במקור: Zodiac
במאי: דייויד פינצ'ר
תסריט: ג'יימס ונדרבילט
על פי ספרו של: רוברט גרייסמית
שחקנים: ג'ייק ג'ילנהול, מארק רופאלו, רוברט דאוני ג'וניור, בריאן קוקס
לעיתים אני רוצה משהו ומקבל אותו בצורה כזו, שאני מתחרט שבכלל ביקשתי אותו. פעם, כשסוף סוף ביקרתי ביער-גשם ירוק על אי טרופי מרהיב, קוף קטן השתין לי ישר על הראש, בעוצמה ודיוק מפתיעים. דוגמה אחרת: אני תמיד מבקש שסרטים שמבוססים על סיפורים אמיתיים יהיו ריאליסטיים – אז קיבלתי את 'זודיאק'. הסרט מתאר מרדף ממושך ומתסכל אחרי רוצח מסוכן, באריכות ואמינות כאלה, שממש כמו השוטרים – התקשיתי מאוד לעקוב אחריו.
בשנות ה-60 משוטט באזור סן פרנסיסקו פסיכי ששואף להתקדם בחיים, ולהפוך מרוצח סתם, לרוצח סדרתי מפורסם. האיש אורב לשניים-שלושה זוגות מתבודדים, וטובח אותם באכזריות מקפיאת-ומשפריצת-דם (מסקנה: פיקניק בטבע הוא בילוי רומנטי מסוכן יותר ממה שחשבתם). בהמשך, מתקבלות במערכות העיתונים החשובים מכתבים, בהם הרוצח מאיים להרוג אנשים נוספים, אלא אם כן יפרסמו העיתונים – בעמוד הראשון – את חלקיו של מסר מוצפן שחיבר, כרמזים לזהותו. ההתגרות במשטרה והרצון בתהילה, מסמנים את "זודיאק" – כך הוא מכנה את עצמו – כרוצח מסוג חדש (היום, כמובן, כל רוצח סדרתי מתנהג ככה. לפחות בסרטים). בהמשך, זודיאק כנראה חש שקטילות ברוטאליות של אוהבים צעירים הן אובססיה לא בריאה; הוא מגוון, תוקף אנשים מסוגים אחרים וממשיך לאיים במעשי זוועה עתידיים. לליבם של הסן-פרנסיסקואים התמימים חודר פחד, ובכמה מקרים – גם סכין או כדור.
בין העיתונים אליהם נשלחו המסרים, נמצא גם העיתון בו עובד רוברט גרייסמית (ג'ייק ג'ילנהול). גרייסמית הוא קריקטוריסט (נניח. בסרט הוא לא מקרקטר הרבה) וחובב חידות. הוא נמשך מיד לתעלומת הזודיאק וכיוון שכך, נצמד לכתב הפשע המצליח והפרוע של העיתון, פול אייברי (רוברט דאוני ג'וניור). דרכו, גרייסמית פוגש חוקרים שעוסקים בתיק, ביניהם דייב טושי (מרק רופאלו), מהבלשים הבולטים בעיר, ושותפו המופנם ארמסטרונג (אנתוני אדוארדס).
כולם נחושים ללכוד את זודיאק, אך ככל שעובר הזמן, הסיכוי להצליח פוחת. דפוסי הפעולה של הרוצח מבלבלים, והמצוד אחריו מתפתל בלולאות ומעגלים בין כמה חשודים מרכזיים, והמוני חשודים אחרים. גם העובדה שהרוצח פועל במחוזות נפרדים מקשה על החקירה, שמתפצלת בין גופים שונים, ואלו לא ששים לשתף את עמיתיהם במידע. גרייסמית ממשיך לנסות לגלות את זהותו של זודיאק, מטרה שמשתלטת על חייו ומסכסכת בינו ובין כל העולם – שוטרים, כתבים ואשתו.
בשעה וחצי הראשונה בסרט, הכול מתקתק. בפתיחה יש סצינות מצמררות, כשזודיאק מגיח כצללית עמומה, מחליף כמה מילים עם קורבנותיו-לעתיד הבלתי חושדים, ולפתע, בפרץ של אלימות, כופת איברים, נועץ סכין בגרון, או יורה בראשים. די מהר, הקטעים האלה מתחלפים בתיאור החקירה האינטנסיבית. בהתחלה זה בסדר; אחרי שראיתי את הרציחות, רציתי מאוד שימצאו את המניאק שביצע אותן. ניסיתי להחליט איך כל פרט חדש מסתדר עם שאר הרמזים, וכשהשוטרים חקרו את החשוד המרכזי, מורה מפוקפק, נצמדתי לכל מילה.
ג'ייק ג'ילנהול לא שחקן מדהים, אבל כשהוא עומד במרתף אפל וטחוב, ומבין שהוא אולי מדבר עם הרוצח (ועלול לשלם על זה בחייו) – קל להזדהות עם זה. רוברט דאוני ג'וניור מכניס עניין למסך כל פעם שהוא מופיע; והקטעים שבהם חקירה משטרתית נתקעת בגלל בירוקרטיה מטרידים ומשעשעים כאחד. 'זודיאק' גם לא נמנע מהומור, שחלקו נובע מההליכה על התפר הדק שבין המפחיד למצחיק, וחלקו מדיאלוגים עוקצניים. למשל, שיחה בה ג'ילנהול שואל את השרת הנמוך של מערכת העיתון, "לא מפריע לך שאנשים קוראים לך שורטי?" – ואז מגלה איך מכנים אותו.
אלא שאחרי שעה וחצי, 'זודיאק' ממשיך עוד שעה נוספת, בה הוא מאבד מיקוד וגובה, והשלם משעמם מסכום חלקיו. אחת הבעיות היא הדמות של זודיאק. הוא התחיל טוב – צללית של אדם זר, שעורר באנשים על המסך אי נוחות מעורפלת, בעוד שאני כבר שקשקתי בשבילם, מתוך ידיעה מה עומד לקרות להם. אבל מהר מדי הוא הפך לנודניק ולא מפסיק לקשקש כמה הוא מוצלח. פחות דיבורים, יותר פגרים, זודיאק!
מילא שהדמויות – לא רק זודיאק, אלא גם השאר – לא ממש מתפתחות. מפריע יותר שלמרות התרכזות ברגעי שיא בחקירה, השילוב בין עודף הפרטים לאורכו המוגזם של הסרט הפך את 'זודיאק' לדומה מדי לתוכנית תיעודית. בפעם הראשונה שהחשוד העיקרי הופיע, זה היה מסעיר. בפעם הרביעית, כבר לא זכרתי מה אמרו עליו בהתחלה. האם זה היה הוא, שבשישה עשר באפריל 1972, בשעה 16:37 הביא לניקוי יבש כפפות עם כתמים אדומים מסתוריים? או שזה היה הבחור שאיגואנת המחמד שלו התנהגה בצורה חשודה, יומיים אחרי הרצח השלישי? אחרי שעתיים ורבע של פרטים כאלה, התקשיתי להישאר סקרן. אם קודם רציתי שג'ילנהול יתפוס את זודיאק – עכשיו רציתי שזודיאק יתפוס את ג'ילנהול, ויגמור כבר את הסרט.
בגלל ההיצמדות לסיפור אמיתי, המסקנה הסופית בנוגע לזהות הרוצח השאירה אותי עם תחושת חוסר פואנטה. מה גם שעדיין יש מחלוקת רבה בנוגע לפרשת זודיאק, כך שלמרות כל הפירוט, הסרט מציג, בעצם, רק גרסה אפשרית אחת (של גרייסמית) לאירועים, ולא פתרון מוחלט.
'זודיאק' לא סרט רע, אבל בניגוד לסרטים הקודמים של הבמאי דייויד פינצ'ר ('מועדון קרב', 'שבעה חטאים'), לא תוכלו לצפות ממנו לזוויות צילום מדהימות, תובנות חברתיות, או מתח בלתי פוסק לכל אורכו. הדברים האלה נמצאים בו, אבל במינון נמוך יחסית: שוט אחד או שניים שבהם המצלמה עוקבת אחרי מונית נוסעת מלמעלה, או עוברת דרך גשר; מסר מסוים, מעניין אך צפוי, בנוגע לצורה שבה רוצחים יכולים לבנות קריירות של אנשים שעוקבים אחריהם, ואף להפוך לדיבוק שלהם; ולא מעט רגעים מפחידים, מעניינים ו/או משעשעים.
כסרט שלם, 'זודיאק' לא ממצה את הפוטנציאל שלו, ועשוי לעניין בעיקר שני מגזרים באוכלוסייה, שהסרט קשור לעבודה שלהם: שוטרים ועיתונאים פליליים. טוב, אולי שלושה מגזרים, אם מחשיבים גם רוצחים סדרתיים. אם אתם צופים ב'זודיאק', ולידכם יושב מישהו שנראה מרותק גם אחרי שעתיים וחצי – כדאי, ליתר ביטחון, לגלוש מושב אחד הלאה ממנו.
- אתר רשמי
- הספר – באמזון
- הבלוג של דייויד פינצ'ר
- ג'ק ג'ילנהול
- מארק רופאלו
- זודיאק – הפרטים המלאים
- שעוני זודיאק
אהרו''כ, מצער אותי לקרוא את הביקורת
כי אני ממש ממש ציפיתי לסרט הזה.
דיוויד פינצ'ר הוא סוג של גאון בעיניי, ומאוד מאוד הושפעתי משני הסרטים שהוזכרו בביקורת. מצד שני, "החדר" היה די בינוני, אבל הייתה לי תחושה שדווקא מהסרט הזה, עם הסיפור הזה, השחקנים האלה וכמובן המבאי הזה הולך לצאת משהו טוב.
אני אשמח אם מישהו יכול לתת ביקורת נגדית, כי לסרט הזה אני מתכוון ללכת בכל מקרה.
אוף טופיק, מה זה אהרו''כ?
אהרון הכהן???
התשובה במילון האתר
http://www.fisheye.co.il/static/diction.htm
התשובה במילון האתר
הרגע הסתכלתי. ואני מתפלאת על הדוגמא שנתנו ל "מיושבן"(- סרט ישן…שאינו מבהיל כמו פעם,) למשל: פסיכו!!!
האם אני היחידה שראתה את פסיכו מס' פעמים ונבהלה?
ואגב, ראיתי פעמיים את "חמים וטעים" וזה עדיין הצחיק אותי.
האם זאת רק אני?!
התשובה במילון האתר
כן ולא – את פסיכו ראיתי פעמיים, בפעם השנייה על מסך גדול – והוא לא מפחיד לחלוטין.
את "חמים וטעים" ראיתי כמה פעמים, בפעם הראשונה בגיל 8 ובפעם האחרונה בשנה האחרונה – והוא עדיין מצחיק ומקסים.
הסיבה להתיישבנותו של פסיכו הוסברה לא פעם בכמות הציטוטים והמחוות האינסופיים לה הוא זכה. דווקא עמידותו של חמים וטעים למרות השנים מעניינת, שהרי המון קומדיות מתבססות על אותו הגימיק (גבר מחופש לאישה, הא-הא), ומעטות עובדות טוב כמוהו.
לא ראיתי הרבה סרטי מתח מעניינים ומותחים כמו 'פסיכו'
וזה שהוא נוצר בתקופה שמותחנים פסיכולוגים לא היו פופלארים רק תורמת למעמד שלו. לדעתי הוא עומד בגדול במבחן הזמן.
אמרתי שהוא לא מפחיד.
לא אמרתי שהוא לא בנוי טוב, או לא מותח במידה מסוימת.
לא ראיתי, אבל.
הביקורת של ישי קיצ'לס (בהעיר) משבחת עד אובדן הכרה, בערך, ומנסיוני טעמו בסרטים הוא מצוין (= כמעט לחלוטין זהה לשלי).
ולשם האיזון
הביקורת של יקיר אלקריב בעיתון תל אביב קורעת את הסרט לגזרים.
http://www.tam.co.il/25_5_2007/tarbut.htm
אני, אגב, לא מסכים עם אף אחד מהם. דעתי קרובה לזו של עכרור: סרט טוב, אבל נהיה די משעמם בשלב כלשהו. משעמם בכוונה אולי, אבל זה לא עוזר.
הביקורת של אלקריב
לא רק קורעת את הסרט לגזרים – היא גם מספיילרת אותו ברמה מסויימת. ראו הוזהרתם.
אהרו''כ, מצער אותי לקרוא את הביקורת
לצערי כל מילה שנאמרה בכתבה נכונה,
מאחר וראיתי כבר כמה סרטים של הבמאי, התאכזבתי מאוד מ"זודיאק", הסרט ארוך ומייגע (אפשר היה לקצר אותו לפחות בשעה),מה גם שהשחקנים בינוניים ולא מספקים את הסחורה,אין יותר מדי צילומים מעניינים וגם את המתח הורסים עודפי פרטים שקשה כבר לעקוב אחריהם…
בדיוק עכשיו גרמת לי לרצות לראות את הסרט אפילו יותר.
מאוכזב.
בהנחה שהסרט אכן משעמם זוהי בהחלט אכזבה עצומה עבורי, "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב" נכנסים בקלות ל5 הסרטים האהובים עליי, ואם התייחסתי ל"החדר" בתור מעידה קלה (כי הסרט סביר בסופו של דבר) אז כעת הציפיות שלי לסרטים עתידיים ממנו מונמכות באמת. כפי שנאמר כבר, האם יש מישהו שבפיו ביקורת חיובית דווקא?
לי אין.
אני מסכימה לגמרי עם מה שעכרור כתב.
מאוכזב.
הביקורת שמופיעה למעלה היא ביקורת חיובית.
עוד כמה ביקורות חיוביות
http://www.rottentomatoes.com/m/zodiac/
היה פעם סרט ב-MGM
ראיתי רק חלק קטן ממנו, כך שאני לא בטוח, אבל נדמה לי שקוראים לו "העיר שפחדה מהשקיעה", או משהו דומה.
העלילה שלו פחות או יותר זהה לזו של זודיאק, ואני זוכר במעורפל שבתקציר שלו היה כתוב משהו על סיפור אמיתי. מישהו יודע אם מדובר באותו מקרה?
סרט די מתסכל
כי יש בו חומרים של סרט נפלא, אבל הוא מכשיל את עצמו (כפי שכתוב בביקורת). כל קטעי הרציחות מותחים ושונים אחד מן השני (אהבתי במיוחד את הקטע במונית) וגם שגרייסמית מתחיל לחקור ביותר אינטנסיביות יש קטעי אימה מעולים. אבל עושה רושם שהסרט חוקר יותר מדי כיוונים מבלי ללכת עם אחד מהם עד הסוף, כמו חקירת משטרה הנמצאת במבוי סתום. בעיקר ריתקה/תסכלה אותי הדמות של אשתו של גריסמית, שעושה רושם שיכלה להיות מעניינת, אבל הסרט סירב לתת לה להתפתח.
The Zodiac היה סרט מצויין.
הסרט Zodiac הקודם היה מבוסס על הספר, The Zodiac מבוסס על התיקים המשטרתיים וזה הכל והוא היה מצויין. (מאוד אהבתי איך שב-DVD היו את כל המסרים של הזודיאק כולל אלו שלא פוענחו).
נשמע כאילו הסרט הזה לא מדהים כל כך אז אולי הספר לא משהו. מי יודע. אבל אני מניח שאבדוק את זה בסוף השבוע.
נראה לי שהתכוונת ל'ספר מצויין', לא?
בשעה וחצי-שעתיים הראשונות,
הסרט לא חזר על עצמו בצורה מוגזמת, ובגלל זה נהניתי. אחרי שהזמן הזה עבר, הסרט התחיל לחזור על עצמו, לטעמי, באופן מוגזם. בשלב הזה, זה שלא היה אכפת לי כל כך מהדמות של ג'ילנהול, נהיה בעייתי.
אין ספק שגרייסמית מתואר כמי שלא מסוגל להמשיך לעקוב אחרי זודיאק – זה הופך לאובססיה מבחינתו. גם כתבתי את זה בביקורת. הבעיה היא שהההסבר הזה עובד היטב רק ברמה הלוגית; הוא לא עובד ברמת העניין והריתוק לסרט. בתאוריה, המניע של גרייסמית מרתק; בביצוע, הוא לא מוצלח. האובססיה של גרייסמית לא מעניינת, כי לא משקיעים בדמות שלו מספיק כדי שנבין מה גורם לו להיות כזה. וג'ילנהול לא שחקן מספיק טוב בשביל לפצות על זה.
אבל החזרה היא חלק מהעניין
אני מניח שנשאר חלוקים בנושא הזה. בעיקר לגבי הדמות של גרייסמית' (שבעיני היתה בנויה לעילא ולעילא, ולא הרגשתי שום חסר בהסבר לאובססיה) ולגבי השעה-או-משהו כזה האחרונה של הסרט, שלפי דעתי היתה נחוצה מאוד וגם עשויה בצורה טובה.
ככל שעובר הזמן אני חושב דברים יותר ויותר טובים על הסרט הזה ועל מה שהוא אומר ועל הדרך בה הוא אומר את זה.
אני בהחלט מאמין שאני אראה אותו עוד פעם על המסך הגדול מתישהו.
אז למה?
למה גרייסמית כל כך אובסיסיבי?
זו לא שאלה רטורית. אם אתה מרגיש שזה הוסבר בצורה טובה – אני סקרן לדעת איך.
אוקיי, כנראה הגענו למבוי סתום
אני מבין לגמרי מה שאתה אומר, ואני לא יכול לבטל את זה – פשוט, אני לא התחברתי לא לסיבה של הדמות, ולא למשחק של ג'ילנהול, במידה כזו שאחשוב שהשלושת רבעי שעה האחרונה של הסרט הייתה מרתקת.
אבל בכל זאת, סתם בשביל הספורט: אתה אולי יכול לתת דוגמה לסרט שבו מוצגת אובססיה כזו או אחרת, באופן *שלא* נראה לך מספק? אולי זה יאפשר לי להבין את מקור הבדלי הגישה בינינו.
אה....
אתה מצליח לחשוב על מספיק סרטים שמוצגת בהם אובססיה? מוחי כרגע ריק יותר מאשר… מאשר… לעזאזל.
באדיבות דבי, הנה חופן אקראי של סרטים,
שלטעמי – בגלל שהתסריט היה טוב, בגלל שהשחקן היה מוצלח, או בגלל שניהם – הוצגה בהם אובססיה בצורה סבירה ומעלה (וזאת, בלי קשר הכרחי ל-1. המידה שבה האובססיה הזו הייתה בולטת בסרט, 2. הז'אנר של הסרט, או 3. איכות הסרט עצמו).
פסיכו
וול סטריט
חיזור גורלי
מיזרי
היד שמנענעת את העריסה
קראש
לוליטה (עם ג'רמי איירונס)
צילו של הערפד
המרוץ לצמרת של מקס פישר (Rushmore)
אלים ומפלצות
משפחת סופר על
יוקרה
עוד סרטים שלא ראיתי, אבל נחשבים לסרטים טובים, ולמיטב ידיעתי מוצגת בהם אובססיה כלשהי:
שדרות סאנסט
אמריקן ביוטי
אדפטיישן
גריזלי מן
אה, וכמובן: 'אד ווד'.
אני חושבת שכן יש משמעות למידה בה האובססיה מובלטת.
ב'זודיאק' לאובססיה יש חלק משמעותי בהנעת העלילה ובכך שלא נהנית מהסרט (כי נדמה שהצגת האובססיה הפכה לאובססיה בפני עצמה). כך שלדעתי רק הוגן להשוות את הסרט לסרטים אחרים בהם האובססיה תופסת חלק נכבד מהעלילה ומהנעת הדמויות.
בכל הסרטים שציינתי לאובססיה יש תפקיד מפתח בהנעת העלילה והדמויות
היחיד שבו זה לא ממש במרכז הסרט זה, אולי, 'משפחת סופר על'.
אני חושב שיש לנו הגדרה שונה של המונח ''אובססיה''
אני לא חושב שאפשר להשוות את האובססיה ב-"פסיכו" לאובססיה ב-"זודיאק" בשום אופן שהוא. כנ"ל "משפחת סופר על".
אני מתקשה להבין לאיזו אובססיה מתיחסים ב-"אדפטיישן". אני יכול לחשוב על כמה, וחלק מהן בהחלט לא מוסברות.
ב-"מיזרי" האובססיה לא מוסברת כלל – פשוט אומרים לנו שבעל האובססיה הוא חולה נפש (אני נזהר בניסוח שלי מספוילרים). גם ב-"יוקרה" האובססיה לא מנומקת מספיק טוב (לדעתי).
וודסמן עם קווין בייקון
תנועת הצופים
אל תשכח את ציון העובדה (לפחות פעמיים) שהקריקטוריסט היה רשג"ד בצופים. הוא ילד טוב אמריקה וזה יכול להסביר את האובססיה שלו לקלוז'ר= הפי אנד.
אוקי, אבל יש לפחות יש גופות?
אני מתכוון – מספיק סצינות רצח טובות מלבד אלה שבהתחלה?
יש עוד סצנות רצח ספורות
(יהיה ספוילר להגיד כמה)
שכל אחת מהם מצדיקה לבד את מחיר הכרטיס.
אתם שניכם מפחידים אותי.
הם לא שוות את המחיר בגלל שמתים בהם אנשים
אלה בגלל שהם מביומות בצורה מרתקת.ואיכשהו, איכפת לי יותר מדמויות שמופיעות רק לסצנה אחת (ויש סצנת רצח מבירקה בה בקושי רואים את הרוצח ואת הנרצח) מאשר דמויות ראשיות יחסית בסרט.
מסכים איתך
אבל כשזה הגיע בתגובה ל"לפחות יש גופות" המסר נשמע קצת שונה. מצד שני, אנשים הלכו גם ל'הוסטל', אז מה מפתיע פה.
צודק, הכותרת שלו באמת מרתיעה
אבל השאלה שלו הייתה על "סצנות רצח טובות"- דבר שלפי מה שהבנתי אין בהוסטל.
לא כל כך חשוב כמה דם יש,
אלא כמה מותח/מרתק/ארוך/ריאלי החלק שבין הרגע שהנרצח מבין שרוצים להרוג אותו עד שזה קורה בפועל, וכמובן – איך הוא מגיב לזה.
אני לדוגמא רוצה ללכת לסרט רק בגלל הרציחות
כבר מזמן לא היה סרט על רוצח סדרתי ראוי. אני בניגוד לאחרים לא כזה מתלהב מפינצ'ר, את מועדון הקרב המהולל לא ממש אהבתי. מבחינתי, בסרט כזה הנוסחא היא יותר גופות, יותר דם, יותר הנאה.
הרבה דם אין בסרט
יותר בניית מתח לקראת אפשרות של דם.
אז אל תלך לסרט הזה.
ביקורת הפוכה. סוג של.
בקצרה – החצי הראשון מפוזר לחלוטין, לא עוקב אחרי הדמויות או מפתח אותן אלא רק קופץ ביניהן והלאה בקו הזמן, נותן יותר מדי מידע שיחזור בחצי השני, שעד שהחליט להתמקד בסיפור אחד, התמקד משום מה דווקא בזה של גי'גנהל המשמים – ועדיין הוא החצי העדיף, מפני שמדי פעם אפשר להרגיש כאילו משהו שקורה בו משנה למישהו.
סצינות הרצח ארוכות הרבה יותר מדי, והשחקנים האלמוניים שמשחקים בהן בוודאי נבחרו עקב דמיונם לקורבנות האמיתיים, יען כי לשחק טוב הם לא. דמות אחת של בלש (ספוילר?) מאופיינת בזה שהיא רוצה לאכול מתישהו סושי, וזוג קורבנות (עוד ספוילר נורא?) היה פעם באגם ההוא כבר פעם ושמע את הסיפור על העיר שהייתה שם – שביב השיחה היחיד שלהם שלא עוסק באיש ההוא שהולך שם, ומשום מה מאד מאד מעניין אותם.
דאוני ג'וניור ורופאלו מצליחים, באמצעות משחק מעולה בלבד, להיות היחידים בסרט שמדברים כמו בני אדם, והסרט היה צריך לעסוק בדמויות שלהם הרבה יותר.
חומר הגלם נראה כאילו הוא יכול היה, וכבר הספיק, לביסוס סרטים הרבה יותר טובים מזה.
זודיאק סובב מסתובב הגלגל
אוקיי.
אז ראיתי אתמול את הסרט וחיכיתי להיום לקרוא את הביקורת כדי לא לקלקל לעצמי, ואני ממש שמחה שחיכיתי, אחרת עוד הייתי עלולה לא ללכת, ואז הייתי מפסידה סרט מצויין.
נשאבתי אל הסרט כבר מתחילתו, כאשר אמנם הכתובית הציגה את השנה (1969 בתחילתו תוך התקדמות דרך כל שנות השבעים והלאה) אך בפועל לא בטוח שהיה בה צורך: העיצוב הקפדני של הדמויות הנהדרות והתפאורה לא השאירו כל ספק שמדובר בשנות השבעים, החל מהתסרוקות,הבגדים והמשקפיים העגולים הגדולים, דרך העישון החופשי במקומות ציבוריים ועד לטלפוני החוגה הירקרקים.
רוברט דאוני ג'וניור אכן הסתמן כגונב את ההופעה (כהרגלו, לטעמי), אך עד מהרה התברר שכל הסרט משובץ בפרצופים מוכרים, אהובים ונהדרים (כמו ד"ר גרין מ-E.R) שגנבו כל אחד עוד טיפה מההופעה בחזרה לעצמם.
נשארתי ערה, מתעניינת ומתוחה לכל אורך הסרט, כאשר אני מודה שחלקו השני איטי יותר מאשר הפתיחה, אך בהחלט נהנתי גם ממנו, והדימיון לסרט תיעודי רק עשה לסרט טוב.
סרט יפה, מותח ומסקרן, מהסוג שאחריו רצים לוויקי כדי לבדוק עוד קצת על מונחים כמו "איתור שיחות" ו"דיסוננס קוגניטיבי". אוקיי, אולי לא כולם יבדקו ספציפית את אלה, אבל אני ו-BS כן, וזה העיקר.
מה שהיא אמרה.
אה, רק שאני כן קראתי את הביקורת לפני שראיתי את הסרט. ובלשון זכר.
קודם כל, זה בדיוק מסוג הסרטים שמהווה בעיה לפרצופולוג כושל כמוני, שחוטף עומס יתר בנוירונים שלו בכל פעם שמופיע פרצוף על המסך והוא משתגע "רגע, זה שאפל מ- 24? או אולי הטמבל הזה מ- E.R? ומה עם השותף שלו? אני יודע שאני מכיר אותו מאיפשהו! פויקלו, הצילו!".
על העיצוב אני לא אכביר במילים, כי אני לא יודע כמה אפשר להוסיף מילים על סרט שבסך הכל הוא מאוד… ריאליסטי. אני מניח שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד על הסרט, במקרה הזה, זה שהוא נראה אמין. אה, וח"ח על תשומת הלב שניתנה לניאונסים תרבותיים קטנים של שנות השבעים (כלומר, "פונג").
מה שאני כן אגיב עליו זה העומס העלילתי: ביחס ל"שודדי הקאריביים 3", יש ב"זודיאק" הרבה יותר עלילה. יותר אנשים, כשלכל אחד יש בערך 215 פרטים שצריך לזכור לגביו, ולרובם יש משקל בהמשך התסריט. אבל משום מה, זה אף פעם לא… מעיק.
זה עמוס. וצריך להשאר מרוכזים בזמן הסרט. ואם נרדמים לחצי שניה אז כנראה שמפספסים בערך רבע מהפאזל הזה (שגם ככה חצי מהחלקים שלו הלכו לאיבוד מתחת לשטיח אי שם בשנות השבעים). אבל בניגוד לשותף אחר לצפיה שלנו, לא היתה לי בעיה להשאר ער. הסרט לא זורם כמו, נניח, סרט אחר של פינצ'ר שלוקח שעתיים וחצי. בהחלט הייתי מודע למעבר הזמן, והרגשתי שמדובר בסרט ארוך… אבל זה לא הפריע לי. לא סבלתי באף נקודה בציר הזמן של "זודיאק".
אה, ורוברט דאוני ג'וניור? מלך. פשוט מלך.
מה שהיא אמרה.
אני, אישית, וכך גם בן הזוג שלי, ישבתי מרותקת למסך. החזקנו ידיים במהלך הסרט כולו, מדי פעם תפסתי בו עם עוד כמה גפיים (שרק הלכו והתווספו עם התקדמות העלילה) ולפעמים אף קיפצתי לי במושב באושר/תסכול לחלופין כשנראה היה שעלינו (ביחד. אני ומארק או רוברט בעבודת צוות מופלאה) על משהו וכשהתברר שאה, לא, בהתאמה.
דווקא הריאליזם המינימליסטי יחסית היה מאוד מוצלח מבחינתי. כמו שנאמר, בלי זוויות הצילום המורגשות ביותר והחיתוך החד. אני מאוד מעריכה את פינצ'ר והסגנון החזותי שלו, אבל אהבתי את העובדה שהוא יכול גם בלי כל ההופלה. מהבחינה הזו הרגשתי שזה סרט יותר בוגר מסרטיו הקודמים, אם לא בזוטות כמסר וביקורת חברתית אז בגישה להעברה של הסיפור.
ואגב צדדי קטן – שאני מצאתי מעניין – אני לא יודעת אם זה מכוון אבל בוחרת לתת לפינצ'ר להנות מהספק:
דובר על ריבוי הדמויות ונפתולי העלילה. יש כאן לדעתי שתי סוגיות, האחת הריבוי בדמויות מינוריות, חשודים וכן הלאה, והשנייה כמה דמויות "גיבור" איתן אנו אמורים להזדהות לאורך כל הדרך. גם אם נניח שג'ילנהול ורופאלו הם הגיבורים, ולהם בוודאי הדמויות המרכזיות יותר, עדיין יש הרבה דמויות עם תפקיד חשוב בעלילה, מה שיכול לגרום לניתוק וחוסר אמפתיה, נוסף על הבלבול.
כאן, לדעתי, נכנס עניין הליהוק. בליהוק של כל כך הרבה "כוכבים קטנים", פרצופים מוכרים אך לא הרבה יותר מזה, מסדרות טלוויזיה בעיקר ( 'ככה זה בחיים', 'חוק וסדר', 'דרו קארי' ועוד), מקל פינצ'ר גם על העומס, בכך שניתן לקשר פרצוף מוכר לדמות גם בלי לזכור שמות או פנים חדשים, וגם יוצר אצל הצופה הזדהות ראשונית גם בלי פיתוח דמויות מעמיק (לפחות לא של כל דמות ודמות).
לסיכום, סרט מצויין. אהוב עלי פחות כנראה מפייט קרב, יותר משבעה חטאים, שדווקא היה בעייתי בעיני. אה, ולא מומלץ להסתובב אחר כך לבד בחושך. לא רואים כלום.
הסרט הראשון שפוט נרדמתי בו בקולנוע
אלוהים אדירים הסרט הזה הוא אחד הסרטים המיותרים!
אני באתי דווקא במצב רוח טוב לסרט הזה. חשבתי שהטריילר היה מעניין, השחקנים טובים ומה שקיבלתי זה אכזבה אחת גדולה! עד ההפסקה הסרט הלך טוב. היה חוש הומור והיה מתח- הכל היה במקום, אבל מה שראיתי אחרי ההפסקה היה פשוט נורא.הייתה לי פשוט תחושה שמישהו אחר ביים אותו, כאילו שזה כבר סרט אחר! ההמשך של הסרט אחרי ההפסקה היה בלתי נסבל ואני לא האמנתי לעובדה כשסיפרו לי שזה אמור ללכת 3 שעות!רציתי לברוח! אני והחברים שלי שהלכתי איתם פשוט סבלנו ואפשר להגיד שהתחרפנו ממש. הסרט הפך לחפירה אחת מעצבנת ללא פואנטה.
חבל מאד על הציפיות שהלכו לפח והכסף.
התלבטות.
מצד אחד, כל אמירות ה"איזה רצח מעניין ואסתטי" לא ממש זרות לי. מצד שני, כשהרצח המעניין והאסתטי הנ"ל מבוסס על רצח מעניין ואסתטי שקרה באמת, זה נראה לי קצת בעייתי יותר. היה ואראה את הסרט, בתור אנשים שכבר ראו אותו – כמה יכאב לי המצפון בסופו?
ולפחות לפי הביקורת, רוברט דאוני ג'וניור מוכיח את עצמו באופן עקבי כסוג של ג'וני דפ (משדרג כל סרט בו הוא מופיע באופן כמעט אוטומטי וגונב את ההצגה באופן כללי). אני בעד וכן ירבו.
אז מה, נוותר על פינצ'ר?
"זודיאק" באמת סרט נחמד. עשוי היטב, קולח, עמוס בפרטים, משוחק היטב רוב הזמן. אבל עם יד הלב – תוך כדי עשייה, ואולי אפילו בשלב קריאת התסריט, פינצ'ר לא יכול היה לזהות שזה עומד להיות סרט זניח? סרט שלא אומר כלום על שום דבר, ומסתפק בלספר סיפור אחד לאחד כפי שהוא התרחש? סרט שאין בו שפה ייחודית וחד פעמית, הן מבחינת תסריט והן מבחינת ביטוי קולנועי? סרט שאין בו אף דמות אחת משמעותית ובלתי נשכחת, כזו שמייצגת מגמה כלשהי בחברה שלנו ולא רק את עצמה?
כשיצא "החדר" עוד אמרתי שזה בסדר, ושברור שאחרי מוניומנט כמו "מועדון קרב" גם אני הייתי מסתגר באיזה חדר ועושה סרט דבילי כדי לשחרר קצת לחץ. אבל רבאק, עברו 8 שנים. האם יתכן שפינצ'ר פשוט איבד את זה?
בסך הכל – סרט נחמד. אני חושב שכמו ב"יצורים שמיימיים" של פיטר ג'קסון, פינצ'ר התמודד יפה עם העברת סיפור באופן שמתקשר הן עם קהל שמכיר אותו והן עם קהל בתולי שלא יודע איך הוא נגמר (לתשומת ליבך, מר אלקריב). ובניגוד לעכרור – בשבילי דווקא חצי השעה האחרונה הייתה הכי מעניינת. אחרי תיאור של חקירה אינסופית במשך שעתיים, בעלילה שהגיבור שלה הוא בעצם נעלם, סוף סוף דמות אחת צועדת למרכז הסרט והופכת בעל כורחה לגיבור שלו. ובנקודה הזו הסרט התחיל להתחרפן באופן דיי מעניין וסוחט. אם בכל זאת אפשר לחלץ משהו משמעותי מהסרט הזה, אני מניח שזה קשור לבנייה האיטית והקפדנית של הפרטים לרוב אורכו, שמתנגשת חזיתית עם כל המערכה האחרונה, ואולי אומרת בעקיפין משהו על הנסיונות שלנו למצוא משמעויות במאגר הפרטים המבלבל הזה שנקרא "החיים". אבל כמו ב"החדר", שגם בו היה רובד נסתר כמעט לחלוטין שעסק בתרבות הצריכה, גם פה העניין הזה כל כך לא בפוקוס של היצירה, עד שבמקרה הטוב מדובר בהזיה פרטית שלי ולא במשהו שאני יכול לומר שפינצ'ר באמת ניסה להעביר לנו.
אתה צוחק. תגיד לי שאתה צוחק.
דן, בחרתי להגיב לתגובה שלך הן משום שתמיד חשתי מידת שותפות גורל איתך בכל הנוגע ל"פייט קלאב", אבל לא פחות משום שגם כשאנחנו לא מסכימים, אני כמעט תמיד יכול להבין את תפיסת העולם שלך ואת ההשקפה שלך לגבי סרט נתון, ולקבל אותה כשלמה. הפעם אני פשוט לא תופס. האם ראינו שני סרטים שונים? אפשר לא לאהוב את החזון יוצא הדופן ש"זודיאק" מציע, אבל לכנות אותו בשמות תואר מזן "נחמד" ו"זניח" נראה לי פשוט מופרך לחלוטין. לאור האחרות הכל כך בולטת שלו, "זודיאק" הוא אחד משניים – או כישלון דרמטי קולוסאלי, מפוזר, נפוח ונטול עמוד שדרה, או – כמו שאני חושב – יצירת מופת יוצאת דופן, שבאופן אישי הוכיחה לי סופית את סמאחיותו הבלתי מעורערת של פינצ'ר.
את העובדה שהוא וירטואוז בחדר העריכה ואמן הדימוי הויזואלי ידענו כבר מזמן, אבל אם בעבר עוד הרשיתי לעצמי להתלבט שמא הסרטים היותר חזקים שלו – ובראשם אתם-יודעים-איזה – נהנו בפוקס מתסריט מעניין ותימה חזקה, הרי שהפעם פינצ'ר מוכיח מעבר לכל ספק שהטכנאות המושלמת שלו עומדת בשרות תיאורטיקן קולנועי מבריק.
האנקה הוזכר כאן כמה פעמים. גם אני חשבתי עליו הרבה במהלך הצפייה. גם פינצ'ר, כמו האנקה, חותר לחשוף את השקריות הקולנועית ואת הפיקציות שהתודעה שלנו מבקשת לבנות כדי למסגר בכוח תמונת עולם (תימה מאוד מרכזית גם ב"מועדון", אם כבר מדברים), אבל בניגוד להאנקה, פינצ'ר חותר תחת הוליווד מבפנים. הוא נותן לצופים שלו מינונים שווים של מה שהם רוצים ושל מה שהם לא רוצים, והחוויה המטלטלת במעברים החדים בין מי מנוחות של סרט ז'אנר טיפוסי, לבין ים גועש של שביבי מידע ומציאות שהיא מורכבת מכדי להצטמצם ל"אמת" אחת, הוציאה אותי באופן אישי משיווי משקל כמו שסרט מזמן לא הצליח. "זודיאק" הוא לא סרט שמזדהים איתו. "זודיאק" הוא סרט שזהים איתו. אתה לא רוצה שהגיבור יגלה מי הרוצח; אתה הגיבור ואתה מוכרח לגלות מי הרוצח, ואתה פשוט לא יכול. כי בסימטריה מדהימה עם עבודתו האומנותית של הפסיכופט המסתורי, גם פינצ'ר עצמו שובר כל פעם את דפוס העבודה שלו. ואם אצל כל קולנוען בינוני ואפילו טוב אחר זה היה סיכון גדול מדי לקחת, הרי שפינצ'ר, ביד האמן המדהימה שלו, יצר, ולא בפעם הראשונה, יצירת מופת אמריקאית שעוד תיזכר לדורות.
(אני, אגב, מוכן להתווכח על כל זה לרמת הפריים הבודד, כי פינצ'ר, בניגוד לטענת הדן, שותל הרבה יותר רמזים לכוונות התמטיות שלו מכדי שנוכל להתייחס לרעיונות שלו כצירופי מקרים; מצד שני, כתמיד אצל הסמאח ירום הודו, צפייה שנייה ודאי תתגמל את הוכחנים היטב)
אתה צוחק. תגיד לי שאתה צוחק. (כה''ב)
אני מסכים של"זודיאק" יש נפח מצטבר, ושיש בינו לבין "מחבואים" כמה הקבלות מעניינות.
ועדיין, כשאני יושב עכשיו ומנסה להיזכר בסצינה כלשהי מהסרט, לא עולה לי כמעט כלום: הסצינה במרתף, הראיון עם החשוד הקירח… נראה, אולי יעלה לי עוד משהו? לא.
אצל האנקה, אגב, כמעט כל סצינה שנייה נחרטה אצלי עמוק.
ואולי דווקא ההשוואה להאנקה יכולה להסביר מה מונע לדעתי מ"זודיאק" להפוך ליצירה משמעותית: כדי לעסוק במלאכותיות של הקולנוע, ודרכו במארג החיים שלנו ככלל, אין מה לעשות, חייבים ליצור הזרה בשלב מסויים. ב"מחבואים", האנקה עושה זאת באמצעות משיכת השטיח מתחת להגיון הפנימי של הסרט. ב"מועדון קרב", פינצ'ר עצמו עשה זאת ע"י התייחסויות אינסופיות לקולנוע, לפילם ממנו הסרט מוקרן, לתרבות הסלבס, והוא אפילו אינו בוחל בשבירת הקיר הרביעי, בפנייה ישירה של הדמויות לצופים, ובהתבדחות שלהם על מבנה הסרט. הרגעים האלו כופים על הצופה להתנתק מהעלילה הקונקרטית של הסרט, ולהתחיל לחשוב עליו במושגים מופשטים. הם מאלצים אותו להיחשף לא רק לסיפור, אלא גם לרעיון שסביבו. למלאכותיות שבבסיסו, לשקר ולרמייה שעליהם הוא מבוסס. ב"זודיאק" יש אומנם התייחסויות לקולנוע, אבל הן מהוות חלק אינטגרלי מהסיפור, ואלמלא היה מדובר בפינצ'ר, לא הייתי חושד אפילו שמא הוא ניסה להגיד באמצעות האיזכורים האלו משהו. הם שקופים כמעט לחלוטין.
תוסיף לכך את העובדה ש"זודיאק" מבוסס על סיפור אמיתי, ובכלל שללת מהצופים את האפשרות להתנתק מהקונקרטיות של הסיפור. הדברים האלו באמת קרו, ואם יש בהם משמעות (וגם אמירה על היעדר המשמעות היא בגדר משמעות), הרי שזה מיקרי, וצריך להיות אדם בעל נטייה להפשטה עוד בטרם הצפייה כדי לשים לב אליה. אלא שרוב הקהל אינו כזה. צריך לעשות אקט מאוד בוטה כדי לגרום לצופים להתייחס אל סיפור אמיתי בפקפוק מכוון, לכוון אותם לראות את המניפולציה הקולנועית. שתי הדוגמאות שקופצות לי הן "JFK" של אוליבר סטון (מידת הכוונה שלו שנויה במחלוקת, כמובן) ו"ז'אן ד'ארק" של לוק בסון (כנ"ל). ב"זודיאק", מה לעשות, לא ראיתי שום רמז בכיוון הזה.
תאיר את עיני?
____________________
אגב, בנוגע לתסריט של "מועדון קרב" – פינצ'ר לא "נהנה" ב"פוקס" מתסריט מצוין. "מועדון קרב" הוא פרויקט שפינצ'ר ליווה עוד משלב הפיתוח. התסריט של ג'ים אולס נכתב תוך עבודה צמודה איתו (וגם נורטון ופיט תרמו, כך טוענים). אמת שחומר הגלם הראשוני, הספר, היה ייחודי ומאוד קולנועי. אבל ניתן לשער שההשפעה של פינצ'ר על התסריט הייתה גדולה מאוד.
עניינים של טעם הם עניינים של טעם -
אני אישית מזמן לא הייתי כל כך מהופנט ושבוי בתוך סרט קולנוע. מאז, אררר… "מחבואים". תראה מה זה.
לגבי ההזרה – יש לך השקפה בכרטיאנית משהו, ולגיטימית אבל קצת דוגמטית, לטעמי. יונסקו היה מעיף לך שתי סטירות. בכל אופן וניימדרופ בצד, בעיני ברור לחלוטין שפינצ'ר מפרק ומרכיב מחדש את הדינמיקה של סרט – פעם אחר פעם הוא שולח את הצופים להתחקות אחרי רמזים סתומים, שובר לפחות פעמיים את המבנה והרצף הדרמטי, קוטע סצינות בנקודות שרירותיות, מכניס גיבורים ראשיים באופן אקראי לחלוטין, וכן, בסופו של דבר שותל גם סרט בתוך סרט – "הארי המזוהם" – שבא להאיר את את הפער העצום בין התשובות הפשוטות של הקולנוע האמריקאי לבין המורכבות של החיים האמיתיים. כאמור, בניגוד להאנקה הוא לא מסובב את הצופה 180 מעלות מהוליווד; אבל דווקא בגלל זה הוא כל כך אמיץ. כמעט בכל נקודה בסרט הוא משכנע אותך מחדש שהבנת את ההגיון הדרמטי (שוב, ממש כמו שהגיבור משוכנע שהוא גילה את הזודיאק); וכמעט תמיד הוא מצליח לשבור מחדש למקום אחר לחלוטין. "זודיאק", מבחינה הזאת, הוא חוויה יותר מתסכלת מהסרטים של האנקה, כי הוא מעז להבטיח ולא לקיים כל פעם מחדש. איתי באולם הקולנוע ישבו עשרות צופים נזעמים, שלקראת החצי שעה האחרונה התחילו בסוג של מרד והעלו ספקולציות מתוסכלות על זהות הרוצח בקול רם, פלוס לא מעט התמרמרות, קריאות "שמישהו ימות כבר" וזוג אחד שיצא עשר דקות לפני הסוף – אבל פה אנחנו חוזרים למחוזות הוורהובן שאתה כל כך אוהב. סרט שבבירור מסב תסכול וחוסר שביעות רצון לקהל שלו ומוציא אותך מהאולם בתחושת חוסר נוחות הוא לפחות, בתור התחלה, סרט שעורר בך תגובה רגשית; ואם לפחות ארבעה מגיבים שונים כאן ראו בו את המימד הארס-פואטי (בנוסף לטיעון הישן אודות ההסתייעות בפילמוגרפיה של הבמאי לצורך הכרעה במקרי ורהובן), אני לא מבין איזה הוכחה נוספת אתה צריך.
אגב, העובדה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי רק מעצימה את המסר – פינצ'ר כאילו אומר "מכירים את איך שזה עובד בסרטים? עכשיו תראו איך זה עובד במציאות", וההצמדות שלו לנראטיב אקלקטי בהשראת ההתרחשויות ההסטוריות היא לא איזו גחמה או התאהבות יתר בחומר. היא חלק מהעניין.
__________________________
לגבי "מועדון" – התכוונתי כמובן לספר, שרוב הברק של הסרט ממתין בו בצורה גולמית זו או אחרת.
סרט נעים.
לא ברור מה רצה המשורר לומר, או ליתר דיוק, מה חשב המשורר שהוא עושה לעזאזל, כמו שדן אמר. לא רק שאין פה "אמירה", גם אין פה שום אימפקט רגשי, בגלל הדמויות המתחלפות וכי האימה והקומדיה מתקזזות, ובדרך הורסות את הריאליזם הציני.
אבל היה לי שונה וסימפטי, ולפעמים זה מספיק.
אה, ושחקנים מגניבים. בהחלט.
או זה,
או שהסרט חתר לסיפור קולנועי מסורתי ולא ממש הצליח בגלל המחוייבות שלו לסיפור האמיתי, אז הוסיפו קצת סאבטקסט על קולנוע. בכל מקרה, זה תבלין נחמד, אבל בקושי מספיק כדי לעורר מחשבה, וממש לא מספיק (לטעמי) כדי להפוך סרט כל כך ארוך ומפותל למשהו קוהרנטי.
ואני לא מכירה יצירות קודמות של פינצ'ר עצמו, וגם לא נוהגת להסתמך על יצירות קודמות בפרשנות, אם כי אני יודעת שזו מסורת אצל חובבי קולנוע.
זהירות!
לקחתי די.וי.די. בבלוקבסטר בשם זודיאק והתחלתי לצפות. קצת היה לי משונה שג'ייק גילנהול נהפך לשחקן אחר, אבל חשבתי שאולי טעות בידי וג'ייק שייך לסרט אחר. התפלאתי גם שהסרט הגיע כה מהר לדי.וי.די. אבל, ההתפתחות הטכנולוגית וכו' (אולי הסרט שוגר ע"י המכונה של טסלה ישר לדי.וי.די) ראיתי את הסרט ויש לי מה לומר עליו אבל קודם כל תזהרו, כי לא מדובר באותו סרט בכלל. לדעתי זו הטעיה של הציבור ובכלל נגרם לי נזק בלתי הפיך כי עכשיו כשהפרשה ההיסטורית נהירה לי, לעולם לא איהנה מזודיאק של ג'ייק באותה מידה שהייתי נהנית אילו הייתי צופה בו כשאני טאבולה ראסה.
הסרט שבו צפיתי, שקדם לנוכחי, רוכב על ההצלחה שלו בלי בושה.
ובכן למי שירצה לצפות בו או יטעה כמוני, כמה מילים:
הסרט הוא של אלכסנדר בלקלי ומשחקים בו ג'ייסון צ'יימברס, רובין טאני (החברה של לינק מנמלטים) ורורי קאלקין (אח של). אבל השחקנים הראשיים הם שתיקות ממושכות, קפלי מכנסיים, פנסי מכוניות, קלידי מכונת כתיבה, אורות מרצדים, נעליים מבריקות, רחובות אפלים, יערות אפלים, לילות אפלים, אורות צבעוניים, תמונות מגורענות וכו' וכו' וכו'. כל אלה מככבים בכשני שליש מהסרט בן התשעים וכמה דקות, ובמותר הזמן משחקים השחקנים הרשומים לעיל. אי אפשר להכחיש שהסרט מותח, אבל איננו מרגישים שום יחס לנרצחים מפני שהפנים שלהם טובלים בחשכה סמיכה ומוארים למשך דקה או שתיים בלבד, וקשה לחוש אמפתיה לקורבן אם לא ראית אותו. הסרט לגמרי לא מנומק,הדמויות תועות באפלה הסמיכה תרתי משמע, ופה ושם צצה דמות משנית כמו זו של העיתונאי ומתאדה לה בשלווה באמצע.
הסוף מאכזב מאוד ולא נותר לי אלא לראות את זודיאק המפורסם ולנסות להשוות בין האחים החורגים.
ולסיכום: אם אני מתכננת נסיעה לארצות הברית, האם יותר לי להתבודד בלילות ביער, או שקיימת עדיין סכנה שזודיאק בן השבעים ושתיים תוקף במקל הליכה.
עשו את זה גם עם סרטים כמו טיסה 93
ונחשים על המטוס (שהחיקוי שלו נקרא נחשים על רכבת).
מדובר בגל של סרטים שלאחרונה ממש צובר תאוצה ואין לי מושג איך.
כנראה שהטעיית הקהל ממש עובדת.
זו תופעה עתיקה.
אין בזה שום דבר חדש. למשל, כבר הרבה שנים שאפשר למצוא בסופרמרקטים סרטים מצוירים זולים ומחופפים, שכולם נושאים במקרה את השם של הסרט האחרון של דיסני.
דיוויד פינצ'ר גאון.
ייתכן.
אבל האמת היא שהוא אף פעם לא הגיע למיצוי גמור של הפוטנציאל שלו מבחינתי. לדעתי "פייט קלאב" סרט נהדר, אבל לא מושלם ולא חסר בעיות, וזה בדיוק כמו "המשחק", "סבן" ו"החדר" (את 'זודיאק עוד לא ראיתי, אבל ברגע שתהיה לי שנייה לחיות, אנינ מאוד רוצה לראות). הוא בהחלט במאי נהדר, אבל מבחינתי, הוא עדיין עוד לא יצר סרט מושלם.
בנוגע לקול של הזודיאק
אני לא סגור על זה, וצריך צפייה שנייה כדי לוודא את זה, אבל נדמה לי שבכל סצינה של הזודיאק הקול שלו שונה. אני כן זוכר שיש סיקוונס של מכתבים שהוא כותב, שכל אחד מהם מוקרא בקול אחר, כדי לתעתע. אבל אני לא זוכר בכמה סצינות ממש שומעים אותו מדבר, ומאחר ולא זכור לי שקולו הותיר חותם כלשהו אצלי, אני לא אתפלא אם פינצ'ר השתמש בכוונה בקול אחר בכל סצינה שלו.
לפי דבי
יש 3 שחקנים שמשחקים את הזודיאק בסצינות הרצח, ואף אחד מהם הוא לא אחד החשודים המוצגים לנו במהלך הסרט. אין להם תפקיד נוסף בסרט מלבד זה.
אורי קליין, תמיד עם היד על הדופק,
מדווח לקוראי "הארץ" על הבמאי הצעיר והמבטיח דייוויד פינצ'ר, אשר "רק כעת, עם 'זודיאק', פורץ לקדמת הקולנוע האמריקאי העכשווי".
אם זה לא היה מביך, אולי הייתי צוחק.
במחשבה שניה, אני אצחק בכל זאת.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/869722.html
זה לא אורי קליין, זה מתחזה.
לא מצאתי שום איזכור לגל החדש ואין גודאר אחד לרפואה. לא יכול להיות שזה הוא.
למה סתם ללכלך??
אורי קליין הזכיר, משפט קודם לכן, את מועדון קרב ושבעה חטאים שהיו בעיניו מרתקים אך בעיתיים (הגדרה שאני מסכים איתה בנוגע למועדון קרב, שהיה בעיני בהחלט בעייתי בחלקו השני), ואומר שעם זודיאק פינצ'ר פורץ לקדמת הבמה – משפט שאפשר לפרש אותו בשתי דרכים, כדעה – "הסרטים הקודמים היו בעיתיים, אבל הסרט הנוכחי מספיק ראוי כדי להחשיב את פינצ'ר כבמאי מרכזי בקולנוע האמריקאי", או כעובדה – כיוון שזודיאק הוא סרט "קלאסי" יותר מסרטיו הקודמים של פינצ'ר, כלומר מסוג הסרטים שיכול להפוך אותו מבמאי שוליים לבמאי אוסקרים.
אני רק בקשה:
יש כבר נמרוד אחד באתר. כדי שלא יבלבלו ביניכם, אנא בחר לך שם/כינוי אחר.
הרגע הסברת למה ללכלך
הפרשנויות שהעלית, כל אחת יותר מצחיקה ומנותקת מהמציאות מהשנייה. זה למה.
אם מדובר בדיעה – הרי שזו דיעה קצת, ארר, מפגרת. השאלה האם במאי מסויים נמצא ב"קדמת הקולנוע האמריקאי העכשווי" אינה שאלה של דיעה, אלא של עובדה. ופינצ'ר נמצא שם כבר שנים, בין אם אוהבים את סרטיו ובין אם לאו. גם אני יכול לטעון עד מחר שאני מחשיב את קריסטיאן בייל, שחקן גרוע מאוד לטעמי, לשחקן שוליים זניח. זה פשוט יהיה תלוש מהמציאות. זה לא עניין של דיעה.
ואם מדובר בעובדה – הרי שזו עובדה מקושקשת להפליא. פינצ'ר, מאז סרטו הראשון ("הנוסע השמיני 3", להזכירך, סרט מסידרה קולנועית קלאסית בפרופיל מאוד גבוה), מסומן כאחד הבמאים החשובים בקולנוע האמריקאי העכשווי. כבר אז השוו אותו לקיובריק. אם הוא היה במאי שוליים, הוא לא היה מקבל את "הנוסע", וגם לא היו נותנים לו את החופש לעשות את "מועדון קרב". אגב, "הנוסע", "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב", כולם היו מועמדים לאוסקרים בקטגוריות של עריכה או סאונד. לא לגמרי רלוונטי לפינצ'ר, אבל קשה לומר שסרטיו עד כה זכו להתעלמות.
ואם נראה לך, או נראה לך שקליין התכוון לכך, שיש קשר כלשהו בין "קדמת הקולנוע האמריקאי העכשווי" לבין "במאי אוסקרים" – אז אתה, או הוא, צריכים לעשות בדיקת מציאות קטנה.
זוכי אוסקר הבימוי בעשור האחרון:
מרטין סקורסזה
אנג לי
קלינט איסטווד
פיטר ג'קסון
רומן פולנסקי
רון האווארד
סטיבן סודרברג
סם מנדז
סטיבן שפילברג
ג'יימס קמרון
עם יוצא הדופן המיקרי של סם מנדז, שזכה על סרטו הראשון, לא תמצא שם אחד ברשימה שאין לו לכל הפחות עשור (ובחלק מהמקרים, שלושה עשורים) של הכרה ממסדית. רובם זכו בפרס הרבה אחרי שהם זזו מ"קדמת הקולנוע האמריקאי העכשווי", ועברו למשבצת המאוד לא עכשווית של במאים מכובדים ומבוססים אשר כל קשר בינם ובין הובלת הקולנוע האמריקאי הוא מיקרי בהחלט (וכשממשיכים גם לעשורים הבאים בהמשך הרשימה, התבנית לא משתנה). אז אם כבר, הטענה של קליין הייתה צריכה להיות ש"זודיאק" מסמן את סיום תקופתו של פינצ'ר בקדמת הקולנוע האמריקאי העכשווי, ואת הפיכתו לבמאי אוסקרים. אבל זה סיפור אחר (מנותק מהמציאות לא פחות, מאחר וסרט שזכה לכזו התעלמות בקופות, לא סביר שיהפוך לסרט אוסקרים).
את עבודתו על ''הנוסע השמיני'' קיבל פינצ'ר כתוצאה מניסיונו בבימוי
קליפים. לא שאני מזלזל, האיש ביים אחלה קליפים, אבל האם כבר בהתבסס על אותם קליפים הכתירו אותו בתור "הקובריק הבא", או אפילו סתם "במאי בפרופיל גבוה"? זה נשמע לי מופרך.
זאת ועוד: "הנוסע השמיני 3" קיבל ביקורות מאוד מעורבות כאשר הוא יצא לראשונה לאקרנים, וצבר הערכה רק בשנים שלאחר מכן (ועדיין, על האיכות שלו רחוק מלהיות קונצנזוס – לפחות לא ברמה של שני קודמיו. ופינצ'ר עצמו לא מחשיב את הסרט למוצלח מדי). מעבר לזה, הסרט לא בדיוק עשה גלים בקופות, ותהליך ההפקה המאוד בעייתי שלו, שהוציא לפינצ'ר שם של במאי שקשה לעבוד אתו – כל אלה לא בדיוק סימנו אותו, עם סרט הבכורה שלו, כהבטחה מי-יודע-מה גדולה. הייתי מסמן את תחילת התהליך הזה עם "שבעה חטאים" דווקא.
רק הערה (אופטופיקית, אני יודעת)...
הנוסע השמיני 3 מוצלח בהרבה מהשני – יש בו מחסור מבורך בילדות בלונדיניות קטנות, סאבטקסט אימהי מרומז כמו משקולת 16 טון, והגזמה פראית של יכולותיה של ריפלי (היא אמנם מופלאה כהרגלה, אבל בגבולות הסביר, לא ברמה כל כך על אנושית שאי אפשר שלא לבהות במסך ולמלמל "נו באמת" עצוב, כמו לקראת סוף הסרט השני).
רק הערה (אופטופיקית, אני יודעת)...
לנוסע השמיני 3:
לא, אני רציני, זה סנל"ל. לכו מכאן אם לא ראיתם את הסרט.
כבר אמרתי?
את מדברת על הסרט שבסופו ריפלי נופלת אל תוך מתכת מותכת, בעוד היצור פורץ מתוך בטנה והיא מחבקת אותו בחום? על הסרט בעל הסאבטקסט המעודן הזה את מדברת?
לא, רק רציתי להיות בטוח.
אוהב גם אוהב.
אכן, המטרה הייתה זו שציינת, אבל בשוט האחרון היא בבירור מחייכת ברוך. בכל מקרה, לא היה שום דבר מעודן בסצנה הזו (חכם, אולי; מרומז, ממש לא).
לא. רגע.
כל המגרעות הנ"ל הן מגרעות של הסרט השני, שבסרט השלישי הופחתו לרמה סבירה (או נעלמו כליל, ע"ע ילדות בלונדיניות). הסאבטקסט האימהי המאוד בוטה ומאוד מעצבן שאליו התכוונתי הוא מערכת היחסים שנרקמת בין ריפלי לבין הבלונדה.
אני מתקשה למצוא איפה מה שכתבתי
מתנגש עם מה שאתה כותב.
ההשוואות עם קיובריק הגיעו, כפי שכתבתי, *אחרי* "הנוסע", עם תפיסת עולמו החשוכה להפליא.
מה לגבי פיטר ג'קסון?
סתם ניטפוק, אני יודע, אבל לא הייתה לו הכרה ממסדית לפני שר הטבעות (והרי את האוסקר הוא קיבל, בעצם, על הטרילוגיה ולאו דווקא על הסרט האחרון – אבל אפילו אם סופרים מ'חבורת הטבעת' אין לו עשור).
לפני שר''ה פיטר ג'קסון עשה, בין השאר, את 'יצורים שמיימיים'.
וזכה עליו בהכרה כסרט מצוין (וזה באמת סרט מצוין, לדעתי. יום אחד, אני מקווה, מישהו יכתוב לנו ביקורת עליו).
ועכשיו רק חסר עורך שיציע בעדינות שאתה תכתוב אחת...
וזאת הכרה ממסדית?
הוא נחשב במאי עם פוטנציאל – בוודאי לא ותיק כמו כל אחד מהאחרים ברשימה, למרות שגם לא טירון כמו מנדז.
בכל מקרה...
כל מה שרציתי להגיד הוא שהמשפט שציטטת, בתוך הקונטקסט שלו היה הגיוני (גם אם ניתן להתווכח עליו – גם אני לא בהכרח מסכים איתו). דווקא הדוגמא של כריסטיאן בייל מעניינת, כיוון שמדובר בכוכב, אבל מהשורה השניה בהוליווד, כלומר בהחלט מישהו שעשוי לעשות עוד "קפיצת מדרגה" או "עליה לשורה הראשונה".
הפרשנות היחידה שאני מצליחה לחשוב עליה
היא שזה היה שיפוט איכותי. "נמצא בקדמת הקולנוע האמריקאי העכשווי" – "הגיע ליכולת אמנותית מקבילה לזו של הבמאים האמריקאים הטובים ביותר [לטעמי]". הניסוח המטעה נובע כנראה מזה שזה קליין ומבחינתו מה שמוצלח בעיניו הוא ה"קדמה", וכל שאר הצורות להגדיר "קדמה" – פופולריות, היקף פעילות, נחשבו?ת בקרב שכבת חובבי הקולנוע – הן זניחות.
יש עוד סרט ''זודיאק''
משנת 2005 , The zodiac
על אותו עיקרון…רק עם פחות עומק (ושחקנים מוכרים).
חבל
בשנות השבעים, בארצות הברית, היה הרבה יותר קשה למצוא אוכל סיני ממה שאתה עשוי לחשוב. היה אפילו יותר קשה למצוא כזה בארץ. גם אם זה היה אפשרי (בארה"ב – בצ'יינטאון) זה עדיין היה מאוד לא מקובל.
התופעה כיום – בה ניתן לאכול אוכל כמעט מכל העולם כמעט בכל מקום במערב – היא חדשה יחסית. המטבח הצרפתי, שהוא הרבה יותר ידידותי לחיך המערבי מאשר המטבח הסיני מרובה המונוסודיום-גלוטמט והטעמים החריפים, חדר לארצות הברית רק בשנות הששים, במידה רבה תודות לג'וליה צ'יילד [1]. ניתן גם לצפות ב-"לילה גדול" (מומלץ אפילו לצפות בסרט הזה) כדי להבין מה היה היחס לבישול איטלקי – ספגטי וכדורי בשר היה הסטנדרט.
ובמידה מסוימת, גם בזה "זודיאק" עוסק – בשינוי החברתי שעבר על החברה האמריקאית בשנים האלה. נכון – זו נגיעה קטנה, יש שיגידו אפילו שולית, אבל בעיני היא יפה.
חבל
אבל זה בדיוק מה שכתבתי – "כולנו יודעים שמציאת מסעדה סינית ראויה לשמה היא משימה בלתי אפשרית בעליל". חשבתי שמשתמע מכך שאני מדבר על קושי זה בהקשר של התקופה בה מתרחש הסרט.
בכל מקרה, תגובה מאלפת…
חבל גם
כי למיטב זכרוני לא מדובר בסרט על אוכל סיני אלא על סושי.
אבל עזוב אותך מהבחנות דקות – סינים, יפנים, סיים סיים.
כל ההודים האלה אותו דבר.
דעתי היא שהסינמה סיטי עשו דברים חמורים הרבה יותר
שעדיין אינם ראויים להשארת גוש צואה על שולחן המנהל.
לדעתי אתה לא יכול להאשים
אף אחד אם בחרת סרט שהוא לא לטעמך.
זה באמת נשמע דבילי
אותי נוסטלגיה מרגשת אבל הקטע עם האוכל סיני ספיציפי נשמע לי די מטופש.
הגיע הזמן שאראה את הסרט.
ומאד אהבתי.
משהו שעניין אותי, זה רק אני או שעוד מישהו חש דחף עז לחרבן במכנסיים בסצינה שבמרתף עם איש הפוסטרים?
יפה אמרת
התגובה שלך גרמה לי לחשוב שוב על הסרט ואפילו להעריך אותו יותד בזכות כל הדוגמאות שציינת. אבל אני עדיין חושב שהוא ארוך מדי ומתסכל מדי, מעבר למה שדרוש כדי להעביר את הנקודה.
מצטער אם כבר שאלו כאן, אבל
מה הקטע בסרט שכל חצי שנייה מישהו אחר מדליק סיגרייה, וההתייחסויות הנוספות לסיגריות? זה בא לסמל משהו? יש כאן מסר כלשהו?
כי זה בשנות השבעים
ואפשר היה לעשן בכל מקום.
אבל עכשיו שמישהו אחר הוסיף תגובה בביקורת הישנה הזו, אני יכולה להגיד את זה:
מה הקטע שג'ייק ג'ילנהול נראה כל הזמן אותו הדבר ב-ד-י-ו-ק-?
(והוא גם תמיד נראה בן 22-23, אבל בקטנה).
הרי עוברות בסרט איזה חמש עשרה שנה. אף אחד לא נראה עד כדי כך בדיוק אותו הדבר במהלך חמש עשרה שנה, אז מה לעזאזל?
זה היה ככה גם ב''ברוקבק''
כנראה שיש לו סעיף בחוזה שמעגן את זה שהוא תמיד ייראה צעיר.
או שבשני הסרטים סמכו יותר מדי על מערכת הסיספונד של הצופה.
אמנם ב"ברוקבק" הדביקו לו שפם, אבל אני יכול לגדל שפם כזה בשלושה שבועות, לא צריך 23 שנים…
הממפ...
עכשיו מטריד אותי למה בזודיאק זה פשוט חרפן אותי והוציא אותי מהסרט כל הזמן, ובברוקבאק לא שמתי לזה לב בכלל.
ההסבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא שהמתיחות באיזור הלסת של הית' שנורא ניסה לעשות את המבטא של אניס, היתה יותר מטרידה מחוסר התבגרותו של ג'ייק ג'ילנהול. אבל נדמה לי שגם עשו לו לפחות קצת שיער שיבה, לא ככה?
אולי זו רק אני
אבל אני דווקא חשבתי שאחד החלקים הגאוניים בברוקבק הוא העובדה שהם הצליחו כ"כ להזקין את הדמויות. ג'ק ואניס המבוגרים נראים כ"כ שונה מג'ק ואניס הצעירים והיה קשה לי נורא להבין איפה בדיוק איפרו אותם כדי לגרום לשוני במראה הזה.
אני רק הערה:
זו הארה, שהחוקר חווה, לא הערה.
מצטערת על התגובה המאוחרת
אבל ראיתי את הסרט לראשונה רק לפני שבועיים, ואני שמחה שראיתי את הסרט רק כדי שאוכל להבין למה הביקורת הזאת כל כך מעולה. גם מעניינת, גם מותחת, גם יש התפתחות, השערות והסקת מסקנות, ואפילו יש צחוקים באמצע – אם הביקורת שלך היתה סרט, הייתי כותבת עליה ביקורת ממש טובה :)
תודה!
הסרט - פספוס גדול
היום (יום כיפור…) ראיתי את הסרט ועלי לומר שהתאכזבתי. אין טענות כלפי המשחק, כולל זה של ג'ק גילנהול שהיה טוב בעיניי. הטענות הן כלפי הבמאי והתסריטאים שהפכו את החלק השני של הסרט למשעמם עד מביך. סיפור הזודיאק יכול היה להוות בסיס לסרט קלאסי, אולי קאלט, אם היה נתון בידי אנשים אחרים עם גישה רחבה ורעיונות חדשניים. למרות כל זאת, אני מציע למי שטרם צפה, לראות את הסרט ולו רק בשביל הידע הכללי…
מישהו שם לב שהסרט הזה צהוב וכחול?
למה ביקורת?!
אני מבין מאיפה נובעת הביקורת שלכם על הסרט. אתם רגילים למכות, פעולה והעיקר שיעביר לכם בלי שתשימו לב לשעון שעתיים וחצי מהזמן שלכם. אבל סילחו לי.. ככה אי אפשר לסקר סרטים. אם כל דבר קטן מפריע לכם {מה איכפת לי זוויות חדשות של צילום!}. הסרט בכוונה נתמקד באחורי הקלעים של הסיפור שהוא עבודת המשטרה והעיתונות ובאחורי הקלעים של המשטרה והעיתונות. התככים, הכבוד, הבירוקרטיה. שכל אלו אמורים לשפוך אור לצופה על העבודה הלא מסונכרנת בין כל הגופים ואיך טעויות שנובעות מרדיפה אחר כבוד של כל גוף לעצמו, בסופו של דבר מסייעת לאדם אחד והוא הרוצח. הסרט מעולה, מותח ואנני לא שוטר ולא עיתונאי ובטח שלא רוצח אפילו במחשבתי ח"ו. אפשר להגיד שהצגת הסרט את המימד הזה של סיפורי התיקים הפתוחים לא מעניינת אתכם אבל להגיד שהסרט משעמם וללגלג עליו בקלילות זה פשוט חוסר אובייקטיביות מצדכם, אלו שאמורים לבקר את הסרט על כל נתוניו.
פעם ראשונה שאני רואה את הסרט הזה
ואו איזה סרט
מותח ומעניין . אני כן חושב שהחלקים של החושים אחריו גם ממש מעניינים.
המשחק של הנוקמים והנבל על שלהם מדהים ומראה למה הם נחשבו שחקנים גדולים גם אז.
כיף גדול .
לדעתי סרט יותר טוב ממועדון קרב ו7.
מה 7?
(ל"ת)
בלאי!
(ל"ת)
מה כמה?
(מצטערת, לא יכולתי להשאיר את זה באויר, זה חזק ממני…)
כן קצת הסתבכתי
ראיתי את הסרט סוף סוף.
לדעתי סרט יותר טוב מ7 חטאים או מועדון קרב(שאלו סרטים שלא אהבתי כל כך).
המשחק של דאוני גוניור, ג’ייק גיילנהול ומארק רפאלו מצוין.
אני מאוד נהנתי.
לגבי ״7״ רשמתי ככה בגלל השם האנגלי (seven).
ולא בגלל הגששים (: