בהחלט לא.
ביקורת לא כיפית
אני חובב גדול של האתר, בעיקר כי הביקורות כתובות בד"כ באופן קליל וצעיר. אם הייתי רוצה לקרוא את אורי קליין, הייתי פותח את אתר הארץ…
(דווקא) ביקורת לא כיפית
אני דווקא מרוצה לקרוא ביקורת שלא מחפשת בכוח את החלק "המאגניב" בסרט אלא נכנסת קצת לעומק. זה הקטע בסרטים – יש כאלו שהם "קצת" יותר כבדים.
ובהקשר הזה – לכו לראות את "לגעת ביהלום" (למרות התרגום של השם) לא מבדר, לא כיפי אבל סרט שעשוי היטב (למרות ואולי בגלל ליאו) שמעלה שאלות שפשוט חייבים לשאול, במיוחד בכאן, "במדינה מס' 1 ביצוא יהלומים".
לא כל ביקורת שנראית לך קצת כבדה היא ''אורי קליין''
סולוצו א) מדבר בשפה של בני אדם. ב) אומר הרבה דברים חיוביים על הסרט. ג) משתמש בהומור (אמנם פחות מאשר בביקורת שלו על 'מחילות', שהשאירה אותי על הרצפה, אבל עדיין).
כל אלו (ועוד) והופכים את ההשוואה בינו לבין קליין בלתי רלוונטית.
תודה
ביקורת כן כיפית דווקא
גם משכילה, גם מצחיקה וגם מעבירה היטב את היתרונות והחסרונות של הסרט. כמו כן, אם תציץ ב"כרטיס הביקור" המשעשע והשנון (בלחיצה על שם הכותב), תוכל לראות בעצמך שאין סיכוי שאורי קליין היה כותב על עצמו משהו בסגנון.
לא יודעת מה איתך, אבל אני כבר מחכה לביקורות הבאות…
אם תציץ ב''כרטיס הביקור''
יהיה לך גם לינק לאחת הביקורות המצחיקות ביותר שנכתבו אי פעם.
זה מאוד מחמיא
ותודה רבה.
אבל צריך לזכור שלעורכים יד ורגל (ואף יותר מכך) בכתיבת הביקורת ובצורה הסופית שלה. ההערכה מגיעה (גם) להם.
בעיקר אף.
לונג, זה היה בצחוק! לא צריך מכות!
וויל סמית' ממש טוב
וואי הוא הצליח להפתיע אותי. בדרך כלל הוא משחק את הגיבור בסרט את הזה שמחתיף לכולם. אבל פה הוא שונה לחלוטים מהדמות הרגילה שלו(באד בויס,אני רובוט, היום השלישי)
רק אם מישהו במקרה התבלבל: לא, זה לא אני.
אתה לא זקן?
אני לא אדם (מו הא הא הא)
הוא בהכחשה
האושר אין לו סוף
בלי לראות את הסרט (אבל עם לקרוא את הביקורת) אני חייב לומר משהו על השם העברי של הסרט. מדובר – לא פחות – באחד התרגומים הגרועים ביותר שראיתי, משהו שצריך עבורו יותר בורות מאשר עבור "מניח רעפים נוצרי". וכל זאת למה?
1. שמו המקורי של הסרט, The pursuit of Happiness, מוכר לכל אמריקני מהביטוי Life, liberty and the pursuit of happiness המופיע בהצהרת העצמאות האמריקנית כשלושת הזכויות הבסיסיות של האדם. כך שברור מיד שהסרט עוסק בדמותה של אמריקה; למי שיודע קצת היסטוריה, זה גם רמז לכך שהסרט עוסק בענייני כסף ורכוש, וזאת מכיוון ששלישיית זכויות אלו היא פאראפראזה על תורתו של 'אבי הליברליזם' ג'ון לוק, שקבע שלוש זכויות אדם בסיסיות, שהן חיים, חרות ורכוש. אלא שבארה"ב המתגבשת לא היה קונצנזוס לגבי זכות האדם לרכוש, ולכן הוחלף הנ"ל בביטוי המעורפל-משהו The pursuit of happiness. הביטוי, אגב, מתורגם בדרך כלל לעברית כ"בקשת האושר".
2. אבל נניח לרגע שהמתרגם לא ידע מכל זה, אין לו מושג בהיסטוריה אמריקאית, או שהוא החליט ש"בקשת האושר" זה לא שם מוכר במיוחד והחליט לתרגם את השם מחדש. גם כאן טמונה בעיה, שהרי pursuit יכול אמנם להיות מתורגם כ"מרדף", אבל הביטוי The pursuit of מתייחס לא ל"מרדף" במובנו המקובל בעברית (דהיינו מכוניות מתנגשות, טפירים רצים או משהו כזה) אלא לחיפוש ("החיפוש אחר האושר") או לשאיפה ("השאיפה לאושר"), שניהם שמות סבירים לחלוטין לסרט בעברית.
3. אבל בואו ניתן למתרגם התיאורטי שלנו עוד קצת slack. אולי הוא לא יודע בדיוק את משמעות הביטוי באנגלית, או שסתם נראה לו מגניב להכניס את המילה 'מרדף' לסרט של וויל סמית'. אבל בכל זאת יש דרישה אחת בסיסית מתרגום שם של סרט בעברית, והיא שהתוצאה תהיה, אהם, בעברית. מה לעשות שאחרי המילה "מרדף" בעברית לא משתמשים במילית השימוש "ל…" אלא ב"אחר" ("המרדף אחר אוקטובר האדום" למשל). "המרדף אחר האושר" היה שם עברי תקין (גם אם לא מדויק); "המרדף לאושר" הוא… הוא…. אני לא יודע בדיוק מה, אבל עברית זה לא.
תן לו אפילו עוד סלק, ותוכל להניח שהוא שם שגיעה בכוונה תחילה,
כדי להתאים לשגיאה שמופיעה בשם המקורי.
* למרות שאין ממש סיכוי שזה המצב.
אם כבר, אני הייתי מתרגם את זה 'המרדף אחרי העושר'.
בשמו המקורי של הסרט יש שגיאת כתיב מכוונת. במקום Happiness כתוב happyness. לפי ימד"ב, זה בגלל שככה הילדים בגן של הבן של כריס כתבו את המילה (בדומה ל-"בית כברות לחיות'):
http://www.imdb.com/title/tt0454921/faq
יאיר רווה ניתח את העניין לעומק ובצורה מעניינת, בביקורת שאליה נמרוד לינקק בתגובה שלו למעלה.
בכל מקרה, בשם המקורי של הסרט המילה 'אושר' הייתה עם שגיאת כתיב. רק הגיוני לתרגם את זה ל'עושר' – וככה לשמור גם על השגיאה, וגם על אירוניה (אם כי לא בדיוק אותה אירוניה כמו במקור).
או אקט של חירות תרגומית
שעיקרה הפיכת שגיאת *הכתיב* באנגלית (happyness) לשגיאת *תחביר* בעברית (המרדף ל…) וכך לומר משהו עמוק להפליא הן על הבעיות המולדות של התרגום משפה לשפה, והן משהו על המציאות הישראלית הייחודית.
לא, לא, לא
1. כדי שזה יהיה אקט של חירות תרגומית שמתעסק עם הטעות בתרגום המקורי, זה צריך להיות (לפי ההסבר של הפינגווין) טעות נפוצה, טעות שרבים עושים אותה. אנשים לא אומרים 'המרדף ל…'.
2. האפקט של הטעות (שאכן לא שמתי לב אליו בקריאה ראשונה) פועל בגלל שהשם הוא ציטוט (כפי שאמרתי, מהצהרת העצמאות). כדי לתרגם אותו אפקטיבית צריך לקחת את המקור ולשים בו טעות ('בקשט האושר' או 'חיפוס האושר' היו עשויים לעבוד, אם כי הטעות בהם גדולה יותר מבמקור).
3. למעשה, בעברית 'דיבורית' (אם זו המטרה), התרגום הנכון הוא 'המרדף אחרי האושר' או 'החיפוש אחרי האושר' (במקום 'אחר'), שזו אאל"ט גם שגיאה, אבל גם קטנה וגם נפוצה (כמו השגיאה במקור).
3. אני מסרב להאמין שמישהו בתרגום שמות סרטים בכלל חשב על השיקול של הטעות.
אני לא אמרתי כלום
מנקודת מבט נוספת-
הסרט מעלה נקודה חשובה- החשיבות של מימוש עצמי . נכון, הוא היה יכול לעבוד גם כמלצר במסעדה וכך לא להיזרק לרחוב, אבל-הוא לא היה יוצא מהמעגל הזה לעולם. כשלאדם יש כישרון למשהו והוא מנסה לנצל אותו, זה תורם גם לעצמו וגם לחברה האנושית. אם מפחדים מקשיים וסיכונים לא מגיעים לשום מקום, לכן הביקורת על כך שיש כאן שיר הלל למרדף אחר העושר אינה מדוייקת-לדעתי. אדם מוכשר מרגיש כבול וחנוק בעבודה שלא הולמת את כישוריו,כך שאין רק שאלה של כסף אלא גם של מימוש עצמי בצידו.
אבודים באמריקה
משהו מטריד אותי כישראלית בסרטים מסוג זה.
אין לגבור הסרט אף אחד בכל העולם שיכול לעזור לו, שיציע לו עזרה.
אני מבינה שזה משרת את הסיפור -הבדידות הזאת, אבל זה חוזר בסרטים אמריקאיים רבים.
הלו? איפה ההורים? חברים? שכנים? דודים? מישהו מביה"ס? מהצבא? מישהו אחד שאפשר לישון אצלו, שאפשר לבכיין לו, שאפשר להלוות ממנו כסף. שיסדר לך עבודה.
מצד אחד הקולנוע האמריקאי מהלל את המשפחה וערכיה ומצד שני בהמון סרטים הבדידות בלתי נתפשת. אחד מאיתנו נופל למצב כזה-אין אף אחד שיעזור לו קצת? אני מקווה שיש.
את המשפחה *הגרעינית* וערכיה
לגבי הסצינה האחרונה
בחיי לא הבנתי את הפרט הזניח הזה בסרט- סצינת הסיום שבה גיבורי הסרט הולכים להם לעבר האופק, ובדיוק עובר שם אדם אחד שוויל סמית מסתכל לעברו, בקיצור, לא נותר לי אלא להמר שאותו אדם הוא האדם שעלב מבוסס הסרט!
אתה צודק.
האי החלטיות משנה
בכל ביקורת שלך קשה להבין אם אתה בעד הסרט או נגד, כלומר אתה מנסה להישמע כל כך החלטי והגיוני אבל בעצם את לא זה ולא זה, נראה לי חבוב שאתה בעצמך לא יודע אם אהבת את הסרט או שלא, אתה יכול לרשום כל כך הרבה דברים טובים ובסוף מסיים את המשפט ב- "סרט מאכזב", הסרט הזה לדעתי מעולה והוא לא יכול לתאר את הסיפור בצורה טובה יותר, הוא גרם לי לבכות, והסרט היחיד חוץ ממנו שהביא אותי לידי דמעות זה "לב אמיץ" כשהוא צועק FREEDOOOOM!! אז תנסה להיות קצת יותר החלטי בביקורות שלך ולהישמע פחות חכם, סבבה יודעים שאתה בוחן כל פרט ופרט אבל תנסה לפרגן לסרט בצורה קצת יותר פשוטה, אולי כך עוד אנשים "הפשוטים יותר שלא מנתחים כל דבר" יעריכו יותר תביקורות שלך.
בלי כוונה להעליב,
נראה לי שהגעת למקום הלא נכון.
באתר הזה אנחנו אוהבים לפרסם (ולקרוא) ביקורות שמתארות סרטים מורכבים בצורה מורכבת.
יש קוד בראש הדף
אני רואה בראש הדף את הקוד הבא:
אם וויל סמית מופיע בסרט, ברור שיהיה מרדף. במקרה הזה, המרדף מתנהל ברחובות סן פרנסיסקו, באוטובוסים, ובין משרדים מפוארים ובתי תמחוי. " />
לביקורות ישנות היה תקציר משעשע בעמוד הראשי
היום הוא מופיע בשורה הקטנה הזו בראש הדף. לביקורות חדשות יותר אין תקציר כזה, ולכן הוא לא מופיע שם.
התקצירים אותם תקצירים
פשוט יש פיסת קוד שמציגה אותם בכתבות הישנות שלא נמצאת בכתבות החדשות.