זודיאק

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 22 במאי 2007Posted in: ביקורות

במקור: Zodiac
במאי: דייויד פינצ'ר
תסריט: ג'יימס ונדרבילט
על פי ספרו של: רוברט גרייסמית
שחקנים: ג'ייק ג'ילנהול, מארק רופאלו, רוברט דאוני ג'וניור, בריאן קוקס

לעיתים אני רוצה משהו ומקבל אותו בצורה כזו, שאני מתחרט שבכלל ביקשתי אותו. פעם, כשסוף סוף ביקרתי ביער-גשם ירוק על אי טרופי מרהיב, קוף קטן השתין לי ישר על הראש, בעוצמה ודיוק מפתיעים. דוגמה אחרת: אני תמיד מבקש שסרטים שמבוססים על סיפורים אמיתיים יהיו ריאליסטיים – אז קיבלתי את 'זודיאק'. הסרט מתאר מרדף ממושך ומתסכל אחרי רוצח מסוכן, באריכות ואמינות כאלה, שממש כמו השוטרים – התקשיתי מאוד לעקוב אחריו.

בשנות ה-60 משוטט באזור סן פרנסיסקו פסיכי ששואף להתקדם בחיים, ולהפוך מרוצח סתם, לרוצח סדרתי מפורסם. האיש אורב לשניים-שלושה זוגות מתבודדים, וטובח אותם באכזריות מקפיאת-ומשפריצת-דם (מסקנה: פיקניק בטבע הוא בילוי רומנטי מסוכן יותר ממה שחשבתם). בהמשך, מתקבלות במערכות העיתונים החשובים מכתבים, בהם הרוצח מאיים להרוג אנשים נוספים, אלא אם כן יפרסמו העיתונים – בעמוד הראשון – את חלקיו של מסר מוצפן שחיבר, כרמזים לזהותו. ההתגרות במשטרה והרצון בתהילה, מסמנים את "זודיאק" – כך הוא מכנה את עצמו – כרוצח מסוג חדש (היום, כמובן, כל רוצח סדרתי מתנהג ככה. לפחות בסרטים). בהמשך, זודיאק כנראה חש שקטילות ברוטאליות של אוהבים צעירים הן אובססיה לא בריאה; הוא מגוון, תוקף אנשים מסוגים אחרים וממשיך לאיים במעשי זוועה עתידיים. לליבם של הסן-פרנסיסקואים התמימים חודר פחד, ובכמה מקרים – גם סכין או כדור.

בין העיתונים אליהם נשלחו המסרים, נמצא גם העיתון בו עובד רוברט גרייסמית (ג'ייק ג'ילנהול). גרייסמית הוא קריקטוריסט (נניח. בסרט הוא לא מקרקטר הרבה) וחובב חידות. הוא נמשך מיד לתעלומת הזודיאק וכיוון שכך, נצמד לכתב הפשע המצליח והפרוע של העיתון, פול אייברי (רוברט דאוני ג'וניור). דרכו, גרייסמית פוגש חוקרים שעוסקים בתיק, ביניהם דייב טושי (מרק רופאלו), מהבלשים הבולטים בעיר, ושותפו המופנם ארמסטרונג (אנתוני אדוארדס).

כולם נחושים ללכוד את זודיאק, אך ככל שעובר הזמן, הסיכוי להצליח פוחת. דפוסי הפעולה של הרוצח מבלבלים, והמצוד אחריו מתפתל בלולאות ומעגלים בין כמה חשודים מרכזיים, והמוני חשודים אחרים. גם העובדה שהרוצח פועל במחוזות נפרדים מקשה על החקירה, שמתפצלת בין גופים שונים, ואלו לא ששים לשתף את עמיתיהם במידע. גרייסמית ממשיך לנסות לגלות את זהותו של זודיאק, מטרה שמשתלטת על חייו ומסכסכת בינו ובין כל העולם – שוטרים, כתבים ואשתו.

בשעה וחצי הראשונה בסרט, הכול מתקתק. בפתיחה יש סצינות מצמררות, כשזודיאק מגיח כצללית עמומה, מחליף כמה מילים עם קורבנותיו-לעתיד הבלתי חושדים, ולפתע, בפרץ של אלימות, כופת איברים, נועץ סכין בגרון, או יורה בראשים. די מהר, הקטעים האלה מתחלפים בתיאור החקירה האינטנסיבית. בהתחלה זה בסדר; אחרי שראיתי את הרציחות, רציתי מאוד שימצאו את המניאק שביצע אותן. ניסיתי להחליט איך כל פרט חדש מסתדר עם שאר הרמזים, וכשהשוטרים חקרו את החשוד המרכזי, מורה מפוקפק, נצמדתי לכל מילה.

ג'ייק ג'ילנהול לא שחקן מדהים, אבל כשהוא עומד במרתף אפל וטחוב, ומבין שהוא אולי מדבר עם הרוצח (ועלול לשלם על זה בחייו) – קל להזדהות עם זה. רוברט דאוני ג'וניור מכניס עניין למסך כל פעם שהוא מופיע; והקטעים שבהם חקירה משטרתית נתקעת בגלל בירוקרטיה מטרידים ומשעשעים כאחד. 'זודיאק' גם לא נמנע מהומור, שחלקו נובע מההליכה על התפר הדק שבין המפחיד למצחיק, וחלקו מדיאלוגים עוקצניים. למשל, שיחה בה ג'ילנהול שואל את השרת הנמוך של מערכת העיתון, "לא מפריע לך שאנשים קוראים לך שורטי?" – ואז מגלה איך מכנים אותו.

אלא שאחרי שעה וחצי, 'זודיאק' ממשיך עוד שעה נוספת, בה הוא מאבד מיקוד וגובה, והשלם משעמם מסכום חלקיו. אחת הבעיות היא הדמות של זודיאק. הוא התחיל טוב – צללית של אדם זר, שעורר באנשים על המסך אי נוחות מעורפלת, בעוד שאני כבר שקשקתי בשבילם, מתוך ידיעה מה עומד לקרות להם. אבל מהר מדי הוא הפך לנודניק ולא מפסיק לקשקש כמה הוא מוצלח. פחות דיבורים, יותר פגרים, זודיאק!

מילא שהדמויות – לא רק זודיאק, אלא גם השאר – לא ממש מתפתחות. מפריע יותר שלמרות התרכזות ברגעי שיא בחקירה, השילוב בין עודף הפרטים לאורכו המוגזם של הסרט הפך את 'זודיאק' לדומה מדי לתוכנית תיעודית. בפעם הראשונה שהחשוד העיקרי הופיע, זה היה מסעיר. בפעם הרביעית, כבר לא זכרתי מה אמרו עליו בהתחלה. האם זה היה הוא, שבשישה עשר באפריל 1972, בשעה 16:37 הביא לניקוי יבש כפפות עם כתמים אדומים מסתוריים? או שזה היה הבחור שאיגואנת המחמד שלו התנהגה בצורה חשודה, יומיים אחרי הרצח השלישי? אחרי שעתיים ורבע של פרטים כאלה, התקשיתי להישאר סקרן. אם קודם רציתי שג'ילנהול יתפוס את זודיאק – עכשיו רציתי שזודיאק יתפוס את ג'ילנהול, ויגמור כבר את הסרט.

בגלל ההיצמדות לסיפור אמיתי, המסקנה הסופית בנוגע לזהות הרוצח השאירה אותי עם תחושת חוסר פואנטה. מה גם שעדיין יש מחלוקת רבה בנוגע לפרשת זודיאק, כך שלמרות כל הפירוט, הסרט מציג, בעצם, רק גרסה אפשרית אחת (של גרייסמית) לאירועים, ולא פתרון מוחלט.

'זודיאק' לא סרט רע, אבל בניגוד לסרטים הקודמים של הבמאי דייויד פינצ'ר ('מועדון קרב', 'שבעה חטאים'), לא תוכלו לצפות ממנו לזוויות צילום מדהימות, תובנות חברתיות, או מתח בלתי פוסק לכל אורכו. הדברים האלה נמצאים בו, אבל במינון נמוך יחסית: שוט אחד או שניים שבהם המצלמה עוקבת אחרי מונית נוסעת מלמעלה, או עוברת דרך גשר; מסר מסוים, מעניין אך צפוי, בנוגע לצורה שבה רוצחים יכולים לבנות קריירות של אנשים שעוקבים אחריהם, ואף להפוך לדיבוק שלהם; ולא מעט רגעים מפחידים, מעניינים ו/או משעשעים.

כסרט שלם, 'זודיאק' לא ממצה את הפוטנציאל שלו, ועשוי לעניין בעיקר שני מגזרים באוכלוסייה, שהסרט קשור לעבודה שלהם: שוטרים ועיתונאים פליליים. טוב, אולי שלושה מגזרים, אם מחשיבים גם רוצחים סדרתיים. אם אתם צופים ב'זודיאק', ולידכם יושב מישהו שנראה מרותק גם אחרי שעתיים וחצי – כדאי, ליתר ביטחון, לגלוש מושב אחד הלאה ממנו.

תגיות: