סיינס

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 30 באוגוסט 2002Posted in: ביקורות

במקור: Signs
תסריט ובימוי: מ. נייט
שמאלאן
שחקנים: מל גיבסון, חואקין
פניקס, רורי קאלקין, אביגיל
ברסלין

מ. נייט שמאלאן ('בלתי שביר', 'החוש השישי') יכל להיות סופר טוב, צ'יזבטן, בעצם: הוא יודע מה הוא רוצה, הוא מדויק, הוא יודע בדיוק באילו חוטים למשוך, וכתוצאה מכך – הוא תמציתי (ואלה תכונות שאני מעריכה). עם זאת, כשמגיע השלב לעבד את אותם סיפורים למסך הגדול, הם לא תמיד עוברים בצורה כל כך "חלקה": משהו ב'סיינס', למשל, היה חסר לי. או שהיה יותר מדי. רגעים רבים שאבו אותי לתוך הסרט, אבל כנגדם עמדו אותם רגעים בהם בהיתי בדמויות הזזות על המסך, מנותקת מהמתרחש ומקשיבה לשיחתם הערה של היושבים בשורה מאחורי, שלא סתמו הפה לרגע.

'סיינס' עוקב, לאורך מספר ימים מורטי עצבים, אחר סיפורה של משפחת הס: גראהם הס (מל גיבסון), כומר לשעבר, שני ילדיו ואחיו מריל (חואקין פיניקס), מתעוררים בוקר אביבי אחד למספר עיגולי ענק מוזרים באמצע שדה התירס של המשפחה, ולדיווחים על חיות הבית שבחוות השכנות, שמתנהגות מוזר. מוזר מאוד, אפילו.

מורגן, הילד, חושב שזה אות מהשמים. גראהם, אביו, ספקן: הוא איבד את אמונתו עת אשתו נהרגה, לפני כחצי שנה.

ביומיים הבאים מתקבלים דיווחים רבים נוספים על סימנים מוזרים כאלה שמופיעים – כמו משום מקום – באמצע שדות חיטה או תירס בכל העולם.
גראהם לא יודע איך לאכול את זה: מצד אחד, הסימנים הללו מטרידים את מנוחתו והוא היה מעוניין לדעת את פשרם. מאידך – הסימנים הנ"ל גורמים למשפחתו להתפרק: ילדיו נתקפים חרדה שאולי מדובר בחייזרים, ואחיו אחוז אובססיה להתעדכן בדיווחי הטלוויזיה, גם כאשר אלו נעשים מבולבלים מרגע לרגע.

לא את כל הדיווחים הללו אנחנו רואים. שמאלאן מעדיף בתחילה להתמקד בפניהם של בני משפחת הס, במקום במרקע הטלוויזיה שלהם, ויש לו סיבה טובה: דמיונם של הצופים, כפי שהוכח כבר בעשרות סרטים, יעשה עבודה טובה יותר בהפחדתם מכל תמונה אפשרית שיוכל להראות. בהמשך, כאשר תעלומת המעגלים נפתרת בחלקה (והפתרון הוא לא מלא, כיוון שמטבעו, הוא מעלה שאלות נוספות) אנחנו רואים יותר – אבל עדיין כמעט ולא רואים כלום. ואתם יודעים מה? אני מקבלת את זה בשמחה – כי גם אצלנו, מהדורות החדשות הרבות לא מסוגלות לספק מידע חדש מדי שעה, ורק טוחנות שוב ושוב את אותן התמונות שיש להן, כשהקריין התורן לועס בקול חמור את מה שכולם כבר שמעו.

גראהם נתקף פאניקה. למזלו, אהבתו הגדולה למשפחתו מונעת ממנו לחטוא בטעות הגדולה ביותר שאנשים במצבו עושים בסרטים אחרים: פירוד החבורה ("בואו נתפצל, כדי לכסות יותר שטח בחיפושים"). במקום זאת, במשך כל הסרט הוא נשאר דבוק למשפחתו, מגונן במסירות רבה ככל שהוא יכול. אבל שאר פעולותיו אינן הגיוניות תמיד – אימפולסיביות, אפילו, כאדם אחוז אימה שנאלץ לקבל החלטות במהירות, ואינו חושב מעבר לפתרון המיידי.

שמאלאן יודע לתאר יפה את העובר על האדם הפרטי – זה שנקלע לאירוע כלשהו, אך רק בתור צופה מהצד, ואינו מעורב בהחלטות הממסדיות הרות הגורל: לא תמצאו בסרט הפצצות מרהיבות עין, מטוסים חגים בתמרונים נועזים או צבאות אימתניים – גם לא בשידורי הטלוויזיה, שמספרים לנו על המתרחש מחוץ לדלת אמותיו של גראהם. בחייכם, זה מ. נייט שמי-בבא: הבמאי שמספר סיפורים קטנים על אנשים קטנים, במאי שמעדיף – במקום אקשן מרהיב – משפחה אחת אכולת חרדות, ושדות תירס לנצח.

שמאלאן בונה את הסרט שלו לאט לאט, צעד אחר צעד: ברובו הוא נזהר שלא לדחוס לקיבתנו את מהלך העלילה בזונדה, ועל דברים שקרו בעבר אנחנו לומדים בהמשך מאזכורים מקריים, ובעיקר – צריכים להסיק ולחבר יחדיו רמזים לגבי המתרחש. אולם ככל הנראה לקראת סוף הסרט נמאסה עליו בניית המתח הזו, או שהיה חשוב לו במיוחד שהפעם נבין מה קרה ואיך. לעיסת המידע הפתאומית הזו רק החלישה לטעמי את בניית המתח הנהדרת שהיתה שם לפני כן, מה גם שלא הוסיפה לסרט שום הגיון (שדווקא היה שם קודם). להיפך אפילו.

כאמור, קטעי המתח טובים, ממסמרים לכסא ומורגשים בקצות העצבים. להבדיל, הסצינות שאמורות להיות מרגשות כביכול, או "חזקות", גרמו לי לנשוף באפי בתסכול: הבנתי מה שמאלאן ניסה להגיד בהן ומה הוא רצה שנחוש (מה שלפחות מנע מהסצינות הנ"ל להיראות פתטיות לגמרי) – אבל רק מבחוץ. הבעת השליחות הנשגבת שהופיעה על פניו של מל גיבסון באותן סצינות (כאילו הוא יודע שעיני הקהל נשואות אליו, ורק אליו, והוא נחוש בדעתו להרטיט את לבותיהם), נראתה לי מלאכותית עד בחילה קשה.

אבל אולי זה בגלל שאני לא נוטה חיבה מיוחדת למל גיבסון. הוא מקצועי, זה נכון, וכמוהו גם חואקין פיניקס, אבל – כן, גם ב'סיינס' – הוא לא עשה לי את זה. את עיקר הרושם השאירו עלי דווקא הילדים (ואתם לא תאמינו למה שאני הולכת להגיד עכשיו. לא עם המוניטין שלי): הם פשוט מדהימים! בו (אביגיל ברסלין) הרצינית והמהורהרת עושה חשק לתפוס אותה ולצבוט לה בלחי בחיוך-דודה ידידותי. מורגן, החנון הסקרן והעקשן, הוכיח ששמאלאן יודע לעבוד עם ילדים – אפילו אם קוראים להם "קאלקין".

ויחד עם כל אותה התפעלות מ"ילדי הפלא", צרמו לי התכונות המיוחדות ששמאלאן ניסה לייחס לילדיו של גראהם: מורגן, למשל, החכם לגילו, נראה כמייצג את המדען הסקרן המתעקש להוכיח את צדקתו, ואת זה עוד יכלתי לקבל. בו הקטנה לעומתו, חולמת חזיונות על העתיד לבוא. אנחנו אמנם לא רואים את החזיונות הללו, והם מוזכרים מעט מאוד, אבל לגבי הם שדרגו את דמותה של בו מילדה קטנה, לא חכמה במיוחד, לילדת פלא ידעונית שסובביה מחשיבים אותה יתר על המידה.

סופו הצדקני של הסרט (זה שבו שמאלאן שכח שאני אמורה – ויכולה – להסיק דברים לבד), המגלה בעיה ברמה הכי בסיסית בהגיון של הסרט, לא עזר, ואף השאיר לי טעם רע בפה, עד שכאשר שירכתי דרכי אל מחוץ לקולנוע, היתה במחשבותיי מסקנה אחת, עגמומית משהו: 'סיינס' הוא סרט שכדאי לראות ולהתרשם ממנו – אבל לא לדון בו באריכות, או להרהר בו עמוקות לאחר הצפייה, פן הוא יתפרק לכם בין הידיים והרושם הטוב ייהרס. קורה.

תגיות: