במאי: מייקל מאן
תסריט: מייקל מאן, רונן בנט, אן בירדמן
שחקנים: ג'וני דפ, כריסטיאן בייל, מריון קוטיאר, בילי קרדאפ
1933 הייתה שנת עלייתם של מספר "כוכבים". אדולף היטלר מונה לקנצלר גרמניה, בעוד פרנקלין רוזוולט, מי שעתיד להציל את העולם מהיטלר, נבחר לנשיא ארצות הברית. בינתיים, עסק רוזוולט בלוחמה בשפל הגדול בו הייתה נתונה מדינתו. אחת מתופעות הלוואי של השפל הייתה הופעת הפשע המאורגן ופורעי חוק שהפכו לכוכבים בעצמם. ב-1933, הכוכב הגדול בשמי הפשע היה שודד הבנקים ג'ון דילינג'ר.
לאחר מספר מעשי שוד של האסיר הנמלט דילינג'ר, המגולם כאן על ידי ג'וני דפ, מתמנה סוכן ה-FBI מלווין פרביס (כריסטיאן בייל) לראש המחלקה בשיקגו, בירת הגנגסטרים. פרביס שם לעצמו למטרה לשים יד על דילינג'ר, אויב הציבור מספר 1, מת או מת.
דילינג'ר עבד קשה בכדי להגיע למעמדו הנוכחי, ועושה רושם שהוא נהנה מכל רגע. הוא נודד עם חבורת העבריינים שלו, פורץ לבנקים, מנופף רובה לכל עבר ושודד עשרות אלפי דולרים מדי חודש. על הדרך, הוא נאלץ לחסל אי אלו מכשולים שעומדים בדרכו למכונית המילוט, ומשתמש במגנים אנושיים מול השוטרים המגיעים למקום. למרות האימה שהוא מטיל על בעלי הבנקים, נראה שדילינג'ר בחור נחמד בסך הכל. הוא דואג לאנשיו, יוצר עמם קשרים חברתיים, מתעצב כאשר אחד מהם נהרג ושומר על פוזה של כוכב רוק (או, בהתאם לרוח התקופה, ג'אז) מול התקשורת. כשהוא מתראיין, הוא לא מפסיק לחייך ומתבדח על חשבון רודפיו.
בעוד פרביס הקשוח נע בין ניהול החקירה ונסיונות להגביר את תקציב ורמת כח האדם של המחלקה שלו, דילינג'ר מתנהג כמו כל אדם שבמקרה התגלגלו לכיסו אי אלו דולרים מיותרים. הוא הולך למרוצי סוסים, מבלה בקולנוע ונפגש עם קולגות, המציעים לו להשתתף בשוד רכבות גדול. באחד הערבים הוא פוגש את בילי פרצ'ט (מריון קוטיאר) ובתוך זמן קצר, השניים מתאהבים והופכים לבלתי נפרדים, מלבד כאשר ג'ון צריך לברוח מהמדינה מדי פעם כדי לא ללכת לכלא. הבעיות הרגילות של זוג צעיר.
זה הטון שמלווה את חציו הראשון של הסרט. הבמאי מייקל מאן מביע הרבה יותר הזדהות עם דילינג'ר הפוחז מאשר עם אנשי החוק. הסרט מתעלם מהעסקים הממוטטים והמשפחות ההרוסות שהגנגסטרים מותירים מאחוריהם, ובוחר להתמקד בצד הרומנטי בחייו של דילינג'ר. פרביס, והבוס שלו, ג'יי אדגר הובר, נותרים דמויות אפורות, בעוד ג'וני ובילי מנסים להתגבר על מכשולים בדרך להגשמת אהבתם האסורה. מנגינה דרמטית ברקע ומשפטים צ'יזיים להחריד יוצרים את התחושה שמייקל מאן רצה ליצור אפוס היסטורי מהסוג הישן והטוב, אבל איחר בעשרים שנה. כיום מקובל יותר להתעסק גם בצדדים האפלים יותר של הנפש האנושית, ולתת נפח לדמויות משני צדדי המתרס. מישהו שכח לעדכן את מאן שהמאה ה-21 התחילה.
אז מגיע החצי השני של הסרט, והמצב משתפר פלאים. המרדף נעשה צמוד יותר, וההיתקלויות בין הפושעים לאנשי החוק גוררות קרבות מסעירים ומספר סצנות מורטות עצבים של מעקבי בולשת. בניגוד לנהוג בקולנוע, קולות הירי אינם מוחלשים לרווחת המאזינים, וכל פליטת כדור מלווה בקול נפץ מחריד. מצאתי את עצמי קופץ בכסא מדי פעם כשיריה ממקור בלתי נראה פלחה את האויר.
מפגש בין ג'ק ספארו ובאטמן נשמע כמו הדבר הכי מגניב מאז ספיידרמן האיטלקי, אבל הליהוק של השחקנים הראשיים בסרט מתברר כטעות איומה. ג'וני דפ, שחקן שאני מאוד מעריך, לא מעניק לדילינג'ר את העומק הרצוי, ונדמה כאילו הוא בעיקר משחזר שטיקים מתפקידים קודמים. זה שדמויות בסרט קוראות לו ג'וני לא עוזר להתעלם מכך שדילינג'ר רץ כמו ג'ק ספארו ומדבר כמו סוויני טוד. מלווין פרביס הוא דמות אפורה מספיק גם בלי שכריסטיאן בייל יעמוד בפנים קפואות, כמנהגו בין אם הוא באטמן או ג'ון קונור, וידקלם טקסטים בלי רגש. דווקא דמויות משניות, כמו ג'יי אדגר הובר (בילי קרדאפ) ובייבי פייס נלסון (סטיבן גרהאם) משוחקות היטב.
השחזור תקופתי מרשים, ממטוסים ומהדורות חדשות ברדיו ועד לפוסטרים וסוגי סיגרים שאכן מייצגים מותגים מ-1933. גם הצילום של דנטה ספינוטי (שכבר עבד עם מאן בסרטים 'היט' ו'המקור') הוא רוב הזמן יפה, אבל יש בעיה: הסרט צולם בחלקו בוידאו דיגיטלי, מה שנותן לו לוק של "מאחורי הקלעים". בלי המראה המחוספס של צילום בפילם, ישנם רגעים בהם אפשר ממש לדמיין את מייקל מאן יושב על כס הבמאי ומורה לשחקנים לירות לעבר החלון ולצלם לעשות קלוז אפ על המיטה.
הסרט מתרחש בתקופה בה לא היו מאבטחים בכניסה לכל מבנה ציבורי וסוכני הבולשת לא עשו חשבון לוועדות חקירה, או הקדישו מאמץ מיוחד כדי להביא את החשוד למעצר כשהוא בחיים דווקא. אחרי שעה של עלילה משעממת ותסריט קלישאתי, הסרט מתחיל לתפוס קצב. החל מהנקודה בה החקירה של פלביס נכנסת לשלב של נסיונות מעצר פעילים, 'אויבי הציבור' הופך למותחן מרתק שמופר מדי פעם בידי קרב יריות או פעולה אלימה אחרת. בלי המגבלות שאנחנו מורגלים אליהן בתקופתנו, יש לדמויות חופש להיות מסוכנות כאוות נפשן, וזה מה שעושה את הסרט, למרות הכל, כדאי לצפיה.
איזה מאכזב
חשבתי שסוף סוף יהיה סרט טוב של ג'וני דפ לא מחופש, אבל מסתבר שהוא שחקן שיודע לתת צבע וחן מתבקשים רק לדמויות בעל מראה צבעוני. חבל שדווקא בסרטים ריאליסטיים ורגועים יותר הוא נעלם וחסר עומק לחלוטין.
זוהי לא חוכמה כשחקן ליצוק נופך אנושי בדמויות גדולות ותיאטרליות. שחקן מגוון באמת יודע גם לגלם אנשים אמיתיים בסיטואציות יומיומיות בצורה מעניינת ושונה.
היו לו גם כמה תפקידים
טובים וראליסטים.
דוני ברסקו, הוא לדעתי, מפגן משחק אדיר שלו ושל פאצ'ינו (עוד שחקן שנגרר בשנים האחרנות לקריקטורות).
חפשי את הסרט בספרייה הקרובה לביתך, תגידי שאני שלחתי אותך
(:
לגמרי
איזה מאכזב
אני איתך באכזבה, אבל מכיוון אחר- חשבתי שסוף סוף דפ יחזור לעשות תפקידים "רגילים" כמו שהוא עשה כל כך טוב בעבר.
בשביל סרטים שלו בתפקידים כאלה שווה לך לראות [בין השאר] את "שאיפות", "מה עובר על גילברט גרייפ" ו"השער התשיעי". יש לו הרבה, אלה פשוט הראשונים שצצו לי בראש כרגע.
אכן,
"מה עובר על גילברט" הוא דוג' טובה לתפקיד דרמה מינימליסטי ואנושי של דפ.
גם "חלום אריזונה" ו"למצוא את ארץ לעולם לא". יש לו את זה.
ולדעתי הוא היה טוב ב"אויבי הציבור". לא תפקידו הטוב ביותר (רחוק מזה, האמת), אבל מספק את הסחורה.
הוא הצליח לדעתי ליצור דמות של מישהו חסר פחד ונועז בצורה טובה.
צפיתי בכל הסרטים האלה
אבל האם הוא גילם דמות מעניינת ולא מאופרת אחרי שנת 2000, שאיפות וחלון סודי היו סרטים סטנדרטיים ומשמימים בעיניי, לא מחשיבה אותם.
ברור שבעבר ג'וני דפ גילם הרבה דמויות, אבל הכוונה שלי הוא שבשנים האחרונות הוא התרגל לנישה התיאטרלית והמנייריסטית ואינו מצטיין עוד בתפקידים דרמטיים טובים.
דה-ג'וו
זה לא דומה מידי לתסריט של "תפוס אותי אם תוכל?". אני מקווה שהסרט פחות משעמם.
ממש לא
בתפוס אותי, סוכן ה-FBI הוא דמות צבעונית ורבת מימדים והפושע הנמלט פועל לבדו ומחליף זהויות. באויבי הציבור, הסוכן הוא דמות אפורה ונטולת חיים פרטיים, בעוד הפושע נמנע מלפעול לבד ואינו מסתתר תחת זהויות בדויות. למעשה (
קל), יש רגעים בהם דילינג'ר לא נתפס פשוט כי החוקרים לא מצפים שיסתובב בלי תחפושת.
אם אני זוכר נכון
ב"תפוס אותי אם תוכל" התסריט יוצא מגדרו על מנת להדגיש עד כמה הדמות של סוכן הבולשת אפרורית ומשעממת (מדל שהשחקן האפרורי בהוליווד היה פנוי לתפקיד.)
מדל=מזל
לא כ''כ נכון
אבל התוצאה הנה רבת מימדים והדמות שנוצרת (של טום הנקס, הבלש שרודף אחרי ליאו) היא עגולה ומעניינת מאוד, לטעמי.
תפוס אותי אם תוכל
אני חייבת לא להסכים איתך למען הקוראים האחרים:תפוס אותי אם תוכל הוא סרט מעולה ורחוק ממשעמם. נכון הוא קצת ארוך אבל הוא מרתק, משוחק טוב,עם שילוב יפה של דרמה, צחוקים ומתח.
התגובה הקודמת נועדה לסיוון
מהתגובה למעלה שטענה כי תפוס אותי אם תוכל הוא סרט משעמם
אחלה סרט שבעולם.
ממש נהניתי מהסרט.
אם לומר את האמת, אם אני הייתי צריך לעשות סרט על ג'ון דילינג'ר, הייתי עושה אותו אחרת לגמרי (אבל אין זה אומר שלא נהנתי מהתוצאה הסופית של מאן).
מייקל מאן לא נכנס לפרטים הקטנים. הוא לא מרחיב על האירועים התקופתיים שליוו את תקופת הפעילות של דילינג'ר והחבר'ה שלו. "אויבי הציבור" הוא לא סרט אפי כשחושבים על זה. את כל המסביב הוא מסכם בכמה משפטים קצרים פה ושם.
אבל מייקל מאן תמיד היה במאי שאוהב להיכנס ישר לתוך העלילה, לאווירת המתח והאקשן ולדמויות.
ב"היט" וב"הנוסע" היה לנו ייצוג שווה ועמוק של שני צידי המתרס. גם הבחור הטוב וגם הבחור הרע.
ב"מיאמי וייס" הוא התמקד בשני החבר'ה הטובים כאשר הבחורים הרעים היו דמויות שוליות בלבד שתפקידם מסתכם בלהיראות מאיימים ולירות.
כנראה שעם "אויבי הציבור" הוא החליט לאזן קצת את המצב ולהתמקד בחבר'ה הרעים לשם שינוי.
ג'וני דפ היה טוב. אז כן, השם שלו לא ירחף בטקס האוסקר השנה (או טקס מסוג אחר) אבל הוא הצליח לתת נפח לדמות של דילינג'ר ולאפיין אותה בהצלחה.
כריסטיאן בייל היה מוצלח גם, הבעיה היא שמבחינת תסריט מדובר בדמות לא כתובה מספיק.
שאר דמויות המשנה היו גם בסדר גמור. בסך הכל לא משהו מיוחד, אבל זה סוחף בכל זאת.
מה גם שמאד אהבתי את הקצב של הסרט.
אחרי שמאן עשה מ"מיאמי וייס" סרט שיותר נטה לדרמה ולהצגת מערכת יחסים רומנטית מאשר סרט אקשן\\מתח\\פשע חשבתי ש"אויבי הציבור" ימשיך בקו הזה אבל המצב הוא ההפך הגמור.
"אויבי הציבור" הוא הסרט הכי אקשני של מאן ואולי גם הכי מותח (שם יש לו תחרות קשה עם "הנוסע").
קרבות הירי מצולמים ומבוימים נהדר, גורמים לך לתחושה של "להיות שם". ובכללי כל קטעי המרדפים והפעילות הבלשית מאד מותחים.
נק' אחרונה שאני רוצה לגעת בה לפני דברי הסיכום היא צילום ה-HD של מאן.
לדעתי זה עובד ממש טוב. זה מעניק ראיה מאד חדה ומציאותית על המתרחש. מה גם שמאן עושה את זה בסטייל (גם רוברט רודריגז מוצלח בזה לדעתי).
לא שאני אומר שהשיטה הזאת עדיפה על צילום פילם, אבל זה ממש לא רע. יש לזה את היתרונות והחסרונות שלו.
לסיום, "אויבי הציבור" הוא הסרט הכי טוב שמוקרן כרגע בקולנוע מכל הסרטים הגדולים עם כל ה- big shots בהם ומאחוריהם. והוא גם סרט הקיץ הכי טוב שראיתי השנה בכללי.
אני אישית מאד ממליץ. רק אל תצפו ליותר מדי עומק או לסיפור רחב יריעה סטייל "הסנדק".
אבל אם באתם לקבל מנת אקשן ומתח הגונה ולהיסחף, את זה תמצאו כאן בשפע.
אחלה סרט שבעולם.
מסכים איתך, אני לא ממש יודע על מה כולם מדברים. אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.וראיתי הרבה…
הפסקול מופלא.ממליץ בחום
עוד קצת על הצילום
אולי זה לא לגמרי ברור מהביקורת, אבל אני חושב שהצילום בסרט מצוין. למעשה, אם דנטה ספינוטי לא יהיה מועמד השנה לאוסקר, אני אחשיב זאת כשוד לאור יום. הבעיה היא שהעין רגילה למראה המטושטש מעט של צילום בפילם. וידאו מזוהה יותר עם סרטים תעודיים, כך שסצנה המצולמת בוידאו נראית לפעמים יותר כמו תעוד של צילומי הסרט, מאשר הסרט עצמו. אני בטוח שבתוך כמה שנים, ככל שאתרגל לצפות בסרטים המצולמים בוידאו, הבעיה הזו תעלם.
עוד קצת על הצילום
לא נראה לי שאני אתרגל לצילום כזה בחיים.
זה ממש הפריע לי להנות מהסרט.
ככה כל הסרטים יצולמו בעתיד? זה ממש מבאס לחשוב על זה…
יש למישהו אתר שבו רשום איך סרטים מצולמים כדי שפעם הבאה אני אהיה מוכן לזה?
עוד קצת על הצילום
אני לא אוהב צילום וידאו אבל בסרט הזה זו בחירה נכונה שתורמת לסרט. מדוע? מכיוון שבסרטים תקופתיים, צילום פילם מוקפד ומהוקצע גורם להרגשת ריחוק מעלילת הסרט ותפיסה כאילו התקופה ההיא היתה על פלנטה אחרת, אם יורשה לי להשתמש בביטוי שנלקח מנושא אחר. לעומת זאת צילום וידאו גורם לתחושת קירבה יותר בין הצופה לסרט ולהבנה ששנות ה30 אכן היו תקופה אמיתית עם אנשים אמיתיים. לכן הצילום הזה יכול להיות מיושם גם לסרטים תקופתיים אחרים מבלי לגרוע מערכם האסתטי.
הממ...
רק עכשיו הבנתי מאיזה שיר לקוח הליד לכתבה.
אהבתי את הציטטה של השיר רחבת הריקודים
http://www.mp3music.co.il/lyrics/870.html
וואו, כמה לא
השגת אותי לאגרוף, אבל אני תכננתי לכתוב ביקורת קטלנית לחלוטין. הטון המנחה היה: ג'וני דפ ממחזר שטיקים של סרטי טים ברטון, בעודו שודד עולם הבנוי מדמויות של חייזרי קרטון, שאולי נראים כמו בני אדם אבל אין להם שום מניעים, רגשות, אמונות או שאיפות. לאורך כל הסרט, אף דמות שאינה דילינג'ר לא מקבלת אף סצנת אופי, חוץ מכריסטיאן בייל שזוכה לסצנת ה"תראו כמה אני בחור טוב" שלו. זה גורם לסרט להיות מעניין בערך כמו הצגת כיתה ג'. בפירוש עושים פה עבודה טובה על התקופתיות, אבל זה לא אמור להיות סרט דוקומנטרי, זה אמור להיות סרט, ובסרט צריך דמויות, עלילה, דרמה, משהו שיחזיק אותי ער מעבר לרצון לראות אילו עוד סגנונות שפם מגוחכים היו קיימים בשנות השלושים.
בקיצור, אין לי מושג איך ראית שם מותחן סוחף. הסצנות שאינן פשוט "אנשים עושים דברים כי זה כנראה מה שעשו בני דמותם בעבר, אז תאמינו לנו שזה הגיוני" הן מועטות, ולמעשה דומני שכולן מופיעות בטריילר, מה שהופך את הסרט הזה לסוג של 300 עם שיק איכותי.
ולבסוף, מסיבה לא ידועה כלשהי מייקל מאן בוחר להשתמש המון בפאנים רחבים של מצלמה, שבאמת גרמו לבחילה פיזית לחלק מבני לוויתי. אני מניח שהוא ויתר על קאטים בשם איזה דיוק היסטורי או כדי להשוויץ בכמה מפורטים הסטים שהוא בנה, אבל שוב, אלה לא שיקולים שצריכים להפריע לסרט להיות קודם כל סרט, הווי אומר צפי.
רגע הנחת היחיד שהסב לי הסרט היה כשהראו את הטריילר של "סיפור גדול". אחרי זה אפשר פשוט לקום ולצאת.
אה, והצילום המגורען הנוראי בסצנות חשוכות?
אני לא יודע אם זה סגנון או אילוץ טכני, אבל זה נראה כאילו צילמו את הסרט הזה במצלמת 1.3 של סלולרי.
אה, והצילום המגורען הנוראי בסצנות חשוכות?
נשמע כמו הכנה לצפיה בסרט ב-YES או HOT… שמתי לב שהאיכות שם היא כמו של DIVX…
סרט מאכזב
ג'וני דפ לא מספיק מצוין בשביל להחזיק סרט גנגסטרים מהסוג הישן עם עלילה צפויה ולא מעניינת במיוחד. עד החצי זה עוד נסבל, אחר כך זה כבר פיהוק מתמשך. כל כך מעט סצנות טובות בכל כך הרבה דקות. לא התרשמתי מבחירת הבמאי להתמקד בצד הרומנטי של דילינג'ר, לדעתי בחירה מוטעית שמבוצעת רע וממש הופכת את הסרט מ"סביר" ל"די משעמם".
יש סרטים טובים יותר בתקופה הזאת. לכו אליהם.
הדבר היחיד שלא טוב בביקורת
הזו הוא המשפט "בעוד פרנקלין רוזוולט, מי שעתיד להציל את העולם מהיטלר"
מעבר לעובדה שרוזוולט נפטר לפני שהגרמנים נכנעו, רוב המעמסה במלחמה היתה על הרוסים
(וזה גם לא אומר שסטלין ניצח את היטלר).
אני מתנצל על הסטייה מהנושא של הסרט ומהביקורת המצוינת הזו עליו, אבל חוסר הדיוק ההיסטורי
הזה פשוט זועק לשמיים.
פשוט סרט
משעמם רצח. אבל רצח. משעמם פשוט משעמם אין מילה אחרת.
מרדים.
גם החלק הראשון משעמם
וגם החלק השני משעמם. הכל חוזר על עצמו שוב ושוב ולא מעניין.
הקטעים הטובים היחידים היו עם אהובתו, שחקנית נפלאה. וגם כן- היה יותר טוב כשהראו אותה לבד, ואני אוהבת ומעריכה את ג'וני דפ. אבל היה שיעמום טוטאלי.
רצינו לצאת באמצע אבל לא היה נעים. אם הייתי רואה את זה בדי וי די בבית מזמן הייתי מכבה, או לפחות הולכת לנשנש משהו באמצע וחוזרת אחרי חצי שעה לבדוק אם זה התקדם לאנשהו ומגלה שלא.
אני לעומת זאת חושב שהסרט זוועה
ראשית כל כריסטיאן בייל משחק בתפקיד אנמי ומשעמם, ג'וני דפ, שחקן שאני מאוד מעריך בד"כ, מקבל תפקיד רדוד שכל המשפטים שהוא אומר כ"כ קלישאתיים שפשוט הרגשתי שהתסריטאים ישבו וחשבו איך לצחוק על הקהל, מה שמתואר בתור "קטעי פעולה מותחים", נראה כמו צילומים לא ערוכים שמוסיפים בתוספות שמקבלים עם הדיוידי. העלילה של הסרט ידועה מראש (מה לעשות ככה זה שמתעסקים עם משהו שכבר קרה…), אז במקום לרפד את העלילה בעומק, הבמאי מותח את הסרט בלי סוף, מה שיוצר מצב שיש המון דמויות וההיכרות עם כולם נורא שטחית ככה שעד סוף הסרט אתה לא בטוח מי הוא מי.
הכי נורא הוא שהסרט פשוט משעמם, לקראת השליש האחרון של הסרט עברה בי תחושת רווחה שמזל שיש לי מנוי בסינמטק ולא הייתי צריך לבזבז כסף על הסרט הזה, שטמון בו כ"כ הרבה פוטנציאל אבל אפילו קמצוץ ממנו לא מנוצל, לצערי את הזמן שהעברתי שם, לא יכולתי לקבל בחזרה.
למען האמת אני דווקא כן מסוגל לחשוב על דברים טובים בסרט
דיאנה קרול ששרה את "black bird", והתלבושות….
גרוע גרוע גרוע...
ישבתי בקולנוע וכל מה שרציתי שהסרט כבר יגמר… כל הקטע בהתחלה עד האמצע שהוא נתפס – בורח – שודד בנק ואז שוב פעם הכול חוזר על עצמו מוציא אותך לגמרי מהסרט. כל הסרט נראה כמו צילום של מספר סצנות וחיבור די הזוי של האחת לשניה. הצילום גם גרוע. לרגעים חשבתי שאני רואה את "מאחורי הקלעים של אויבי הציבור" בערוץ E ולא את הסרט עצמו, בעיקר בקרב יריות ביער. הסרט לא מותח אותך בשום שניה (אולי רק לקראת הסוף) והמשחטים שג'וני דפ דפק כל הזמן נראו כאילו נלקחו מספר עם המשפטים הכי בנאליים וקיטשיים. בשום פנים ואופן אל תעשו את הטעות ותשלמו על הסרט הזה!
מר פינגווין, רציתי לשאול לגבי בייבי פייס,
איפה הדמות שלו יותר מוצלחת, (לא אמינה) פה או ב"אחי איפה אתה"?
עבר המון זמן מאז שראיתי את ''אחי איפה אתה''
בכלל לא זכרתי שבייבי פייס נלסון מופיע בסרט, עד שעשיתי תחקיר לכתיבה על "אויבי הציבור".
שם הוא מוקצן וקומי.
אני מתאר לעצמי שזה לא המקרה כאן.
מוקצן כן, קומי לא
במקרה של "אויבי הציבור", בייבי פייס נלסון מוצג כאדם קופצני בעל אצבע קלה על ההדק, אבל לא באופן שאמור להעלות חיוך.
עושה רושם שמאן איבד את מגע הזהב שלו.
קודם מיאמי וייס ועכשיו זה. חבל.
לדעת, לא היה מה לאבד.
מאן תמיד היה במאי די בינוני, גם אם די יוצא דופן, עם בעיה איומה של קצב. מכל הפילמוגרפיה שלו שראיתי, רק Collateral היה מהנה מתחילתו ועד (כמעט) סופו.
מצד שני, את הסרט הזה טרם ראיתי.
ראית את היט?
בעייני הוא מופת. וגם "המקור" הוא לא רע בכלל.
ראיתי, ולא ממש אהבתי.
אז נכון, כשהאלימות כבר מגיעה אתה כל-כך משועמם/במתח שהיא מביאה לקתרזיס לא רע, אבל הדרך לשם ארוכה ורצופה כוונות טובות.
אה, אז זו לא היתה תופעת-לוואי של צפייה אחרי 12 שעות טיסה?
מצטרף לקונצנזוס: סרט בנאלי ומאכזב. לא התלהבתי משום דבר – לא מהשחזור התקופתי (כבר ראיתי מרהיבים ממנו – והסרט לא ממש מצליח להגיד משהו משמעותי על התקופה שבה הוא מתרחש), לא מהעלילה (כולה סיפור על איזה טמבל ששדד בנקים ונרדף על ידי שוטר שהיה טמבל גדול יותר ממנו), לא מהאקשן – גם לא בחצי השני שממנו התלהב כותב הביקורת (רץ ונגמר מהר מדי), לא מג'וני דפ (שכבר היו לו תפקידים טובים יותר) ובטח שלא מבייל (בהופעה הגרועה ביותר שלו שהזדמן לי לראות). מדהים כמה מאמץ נשפך על סרט כל-כך סתמי.
ומה שמדהים הוא שמאן כבר עשה פעם סרט "שוטר-נגד-פושע" שיצא הרבה יותר טוב ("היט").
מצמררת? נסה ''תלושה מהמציאות'' או ''חסרת טעם''
בניגוד לסרטים אחרים, שמציגים איזו משאלת מוות קוהרנטית של הגיבור, פה זה פשוט משהו שקרה. אולי זה אפילו קרה במציאות, אני לא יודע. הנקודה היא שזה לא היה קשור למה שבא לפני ואחרי, ולא היה ברור למה בעצם זה קורה.
סרט מאכזב מאוד
במשך שנה שלמה, מהרגע שראיתי את הטריילרים לסרט לא הפסקתי לצפות לו. בפועל התוצאות של הסרט מאכזבות: ג'וני דפ שחקן נהדר ואני מעריץ ענק שלו אבל משו לא מתיישב פה טוב עם הדמות שלו, השורות כאילו הושתלו בפיו וזה לא ג'וני דפ שאני מכיר ואוהב.
הבעייה העיקרית של הסרט הזה היא שהוא לא זז לשום מקום, אנשים אמרו לי חצי ראשון מאכזב חצי שני משתפר: איזה משתפר ואיזה נעליים, הסרט נשאר משעמם לא זורם לשום מקום ובמשך שעה וחמישים (שהרגישו כמו 3 וחצי) אני רק חיכיתי שהאקשן יתחיל: גם כשנדמה היה שהנה זה בא והאקשן בפתח התוצאות היו מאכזבות, בד"כ קרב יריות שנגמר עם הרוג או שניים.
בך הכל יצאתי מאוכזב והרגשתי שהציפייה שלי לסרט הייתה לשווא. לא שווה את הכסף עם כל הצער שבדבר.
טוב לראות סרט טוב
"טוב" מילת מפתח. לא מצויין, לא מדהים ולא מפוצץ. אבל גם לא גרוע או (אפילו יותר נורא) בינוני. למעשה עכשיו שאני חושב על זה כל שלושת הסרטים של מייקל מאן שראיתי עד עכשיו (מיאמי וייס, הנוסע, הסרט הנ"ל) היו סרטי אקשן מהנים ואינטלגנטיים שנמצעים על אותו מקום בסקאלה – אני אוהב לראות אותם, אפילו יותר מפעם אחת, אבל אני לא אכניס לרשימת הסרטים הגדולים של כל הזמנים.
מה שמייחד את מאן (וזה ממש בולט לי באוייבי הציבור) זה עד כמה הסרטים שלו נעדרי רגש -רוב הדמויות נוטות להיות קרות ומחושבות, יודעות בדיוק מה הן רוצות להשיג ואיך הן רוצות להשיג אותו. החוסר הזה בסנטימטליות מושלם למשהו כמו אויבי הציבור שהיה יכול להפוך לעוד 'סיפור אגדה' על הפושע הטוב והאמיץ שמשטה ברשויות החוק הנוראיות, במקום זאת הסרט מציג לנו את דילינג'ר כמו שצריך: הוא פושע, הוא שודד בנקים לא בגלל שהוא צריך כסף לעצמו או למשפחותו ולא כדי להלחם באיזה ממסד מדכא אלא פשוט כי הוא נהנה מזה. כששואלים אותו למה הוא לא גונב כסף מהציבור התשובה שלו היא פונקציונאלית לחלוטין – "אני צריך לחיות עם הציבור" -הוא לא באמת דואג להם אבל הוא לא רוצה שיפנו נגדו. הסרט נצמד לדילינג'ר כמעט 90% מהזמן ועדיין מצליח להמנע מפיתוח סימפטיה אליו, בעיני זאת מעלה.
מצד שני יש לנו את כריסטיאן בייל (לכאורה יש לדמות שלו שם אבל הגבר-האלים-והקשוח-שסובל-מעצירות-רגשית זה פחות או יותר הדבר היחיד שהוא משחק כבר שנים אז למי אכפת,ה היי כריסטיאן – היית דווקא טוב באמריקן פסיכו, תנסה לגוון קצת) שגם הוא עושה דברים רק כי זה הפונקציה שלו: גם במקרה שלו הרגש שהוא מציג זה רק הצגה לתקשורת ובשאר הזמן הוא רובוטי לחלוטין ועוקב אחרי המטרה שלו כמו איזה טרמינייטור (בדיחה גרועה, אני יודע, אבל אני צריך נקודת השוואה המוכרת למרבית צופי הקולנוע ושבאותו תשמש הסחה מהיבשושיות של שאר ההודעה), כשהחוקרים שלו מענים חשודים ומחסלים אזרחים הסרט לא שופט אותם לחומרה או לטובה – הוא פשוט אומר "זה מה שהם עשו".
אני רואה שמרבית (כל?) אנשי האתר לא אוהבים את הגישה הזו (או אולי זה הצילום – אח שלי תיעב אותו ואני פשוט נהניתי מכל שוט). רוב הזמן אני מהטיפוסים שמתקשים להגדיר בצורה שתהיה ברורה לאחרים למה הם אובים יצירה מסויימת אבל במקר הזה זה קל לי: זה פשוט הסרט הכי נייטרלי (מבחינת היחס אל הדמויות) שראיתי בימי חיי, זה מאפשר לי כצופה להקדיש את כל העניין למהלכי העליה, לסביבה ולאקשן (אני מת על אקשן של מייקל מאן, הוא פשוט מצויין – הייתי בשמחה הולך לסרט בשם Micheal Mann's Two People Hunting Each Other With Guns). הצילום הדיגיטלי רק מוסיף לאווירה הזאתי – ולכן מבחינתי הוא משרת את מטרתו.
אני בהחלט לא ארצה שכל הסרטים בעולם יהיו כאלה – אבל אחד כל כמה זמן בהחלט מתקבל על הדעת.
מעניין מאוד.
נהנתי לקרוא.
בנוגע לצילום- זה מזכיר לי מאוד את הסרט "בלתי הפיך" שהרבה נהנו מהצילום שמה ואני חשבתי שהוא בלתי נסבל ועשה לי כאב ראש.
.
מעניין מאוד.
אם כבר סרט שהצילום בו עושה כאב ראש אבל זה מה שהופך את הסרט לכל כך גאוני: קלוברפילד (ואני לא חושב שהסרט הזה גאוני או משו).
רציתי לכתוב במקלדת הגאונית שלי תגובה גאונית
שמסבירה למה לא צריך לקרוא לכל דבר גאוני.
אבל אז הבנתי (אגב, הוכחה שאני גאון) שאם אני אעשה את זה -התגובה שלי כבר לא תהיה גאונית. אז במקום זה אני הולך לישון, שזה רעיון גאוני.
מעניין מאוד.
אם לא הסברתי את עצמי הסרט שאני לא חושב שהוא גאוני הוא אויבי הציבור.
יש טריק פשוט שמבטיח שהצופים לא יפתחו סימפטיה לדמות
אפשר להראות אותו פועל בלי הקשר רגשי.
אבל, תודה על ההודעה, סוף סוף הבנתי מי קהל היעד של סרט שבו הדמויות הן אנדרואידים מינוס המתכת.
עם פוטנציאל של "דפ נגד בייל",
הסרט היה אכזבה עצומה. לא מאמין שישבתי לראות אותו שעתיים וקצת, כשכבר בהתחלה היו לי ספקות.
לא יודע להגדיר מה, אבל משהו לא דפק שם מההתחלה, שום דבר לא תפס אותי. שני הגיבורים משעממים, יש התרחשויות לא כ"כ ברורות כאילו חסרות סצינות בסרט. משהו שם ממש לא הסתדר. שני השלישים הראשונים משעממים.
הדבר היחיד הטוב הוא האווירה התקופתית.
חבל.