סרט חדש של השחקן המצליח ביותר בהיסטוריה כבש השבוע את המקום הראשון. אני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו: "מה, יצא סרט חדש של אבי ביטר ולא ידענו?!". אז לא, זה דווקא מישהו אחר.
יש כל מיני "השחקן המצליח ביותר בהיסטוריה", תלוי איך מסתכלים על זה. למשל, השחקן שהכי הרבה סרטים בכיכובו הכניסו מעל 100 מיליון דולר (בארה"ב, כמובן. הכל בארה"ב), הוא טום הנקס (14 סרטים). ומי לדעתכם הוא השחקן המצליח ביותר מבחינת ממוצע ההכנסות לסרט? יש לכם חמש שניות לענות. ארבע. שלוש. שתיים. אחת. עבר הזמן. מי שאמר "אורלנדו בלום" זכה בחולצה ותקליט. אבל אם לא מתחשבים בממוצעים אלא פשוט סופרים דולר אחרי דולר, מסתבר שהשחקן המצליח ביותר אי פעם הוא סמואל ל. ג'קסון. לא הייתם מנחשים. גם אני לא הייתי מנחש אם ג'קסון בעצמו לא היה טורח לעקוב. על פי האתר המתמחה בשטויות כאלה, the-movie-times.com, ג'קסון עם 80 ומשהו סרטיו נמצא עדיין במקום השני, אחרי האריסון פורד (שבכל זאת הופיע בערך בכל הסרטים המצליחים של שנות השמונים), אבל האתר לא מעודכן: מאז יצא גם 'משפחת סופר-על', שהקפיץ את הסך-הכל של ג'קסון בעוד מאתיים ומשהו מיליונים, והשבוע, עם 'Coach Carter' הוא פותח פער משמעותי וקובע עובדות בשטח. ה-Bad Mother Fucker הוא הגדול מכולם, וזה מוכח קופתית.
'המאמן קארטר' הכניס 24 מיליון דולר בשלושת ימי הסופ"ש – וזה מפתיע בעיקר משום שחשבנו שכבר היתה לנו הצלחה מפתיעה אחת הינואר הזה. בכלל, יחסית לחודש ינואר השומם בדרך כלל, סוף השבוע הזה היה מוצלח ביותר, עם לא פחות משישה סרטים שהכניסו מעל 10 מיליון דולר, ורובם אפילו לא נכנסו לקטגורית "זבל שהאולפנים השקיעו בו כסף בטעות ומנסים לצמצם את ההפסדים בלי שאף אחד ירגיש" הנפוצה מדי בחודש זה. 'המאמן קארטר', למשל, ככל הנראה לא ייכנס להיכל הנצח של הקולנוע, אבל כשלעצמו הוא לא כל כך רע: זאת דרמת-ספורט חינוכית, שבה סמואל ל. הוא המאמן החדש של קבוצת הכדורסל של תיכון אפרו-אמריקאי – קבוצה של תלמידים שהם חזקים מאוד בכדורסל, אבל לא חזקים מי יודע מה בלימודים. הוא מחליט שחינוך חשוב יותר מכדורסל ולא מרשה להם לשחק עד שלא ישפרו את הציונים שלהם. ג'קסון הוא כנראה השחקן היחיד בעולם שיכול לעשות דבר כל כך חנוני ועדיין להישאר קול כמו הפונז. לא סתם הוא השחקן המצליח בהיסטוריה.
קארטר סיים את השלטון של 'פגוש את הפוקרס' בצמרת, אחרי שלושה שבועות, אבל זה לא אומר שהפוקרים הפסיקו להרוויח כסף. הכנסות הסרט ירדו רק בשליש השבוע, והוא נמצא במקום השני עם 19 מיליון דולר הכנסות שבועיות, ו-231 מיליון דולר במצטבר. שימו לב שלא השחלתי שום הערה בקשר לאיכותו של הסרט הזה. אני חושב חיובי ומאמין בנפש האדם. עד שאני לא אראה אותו בעצמי, אני אמשיך להאמין שיכול להיות שההמשך של 'פגוש את ההורים' הוא אחלה סרט, ובכלל לא מעורר דחפי הקאה. כן, בטח.
במקום השלישי נמצא 'In Good Company', קומדיית משרד עם דניס קוויד וטופר גרייס ('מופע שנות השבעים'). קווייד מזדעזע לגלות שגרייס, שהיה יכול להיות הבן שלו, הוא עכשיו הבוס החדש שלו, ועוד יותר מזדעזע כשהבוס מתחיל לצאת עם הבת שלו (סקרלט ג'והנסן, אבודה עם עגיל פנינה בטוקיו). בסצינה שבה הוא מתארח ב'אושן 12' (בתחילת הסרט, עם בראד פיט), טופר גרייס מתוודה שהוא שיחק ממש רע ב"סרט ההוא עם דניס קווייד", אבל מסתבר שרוב המבקרים דווקא לא מסכימים איתו, ויותר מזה: הם פשוט אוהבים את הסרט(!). פול ווייץ, שכתב את 'הפרופסור המטורף 2', ביים את 'אמריקן פאי' ועשה את שניהם ב'רווק פלוס ילד', כתב וביים גם את הסרט הזה. כנראה הוא מוצלח יותר כשהוא עושה הכל לבד.
אחת המסורות השנתיות המוזרות ביותר בתרבות הדו"חקו היא שבשבוע הזה של השנה משוחרר תמיד סרט ילדים איום ונורא עם חיות מדברות, שמצליח למדי למרות זעקות המבקרים, אבל לא מגיע לארץ. בשנים הקודמות אלה היו 'קנגרו ג'ק' ו-'Snow Dogs'. השנה זה 'The Racing Stripes', סיפורו של זבר (כלומר, זברה ממין זכר) צעיר, שרוצה להיות סוס מרוץ. חיות החווה היעני-משעשעות סביבו, מספרות בדיחות פלוצים לגיל הרך. הסרט הוא דווקא לא כל כך נורא, על פי הביקורות, ואולי בגלל זה הוא גם לא כל כך מצליח: 14 מיליון, מקום רביעי.
ובכל זאת, מישהו הרי צריך לספוג את כל הארס שהמבקרים שמרו במיוחד לימי ינואר, נכון? טוב שיש סופר-גיבורים. עוד יותר טוב שיש סופר-גיבורות. מאז 'אשה חתול' לא נשמעו קטילות צוהלות כמו הביקורות על 'אלקטרה', סרט הספין-אוף ל'דרדוויל'. הרעיון היה מוצלח: לקחת דמות מוצלחת מתוך סרט מאוד לא-משהו, ולתת לה לשחק לבד. וזה שמשחקת אותה ג'ניפר גאנר זה בטח לא מזיק. אבל משהו בלי ספק השתבש בדרך, כי 'אלקטרה' יצא רע מאוד לכל הדעות. הבעיה הכי גדולה של הסרט – וגם זה יישמע מוכר למי שקרא את הביקורות על 'אשה חתול' – היא שהוא לוקח את עצמו הרבה יותר מדי ברצינות. אבל מילא הביקורות – מה שכואב באמת הוא ההכנסות של הסרט: 12.6 מיליון דולר, ומקום חמישי בטבלה השבועית. וקחו בחשבון ש'דרדוויל', למרות העליבות הכללית ולמרות בן אפלק, עשה 40 מיליון בסוף השבוע הראשון שלו, לפני שנתיים.
'רעש לבן', ההפתעה של השבוע שעבר, מידרדר השבוע באופן לא מפתיע למקום השישי, כשהוא מאבד חצי מהכנסותיו. 'הטייס', הזוכה הגדול ב'גלובוס הזהב' אמנם מאבד גובה לאט יותר מבחינת הכנסות, אבל גולש מהמקום השלישי לשביעי, עם 5 מיליון דולר. 'אוצר לאומי', שלפני שבועיים עזב את העשיריה ולפני שבוע חזר אליה, עזב אותה שוב. שיחליט כבר. דווקא 'פנטום האופרה', שכבר מזמן לא נחשב למתחרה רציני במרוץ אל האוסקר, שומר על מקומו (התשיעי) עם עלייה קטנה בהכנסותיו, אחרי שהפצתו הורחבה במעט.
בשבוע הבא הפצתו של 'פנטום האופרה' תורחב עוד יותר, ויגיעו גם שני סרטים בכיכובם של ראפרים: הקומדיה המשפחתית 'Are We There Yet?' עם אייס קיוב (אין צורך להיכנס למקלטים עדיין, אבל עדיף לשמור על מסכות האב"כ בהישג יד), ורימייק האקשן ' Assault on Precinct 13' עם ג'ה רול.
הרשימה המלאה: המספרים מייצגים את הכנסותיו של הסרט במהלך שלושת ימי סוף השבוע (שישי-ראשון) בארה"ב, במיליוני דולרים. המספרים בסוגריים מייצגים את הכנסותיו הכוללות של הסרט עד כה.
- סמואל ל. ג'קסון הוא הגדול מכולם
- the-movie-times.com
- Coach Carter
- In Good Company
- Racing Stripes
- Elektra
''קארטר''
נשמע כמו גרסת הכדורסל ל"לזכור את הטיטאנים". שם התוצאה היתה מעל ומעבר לציפיות (שלי, לפחות) – ודנזל הצליח להיות קול בריבוע.
טוב, אם הוראת הכדורסל של ג'קסון לא תצליח, תמיד טוב לדעת שהוא יכול ללמד אותם משהו קצת יותר פרקטי, כמו הקללות העדכניות ביותר שאפשר לצעוק בזמן שמפוצצים למישהו את המח.
אל אל סמואל
(לא יכולתי להתאפק)
חשבתי שסוכם ששם המשפחה של סקרלט הוא יוהנסון.
סקרלט
צריך לבטא את השם שלה יוהנסון, אבל בארץ ראו את ה-J והתחילו לכתוב ג'והנסון וזה נשאר. גם שמעתי כמה אמריקאים מבטאים את השם שלה ג'והנסון.
היא אמריקאית.
אז אלא אם אתם יודעים אחרת, סביר להניח שהיא מבטאת את זה עם ג'. אמריקאים לא חזקים בלשמור על ההיגוי המקורי של שמות מארצות אחרות.
זה בניגוד למילה יובוביץ', שאומרת את זה עם י', אז לא משנה כמה מנחי טלוויזיה יקראו לה ג'ובוביץ, זה עדיין עם י'.
אבא שלה דני
כך שיכול להיות שהיא עדיין שומרת על ההיגוי המקורי.
חוץ מזה, בIMDB כתוב שצריך להגות את שמה יוהנסון.
אמא שלו כספומט?
בכל הטקסים כשראיתי אותה
וגם בג'יי לנו קראו לה ג'והנסון והיא לא תיקנה.
בטח נמאס לה לתקן.
רגע רגע..
אני רוצה להבין משהו- יש סרט כלשהו שג'קסון לא שיחק בה?? אני מצטער, אבל הבחור פשוט נמצא בכל מקום אפשרי! אין לי בעיה עם זה, אבל הוא פשוט מככב בכל סרט- בין אם כתפקיד חשוב או סתם כמה שניות מסך בודדות..
סמואל
הוא דיי מזכיר לי את כריסטופר ווקן… שחקן טוב שנמצא כמעט בכל סרט אפשרי שיש… אולי בתפקיד הקטן ביותר שאפשר… אלב זה עדיין פוגע בו, אבל יש הבדל אחד בולט בין ווקן וג'קסון – ג'קסון עושה את זה בסטייל
ו-ווקן לא?
בגלל שהוא לא שחור ומדבר במבטא אפריקאי מגניב.
ווקן הוא אחד הדברים הכי מגניבים שיש. מילד נאיבי ולא בולט במיוחד (צייד הצבאים) הוא הפך את עצמו לאבטיפוס מאפיונרי, רק במראה ובדיבור שלו. וגם בכל המאפיינים האחרים (סידורים אחרונים בדנבר).
אם הייתי רוצה להשוות את ווקן למישהו, המישהו הזה היה פט ריילי (מאמן כדורסל מיתולוגי) הבחור פשוט חלק, חלקלק, ונהדר. אני חושב שהמילה באנגלית היא sleak אבל בטח יש לי שגיאות כתיב וכאלה).
סטייל ווקן הן מילים נרדפות.
ולכן, גם נולדו המילונים המקוונים.
כשאני
חושב על ווקן בתור דמות מגניבה אני לא חושב על "סידורים אחרונים בדנוור"… אני יותר חושב על "ספרות זולה" או לע "באטמן חוזר"… במחשבה שנייה זה לא שווקן לא מגניב… פשוט חלף זמנו מהיכל הקוליות.. ואנשים אחרים תפסו לו ת'מקום… חבל
בעיני, ווקן מגניב בעיקר כשהוא שותק
הפרצוף שלו מפחיד ומסמר שיערות, בניגוד לג'קסון שכוחו נמצא במילים וחיתוך דיבור בד-אס מאדרפאקרי אמיתי. לכן, כשאני חושב על כריסטופר ווקן בתפקיד מגניב, אני חושב דווקא על "סליפי הולו", שם הוא בכלל לא מדבר.
ובלי קשר, סתם מחשבה שהייתה לי פעם. זה רק אני או שכריסטינה ריצ'י נראית כמו בת מחוץ לנישואים של כריסטופר ווקן וסיגורני וויבר?
רק את.
רק את.
את?! פינגווין, אתה מסתיר משהו?
אם הוא לא היה מסתיר,
אז הוא לא היה אומר 'את'
אוקיי, איבדת אותי
אוקיי, איבדת אותי
אם היית מסתיר, אוקייאוקיי4 לא היה פונה אליך בלשון נקבה. יעני.
או שהוא פשוט לא מסתיר את העובדה שלא עשה הגהה לתגובה שלו
די לקטנוניות.
זכר, נקבה, כולנו נמות.
אבל לא כולנו מידיהם של טהרני שפה.
האמת שהסרט הזה של טופר הוא באמת לא רע בכלל
ויש בו כמה קטעים נפלאים ומצחיקים ונטולי קלישאתיות.
אבל הסוף שלו קצת מאכזב, וחבל.
מצד שני, יש טופר.
אורלנדו בלום?
בטח היה איזה שחקן ניצב שהשתתף רק בסרט טיטאניק
זה גם מה שאני חשבתי
אבל מסתבר שהוא שיחק ב"שר הטבעות" או משהו כזה, והיו לזה עוד 2 המשכים שהצליחו לא רע…
לא, אורלנדו לא השתתף ב'טיטאניק'
מה ששלוש התכוון זה שאם היה ניצב שהופיע אך ורק ב'טיטאניק', הסרט הכי מצליח אי פםע, אז הוא השחקן המצליח ביותר בעולם מבחינת הכנסות ממוצעות לסרט.
השאלה מה צריך לעשות כדי להיחשב ''שחקן''
לטעמי, צריך לפחות עמוד בימד"ב.
אבל בדקתי, והנה לפניכם אלן או'בראיין:
http://www.imdb.com/name/nm0639333/
ששיחקה ב"טיטאניק" בתפקיד "אשה קפואה עם תינוק" וזה הסרט היחיד בו הופיעה.
וגם דון לינץ', שלדמות שלו ב"טיטאניק" יש אפילו שם:
http://www.imdb.com/name/nm0528278/
או סמנתה האנט, שהייתה בלהקה שנגנה על הטיטאניק:
http://www.imdb.com/name/nm0402624/
וכמובן, ריס פ. תומפסון השלישי, ששיחק "ילד אירי קטן":
http://www.imdb.com/name/nm0859809/
אורלנדו הביתה!
אני הייתי מגדירה אותם כניצבים, לא יותר.
נהוג להבחין בין
Extra ל-Featured Extra.
אקסטרא (או ניצב) הוא כל מי שמופיע ברקע, ללא שם, ללא טקסט וללא זמן מסך שמדגיש את קיומו באופן מיוחד.
פיצ'רד אקסטרא הוא באמצע בין שחקן לניצב, ובדרך כלל זוכה לזמן מסך או שורת דיאלוג או התייחסות ממישהו או משהו בפריים.
למשל, ב"איש על הירח", בסצינת האיגרוף, הבחור הג'ינג'י עם השיער הארוך שיושב בקהל באחת השורות האחרונות ביציע הוא אקסטרא.
ב"הלבוי", לעומת זאת, בסצינת הסאבווי, הנערה שזועקת ברגש אינסופי "החתולים שלי! החתולים שלי!" וזוכה לכך שהלבוי יציל את חתוליה, היא פיצ'רד אקסטרא.
בגדול, אם הבנאדם מופיע בכתוביות הסיום עם כותרת כלשהי ("נערה עם חתולים") או שם ספציפי – סביר להניח שהוא נופל תחת פיצ'רד אקסטרא.
יופי, אז הם פיצ'רד אקסטרא. אבל לא שחקנים.
לא הבנת אותי
מה שניסיתי לומר זה שפיצ'רד אקסטרא הם יותר שחקנים מאשר ניצבים. יש להם טקסט, ההופעה שלהם דורשת יכולת משחק, הליהוק שלהם עובר אישור של הבמאי, שאף מדריך אותם בעצמו באופן אישי, אם התפקיד שלהם דורש זאת.
גם אקסטרא רגילים הם שחקנים.
והם צריכים לדעת לשחק ולהגיב, ולעשות קונטיניואיטי כמו שצריך, והכל. ככה הם מתקדמים להיות פצ'רד אקסטרא.
רק הערה;
הבמאי בקושי מדריך את השחקנים בסרט (לא הכוכבים הראשיים. אלו שעושים תפקידים קטנים שהם לא קמיאו) אלא במקרים בהם הוא יורד לסט כדי לשאול "אה, למה עשית את זה?" (מלים אחרות ל"זה לא מה שרציתי. איך לא קראת את המחשבות שלי לבד?"), או כדי להסביר לשחקן איך *בדיוק* הוא רוצה שסצינת האהבה תיראה (יש הצצה יפה לקטע הזה במלהולנד דרייב).
או בסרטי סטודנטים ואינדי מסויימים, שם גם הבמאים מנסים לביים, לרב ללא הצלחה.
בקולנוע במאים הם לא במאי שחקנים, בניגוד לתאטרון.
באמת?
אז איך בעצם הם יודעים מה לעשות?
הם קוראים את התסריט, עושים מה שהם רוצים, וכל עוד הם לא חורגים משמעותית ממה שהבמאי רצה, הוא מאשר את זה?
ומה לגבי השחקנים הראשיים?
האמת היא
שהם קוראים את התסריט ועושים באודישן מה שהם מוצאים לנכון, והבמאי בוחר אותם על פי ההופעה הזו.
וכן, שחקנים מצופים לעשות את עבודתם בדיוק כמו שצריך. כמו שאת לא מסבירה לשולחן או לכוס יין את תפקידם, ככה את לא מסבירה לשחקנים בסרט. (כמובן שיש יוצאים מן הכלל, ע"ע וודי אלן, ששם לב גם לאקסטרות הכי זוטרים).
ואם תשימי לב, תגלי שמרבית הסטארים שוכרים מאמן משחק לתפקידים שלהם. לפחות לגדולים. וזה בדיוק מהסיבה הזו. הם עובדים עם המורה לא כי הם לא חושבים שהם שחקנים טובים מספיק, אלא כדי לקבל בימוי לתפקיד שהם עושים.
אני יודעת שזה נשמע מוזר, במיוחד למי שבא מרקע תאטרלי כזה או אחר (בכללותם כיתות משחק, במיוחד בישראל). אבל כן, ככה זה פה.
אגב, בהמון מקרים הבמאי בכלל לא נמצא על הסט, כי אם בקונטרול בוט, ומשם הוא מחלק את ההוראות שלו למי שצריך.
הא?!
מאיפה בדיוק הבאת את ההצהרה הזו?
יש במאים ויש במאים. יש במאים שהם במאי שחקנים דגולים, יש כאלה שהם יותר ויזואליים, ויש כאלה שכוחם בשניהם. כנ"ל גם בנוגע לתיאטרון.
ואקסטרא רגיל הוא לא בהכרח שחקן. אם הוא עומד בשורה ה-20 של המון זועם הוא לא צריך לשחק, אלא רק לזוז כשאומרים לו.
ברור שיש במאים ויש במאים
אבל במאים מהסוג שמדריך את השחקנים שלו בתעשיית הסרטים, הם בגדר "יוצאי דופן".
יש במאי שחקנים (ככה אפילו קוראים להם. "במאי שחקנים", כדי להפריד) ויש במאי סרטים.
זה לא אומר שאלו שמביימים שחקנים (למשל וודי אלן, או אלן בול וסם מנדז) לא שמים לב לוויזואליה, אבל הם בהחלט נדירים בנוף ההוליוודי.
כמובן, יוצאים מן הכלל לרב הם סרטי סטודנטים, וכאמור, סרטי אינדי מסויימים. אבל מה שנחשב חלק מהתעשייה ההוליוודית לרב פועל כך;
אתה עושה אודישן, אם נבחרת סימן שהעברת באודישן שלך את הרוח שהבמאי חיפש, ועכשיו תפקידך הוא לשחזר את זה בסרט, בכל סצינה שאתה מופיע בה.
תני לי בבקשה
סרט אחד בימד"ב שמופיע בו קרדיט ל"במאי שחקנים".
נדמה לי שהיא התכוונה
לומר שכך הם מכונים בתעשייה. וזה נכון – יש במאים שנחשבים לבמאי שחקנים באופן מובהק יותר מאשר אחרים. אך מעולם לא שמעתי על במאי רציני (שוב, להבדיל מפקיד) שלא עובד עם השחקנים שלו בדיוק כמו שהוא עובד עם הצלם שלו, אם לא למעלה מכך.
אז מה עושה במאי סרטים?
את יודעת,
דואג שכל שאר האנשים יעשו את מלאכתם. שהמערכת תעבוד. דואג לחזון הוויזואלי. עובד על הסטורי בורד ומחליט מאיזה זוויות לצלם (או מסביר לצלם מה הוא רוצה שיראו, ומוודא שהצלם אכן תפס את הזווית הנכונה). מפקח על התאורה וכדו', ומוודא שהכל מתקיים לשביעות רצונו הכללית, שיש מספיק טייקים.
חסרה עבודה לבמאי?
שאלה אחרת;
מישהו פה ראה פרויקט גרינלייט 2? עם אפרם וקייל?
אם תסתכלו טוב תראו שכל אנשי המקצוע שעבדו אתם, חשבו שהם מאוד לא מקצועיים (אם כי, הם לא עשו עבודה רעה מדי). הניסיון שלהם לשלוט על כל אספקט בסרט במובן של לעשות את העבודה עצמה (הם במאים, מאפרים, מלבישים, מוצאי סטים, שחקנים, עורכים, תסריטאים ומה לא?). הצורה בה הם עבדו עם השחקנים גרמה להרמת גבות מצד השחקנים והאולפן גם יחד.
ואם תסתכלו באמת טוב, תראו שסביר להניח שבמקומם, אתם הייתם עושים את אותן הטעויות. פשוט מפני שהם חוזרים על כל ההנחות השגויות שיש לאנשים מחוץ לתעשיה על התעשיה.
(אגב, אני החזקתי באותן הדעות המוטעות לפני שיצא לי להכיר את התעשיה יותר, ולהסתכל עליה בעיניים בוחנות ומבינות יותר. ובינתיים רוב רובו המכריע של הידע שלי הוא תאורטי בלבד – אבל הוא ידע מאנשים שחוו על בשרם ויודעים מה הם מדברים).
בבקשה ממך, תני דוגמאות לבמאים שעובדים ככה.
מעולם לא שמעתי על אף במאי, *אף* במאי, שרכש לעצמו שם ואינו סתם פקיד של האולפן שצועק אקשן, שאינו מתעסק עם השחקנים שלו. אלא אם הוא ג'ורג' לוקאס.
ולא, שחקן הוא לא כמו כוס או שולחן. בדיוק כפי שצלם או מעצב אינו כוס או שולחן. הוא בנאדם, ויש לו מגוון יכולות שאין לחפץ דומם, ועל כן צריך לנתב אותו. מה בדיוק ההגדרה של במאי לדעתך, אם לא להדריך *כל* אחד מאנשי הצוות שלו, ממעצבת התלבושות ועד השחקנים? נכון ששחקן נבחר עפ"י האודישן שלו או תיק העבודות שלו, אבל זה לא אומר ששם נגמר התהליך האומנותי. שם רק מונחים היסודות שלו. וכאמור, תני שמות אם יש לך דוגמאות שונות.
כדי לחדד – האם לטרי גיליאם, אולי אחד הבמאים הויזואליים ביותר שקיימים על הפלנטה הזו, היית קוראת "במאי שחקנים"?
או קיי, הנה הבעיה;
אני יכולה לנקוב בשמות של אלו שדווקא *כן* מדריכים את השחקנים שלהם, מפני שאלו הנדירים יותר (יותר קל למנות את מה שיש פחות ממנו) ומפני ששחקנים שעבדו אתם ואתם דיברתי, הזכירו אותם לטובה כיוצאי דופן.
אבל אני מבטיחה לברר לך. טוב?
ותודה על ההסבר לדגאדום. אכן זו היתה כוונתי. חשבתי שזה די מובן מאליו.
אגב, לא אמרתי שהבמאים הרגילים הם פקידים של האולפן. חלילה וחס. הם פשוט מתמקדים בדברים אחרים. הצלם, למשל, הוא די עושה דברו של הבמאי. זה כמו הבנאי לארכיטקט, או הנגר למעצב הפנים. הם "מוציאים לפועל" את החזון האמנותי, כי הם אומנים על מלאכתם (בניגוד לבמאי שהוא אמן, לא אומן).
ברב הכתות למשחק מול מצלמה הדבר הראשון שיגידו לך זה תשכח מהנחיות שהן לא בלוקינג. כלומר מה הmotions של הסצינה שלך. איפה אתה זז, באיזה סימן אתה צריך לפגוע וכן הלאה. לפעמים יתנו לך הערה מעורפלת כמו "בסצינה הזו אתה משחק מישהו חסר ביטחון שיודע על מה הוא מדבר", או איזה אוקסימורון מטומטם אחר. וחס חלילה שלא תיגש לבמאי לשאול אותו, כי אז אתה מפוטר על המקום.
תראה, בוא ניקח לדוגמה סרט כמו החוש השישי; אני לא יודעת אם שמאלאן נחשב לבמאי שחקנים או לא, אבל נניח שהוא לא. בסרט כזה, ייתכן שברוס והיילי יקבלו הנחיות כלליות. אבל האמא, כל אחד משיירת המתים, אשתו של הפסיכולוג, הבחור שעובד אתה -אינספור אנשים שהתפקיד שלהם היה איפשהו בין פיצ'רד אקסטרא לשחקן בתפקיד בינוני עד קטן, נראה לך שהבמאי עובד אתם?
בסרטים *אין* חזרות.
מיוזיקלס כן, אבל סרטים של ממש?
בקושי.
אתה מגיע בבוקר, אם יש לך מזל, פוגש את הפרטנר שלך לפני הסצינה. אם הוא שחקן גדול, אתה פוגש את הstand in שלו (מישהו באותו גובה, צבע עור ושיער, משקל וכדומה. כמו השניים מסרט הפורנו ב"אהבה זה כל הסיפור"). מסבירים לכם את הבלוקינג, בעיקר כדי להתאים את התאורה וכאלה, ואז יש "חזרה יבשה" ומייד לאחריה מצלמים. אם בחזרה היבשה או באחד הטייקים עשית משהו לא בסדר, אז ייגשו אליך.
השאר זה אחד מהמיסקונספשנס הכי גדולים של עולם הקולנוע. מייד אחרי זה שגורס שכל טייק צריך להיעשות בצורה שונה לגמרי, ושטייקים נוספים נועדו לשפר את ההופעה של השחקן.
אני מוכן לקבל שהבמאי לא מדריך אקסטרות
ואולי אפילו לא פיצ'רד אקסטרז. אבל לחשוב שאף שחקן חוץ מצמד השחקנים הראשיים לא יקבל הוראות והנחיות מהבמאי? כלומר, שלאורך צילומי 'החוש השישי' שמלאן לא נתן אף משפט של הדרכה לטוני קולט? שטויות. להדריך את השחקנים זה תפקידו העיקרי של הבמאי.
בכל היקר לי שעניתי על זה!
ואפילו לא קיללתי או השתמשתי במלים לא יפות. אז איפה התגובה שלי?
(אם כי, מבט קצר על שלך מעלה ש*אתה* החלטת לערוך את התגובה שלך ולהשמיט קטעים ממנה, מה שכנראה מחק אוטומטית את זו שלי).
אז אני אסביר שוב;
במאי תאטרון, תפקידו העיקרי הוא להדריך את השחקנים.
במאי קולנוע, תפקידו הוא (בין היתר) לבחור את השחקנים שהצליחו לקלוע לחזון שלו הכי טוב (מקסימום, באודישן אם הוא רואה פוטנציאל, הוא עשוי לזרוק לך הנחיה כזו או אחרת כמו "טוב, אבל עכשיו תשחק את זה כאילו זו קומדיה" נניח).
ולא, השחקנים הם לא העיקר. אפילו הכוכבים לא מקבלים הדרכה באמת.
למה לדעתך דיאן ליין שכרה לעצמה אקטינג קואץ' על תפקידה ב unfaithful?
אם הבמאי היה מדריך אותה, שהרי זהו תפקידו, בשביל מה לה לזרוק חלק נכבד מהמשכורת שלה על במאי פרטי?
וזה, אגב, לא משהו שרק דיאן ליין עשתה רק בסרט הזה.
לרב הכוכבים הגדולים יש מדריכים כאלה.
כריזמה קרפנטר (לא שחקנית גדולה, יט שחקנית בפריים טיים בטלוויזיה) מדברת על כך בקומנטרי אחד מהסדרה אנג'ל. היא ממש מספרת על האקטינג קואץ' שלה, שעובד אתה על כל פרק ופרק, כל סצינה בגילומה.
למה היא צריכה אקטינג קואץ' כשיש במאי?
לא, לא כי היא חרא שחקנית. רק בגלל שהבמאי *לא* מתעסק עם השחקנים.
אלא אם הם בתאטרון.
תשובה אחרונה בנושא מצידי, אני חושב
א. באמת מחקתי תגובה של עצמי כמה שניות אחרי שהיא פורסמה, אבל מסתבר שכבר הספקת להגיב עליה. אני מתנצל על זה.
ב. אוקיי, אז ראית כמה דוידים ושמעת כמה קומנטריז – ואף פעם לא שמת לב לקטעים האלה שבהם הבמאי אומר לשחקנים "יותר מהר" או "יותר לאט" או "תעשה עכשיו ככה" או שהשחקן אומר בקומנטרי "לפני שהסצינה התחילה הבמאי ביקש ממני לחשוב על סבתי המתה"? הכל קונספירציה של במאים כדי שנחשוב שהם מביימים, כשלמעשה תפקידם הוא להכין קפה?
ג. למה דיאן ליין שכרה מדריך משחק? אין לי מושג. אולי כדי לשחק טוב יותר? זה לא קשור לעבודתו של הבמאי ולא בא להחליף אותה. במאי, בניגוד ל-Coach, רק יגיד לדיאן מה הוא רוצה שהיא תעשה. זה לא תפקידו ללמד אותה לעשות את זה.
ד. אני לא מתכוון להמשיך להתווכח איתך. ניסיון העבר מוכיח שזה לא יוביל לשום מקום. אבל בפעמים הבאות שבהן את מתכוונת להשמיע הצהרה מפוצצת שעומדת בסתירה לכל המוסכמות המקובלות (כגון "הירח למעשה עשוי סלרי" או "במאים לעולם אינם מביימים"), תזכרי שחובת ההוכחה היא עלייך.
וזה בגלל
ש"הירח עשוי גבינה" זו כבר חצי מוסכמה.
יכול להיות שיש פה אי הבנה
לגבי מה זה אומר "להדריך שחקנים"?
הקואץ' נשמע לי כמו מישהו שעוזר לשחקן להתכונן לקראת הסצינה, כדי שהוא ייתן בפעם הראשונה משהו ראוי. כמו סוג של מורה או מדריך.
ואילו הבמאי, עד כמה שהבנתי, אמור לראות אם הוא עושה את זה בסדר, על פי חזון הבמאי, ואם לא אז הוא נותן הערות.
בערך כמו מורה לכתיבה יוצרת, לעומת עורך של ספר. לא ככה?
כן, בגדול.
עם הקואץ' השחקן עובד לפני הצילומים, כמו שהוא היה עובד עם במאי לפני ערב הבכורה של ההצגה.
אם משהו לא מסתדר לבמאי של הסרט, הוא יתן הערות.
אבל שוב, לרב זה "רגע, למה עשית את זה ככה?" אחרי שהשחקן עושה משהו, ולא "אוקיי, את הסצינה הזו אני רוצה שתשחק ככה וככה."
אללי
מיקה, כמות הקארמה הרעה שהפצת בהודעה הזו, מבלי כוונה, עוד תחזור אלייך באיזה אודישן או משהו. אני לא יודע אם יש לך מושג כמה יוצרים הצלחת לדרוס בהכללות הפשטניות שעשית לגבי בימוי תיאטרון וקולנוע, וברמיזה גם על בימוי טלוויזיה.
אני לא חובב תיאטרון גדול, אך ראיתי כמה הצגות בחיי, וכמה מחבריי ומכריי עובדים או עבדו כשחקנים במיטב התיאטראות בארץ. אחד מהם הוא אפילו במאי. נשמע לי כאילו אני כותב את המובן מאליו, אך במאי תיאטרון, בדיוק כמו במאי קולנוע, שולח ידו גם בעיצוב הסט, התלבושות, הפסקול, התאורה וכל היבט אחר של היצירה שהוא מרגיש כשיר לטפל בו. בדיוק כפי שבמאי קולנוע מטפל בשחקנים בנוסף לכל שאר האלמנטים שיש לו נגיעה בהם.
עלה בדעתי שאולי הדיעה שלך על הנ"ל התקבעה בשל היותך שחקנית, אשר (אולי, זו רק השערה) לא חוותה את התהליך מהצד השני.
תהליך העבודה על יצירת תיאטרון ויצירת קולנוע הוא מאוד שונה. בתיאטרון ההצגה חייבת להיות רציפה, ועל כן יש חשיבות אדירה לחזרות ולאיכות רציפה של המשחק, ומוקדש לכך הרבה מאוד זמן בנפרד מכל אלמנט אחר. בקולנוע לעומת זאת הסרט מורכב מפיסות קטנות, ועל כן אפשר לבנות כל פיסה על המקום, בזמן הצילומים עצמם.
על כן, דיי הגיוני שדרך עיניו של שחקן יכול להיווצר הרושם שבתיאטרון הבמאי מקדיש לשחקן המון זמן, בעוד שבקולנוע הזמן שהבמאי מקדיש לו מתחלק עם הזמן שהוא מקדיש לשאר המחלקות. אך זה רק למראית עין – במאיי תיאטרון עובדים עם שאר המחלקות בדיוק כפי שהם עובדים עם השחקנים, אלא שלרוב הם עושים את זה בישיבות ומפגשים הרחק מעיני השחקנים. ומרגע שהמסך עולה, כל מה שקיים זה שחקנים. אך בקולנוע מרגע שצועקים אקשן יש עצירות ועיכובים ותיקונים בהלבשה והזזת פנסים ומה לא, ונראה לפעמים כאילו השחקן מהווה את האחרונה שבדאגות. אך אם מנסים לכמת את זה בהשוואה לתיאטרון, ההבדלים מאוד מצטמצמים. בכל המחלקות מושקע אותו זמן, הוא רק מתחלק בצורה אחרת בקולנוע מאשר מבתיאטרון.
לגבי אקטינג קואץ', עצם קיומם לא בא על חשבון הבמאי. הם יכולים לשמש כהדרכה ראשונית וכסאונדבורד, הם יכולים לעזור להוציא דברים באמצעות טכניקה, הם יכולים לעזור לשחקן להביא עצמו למה שהבמאי ביקש ממנו, הם יכולים לעזור לו אפילו במשימה פרוזאית כמו שינון הטקסט. הם עוזרים להביא את השחקן להופעה הכי טובה שהוא יכול להגיע אליה כשהוא כבר ניצב בפני הבמאי. אך אם בשלב הזה הבמאי ידרוש מהשחקן לשנות את ההופעה שלו – לקואץ' אין מילה.
והדוגמא שהבאת מסדרת טלוויזיה לא כל כך רלוונטית, כי דווקא בסדרות טלוויזיה יש לפעמים את ההפרדה הזו בין בימוי ויזואלי ובין בימוי שחקנים. זה קורה בעיקר בסדרות שהדרייב שלהן נובע מהשחקנים שלהם. שוב, תלוי בסדרה. אך בהכללה גסה, בסדרות טלוויזיה יש יותר תהליך של "סרט נע" מאשר בקולנוע, שעדיין נחשב לרוב כמדיום אמנותי "גבוה" יותר.
שתדע לך שרצים פה הימורים
מתי תישבר ותעבור לתגובות פחות נחמדות.
מגניב
רק שתדעו שאני מוכן לקבל שוחד כדי להטות את התוצאות לטובת המרבה במחיר. אני אסתפק גם באחוזים.
או קיי, הנה בעיה;
מעניין אם סטנלי קיובריק היה מסכים איתך לגבי מספר ותוכן הטייקים…
זה שיש גאונים אקסצנטריים זה לא סותר את הכלל.
תפקידם של טייקים, ויהיו אלו רבים מספור ככל שיהיו, הוא לאפשר כמה שיותר זוויות צילום.
וכל הזוויות האלה, זורה חומד, חייבות אחר כך להיראות כאילו הן כולן חלק של אותו הפזל.
אחרת זה לא עובד בעריכה.
כן כן
אני יודעת למה מצלמים טייקים שונים של אותה סצינה מזויות שונות. אבל זו לא אותו סיבה בגללה מצלמים את אותה סצינה מאותה זוית 125 פעמים.
חשבתי ש''גאונים אקסצנטריים'' די מכסה את העניין.
אוקי, אוקי. עצרי.
אנחנו מתקרבים פה למשהו די דומה לדיון על כתיבת תסריט, שגם בו היית מאוד דוגמטית, מאוד שמרנית ומקובעת בגישה שלך, וביססת את רוב הטענות שלך על "מיקצועיות".
וכמו שבדיון ההוא הפואנטה בסופו של דבר הייתה שבתוך ה"מיקצועיות" הפורמליסטית והדוגמטית הזו יש בעצם הרבה מקום לתימרון והרבה אופציות וטכניקות שונות, כך גם כאן.
הצלם הוא לא כמו הבנאי לארכיטקט. אם כבר, דווקא בסרט סטודנטים זה יהיה נכון, אך לא כך בתעשיה המקצועית. ושוב, תלוי בבמאי ותלוי בצלם, אך במערכת שמתפקדת היטב, לצלם יש הרבה אינפוט לגבי הויזואליה של כל סרט. תשווי סרטים של גיליאם שצולמו עם רוג'ר פראט לסרטים שלו שצולמו עם ניקולה פקוריני. וחכי שיצא "האחים גרים" שצולם ע"י מישהו שגיליאם לא רצה לעבוד איתו והיה הנחתה של האולפנים (הצלם של "אקסמן"), אני מבטיח לך שזה יורגש בסרט. או קחי סרטים של וודי אלן שצולמו ע"י קרלו די פלמה וסרטים שלו שצולמו ע"י גורדון וויליס. אפשר להבדיל בינהם מהפריים הראשון. מצטער על הניימדרופינג, אבל מה שאת טוענת פשוט אינו נכון. ורק כדי להשוות את ערימת הצ'יפים שעל השולחן לזו שלך, אוסיף שגם אני מתבסס על חוויות שלי ושל חברים מסטים מקצועיים.
יתרה מזאת, טענת שהצלם הוא אומן ולא אמן. זה ממש לא נכון – לצלם, שהוא אמן לכל דבר, יש סוללה שלמה של אנשים עושי דברו, אשר *הם* אמונים על הצד הטכני. הוא יושב על כסא לצד הבמאי ומסתכל במוניטור, ויחד הם בונים את הפריים. כנ"ל לגבי המעצב – יש לו צוות בנייה שלם שעושה את העבודה בתכל'ס. העיצוב עצמו הוא תהליך יצירתי, ולא רק קבלת פקודות מהבמאי.
הלאה. בסרטים יש חזרות. חד וחלק, מנסיון שלי, מעדויות של חברים, מראיונות של יוצרים ושחקנים וממה שלא תרצי. שוב, בפעם המיליון, תלוי בסרט, תלוי בבמאי, תלוי בשחקנים. אבל חזרות יש. ברור שרק עם השחקנים הראשיים והמשניים ולא עם הפיצ'רד אקסטרא, שאכן מגיעים רק ליום צילום ונזרקים ישר למים, אבל יש.
בחלק מהמקרים הן מתקיימות במשך תקופה לפני הצילומים. במקרים אחרים הן מתקיימות על הסט בזמן הצילומים. לפעמים החזרות מצולמות, למקרה שיהיה רגע מעניין או אם יש לחץ זמן, אך זו עדיין "חזרה מצולמת" ולא טייק. ולא מזמן נכחתי על סט שבו השחקנים אפילו נשארו אחרי כל הצוות לאחר סופו של יום צילום כדי לערוך חזרות לקראת הסצינה המורכבת שיועדה ליום שלמחרת.
החוקים שאת מביאה פה הם אולי גיידליינס נחמדים במקרה הטוב, או קשקוש מופרך במקרה הרע. אולי מאחר ואת מגיעה לתחום מהכיוון של משחק (כך הבנתי) הכינו אותך לגרוע ביותר, וטוב שכך. אך זה לא אומר שכך זה עובד תמיד.
לגבי טייקים – זה כבר באמת תלוי בגישה של כל במאי וכל שחקן, ולא חסרות דוגמאות לכאן ולכאן.
או, עכשיו זה נהיה דיון.
אני מסכימה עם כמעט כל מה שאמרת, בפרט עם ההשוואה לדיון בנושא התסריטים. מובן מאליו שיש יוצאי דופן, שיש שיטות עבודה שונות, וכו' וכו'. אבל התפישה שבמאי קולנוע עובד עם השחקנים שלו ומדריך אותם היא תפישה שגויה, שנפוצה בקרב הציבור.
אני אתייחס פה גם למה שאמרת לעיל על במאי תאטרון ובמאי סרטים יותר למעלה. לדאבוני, אני אאלץ לצטט ציטוט חופשי מהזיכרון ולא יכולה לקפייסט.
המקום היחיד בו חלקתי על הדברים שאמרת היה עניין השוואת הקולנוע אל מול תאטרון.
כמובן שבמאי תאטרון מתעסק עם דברים מעבר לבימוי שחקנים. הוא מתייחס לתפאורה ולתלבושות ולתאורה ולעניינים טכנים נוספים ואחרים. אבל לא בכדי תאטרון מכונה "מדיום של שחקנים", בעוד קולנוע הוא "מדיום של במאים". העניין הוא, שבתאטרון יש הרבה פחות אספקטים לעבודה (ואני מוציאה מהכלל מחזות זמר, למרות שגם במחזות זמר יש פחות עבודה מאשר בסט של סרט).
בקולנוע, האואבר, יש לבמאי הרבה יותר תחומים להשתלט עליהם. ונשגב מבינתי איך מישהו מצא בדברים שלי זלזול כלפי במאי קולנוע, או רמיזה שתפקידם מסתכם בהכנת קפה. אחר כך עוד אומרים לי שאנשים קוראים מתוך ההודעות שלי רק מה שהיה בהן… וול, רייט.
נחזור לעניין;
אתה צודק. נסחפתי עם אנלגוית הצלם/בנאי. לצלם באמת יש יותר קרדיט מכך. למעשה, בשנים האחרונות הוא השתדרג מצלם לבמאי הצילום. ומאה אחוז בצדק.
אני חוזרת בי.
יחד עם זאת, בהיותך בקיא בתעשיה (ושוב, אנא עשה את ההפרדה בין התעשיה בהוליווד לתעשיה בארץ, שכן את זו בארץ אינני מכירה כמעט בכלל) מי כמוך יודע שהבמאי בכלל לא נמצא על הסט הרבה פעמים, כי אם בתא הבקרה. ומספר הפעמים בהן נצעק "קאט!" באמצע של סצינה ולא בסיומה, הוא נדיר למדי, בניגוד לדיעה המוטעית הרווחת. ישנה אפילו טכניקת צילום סצינות מבלי עצירה *בכלל* של השחקן, אלא השחקן עושה את הסצינה, מסיים אותה, חוזר לנקודת ההתחלה, וממשיך לעשות הכל שוב ושוב, עד לרגע הקאט.
בשורה התחתונה, על אף שההכנה הזו היא מוקצנת במידה מסוימת, והמציאות הרבה פחות נוראה והרבה יותר גמישה, עדיין הגיידליינס הם כאלה.
הבמאי מדריך את השחקן בזמן האודישן, אם בכלל. נלקחת לתפקיד בסרט על סמך אודישן – סימן שמה שעשית באודישן הוא מה שרוצים לראות. זה הכל.
בזמן שעושים את הבלוקינג ניתנות לשחקנים ה"הוראות", שהן בשום פנים ואופן לא ניתנות להשוואה להוראות בימוי ששחקן בתאטרון יקבל, ואז יש חזרה (כמעט תמיד זה "חזרה" ולא "חזרות", ויחי ההבדל), שאכן, לעתים אף היא מצולמת, אבל לא נספרת בסלייט.
הדבר האחרון כרגע בנושא הזה תהיה הערת אגב;
לא בכדי באוניברסיטאות שמכבדות את עצמן יש הפרדה בין לימודי בימוי לקולנוע, ולימודי בימוי לתאטרון. העבודה היא פשוט שונה בבסיסה, בדיוק כמו שמשחק על במה ומשחק מול מצלמה שונים זה מזה שנות אור.
תפיסות מוטעות
שתי הסיבות העיקריות לכך שתיאטרון נחשב למדיום של שחקנים יותר מאשר קולנוע הן:
• מבחינה היסטורית, התיאטרון התחיל מאנשים עם מסיכות. שאר האספקטים – עיצוב, איפור, תלבושות, תאורה, פסקול, פעלולים – נוספו עם השנים. אך המשחק נותר בלב העניין, לפחות ברמה הסמלית. קולנוע לעומת זאת הוא מדיום צעיר שהתחיל כאשר כל התחומים שמסביב למשחק כבר היו מפותחים למדי, והם כולם נכחו בקולנוע כבר מהסרטים הראשונים. ועל כן המשחק לא נצרב בתודעה בתור מאפיין בולט בקולנוע באותה רמה כמו בתיאטרון (ויחד עם זאת, שימי לב לכך שבקרב הציבור הרחב קולנוע זה שחקנים, לא במאים. כמה אנשים מכירים את השם טרי גיליאם? וכמה מכירים את ג'ף ברידג'ס?)
• בתיאטרון המשחק הוא רציף, השחקן עובר טרנספורמציה מוחלטת למשך פרק זמן ארוך והמשכי, והאפקט על הצופים יותר ברור ומורגש מאשר בקולנוע, שעשוי מקטעים-מקטעים.
או במילים אחרות – תיאטרון נחשב כמדיום של משחק יותר מאשר קולנוע בעיקר כי כך הוא התקבע בתודעה, בעקבות נסיבות היסטוריות ובעקבות חוסר היכרות של הציבור עם תהליכי העבודה על מחזות וסרטים. כל קשר של התפיסה הזו למציאות הוא קלוש ביותר (אגב תפיסות מוטעות שהושרשו בקרב הציבור הרחב).
בעניין אחר, ברור שיש הבדלים בין התעשיה בארץ ובין התעשיה בחו"ל, אך בכל מקרה, את רשמיי ביססתי דווקא על הפקות אמריקאיות ואירופאיות (כמו "הלבוי" ו"אוליבר טוויסט" לדוגמא).
לא לחלוטין
ראשית, אני מדברת על "נתפש" בעיני אנשים מהתחום, לא בעיני הציבור. בעיני הציבור קולנוע זה טום קרוז וניקול קידמן. הק, בעיני הציבור משחק זה "להיות כוכב קולנוע", ובוי או בוי כמה שזו הנחה שגויה.
בין השחקנים שהתנסו גם בבמה וגם במצלמה, קולנוע וטלוויזיה נחשבים ל"עבודה", בעוד תאטרון נתפש כ"הנאה".
לא שזה לא כיף להיות חלק מסרט קולנוע, אבל עצם העבודה, בגלל האופי המקוטע וה-tedious (מילה בעברית מישהו?) שלה, היא מועקה מסוימת. במיוחד בגלל שעדיין צריך להוציא את כל הניואנסים הכי קטנים ורגישים, למרות המכאניות.
תאטרון הוא יותר הרפיה, משום שאתה נכנס לדמות ומשחק אותה, כרונולוגית ככל האפשר והוא רציף, כמו שאמרת.
אבל אני חושבת שההבדל הכי גדול נובע מכך שגם ללא תפאורה ותאורה מצוינת ובלי שום תלבושות מיוחדות או איפור – הצגה יכולה להיות מופתית, נפלאה ונהדרת. מה שחשוב הוא המשחק ורק המשחק.
בקולנוע, חלק מזה בגלל שניתן באמת לערוך כל הופעה אחר כך – ולהפוך הופעות טובות לרעות, ורעות לטובות וכן הלאה, וחלק מפני שפשוט אם התאורה לא טובה, והתלבושות לא בסדר, והצילום לוקה, והעריכה גרועה, והמוזיקה לא מאופסת, ואין סנכרון טוב וכן הלאה, יהיה המשחק משובח ככל שיהיה – זה חרא סרט.
אז מתוקף העניין מגיעה לכל המחלקות האלה לא פחות תשומת לב, בעוד השחקנים הם לא העיקר, הם רק "עוד כלי על השולחן".
ולגבי העניין האחר – אחלה.
חשדתי שכך מתוקף היכרותך עם המינוח "פיצ'רד אקסטרא". אגב, יש לך אולי שמץ מאיפה הגיעה המלה "סטטיסטים" לז'רגון הישראלי?
המילה שאת מחפשת היא ''מייגע''
והיא בהחלט במקום.
ושוב את עושה הכללות – הקאסט של "אוליבר טוויסט" למשל הורכב בעיקר משחקני תיאטרון, והרבה מהם אמרו שלהבדיל מהעבודה הקבועה והשגרתית שלהם בתיאטרון, צילומי הסרט היו כיף צרוף וחוויה ייחודית. ואגב, הם גם בדרך כלל תלו את זה בעבודה עם רומן פולנסקי, שעבד עם כל שחקן באופן צמוד.
יש לך נקודה טובה בכך שתיאטרון יכול להתקיים רק על משחק, וקולנוע לא, מעצם העובדה שמישהו צריך לכוון מצלמה מול השחקן ולהתחיל לצלם. אלא שלדעתי זה נופל לסיבה השנייה שמניתי לכך שתיאטרון מזוהה עם משחק יותר מאשר קולנוע – הרבה יותר קל להעריך את המשחק בתיאטרון, בעוד שבכדי להתרשם מהמשחק בקולנוע, חייבים לתפעל מערכת שלמה מסביב ולהיחשף גם לגירויים שהיא מציעה, דבר שמעט מעמעם את האפקט. בהקשר הזה מעניין מה את חושבת על סרטי "דוגמה 95", שניסו להקטין את הגירויים האלה ע"י סירוס החלטות של עיצוב, צילום, עריכה ופסקול, וניסו להשאיר משחק נטו במידת האפשר.
כמו כן, העובדה שמחזה יכול לעמוד על שחקנים בלבד לא הופכת את כל מה שמסביבם לפחות ערך. הצגת תיאטרון טובה יכולה גם להתבסס על ההנחה שהשחקנים הם רק עוד כלי (אלו ההצגות שאני באופן אישי אהבתי יותר).
(לגבי סטטיסטים – אין לי מושג)
תודה
לגבי פולנסקי – זה רק מוכיח את הטענה. יצא להם לעבוד עם במאי שחקנים, ולכן הם נהנו מהחווייה יותר. או לפחות, ככה אני רואה את זה (ולא הופתעתי לשמוע זאת).
יקירי, אני *מצהירה* שאני מכלילה. הרבה יותר נוח לחלק דברים לכלליים ויוצאים מן הכלל, ואז לדון ביוצאי הכלל באופן מדויק ופרטני אם רוצים. אני פשוט מאמינה שצריך לדעת את הכלל בשביל לשבור אותו.
על סרטי דוגמה 95 שמעתי רק כאן, ואני חייבת לציין שאני נגד הרעיון. כבן אדם, אני נמשכת הרבה יותר למדיום המצולם מאשר זה המוצג. תמיד הייתי כזו.
), וביכולת לייפות את הדברים מאוד קוסם לי.
משהו בהרכבה של הפאזל, בתשומת הלב לפרטים הקטנים (נו מה, אני מכורה אליהם
אני אוהבת ומעריכה יופי. זו אחת הסיבות בגללן הכי נהניתי מהארי פוטר השלישי. איזה סרט יפהפה ויזואלית!
אני חושבת שיש סיבה למה תאטרון הוא תאטרון, וקולנוע הוא קולנוע. ואני מאוד לא תומכת ברעיון של דוגמה 95, כפי שהובן לי משיחות שלכם באתר.
אני גם חושבת שהאמת המכוערת לא חייבת להתבטא בקמטים וכתמי פיגמנטציה, אלא עדיף שתהיה רעיונית, ותטפל בנושאים בעייתיים יותר. לא שאידיאליזציה של יופי היא לא בעיה, אבל אני בהחלט שייכת לסוג האנשים שחוטאים בה (ע"ע החזה של ז'ולי), כך שקשה לי לצאת נגד העניין מבלי לחוש קצת מתחסדת. ואני לא אוהבת להתחסד.
אפשר לשאול לאיזה הצגות התכוונת, והאם אנו מדברים על הצגות בארץ, או בחו"ל?
יוצא מן הכלל
כתבתי לך הודעה בפתיל שנמחק דקה לאחר שהתחיל, ומשהו אמר לי שההודעה הזו עוד תהיה רלוונטית גם אחרי המחיקה, ועל כן שמרתי אותה בצד. והנה הרמת לי להנחתה.
הגישה שלך ל"יוצא מן הכלל" תמוהה בעיני.
ההשקפה שלך על יוצאים מן הכלל בבימוי, כמו גם בכתיבה, דומה לכך שהיית אומרת שבין המספרים 1 ל-10 קיים רק המספר 6, וכל השאר הם יוצאים מן הכלל.
מה שאת עושה בעצם זה לקחת אופציה אחת מתוך רבות, להחליט שהיא-היא הנכונה ביותר, ושכל שאר האופציות הן בגדר יוצאות מן הכלל. למה? ככה. ואחר כך את מתפלאת כשלא מבינים אותך.
(זה כבר נחשב ללא נחמד?)
ב"דוגמה 95" יש הרבה פרטים, והרבה החלטות אמנותיות מורכבות – בואי נאמר שההחלטה שלא לעצב היא החלטת עיצוב, והויתור על ויזואליה הוא החלטה ויזואלית לכל דבר. זה כמובן דבר והיפוכו, ואחד מהדברים שעושים חלק מהסרטים הללו לכל כך מעניינים. אם מזדמן לך, תשמרי על ראש פתוח ותנסי את "החגיגה" או "האידיוטים".
תיאטרון – כאמור, אני לא חסיד גדול. ההצגה היחידה שאני יכול לומר עליה בשעת לילה שכזו שהותירה עלי חותם משמעותי היא "אשכבה" של חנוך לוין. אולי יש עוד, אך בואי לא נפתח על זה דיון, זה
לגמרי.
דווקא ניסיתי להעביר את הפתילון ההוא
לחלק אחר של הדיון. משום מה זה לא עבד.
למשל, בדוגוויל העדר התפאורה
הורס את הסרט, לא?
איך שאת מציגה את זה נראה שההבדל הוא כמו בין אלבום אולפן להופעה חיה, ובכל-זאת לא מצאתי מי שאומר שתפקידו של גיטריסט באולפן שונה מהותית מתפקידו של גיטריסט על הבמה, למרות החופש הגדול יותר (אלק. כמות החזרות לפני הופעה יכולה להיות מייגעת מאוד, ובהופעה של חצי מלהקות הענק אין *שום* חופש).
למשל, בדוגוויל העדר התפאורה
http://www.haayal.co.il/story_2181
מספיק לראות אפילו
רק את מאחורי הקלעים של סרט אחד, למשל שר הטבעות ולראות שגם פיטר גקסון, שאולי נחשב יותר לבמאי של אפקטים ולא של שחקנים, מדריך את השחקנים כל הזמן.
גם אני חשבתי על פיטר ג'קסון.
אבל הוא עשה כל דבר באופן אישי- כמו לטוס לסקוטלנד (מניו זילנד!) כדי לעשות לבילי בוייד (פיפין) אודישן.
אוקיי, עכשיו ברור איפה אי ההבנה
מיקה, כשאת אומרת "לעבוד עם השחקנים", ומשווה לתיטרון, יכול להיות שאת רואה לנגד עינייך את ערבי הסטפטיז הרגשי והדמע שמאפיינים קבוצות משחק, בעיקר צעירות ולא מקצועיות?
נראה לי שכל מי שלקח את הצד השני בדיון, חושב שכשבמאי אומר "תחשוב על סבתך המתה" רגע לפני הטייק או "את זה תבצע כאילו נורא כואב לך ברגל" כעבודה עם השחקן.
נראה לי מאוד מאוד לא הגיוני ששחקן נשכר לעבודה על פי מה שעשה באודישן, ולא מקבל יותר *שום* הדרכה. איך הוא ידע מה הוא אמור לעשות? יש דברים שאין שום דרך לדעת איך לבצע אותם לפי התסריט בלבד.
שמעתי שאיך קוראים לו, דארן ארנובופסקי?
הוציא עכשיו קומיקס שמבוסס על התסריט של המעיין, מישהו מעוניין להרחיב על זה?
והנה עוד קצת מידע שהצלחתי לסחוט
מחוברת הפריוויוז:
(לא ברור אם זה באמת אוגוסט, ואם כן אז האם הכוונה לקודם או לבא, או שזו סתם טעות כי כל החוברות\ספרים שהופיעו לידו אמורים לצאת לאור באפריל.)
מה שהייתי רוצה לדעת
זה מתי 'המעיין', הסרט, יוצא. הצילומים אמורים להיות בעיצומם(?) אבל בקושי שומעים על זה משהו (אולי מפחד לג'ינקס, אחרי מה שקרה בפעם הקודמת). אין טריילר, אין ידיעות מהסט, אין כמעט כלום חוץ מתמונה אחת ששוחררה, ולא מסגירה הרבה*
הסרט אמור לצאת מתישהו השנה, ואוגוסט נשמע כמו זמן סביר, אז זה סביר לגמרי שגם גירסת הקומיקס תצא באותו זמן.
מישהו יודע למה ואיך נפקד מקומו של ''מיליון דולר בייבי''?
בהקרנה שאני הייתי, חוץ מזה שמישהו כמעט מת, היה אולם מפוצץ. אבל באמת מפוצץ.
מזמן לא הייתי בכזה אולם מפוצץ.
זאת התופעה הרגילה
שסרטים שמוקרנים במעט אולמות עושים יותר כסף פר אולם (כלומר, האולמות מפוצצים אך מעטים).
אבל למה הוא מוקרן במעט אולמות?
הוא לא בעל פוטנציאל שובר קופותי?
כלומר, עם הבאזזז, והגולדן גלובס, והקלינט איסטווד והכל?
(וזה באמת, באמת, באמת סרט טוב)
הם חיכו עד שהוא יקבל
מספיק באזז ופרסים ואולמות מפוצצים לפני שישחררו אותו להפצה רחבה.
בעיה בהזכרת סיסמה
אני לא זוכר את הסיסמה, אז אני מכניס רק את המייל שלי וזה אומר ש-
הכניסה לחשבון האישי נכשלה.
שגית בהקלדת הכתובת ו/או הסיסמה.
כן, אבל
מתחת לשתי השורות האלה צריכים להופיע שלושה לינקים. אחד מהם הוא "קבל תזכורת לסיסמה בדואר אלקטרוני". לחץ עליו, והסיסמה תגיע אליך מיד (לפחות אצלי זה פעל עכשיו).
איזה כסיל, בור ועם הארץ הנני
תודה
מודם הזהב 2004
ברוכים הבאים לטקס הייחודי, הנוצץ והטרנסגלקטי ביותר בו נתקלתם עד כה. בשידור ישיר מאולפני נוניגר, אי-שם בתל-אביב, אנו גאים לשדר, בפעם הראשונה ברציפות, את טקס מודם הזהב 2004!
מהו טקס מודם הזהב? ובכן, זוהי התפתחות אבולוציונית טבעית של דו"ח מודמים שבורים (מבקרים חדשים שאינם יודעים מהו דו"ח מודמים שבורים מתבקשים לסור למילון האתר בהקדם) שנבעה מכורח המציאות הדורשת לעבוד, לעמול ולהתפרנס (תשאלו את בוב פאר) ואינה מאפשרת לנונין למצוא את הזמן לדו"חמו חודשי. הפתרון: אירוע נוצץ, חד-שנתי ומופרך, המתרחש בתפר הזמן שבין פרסי "דג זהב/דג מלוח" לבין האוסקר, ובו סיכום נושא פרסים של ההתרחשויות בזירת עין הדג בשנה החולפת.
בין השאר מחולק בטקס "מודם הזהב", שהוא מודם חדשני, בעל מהירות של 1.21 גיגהבייט לשניה, ממשק לכל מחשב ומערכת הפעלה שהתקיימו אי-פעם (כולל CP/M ואמיגה), פס ברוחב של גל צונאמי, ובדיקה אינטרקטיבית של תוכן המסוגלת לגלות אם במקום להוריד את הטריילר ל"סין סיטי" אתה מקבל בטעות סרטי פורנו ביתיים של אוזי אוסבורן, ולהתריע בפני המשתמש (אלא אם המשתמש התכוון להוריד סרטי פורנו ביתיים של אוזי אוסבורן. במקרה כזה, מודם הזהב משלים את ההורדה בשקט ואז עושה ריבוט למשתמש.)
בניגוד לטקסים אחרים, איכשהו קשה לאנ"ב (אגודת הנונינים בע"מ) להיות מרושעת ולתת פרסים לגרועים של השנה. לפיכך, גרוטאת הפלסטיק, שאינ יכולה להוריד אפילו קובץ טקסט משרת בחדר השני בפחות משלושה עשורים, תינתן רק בחלק מהקטגוריות, ורק כשיש מועמדים שזה באמת מגיע להם. בשאר המקרים, הגרוטאה תיתרם לעמותה לשיקום כלות בארון.
ושניה לפני שנתחיל, עוד שני דיסכלייזמרים שקיבלתי בהנחה מפסטיבל הדיסכלייזמרים בצפת: 1. כל הפרסים הניתנים כאן הם דעתו האישית, הפרטית והסובייקטיבית של הנונין ממש ברגע זה, ואינם מייצגים דעה של כל איש, אתר, יצור או ישות משפטית אחרת, או את דעתו של הנונין בכל זמן אחר שהוא. 2.עובדות, טענות, הוכחות וסימוכין הן חסרי ערך בניסיון לסתור דעות אלו, ולו בגלל שהן דעות בלבד.
== ביקורות==
את פרס מודם הזהב לטרנד השנה בתחום הביקורות ב"עין הדג" מקבל טרנד ה*אי-התחכמות*. נראה כי ב- 2004 הבינו באתר שתחכום נוטה לאכול את עצמו, ובחרו באופן מודע להימנע מביקורות "מתחכמות" גם בסרטים שממש מזמינים את זה. וזה היה די קשה השנה, כי דווקא היו לא מעט סרטי-גימיק פילוסופיים. אבל גונקל בחר במודע להימנע מביקורת בנוסח הסרט בפתיחה של "שמש נצחית בראש צלול" (מקום שלישי בכמות התגובות השנה); לונג ג'ון ויתרה על תעלולי הזמן והמקום בהם נקטה בביקורת על החלק הראשון של "קיל ביל", כתבה באופן נורמלי למדי את הביקורת על החלק השני, וזכתה למקום רביעי בטבלת התגובות; בביקורת על "אמריקן ספלנדור" (פינגווין), סרט היפר-מתחכם כשלעצמו, ההתחכמות נשארה בפתיחה ובסיום בלבד; ואפילו אותו נונין מעצבן, שנהג להתחכם כמעט בכל ביקורת, נמנע מכך ב"אני (לב) האקבי'ז", סרט שהתחכמות היא שמו האמצעי.
כמובן שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל, במקרה זה "אפקט הפרפר"(וגם שם מעיד שלמקו ש"עדיף להתמקד פחות בגימיק העתיק של צורת הכתיבה המבוססת על עלילת הסרט, ולהתרכז יותר בהבעת דעה עליו"), אבל אין ספק שהשנה עמדה בסימן הכלל הבהיר, If you want to write, write. Dont talk.
את פרס מודם הזהב לביקורת המוצלחת של השנה היה קשה מאוד להעניק, ולו בגלל שאין קשר ישיר ביו איכות הביקורת, איכות הסרט ומספר התגובות על הביקורת. מה גם, שבהעדר ביקורות מתחכמות "בסגנון הסרט" הבולטות מעל האחרות, הייתי צריך לבדוק אחת-אחת את הביקורות ה"סטנדרטיות" אח, קשים חייו של מדווח מודמים. אולי אני צריך לחזור לעבודה האחרת שלי, בתור גיבור-על. (ששש אל תספר להם הם עדיין לא מוכנים לזה [שתוק אתה! תמיד אתה מסרס את יכולתי לחשוב בעצמי {שתקו שניכם ותנו לכתוב דו"חמו! <סליחה, מודם הזהב>}])
אז איפה היינו? הביקורת של השנה. בהעדר כאלו שבלטו מעל כולן, החלטתי בסוף ללכת על ביקורות שהצחיקו, שעשעו או העשירו אותי (ושלא כתבתי בעצמי). בין המועמדים הסופיים היו הביקורות על "הנשכחים" (רד פיש), "מתנה משמים" (קיפוד), "אמריקן ספלנדור" (פינגווין), "סילביה" (אליק), "ללכת על המים" (דן ברזל), ו"הנוסע" (הכובען המטורף), אבל הזוכה, ללא צל של ספק, הוא הקוסם מארץ ים, שהציג בביקורת על "הנוסע השמיני נגד הטורף" את אחת הקטילות המשכנעות והמצחיקות ביותר בתולדות האתר ובכלל. לא משנה מי מפסיד שם, העיקר שהקוסם ניצח.
כמובן, גם בביקורות פחות מעולות ניתן למצוא מדי פעם פניני ניסוח נדירים ו/או ציטוטים מתוחכמים, שיכולים להוציא את המטבח בעין החורש מטוסטריו. כדי לא לקפח אותן, אספתי כאן זר שנינויות יוצאות דופן, שיכולות להוות בסיס איתן ל"ספר הציטטות העינדגי הגדול" :
 "רון פרלמן, שחוץ מאמו הורתו, אנשים היו מעדיפים שיישאר כבר מתחת לאיפור ולא יראה את פרצופו האמיתי" (קיפוד, הלבוי)
 "הסרט יכול לשמש כסם הרדמה מאוד יעיל לפילים, ואולי מכאן בא לו שמו"(פינגווין, אלפנט)
 "היומרה שלהם לעסוק בצורה מעניינת בשאלות על מהות התודעה, הזיכרון והקולנוע נותרת שטוחה כנייר אפייה וקולנועית כדוקטורט באוניברסיטת חיפה" (גונקל, שמש נצחית)
 לקרוא 'חיוך של מונה ליסה' לסרט עם ג'וליה רוברטס, זה כמו להעניק את השם 'סיפורה של לטאה' לסרט על גודזילה. (רד פיש)
 "הייתי אומר שהוא חי בסרט, אבל הוא באמת חי בסרט." (הקוסם מארץ ים, שבעה צעדים)
 "בהופקינס פשוט נכנסה רוחו של מורה להיסטוריה, אלה מהזן החצי-אוטומטי, שגם אם כל תלמידיהם יקומו ויצאו מהכיתה או יהפכו באחת לחזירי ים, ימשיכו לדקלם את החומר שהוכן מראש." (רד פיש, אלכסנדר)
 "באופן כללי נראית כאילו כיתה ד'3 עושה לה ערב כיתה על הטחול" (ארמדילו, רוק בבית הספר)
== תגובות==
אל תלכו החלק המעניין בטקס עוד לפנינו. הרי את עיקר רוחב-הפס תופסות לא הביקורות, אלא התגובות. כאן המדיום באמת דמוקרטי, ופתוח גם לכותבים עצלנים/פחות מקושרים/כאלה שרואים סרטים באיחור של שנתיים. מצד שני, קצת קשה יותר לעבור על כל הערמה ולתת פרסים, ולכן הבחירה תהיה אפילו יותר סובייקטיבית, ותתחשב בכך שממ"א כיסחה לי השנה את הצורה. ובכל זאת:
פרס מודם הזהב לביטוי החדש המשעשע של השנה הולך גם הוא לקוסם מארץ ים, על "מדד הגחליליות" לרמת השיעמום של סרט, אותו הגה בביקורת על "רקדנים". קוסם, אתה כנראה תצטרך לפנות את המדף שמעל המחשב המודמים האלה שוקלים טונה. לעומת זאת, גרוטאת הפלסטיק לביטוי החדש המעצבן של השנה הולכת לצירוף "סרט טוסטר", לפחות עד שמישהו יסביר לי מה זה, לעזאזל.
פרס מודם הזהב לטרנד השנה בתחום התגובות הולך ל"דיונים עמוקים במפתיע על נושאים רציניים". נכון, גם בשנים עברו אפשר היה למצוא פה ושם באתר דיונים מעמיקים על מערכת החינוך בישראל וכן הלאה, אבל השנה נדמה שאי-אפשר היה כמעט לשוטט באתר מבלי להגיע לדיון שלא היה מבייש גם את אתר האב הדידקטי, "האייל הקורא"; ולא זו בלבד, הדיונים האלו היו גורם עיקרי במיקום הגבוה של ביקורות מסוימית בדו"חמו השנתי. בדיונים על סרטים כמו "פרנהייט 9/11" (מקום 6 בדו"חמו) או "לאכול בגדול" (מקום 9) זה אמנם צפוי, אבל השנה נערכו דיונים רציניים וארוכים גם בביקורות על "האושפיזין" (דת ומדינה, מקום שני בטבלת התגובות השנתית!), "משפחת סופר-על" (פאשיזם וכן הלאה מקום שמיני ב- 2004, אבל יש לי תחושה שהוא עוד יתקדם ב- 2005), "שרק 2" (פמיניזם, מקום חמישי), "אני, רובוט" (גזענות ויחס למיעוטים, מקום 10) ו"דוגוויל" (שעצם העובדה שהביקורת עליו עלתה בדצמבר 2003, לא מנעה ממנו להגיע למקום ה- 18 במצעד התגובות של השנה, עם דיונים על.. ההמממ כל מה שתרצו בערך). שלא לדבר על היומיות המובילות של השנה, הזועקות "תן כתף, המצב חמור; הצילו, קצבים!" ומתעסקות ללא הפסק באתיקה, צנזורה ואלימות. נשאלת השאלה: האמנם התבגרנו?
אבל אולי בעצם לא. את גרוטאת הפלסטיק לטרנד המעצבן של השנה בתחום התגובות אני גאה להעניק לדיונים האינסופיים על היחס למגיבים חדשים, מחיקות – כן/לא, "אם מישהו מתפרץ לסלון שלך"ים וכן הלאה. וכדי לא לעורר אותם מחדש, לא אמשיך.
ולבסוף הגענו לפרס הגדול, היחיד שאין עליו עוררין, ולו בגלל שהוא מחושב מתמטית ואינו תלוי במצב הרוח ההיפר-משתנה של הנונין. מודם הזהב לביקורת עם הכי הרבה תגובות ב- 2005, הולך ל- BS, על "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" (או כמו שהוא ידוע בספרדית, "ואת אמה שלך גם"). בעשירייה המובילה יש ביקורת אחת משנה שעברה (שרה יודעת לשחק אותה), ביקורת אחת לכל אחד מהעורכים, ושני כותבים עם שתי ביקורות כל אחד: ארמדילו ו הקוסם מארץ ים. הייתה לך 2004 מוצלחת, קוסם יקר.
עבדכם הנאמן, דהיינו אני, מסתפק במקום ה- 52 עם הביקורת על "אור". אבל לא נורא, אני אשב לי ואכתוב ביקורות בחושך, בזמן שאתם מעבירים את הזמן אה טוב, מודם הזהב ליומית השנה הולך ליומית של הקון, "הזמן עומד מלכת". ועכשיו אם תרשו לי לכבות את האור ולהודות לטכנאים. ניפגש ב"מודם הזהב 2005" שבקצב העבודה שלי בטח יעלה לאתר בסוף 2007.
לינקים:
10 הביקורות עם הכי הרבה תגובות השנה:
http://fisheye.8ln.org/cgi-bin/stats.pl?month=20050101&ref=20040101&top=10&cat=1+2
10 היומיות המובילות:
http://fisheye.8ln.org/cgi-bin/stats.pl?month=20050101&ref=20040101&top=10&cat=6
הביקורת הכי טובה (לדעתי):
כתבה מספר 2414
האייל הקורא:
http://www.haayal.co.il/
הקוסם מארץ ים:

הידד! דו''ח מודמים
(אה, סליחה, "טקס פרסי מודם הזהב") חזר!
על ההשקעה והכתיבה. (ואיך זה יכול להיות שאין פרסים לגולשים שלא עושים כלום, כמוני?)
x2
תודג, תודג.
וכמובן, נונין היקר,
על ההשקעה בטקס. צחקתי, בכיתי. היה מרגש.
במיטב המסורת המשעממת, אני רוצה להודות למשפחתי וחבריי היקרים, שתמיד מעודדים אותי לכתוב ביקורות ב"עין הדג", בעיקר כי זה נותן להם כמה שעות יקרות של שקט.
כמו כן אני רוצה לציין שמספר התגובות *שלי* בשתי הביקורות שלי שנכנסו לעשרת הגדולים היה כל כך גדול, שאני מרגיש שרימיתי כדי לזכות בפרס. אמנם לא ידעתי על קיום הפרס עד עכשיו, אבל מה זה משנה, אם אפשר לחגוג ניצחון שהושג בדרכים עקלקלות. הא-הא-הא! אני מרגיש כמו הראל מה שמו, או הראל מה שמו 2. מי מהם שלא זכה, בזכות SMS'ים מוטים, בתוכנית ההיא, עם הפרסום הסמוי לסלקום. "סמוי", עלק.
לסיום, הרשו לי להודות לפול אנדרסון, במאי ותסריטאי "הנוסע השמיני נגד הטורף", שגרם לי לחלוק עם גולשי "עיןהדג" את אחת השעות-וחצי המטומטמות-להפליא ביותר בחיי. שמעתי שהוא עובד על חלק מספר שתיים של "הנוסע השמיני נגד הטורף". אז בהזדמנות זו, אני רוצה לצאת אליו בקריאה נרגשת – בבקשה, הקדש קצת פחות זמן לעבודה, ומצא קצת יותר זמן לשחייה בחברת כרישים לבנים. זה מגיע לך. (אם אפשר, לפני תחילת הצילומים. תודה.)
קודם כל, זה כבוד רק להיות מועמד
(עכשיו, איפה שמתי את הרובה שלי?) אבל באמת מגיע לקוסם
כפול ומכופל (שזה משהו כמו שמונה סאחות). מזמן לא צחקתי כמו בביקורת על הנוסע VS הטורף.
תודה, תודה.
אני גאה לקבל את פרס המודם האנלוגי על הידבקות לטרנדים של השנים הקודמות.
ונונין, קבל
.
מודם הזהב 2004
למה בביקורת על שיבת המלך יש שני מספרים של תגובות?
הראשון מציין
את מספר התגובות לביקורת שנכתבו במהלך שנת 2004. המספרים בסוגריים (האח! קאמבק!) מציינים את מספר התגובות הכללי של הכתבה, שפורסמה בסוף 2003.
עוד רגע של סטטיסטיקה
"הארי פוטר" היא הביקורת היחידה ב-2004 שנכנסה ל- 10 הגדולים של האתר במספר התגובות.
http://fisheye.8ln.org/cgi-bin/stats.pl?month=20050101&top=10&cat=1+2
היומית של הקון נכנסה למקום ה-3 בכל הזמנים עם עליה מטרואית בחודש אחד:
http://fisheye.8ln.org/cgi-bin/stats.pl?month=20050101&top=10&cat=6
http://fisheye.8ln.org/cgi-bin/graph.pl?id=2456&end=20050101
אם נסתכל על העשירייה המובילה של כל הזמנים, נכון להיום, נגלה מהפך: אין יומיות, אין סקרים – רק ביקורות. מניח הרעפים נדחק למקום ה- 11. כמו כן – כניסה חדשה לטבלה: משפחת סופר-על במקום ה- 9 ובדרך למעלה:
http://fisheye.8ln.org/cgi-bin/stats.pl?month=20050123&top=11
מעולה
הדיסכלייזמרים מצפת ילכו איתי עוד הרבה זמן…
מודם הזהב 2004
ואני חשבתי שאני כבר מתמצאת בכל המושגים באתר (כנראה שצריך להיות חלק ממנו לפחות שנה כדי להתגבר על כולם).
נונין – מותר לתת פרס ל"תגובה" (כביכול – כי זה כל כך הרבה יותר מתגובה) שלך?
מישהו בדק (וכולי כוונה טובה, באמת)
כמה מהמנצחים הגדולים במצעדי התגובות מכילים פתילים שהם תגובה להערה של מיקה?
אני אומרת את זה רק כי פתאום נהיו היום 50+ תגובות לדוחק"ו הזה, ודי נבהלתי, והתברר שזה פתיל שהוא תגובה להערה של מיקה, ואני זוכרת (בשליפה) עוד שני מקרים די זהים. מיקה: לדעתי, מגיע לך איזה מודמון זהוב משלך – המגיבה שזכתה להכי הרבה תגובות בפתיל, משהו. הילחמי על זכויותייך!
(ולהבהיר: ההודעה הזו, אם היא לא נטולת ציניות לחלוטין, היא לפחות ענייה בה במיוחד. לא מתחילה ריבים, רק תוהה תהייה, ומציעה הצעה צנועה לשיפור… בואו לא נתחיל דיון
)
פתאום כולם נהיו ציניקלי קורקט..
צריך לעשות אמוטיקון *בלי ציניות*
:)
אם יהיה כזה,
לא מן הנמנע שהשימוש בו יהיה סרקסטי ברובו.
כרגע סיימתי לראות את Equilibrium של Kurt Wimmer, עם כריסטיאן בייל, ויש לי רק שאלה אחת:
איך, לעזאזל, סרט מצוין כל-כך לא היה הצלחה מסחררת, ונראה לי שאפילו לא יצא לאקרנים בארץ?
זה, בקלות, הדבר הכי מגניב מאז שראיתי את המטריקס.
אתה כמובן מתכוון ל'שיווי משקל'
עם דומיניק פורסל ו(נינט) טייב דיגס. יש לנו אפילו ביקורת עליו!
כתבה מספר 1798
ועכשיו מטלה.
לך ותסרוג לעצמך דרך לראות את The Purifiers שהוקרן בפסטיבל הקולנוע הבריטי החולף. סרט קונג-פו (לא רק קונג-פו, אבל נראה לי שבעיקר) בריטי, המעתיק את עלילת The Warriors (המחורבן למדי), אל עולם עתידני במקצת. שואב גם מהתפוז המכני, ומ-V for Vendetta, ומתבל את הכל בהרבה אקשן משובח, ובמבטא בריטי.
ובכל זאת, אני מאמין שהוא יזכה לגורל דומה לזה של אקוויליבריום. אף אחד לא ישמע עליו.
אז הנה, אין לך תירוצים. שמעת עליו. עכשיו תסרוג לעצמך דרך לראות אותו, כי לפחות עד שיצא בדויד, הוא לא באמת יוקרן בשום מקום.
http://www.imdb.com/title/tt0371902/maindetails
ונא להתעלם מהציון המיומד"ב. ה-23 מצביעים שיש כרגע לא משקפים שום דבר מבחינה סטטיסטית. אם אתה לא מאמין לי, קרא את הביקורות אליהן ימד"ב מקשר. רובן חיוביות עד פרס ומדי.)
אני כבר יוצא לחפש לי סבתא
גם אני ראיתי את זה בפעם הראשונה לפני 3 ימים! היה באמת טוב, באופן מפתיע עד מאוד, שכן לא ידעתי בכלל שהסרט הזה קיים (ובתיאוריה – אמורים לדעת על קיומם של סרטים שמעל לממוצע וגם על אלו שעמוק מתחתיו).
אנא הצטרפי אלינו ב-
כתבה מספר 1798 ועזרי לי לשכנע את כל הכופרים בכך שהם:
א) טועים, ובעיקר,
ב) יהיו הראשונים כנגד הקיר עם בוא המהפכה.
לגבי ב)
תמיד תמהתי משהו: מי שהמהפכה המתוכננת שלו היא עולם נטול קירות, מה בדיוק יעשה עם כל המתנגדים עם בוא המהפכה?
יטיח אותם בקירות עד שישברו, כמובן
היא לא תצליח,
לאור העובדה שאחת הכופרים היא אני. פשוט אין לה סיכוי.
למהפכה?
או למי שתנסה להצטרף אליה?
שלחתי לך דוא"ל בקשר לפשפש.co.il. האם קיבלתהו או שמסנן ספאם אכזרי אכל אותו בדרך?
ואיך אדע? אני מקבלת שם המון אימייל.
אבל אם זה בנוגע לבעיות ברישום לאתר וכדומה, אני יודעת שיש בעייה מאז ששדרגו את השרתים, זה בטיפול, רק שאין לנו הרבה זמן להתעסק עם זה.
קולנוע לב סמדר (ובכלל)
קיבלנו מייל מחאה ממנהל קולנוע לב סמדר בירושלים, שזכה אצלנו לביקורת לא מחמיאה:
http://www.fisheye.co.il/chronica/cinema.php3?cinema=43
המנהל טוען שהביקורת לא מעודכנת, מה שנכון – היא באמת נכתבה די מזמן. אם למישהו מיושבי האתר הזדמן לבקר בבית הקולנוע הזה לאחרונה ומעוניין לשלוח לנו ביקורת עדכנית, נשמח לקבל ולעדכן.
ובאותה הזדמנות אפשר להזכיר שאתם מוזמנים לשלוח ביקורות על בתי קולנוע בכלל, בעיקר כאלה ששודרגו/עודכנו/נסגרו מאז שנכתבו התיאורים שלהם בלוח בתי הקולנוע שלנו.
אם כבר עדכונים
אני רוצה לציין ש:
1. בלינק ל"צוות האתר", הכתובת למשלוח דואר היא עדיין "קרן היסוד 48, חיפה 34970". ואולי זה כבר לא בתוקף, עקב המעבר לכפ"ס;
2. גופתו של "תמליצלי" ז"ל עדיין שוכבת ונרקבת לעין כל בעמוד הראשי. מה עם כבוד המת?
צודק בהחלט
יטופל בהקדם.
צודק בהחלט
מה קרה ל"תמליצלי"? למרות שלא השתמשתי בו בעצמי, הוא דווקא נראה כמו שירות חיובי. העדכון התגלה כמשימה קשה?
לא
פשוט כמעט אף אחד לא השתמש בו.
ואילו אני הייתי מוסיפה לביקורת
את העובדה שבית הקפה הוא איזור עישון אחד גדול ומסריח, וממש אי אפשר לשהות בו למי שמפריע לו ריח של עשן.
הייתי שם בחורף שעבר, והעדפתי לטייל בחוץ בקור המקפיא עד הסרט מאשר לשהות בבית הקפה. עד שלא אשמע שאוסרים שם את העישון או לפחות מתקינים משאבות לעשן מעל השולחנות (יש דברים כאלה) – אין לי שום כוונה לדרוך במקום שוב.
(אין שום אפשרות להגיע לקולנוע בלי לעבור בבית הקפה המסריח והמחניק).
דרך אגב,
יהיה רעיון טוב להוסיף תאריך לביקורת על בית הקולנוע… אם אי אפשר בדיעבד, אז לפחות מעכשיו והלאה.
זה בדיוק מה שאמרתי לרד אתמול.
בצירוף מקרים משעשע, אבי ביטר המוזכר לעיל בדיוק נעצר - ושוחרר
http://news.walla.co.il/?w=//662939
כנראה שעוזרו הנאמן של אבי ביטר, שוקי נגר, קרא את הדוח"קו, והחליט ש*כן* מגיע לאבי ביטר להיות מצליח יותר כלכלית. אם לא הכי מצליח בהיסטוריה, לפחות כמה כרטיסי אשראי גנובים…
שיט!
הוא בא לאכול פעם עם כל המשפחה שלו במסעדה שעבדתי בה… אני לא הייתי אחראית על החשבון באותו הזמן, אבל אולי כדאי שאני אתקשר שיבדקו את זה?! (היה לנו טוש שבודק שטרות מזוייפים, אבל לא תמיד היינו במצברוח לקשקש על המזומנים…)
אני יכולה להבטיח לך
שהכסף כבר מזמן עזב את קופת המסעדה, כך שאין מה להתקשר.