מטריקס Revolutions

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 6 בנובמבר 2003Posted in: ביקורות
שם רשמי
מטריקס Revolutions
שם לועזי
The Matrix Revolutions
סרט מס' 3 בסדרת מטריקס
בימוי
לאנה וושאבסקי
לילי וושאבסקי
תסריט
לאנה וושאבסקי
לילי וושאבסקי
שחקנים
הוגו וויבינג
לורנס פישבורן
מוניקה בלוצ'י
קארי-אן מוס
קיאנו ריבס
לדף הסרט

במקור: The Matrix Revolutions
תסריט ובימוי: לארי ואנדי וושאוסקי
שחקנים: קיאנו ריבס, הוגו וויבינג, קארי אן-מוס, לורנס פישברן, מארי אליס, דז'ה וו

שאלתי פעם את האורקל מה השעה והיא אמרה, "מה אתה חושב שהשעה?"
"יש לך שעון?" שאלתי.
"האם אתה מאמין שיש לי שעון?" היא ענתה.
"מישהו אמר לך פעם שאת מעצבנת?"
"אתה כבר יודע את התשובה לשאלה הזו".

מה שטוב בלהיות אורקל זה שאתה אף פעם לא צריך להתחייב לשום דבר. אם, למשל, שואלים אותך שאלה בכלל לא פשוטה, כמו למשל "נו, אז איך היה 'מטריקס Revolutions'?" תוכל תמיד לענות "אתם הרי יודעים כבר את התשובה". ואם לוחצים עליך – נו, אבל באמת, איך היה? מאכזב, כמו השני? מצליח לסיים את הסדרה בכבוד? אקשן טוב, לפחות? תוכל לאמר "היה טוב בהחלט, חוץ מהקטעים הגרועים. ולהיפך".

לו רק הייתי אורקל.

עבור בני תמותה כמוני, שאינם נושאים את הזכות האלוהית לקשקש דברי שטויות יעני-פילוסופיים בכל משפט, המשימה היא הרבה יותר קשה. כשאני מנסה לעשות סדר בהתרשמויות שלי מ'מטריקס Revolutions', הרשימה נראית רע. רע מאוד. יש לי הרבה דברים רעים להגיד על הסרט. ערימות. יכולתי לרדת עליו רצח, וליהנות מכך מאוד.

ובכל זאת, כשאני מסתכל על כל טרילוגית 'מטריקס' השלמה מפרספקטיבה של כמה שעות אחרי, אני לא כועס על האחים וושאוסקי. אני לא מרגיש כאילו לקחו, הרסו, אנסו ושרפו לי את הסרט הכי מגניב בהיסטוריה. אולי זה בגלל הציפיות שצנחו אחרי 'Reloaded', ומי יודע, אולי בהמשך דעתי תשתנה, אבל בסופו של דבר יצאתי מ-'מטריקס Revolutions', ככה, די מרוצה.
יצורים כה משונים ומלאי סתירות, בני האדם הללו.

אבל במטריקס, כמו בחיים, צריך לעבוד קשה עד שמגיעים לקטע הטוב. לכן, לפני שאני אנסה להסביר למה נהניתי מ'Revolutions', אני צריך קודם כל להסביר למה הוא סרט פשוט גרוע. קחו נשימה עמוקה.

בתחילת הסרט העלילה ממשיכה את הקו של הסרט השני – כלומר, התרוצצויות חסרות משמעות מפה לשם, וים של דמויות שלא מעניינות אף אחד. ניאו תקוע אי-שם בין המטריקס לעולמנו, במין סוג של גיהנום השמור לגיבורי-על, שבו הוא עלול להעביר את הנצח בחדר לבן, בדיונים פילוסופיים מייגעים עם איזו דמות חסרת חשיבות. הדרך לחילוצו משם עוברת דרך עוד דיונים פילוסופיים מייגעים, ודרך המרובינג'יאן המעצבן. גם בסרט הזה אין תשובה לשאלה מה הוא ואשתו בכלל עושים שם, את מי הם מעניינים ובמה הם קשורים לנושא המרכזי, אבל רק לאחר שהם מחלצים את ניאו, יכולים טריניטי ומורפאוס להתפנות לעניינים הבוערים יותר שעל הפרק – כלומר, הצלתה של ציון מידי נחילים עצומים של תמנונים שעומדים לפלוש אליה. אבל באמצע, הם עוצרים כדי לדבר.

קחו את סצינות הדיבורים הארוכות, האיטיות, המשעממות והמלאות בעצמן של 'מטריקס Reloaded', ותקרינו אותן בזו אחר זו, בלי קטעי האקשן המבדרים שהפרידו בינהן. זו, פחות או יותר, החוויה שתקבלו בחצי הראשון של 'מטריקס Revolutions'. אם התלוננתם על שיעמום ב-'Reloaded', הדקו את החגורות: זה לא הולך להיות קל. רק משום שבסצינה מסוימת לא יורים באף אחד, זה לא אומר שהיא חייבת להיות משעממת. אין שום דבר רע בדיבורים. אבל צריך להגיד לאחים וושאוסקי, עם כל ההערכה: שייקספיר אתם בהחלט לא, וגם להיות טרנטינו אתם לא ממש קרובים. כל כך הרבה, כל כך פאקינג הרבה זמן מסך מתוך הסרט מתבזבז על אנשים שעומדים זה מול זה, ומדברים. לאט. ואז לוקחים פאוזה דרמטית. וממשיכים לדבר. לאט. נושא השיחות בדרך כלל, יש לציין, הוא עד כמה שהזמן קצר, ואיך אסור לבזבז אף רגע אחד. וצריך כבר לצאת לדרך. מיד. עכשיו. לא, אל תשתהה. אל תמתין. אל תתעכב. קדימה. צא. לך. רוץ.

זוכרים את הדמויות הסופר-מגניבות של 'מטריקס'? תשכחו מהן. פרט למעיל ולמשקפי השמש, לקוליות של 'מטריקס' הראשון לא נשאר זכר. טריניטי היא סתם. מורפאוס השמנמן בקושי משתתף, ועוד פחות מזה מורגש: לא תמצאו בו שריד וזכר לאיש הסמכותי, החצי-אלוהי, שהיה בסרט הראשון (אבל לפחות הוא לא נואם יותר, תודה לאל). ניאו עצמו הוא לא רק לפלף, הוא גם טיפש כמו נעל, כפי שמוכיחה סצינה מסוימת אחת, שעוד תספק חומר לדורות של חקיינים, פארודיות וקומיקאים. אפילו עז עיוורת עם ליקוי למידה היתה מזהה את הסוכן סמית' לפני ניאו. אם באדם הזה תלוי המין האנושי, מצבנו באמת בקאנטים. הלא תסכים, מיסטר אנדרסון?

קיאנו ריבס, התגלמותו של ניאו עלי אדמות, ספג הרבה עלבונות ובדיחות על חשבונו, אבל אני תמיד הייתי לצידו. הוא עשה תמיד רושם של בחור טוב, גם אם שחקן דגול הוא לא היה אף פעם. בסרט הזה, אני מצטער לומר, הוא מצדיק כל קלישאה וכל בדיחה על חשבונו שנאמרה עליו אי פעם: הבנאדם קרש. ואני אומר את זה עם הרבה אהבה. ויתר השחקנים שסביבו – בעיקר השוליים – לא הרבה יותר טובים.

בשלב הזה של הביקורת, על פי המסורת, צריך לומר: אבל לא באנו לראות משחק, וגם לא עלילה! תנו לנו אקשן! לא לחינם אנחנו סובלים משיעמום חצי סרט: אחרי שכולם גמרו, בשעה טובה, לדבר, מגיע סוף סוף האקשן שבשבילו באנו. האקשן של 'מטריקס' הוא האקשן של 'מטריקס': גדול מהחיים. פלישת המכונות לציון היא סצינת קרב ענקית שמתחרה בהפצצת פרל הארבור ברמת הגרנדיוזיות שלה. עשרות רובוטים ענקיים – הוושאוסקים לא מפספסים אף קלישאת אנימה – נאבקים במה שנראה כמו מיליוני תמנונואידים. הסצינה הזאת גרמה לי להצטער שלא צפיתי בסרט על מסך איימקס (בעותק שנוצר במיוחד לכך, אם אפשר. אני לא צריך את אותה התמונה, רק מטושטשת וגדולה יותר). בכל זאת, שום דבר בסרט הזה לא נכנס לקטגורית "לא דומה לדבר שאי פעם ראיתם!". את 'Reloaded', עם כל העלילה התמוהה וקטעי הדיבורים המשעממים שלו, היה שווה לראות בשביל האקשן. אני לא בטוח שהייתי אומר את אותו הדבר לגבי 'Revolutions'. אגב, הסרט הוא כמעט לגמרי נטול זמן-קליע. נראה שהאפקט חוקה ונשחק כל כך, עד שאפילו לוושאוסקיז עצמם נמאס ממנו.

אז למה כן כדאי לראות את הסרט? אני בעצמי מופתע לשמוע את עצמי מקליד את זה, אבל: בגלל הסיפור.

יהיו, אני חושב, רבים שיחשבו שהדרך שבה הסרט מסתיים היא פשוט עוד טיפה בים החרטא, וירגישו מרומים לחלוטין. אבל בעיני, הדרך שבה הסתיימה טרילוגית 'מטריקס' – כלומר, משהו כמו ה-45 הדקות האחרונות של הסרט – היתה נהדרת. דבר אחד אפשר להגיד לטובת הוושאוסקים: הם לפחות לא הלכו על הסוף הצפוי והנדוש. סוף טוב הכל טוב, ככה אומרים, ואחרי סוף הסרט יכולתי כמעט לסלוח לוושאוסקים על העלילה המפותלת, הטפשית והמיותרת לחלוטין של 'מטריקס רילודד'. לא הכל נסגר, שאלות רבות נשארות פתוחות, אבל זהו ללא ספק סוף, כזה שמכבד את הסדרה, את הסרט הראשון ואת העולם. וכמובן, ניתן בו תפקיד חשוב לדמות היחידה שעברה את שני הסרטים בשלום, פחות או יותר, ונשארה קולית: הסוכן סמית'.

יברך אלוהים את הסוכן סמית'. מי יודע היכן היה 'המטריקס' בלעדיו.

יש לי טונות של טענות נגד 'מטריקס Revolutions', ומעט דברים טובים לומר עליו, אבל משום מה נהניתי ממנו. הוא לא יפריע לי להכריז על טרילוגית 'מטריקס' כעל מפעל קולנוע מרהיב וענק. אילו שני סרטי ההמשך של 'מטריקס' היו נדחסים לתוך סרט אחד, לא ארוך מדי, זה היה יכול להיות סרט גדול באמת. אולי הוא היה יכול אפילו להשתוות לרמת 'מטריקס' הראשון. אולי – וזאת באמת ספקולציה פרועה – הוא היה יכול אפילו לעמוד בציפיות שנתלו בו. זה לא קרה, ובמקום סרט מהודק ואדיר אחד קיבלנו שני סרטים נפוחים ובעייתיים. אבל היי, לפחות לא היתה עוד סצינת רייב.

(מזל טוב, מאיה!).

תגיות: