במקור: Devdas
במאי: סנג'יי לילא בהנסאלי
תסריט: סנג'יי לילא בהנסאלי,
פראקאש קאפאדיה
על פי ספרו של סאראט צ'אנדרה
צ'אטופאדהיי
שחקנים: שאה-רוק חאן, מדהורי
דיקשיט, אישווארה ראיי
לא ראיתי הרבה סרטים הודיים בחיי. מצב זה נבע לא רק ממחסור בהפצה מסחרית של סרטים הודיים כהלכתם למחוזותינו (בטח ובטח שלא שודרו כאלו בערוץ 1 או 2), אלא בעיקר מדעות קדומות שהיו לי כנגד מאפייני הז'אנר: קודם כל, אורכם הממוצע הבלתי מתפשר של הסרטים – ארבע, ולפעמים גם חמש שעות לסרט, ושנית, עניין השירים, או כפי שהוזכר באיזו הזדמנות: "פתאום קם אדם ומחליט לפצוח בריקוד סוער עם 80 מידידיו הטובים ביותר (בד"כ סביב דקל שפל צמרת)". ואני, מה לי ולריקודים? ולמה הם בכלל צריכים לשיר – דחוף להם להיות ירדן? נהה. זה בטח לא בשבילי.
ואז צפיתי ב'לאגאן' הכיפי, וראיתי כי טוב.
ואז בא 'דבדאס' וקלקל לי את הרושם החיובי.
דבדאס הוא איש צעיר שבנעוריו נשלח להתחנך בלונדון, וללמוד משפטים. זאת כיוון שכנער הוא סירב לקבל מרות, ברח מבית הספר ואת עיקר ימיו העביר בהתגנבות לבית דודתו ובשאלה "דודה, פארו פה?" פארו היא פרווטי, שהיתה שותפתו למשחקים ולריצות בשדות מוריקים.
אבל זמנים משתנים. דבדאס המגונדר שב לבית הוריו לביקור קצר, וכמה לפארו הענווה (אישווראה ראיי, מיס עולם לשנת 94'). פארו אף היא משתוקקת אליו בדרכה שלה. היא עדיין נערה פשוטה ופוחזת, שאינה בוחלת במשחקים מבדחים ובטיזינג. אלא שדבדאס, שהפנים את ההליכות והנימוסים הבריטיים, בוחר שלא לשתף פעולה ומסתלק לביתו.
פה מתחילה מסכת משחקי כוח וגאווה בין פארו, שמנסה לזכות בלב אהובה משכבר הימים, לבין דבדאס, שמנסה לצאת גבר ולהגיד את המילה האחרונה. זה גם השלב בו אנו נרמזים על אופיו הגרוע של הגיבור המבחיל: הוא שקוע בעצמו עד אין קץ ואינו שת ליבו לאחרים, ולא רק זה – יש לו נטייה גוברת והולכת לאלימות. ומכיוון שכך, מן הרגע הראשון נשבעתי לשנוא אותו בכל מאודי ולייחל למכות שינחתו עליו ועל בני ביתו, מהם הוא ירש את האופי המחורבן שלו.
ואכן, אבא של דבדאס מסרב להמשך הקשר בין בנו, איש העולם הגדול ועורך דין מדופלם (מהסרט משתמע שמה שלומדים בפקולטה למשפטים זה לצעוק "I Object!" מדי פעם בפעם), לבין נערתו, הכפרית הפשוטה, בת למעמד נמוך יותר. דבדאס המרוגז חוזר לעיר הגדולה, שם מפגיש אותו חבר עם צ'נדראמוקהי.
צ'נדראמוקהי היא רקדנית נחשקת, ומכיוון היא עוסקת במקצוע חופשי (ועוד מול קהל!), אינה נשואה או מאורסת, אינה אם, אינה אחות קטנה של אף אחד, ובטח שלא מתחבאת מאחורי הסירים – היא זונה. גם היא, כמו פארו, מתעלפת לרגלי הגיבור חמום המוח וממשיכה לכרכר סביבו גם כשהוא יורק עליה ומבזה אותה. דבדאס שקוע כולו בפארו שלו, וחמתו גוברת עליו כשהוא שומע שהיא עומדת להנשא לאלמן אמיד ולהפוך לבעלת אחוזה, עד שהוא מצלק את פניה הנאות ("את מזכירה לי את הירח", הוא מתפייט. "הא! לך מפה, איש רע! פני הירח מלאים פגמים! פני מושלמות!". טראח!).
וזו רק תחילת העלילה.
הבעיה בהבאתו של סרט כזה לארץ, היא שלרובנו חסרים הקשרים תרבותיים מסוימים, כדי להבין את הסמליות שהסרט עמוס בה. ראשית, העלילה עצמה: חובבי מיתולוגיה הודית בוודאי יבינו כי היא מבוססת על סיפור אהבתם של האל קרישנה והאלה ראדה, ועל אהבתה של האלה מירה לקרישנה. למביני העניין, רובד זה נותן ערך מוסף לצפייה. אולם אני חושדת שרובנו לא מכירים את סיפורי האלים ההודיים על בורים, עד כדי שנוכל להתפעם כראוי מדבדאס, ולהבין שהוא לא באמת אלים. זה הכל מאהבה.
אבל לא מדובר רק בערך המוסף של "סיפור המסגרת" החיצוני. ישנם חלקים בסיפור שאמנם ניתן להבין, אך לבטח יהיו מובנים הרבה יותר למי שמתמצא בתרבות ההודית: מנהגי החתונה ההודיים, למשל (אם כי אלו היו דומים לטקסי חינה), או השלכת אבקה אדומה וצהובה, במה שנראה היה לי כמו הכרזת אירוסין, ואף משחקי הכוח והכבוד שבין דבדאס לפארו – כל אלה ברורים, אך לעיתים נדמה כי לאחרים הם ברורים יותר.
דווקא הרמזים הדקים שסיפק הסרט, שאמורים היו להאיר את הלך נפשם של הגיבורים, נראו לי גסים ונטולי עומק. וכך, צבע אדום שניתז במהלך ריצה, היה עבורי מטאפורה ברורה מדי לאירועים העתידים לבוא.
וכאילו לא די בכך, השירים היו לא קליטים, ומעצבנים ברובם. אולי איני יודעת מוסיקה הודית מהי, ואולי הסרטים ההודיים המעטים שראיתי אינם נחשבים למייצגים (העיקרי שבהם, כאמור, הוא 'לאגאן', שהריץ אותי אחר כך לחפש את השירים באינטרנט), אבל במקום לשמוח לקראת כל שיר או כל ריקוד, חשתי מדוכדכת יותר: "נו, מה עובר עליהם? הם לא יכולים לדבר רגיל שהם חייבים לעשות את זה בשירה ובריקודים?". אולי היה זה הדכדוך, שמנע ממני להתרשם מהכוריאוגרפיה של הריקודים (היו כמה מרשימים. לא כולם), או מהעמדת הסצינות והנטייה של הבמאי למקם את השחקנים על רקע בניינים עצומים בגודלם. זה נחמד, אבל לא זה מה שיוציא ממני "וואו".
מעל הכל, היה זה תיעובי העז כלפי הגיבור שהרס לי את ההנאה מהסרט. זה היה אמנם סרט קצר יחסית, 3 שעות בלבד, אבל נסו אתם להעביר 3 שעות במחיצת אדם שנוא – זה נראה כמו נצח.
הום... נחמד.
סקר על סרטים הודיים ובאותו שבוע בדיוק יוצאת ביקורת על סרט הודי? הסקר היה הקדמה?
אבל יש משהו שלא הבנתי מהביקורת. אאל"ט (וכנראה אני *כן* טועה, אבל לא משנה) בהתחלה *פארו* נסתה למשוך את ליבו של *דאבאס* (אם ככה כותבים את השם שלו, אני לא ממש זוכרת), ולא הצליחה. אבל אחר כך כתוב ש*הוא* ניסה למשוך את *ליבה* אבל היא הייתה כבר נשואה. לי, זה לא נשמע הגיוני. אבל, כמו שציינתי כבר, אני בטח טועה.
אף אחד מהם לא ניסה. לא בדיוק.
הם גדלו שניהם בית ליד בית (או יותר נכון: אחוזה ליד בית/מיני-אחוזה). אבל בגיל צעיר דבדאס נסע. פארו חיכתה לו 10 שנים (עכשיו כשאני חושבת על זה, זה הופך אותם לבני 16-18 בזמן הסרט. והם נראו כל כך הרבה יותר מבוגרים!). כשדבדאס חזר, היא שיחקה איתו – לא נתנה לו לראות את הפנים שלה, אמרה לו שהיא תחכה לו בליל ירח ואז העמידה פנים שהיא ישנה. כלומר, הוא חיזר אחריה והיא העמידה פנים שהיא מתעלמת ממנו. אח"כ הוא התרגז, היא ניסתה לפייס אותו והוא עיקם עליה את הפרצוף (כלומר, היא ניסתה לחזר אחריו והוא התעלם, ואז אפילו ממש גירש אותה ואמר לה שתשכח אותו כי שניהם היו טפשים וזו לא אהבה אמיתית), ואחרי שהוא שמע שהיא נישאת, הוא בא שוב לחזר אחריה, ואז הוא גם צילק אותה. וזה לא שהיא הפסיקה לכמוה לו כשהיא היתה נשואה, או שהוא הפסיק לרצות אותה.
אה. או קיי. הבנתי, אם כי זה עדיין נשמע לי מוזר
רגע..
וההודים חושבים שהסרטים הללו מייצגים אותם נאמנה? הם מבינים את הנזק התדמיתי שהם גורמים לעצמם במפלצות טלנובליות שכאלה?
ספציפית לגבי 'דבדאס':
הוא מבוסס על ספר מ-1917. הסרט הראשון על פי הספר נעשה ב-1928 (זה היה סרט אילם) ומאז נעשו עוד תשע גרסאות שונות (כך, על פי הקומוניקט).
נכון לעכשיו, 'דבדאס' ממוקם במקום השלישי ברשימת הסרטים הטובים ביותר בהודו.
פנינת תרבות?
אפילו תרבות הקולנוע הישראלית לא הייתה מרשה לתוצר שכזה להגיע למעמד שכזה… אולי באמת הסרט פונה בעיקר אליהם, אבל במבט מהצד, אתה תמה האם ההודים קולטים את מה שהם רואים..
אגב, סרט הודי אילם? משמע סרט קריאוקי? והחתול תמיד חשב שהיפאנים.. אולי ההודים הם גם אבות היאטטה?
מה פתאום טלנובלות??
אין בין סרט הודי לטלנובלה כמעט כלום(חוצ מעלילה פתלתלה,יחסים של אהבה שינאה בין המינים והלם שוק והיסטריה כל שנייה).
הסרטים ההודיים מייצגים נאמנה את ההודים בערכ כפי שהסרטים הישראלים מכל תקופה מייצגים נאמנה את הישראלים.
לאחר צפייה בכמה מהסרטים (ההודיים) המצליחים של סוף התשעים,עדיין לא הגעתי למסקנה האם ההודים הם כמו שרואים בקולנוע,או שהם השתקפות של רצונותיהים ומאוויהם.
הודי ממוצע אולי לא נראה כפי שהוא נראה בסרטים,אבל מאוד משתדל להיות כך.
תעשיית הסרטים ההודית ענפה ביותר ולא מפסיקה לייצר המוני סרטים בכל שנה בלי להזדעזע ממשברי המשק ההודי בפרט והעולמי בכלל.
מה שבטוח הוא,שכשמישי באה להודו,מומלצ שתגש לקולנוע סמוכ ותצפה בסרט הודי,לא חשוב איזה.
הצפייה תיהיה לה לעזר רב בהבנת המנהגים,התרבות וחיי היומיום של ההודי ברחוב,גם אם לא תמיד זה יהיה בהשוואה של 1 ל-1.
בלי קשר או עם קשר,לפני איזה שבועיים מצאתי את עצמי בוהה לתומי בסרט הודי,אחרי כמה סצינות עזבתי אך מאוחר יותר בערב מצאתי את עצמי צופה בסרט כיכר החלומות(אני חושבת שכך קוראים לסרט.)-אבל לא מההתחלה,כמה חבל,מהקטע שבו התחלתי לראות היה נראה כסרט אחלה.
*חושב שנית*
כמובן שהסביבה המתוארת בסרטים הללו תהיה אותנטית פחות או יותר.. סרט שיעסוק ברחובות הסואנים של בומביי מן-הסתם לא יציג רחובות שוממים ומוכרים צעירים ובלונדיניים בדוכני השוק המסודרים. השאלה היא האם הגורם האנושי ההודי הוא גם קנאי-מופרע-אלים-מוקצן-תהפוכן מזמר.. טוב, אפשר להניח שהוא לא מזמר (הידעתם שג'ולי אנדריוז לא משתמשת במטריה ככלי תחבורה? החתול היה בהלם..), אבל כל הדרמטיזציה הזו מזכירה לחתול את נפלאות מעט הפרקים של "לחיי האהבה" שהוא ראה בחטף (היה מוקדם מכדי ללכת לישון והאינטרנט לא עבד..).
עדיפים סרטים פרסיים. לפחות יש נופים יפהפיים.
*חושב שנית*
לא תמיד קנאית,מופרעתאלימה,מוקצנת,-אבל הרבה פעמים מזמרת,ולרוב רוקדת.
אפילו תנועת ה-כן של ההודים (וההודיות) מאוד חיננית ומזכירה חלק מריקוד(מעין הנהון שהולך במקום מלמעלה למטה הולכ מימין לשמאל ולמטה ולמעלה.
עם חיוך רחב וגילגול עיניים לכל הצדדים.
ולגבי הנופים,שמעתי שגם בהודו יש איזה מקום שווה אחד או שניים עם נופים.
גם פרס נראית מאוד יפה מהסרטים,הבעיה שכרגע אפשר לצפות בנופי פרס רק מבעד למסך הקולנוע,ומאידך את הודו אפשר לראות בביטחה,אם אתה קורא לארץ ענקית שטובעת בישראלים מקום בטוח..
זו כן האהבה
אם תראי את השיר של אמא של פארו איפה שרואים שאהבתם יותר גדולה מאהבת האלים! זה כבר מראה שאהבתם גדולה..ולגבי הצלקת זה היה סימן אהבה שלהם כשהוא נפגע יצא לה דם מאותו סימן…..והיא כן ניסתה זה לו לא היה אומץ כשהוא בא אליה ליפני הנישואים הוא היה יכול לקחת אותה ולברוח ולא לומר 'אני אדבר עם ההורים' זה בעצם מה שעצבן אותי!!!
אבל זה שהשחקנים בני 30 ומעלה! ואין שחקנים צעירים ומוכשרים כמו אשווריה ושארוק בגיל 16 18 זה כבר בעיה של בוליווד….
זה נראה שאהבתם טיפשים כי (לדעתי..) זה כי הם בגיל הטיפש עשרה…..
דבאדס- שובר קופות
לפי דעתי דבאדס הוא סרט מהמם מכול הבחינות , השחקנים הטובים ביותר משחקים שם (במיוחד שארוק חאן ואשווארה)אני מאוד התרגשתי מהסרט ראיתי אותו שמונה פעמים ועדין זה לא מספיק. דבאדס הוא הסרט ההודי הכי מושקעה שראיתי סיפור אהבה מרגש .אני מתה על סרטים הודים הם יפים .למרות כול השירים והריקודים שלפעימים קופצים בלי קשר.זה נותן לי לשכוח כמה רגעים מהסרט ולהיות מהופנתת מהשירים. בקיצור אין כמו סריטם הודים. מומלץ בחום לראות את הסרט דבאדס.אין כמו הסרטים ההודים.
יש תוכנית מערכונים ב-BBC פריים
שנקראת "שאלוהים יעזור לי" (יום שישי בלילה). השחקנים המובילים בתוכנית הם כולם אנגלים ממוצא הודי. באחת התוכניות האחרונות, היה מערכון שבו כוכב בוליוודי רווי מעריצות מגיע לצלם סרטים מחוץ להודו ומתראיין אצל עיתונאית בריטית. כשהיא שואלת אותו מה סוד הקסם שלו, הוא עונה "אני נותן את *המבט*".
המבט, למי שלא יודע, הוא הטיית הראש הצידה בכ-45 מעלות, חיוך רחב בפה סגור, מיקוד העיניים על אובייקט המשיכה הנשי ודחיפת הראש למעלה בעזרת הגבות. שמתי לב שזה אכן מבט די נפוץ אצל גיבורים של סרטים הודיים.
http://www.headtilt.com/
ואצל ספייק זה עובד.
וגם אצל יאיר לפיד
ולאדם כזה קוראים
דה בד אס!
זה לא מספיק
אחרי הטיית הראש הוא צריך גם להגיד:
אחרת זה לא עובד.
זה עובד רק אצל איטלקים
אצל ההודים לא אומרים כלום, אבל נותנים תנועה מאוד חדה כלפי מעלה עם הגבות.
וזה מזכיר לי
את האודישנים הקורעים לתפקיד בעל הקיוסק ההודי ב"משהו טוטאלי", כפי שתועדו ב"טוטאל לוס", המייקינג אוף.
מיטב השחקנים הבוליוודים הריצו שם משחק של פעם בחיים, עם טונה של רגש והשקעה. הם כמובן לא התקבלו כי אין דבר שגור בנטוביץ שונא יותר משחקן שנראה כאילו הוא מביע רגש או משקיע באמירת הדיאלוג.
בסוף נבחר אחראי ההפקה ההודי – בחירה מצויינת.
למי שרוצה לקרוא על 'לאגאן'
(הסרט שלונג ג'ון הזכירה כדוגמא חיובית לסרט הודי)
http://movies.israel.net/inFrame.php?page=lagaan
במחשבה שנייה
ובכן, לא תיארתי לעצמי שהמצב יתדרדר כל כך מהר, ולכל כך נמוך. הקירח ביקש עצמאות, אז הלכנו.
מכל מקום, אני מודה לך על המידע המזעזע. ברגעים אלו ממש הליידי אורזת את מטלטליה המעטים, את הלורד בראקנל וכילה נגד יתושים, והולכת לכבוש מחדש את הודו.
לחיי האימפריה, קפיטן, לחיי האימפריה הבריטית.
פתיחות, זה שם המשחק
לונג ג'ון שבה ומתלוננת על הקושי שלה לראות סרט הודי ולהעריך אותו כהלכה מבלי להכיר לעומק את התרבות ההודית. אני מסכימה שהיכרות כזו משמעותית מאוד להבנת הסרט ולהערכתו, ובכל זאת: מה, אי אפשר להיחשף לאמנות של תרבויות אחרות בלי לעשות עליהם דוקטורט? לנסות להתבונן ברגישות בקודים של הסרט עם פחות שיפוטים אסתטיים מוקדמים ולנסות לגשש אחר העולם האסתטי האחר הזה (עם מרווח קטן של זמן ומרחב של חסד לפני ש"מקטלגים" אותו, בורחים לציפיות הרגילות ומאוכזבים שלא קיבלו את הסרט האמריקאי או מקסמום האירופאי המוכר?התחושה שלי הייתה, שהמפגש עם שדה לא מוכר ומשחק מחוץ למגרש הביתי, השאיר את לון ג'ון במצב קצת לא בטוח ולא נוח. אז, לא צריך להביןהכל, אבל חבל לא לבוא לבוא להציץ גם בדברים קצת אחרים. ובכבוד. ההקרנה שלדבדאס היא הזדמנות נהדרת וייחודית שכזו!
אין לי בעיה עם פתיחות.
יש לי בעיה עם 'דבדאס'. הסרט משעמם. עם או בלי הבנה של התרבות.
אני לא אומרת שצריך להבין את התרבות על בוריה – את הרוב ניתן להשלים ממהלך העניינים תוך כדי הסרט עצמו. הבנת התרבות מספקת רק רובדים נוספים של הנאה, מעבר להנאה המיידית (למשל, היכרות עם סיפור האהבה של מירה-קרישנה-ראדה תספק לצופה המבין התפעמות מההומאז'ים של העלילה לסיפור האהבה הנ"ל. הכרת מנהגי הכבוד והבדלי המעמדות, היו נותנים לצופה המבין אפשרות לכסוס ציפורניים בדאגה, הרבה לפני שהגיע קונפליקט כלשהו, ולהחזיק אצבעות לזוג הרבה לפני שהוא הגיע לנקודת משבר). עובדה גם שאת 'לאגאן' אהבתי, גם בלי להכיר את התרבות ההודית, את ההיסטוריה של הכיבוש הבריטי, ובלי להבין דבר מהכללים המורכבים של משחק הקריקט. הבעיה שלי ב'דבדאס' היא עם הסרט עצמו, שהגיבור שלו מעורר בי כל כך הרבה התנגדות.
ואגב,
אם לא היתה בי פתיחות לנסות דברים חדשים – למה הלכתי מלכתחילה לסרט הודי (במיוחד כשידעתי מראש מה ההשלכות של זה, ושסרט הודי הוא בפירוש לא סרט אמריקאי/אירופאי "מוכר")?
מעניין אותי גם לדעת מה דעתך שלך על 'דבדאס'.
אם אפשר להדחף רגע...
פתיחות היא לא רק ללכת
ולהתיישב מול המסך – אלא להשאר עם ראש פתוח במהלך ההקרנה…
לדעתי, אם תנסה לקרוא את מה שמישהי כתבה לך, תבין שזה מה
שהיא ניסתה להגיד, ומה שאתה
לא עשית… כי העובדה שלא
נשארת אדיש לגיבור הראשי,
אומרת שהסרט עשה לך משהו… כי העובדה שהסרט היה משעמם בשבילך,
אומרת משהו על היחס בין קצב
ההתקדמות העלילתי בסרט המסויים
הזה, לציפיות שלך…
אבל זו רק הדעה שלי.
בטח שאפשר להדחף. בשמחה אפילו.
רק לא הבנתי אם זה שלא הייתי אדישה לגיבור זה טוב או לא טוב.
אני גם לא חושבת שבכל פעם שמישהו לא אוהב סרט כלשהו, ישר אפשר לבוא ולהגיד "אה, זה בגלל שאת/ה לא פתוח/ה לדברים כאלה".
פתיחות נוגדת ביקורתיות?
כי אם זה ככה, אז על כל סרט קצת שונה מהמקובל אסור לנו להעביר שום ביקורת בכלל, ואנחנו חייבים לחשוב שהוא מושלם – אחרת אנחנו פשוט לא פתוחים מספיק.
אני חושב שלונג יודעת בדיוק מה היא פתיחות לסרט. היא לא אמרה בביקורת שהסרט גרוע כי הוא לא דומה למה שאנחנו מכירים. היא אמרה שהיא לא אהבה את הסרט, ואולי אם היא היתה מכירה את התרבות שממנה הוא בא היא היתה מבינה ואולי אוהבת אותו יותר.
ובעניין דומה, במודעות של 'דבדאס' מצוטטים כמה ממבקרי ארצנו הבולטים (ממש לא זוכר מי, כרגע) שמביעים התלהבות רבה. באמת (אבל באמת) מעניין אותי לדעת מה אותם מבקרים בדיוק היו כותבים על אותו הסרט בדיוק, אילו הוא היה מוצג בשינוי אחד קטן: בספרדית.
ביקורתיות? חוסר פתיחות?
רק עכשיו ראיתי את התגובה (אני כתבתי את הביקורת הראשונה על חוסר הפתיחות): אני בהחלט לא חושבת שחייבים לאהוב סרט רק בגלל שהוא שונה מהמקובל, או שאסור לבקר אותו. אבל נדמה לי שיש לרבים נטיה למהר ולגבש עמדה וביקורת נוקבת וחריפה ולא להמתין קצת ולהקשיב. וזה נכון יותר כשמדובר בסרט שבא מתרבות אחרת עם קודים אסתטיים אחרים. אז זה באמת עושה לנו חיים קלים מאוד במקום להתאמץ להבין את העולם החדש והאחר הזה, לקפוץ ישר לביקורת, שמן הסתם כרוכה בהמון אי הבנות. אני חושבת, שוב, שכדאי להשהות קצת את השיפוט האסתטי האינדיבידואלי שכל-כך חשוב לנו, ולנסות להבין מתוך הסרט עצמו על העולם האסתטי שלו, גם אם לא למדנו את התרבות על בוריה והואכלנו בכפית…וכמובן, בין הסרטים ההודים נמצא סרטים שנאהב יותר או פחות, hopefully לא בגלל שהם מצריכים מאיתנו יותר מאמץ והקשבה. וכמובן שלא צריך לומר במפורש ובכוונה שלא אוהבים משהו כי הוא שונה, אפשר לראות את זה מבעד לדברים …
לגבי ההשוואה לאופרות סבון ספרדיות שהתרמזה: מה שמסתתר מאחוריה לדעתי הוא דיעה קדומה נפוצה לגבי הסרטים הודים הפופולריים כסרטי זבל, ולעג לכל העולם הרגשי שלהם, שבגלל שהוא מועצם ולא ריאליסטי נתפס כוולגרי קישט וכו'. הסרט דבדאס הוא דוגמא מצויינת לסרט מאוד מעודן שפשוט עובד בעולם אסתטי אחר, פואטי.
לגבי ההשוואה לאופרות סבון,
מה שרד אמר הוא הפוך: בשני הז'אנרים (ההודי והטלנובלות) העלילה היא אותה עלילה מפותלת ומסובכת שבה כולם אוהבים את כולם, וכולם רוצים לנקום בכולם (בהכללה גסה מאוד). אבל לטלנובלות נוטים להתייחס כז'אנר נחות, ואילו סרטים הודיים נחשבים איכותיים מאוד בעיני המבקרים.
אמרת שלא צריך להגיד מפורשות שזה השונה שיוצר בנו אנטי כלפי הסרט. אבל אני חושבת שזה עובד גם בכיוון ההפוך: דווקא משום שאהבת את הסרט מאוד, את לא מוכנה לקבל אחרים, שלא אהבו אותו, ומנסה לתלות את האשם בהם, ובדעות הכביכול-מקובעות שלהם, וחס וחלילה לא בסרט עצמו.
רגע, כמה ''מישהו'' יש פה?
אחת או שניים? מבלבל. וכשמדובר באנשים שכותבים תגובות ארוכות ומנומקות, לא נעים לדבר עם משהו חסר-שם וצורה. אולי תבחרי/ו לעצמך/ם ניק? יהיה נעים יותר.
ולעניין: 'דבדאס' הצדיק לחלוטין את הדעה הקדומה על העולם הרגשי המועצם, הגרוטסקי והקצת מגוחך של סרטים הודים. עידון? אני לא ראיתי שום עידון בסרט. אני ראיתי טלנובלה. בסרט קיימות רק קיצוניויות רגשיות, בלי שום דבר בינהן: או אושר גדול, או אומללות טוטאלית. דוגמה אחת מרבות: היחסים בין אימו של דבדאס לאמא של פארו. רגע אחד הן החברות הכי טובות, קרובות כאחיות, בלי שום רמז לבעיה עדתית או מעמדית שעשויה להפריד בינהן. רגע אחר כך הן צורחות זו על זו, אויבות בנפש. איפה העידון?
לכל זה תוסיפי את המוזיקה המוגזמת, שלא אומרת לקהל איך להרגיש אלא *צועקת* עליו (בסרט הוליוודי – לא בדיוק מודל לעידון – מוזיקה כזאת היתה נחשבת לפארודית). בכל פעם שבה מתרחש ארוע דרמטי (כלומר, פעם ברבע שעה) – המוזיקה נותנת "בום" חזק שהזכיר לי מאוד סצינות-הפחדה בסרטי אימה. אם זו לא האכלה בכפית, אני לא יודע מה כן. סרט מעודן או מתוחכם יותר היה סומך על זה שההתרחשות על המסך תשפיע על הצופה בעצמה, ולא מכתיב לו מתי לבכות ומתי לצחוק. אבל 'דבדאס' הוא לא מתוחכם ולא מעודן, הוא טלנובלה.
אבל מה בעצם רע בטלנובלות? מי שאוהב אותן, שיהנה. הדבר היחיד שמפריע לי הוא הצביעות שבהתייחסות לסרטים הודיים כ"איכותיים" רק בגלל שהם באו מהמזרח ולא מהמערב.
אהבתי
עוד מילונת על פתיחות, פתיחות זה ספקטרום. אני כיוונתי לפתיחות ברמה יותר עמוקה.
אז אני מאוד אהבתי את הסרט.יותר מסרטים הודיים אחרים שראיתי זה סרט שחוגג את הspectacle. התפאורה מדהימה, התלבושות, הצבעוניות, הריקודים, הרקדניות… מאוד אהבתי גם את המוסיקה, שנדמה לי שהיתה יותר מסרטים אחרים מושפעת ממוסיקה הודית קלאסית.בכלל לסרט היה ניחוח יותר פואטי מלסרטים אחרים שראיתי, והיו משולבים בו הרבה דיאלוגים פואטיים, שבגלל שקצת נחשפתי אליהם בעולם הספרותי של הודו הקלאסית, היו מובנים לי יותר (נכון). למשל, בשירה הודית סנסקריטית וכנראה גם בשירה מקומית מאוחרת יותר, אוהבים לשחק על הדימוי של פנים יפות לירח, לומר שהפנים יפות יותר מהירח כי לירח יש צלקות, לתת הסברים שונים כיד הדימיון הטובה עליהם למה הם בעצם הצלקות על הירח… אני חושבת שאת כל הסצינה לא צריך לקרוא בצורה ריאליסטית, כמו שהסרט כולו הוא לא ריאליסטי, אלא כסצינה פואטית, שבה הירח השני (פניה של פארו), מקבל צלקת רבת משמעות ועוצמה פואטית.
דוגמא אחרת, מאוד חמודה, היא הדבורה שמסתובבת ליד פארו ושדבדאס מקנאה תופס בידו: בשירה הקלאסית אוהבים להשוות את הפנים ללוטוס, ולתאר את הדבורים (הזכרים!) שמתבלבלים וחושבים את הפנים ללוטוס ולכן מסתובבים סביבם, והאוהב מקנא בדבורים שמסתובבים ליד אהובתו… האלמנט הזה מפותח פעם שניה בסרט כדבורה מסתובבת ליד הקורטיזנה (!) צ'נדרהמוקהי (שפירוש שמה פני-ירח), ודבדאס מאשים את הדבורה שהוא מיהר להחליף את הפרח האמיתי בפרח מזוייף…
אני לא חושבת שהבנת נכון את מערכת היחסים בין דבדאס לפארו – מרגע שדבדאס חוזר מלונדון שניהם מאוהבים זה בזה ומעוניינים לממש את מערכת היחסים ביניהם. הטיזינג וכו' ביניהם, הם חלק מ"מריבת האוהבים", שוב תימה קלאסית בתיאור האוהבים בהודו הקלאסית…
הסרט כולו היה בנוי לדעתי על האמפטיה שלנו כלפי הגיבור שאתה שונא כל-כך, כך שברגע שניתקת את עצמך ממנו באמת הרסת לעצמך את הסרט. הסרט מספר את הטרגדיה בעיקר שלו, של האוהב שהורס את עצמו לגמרי בשל אהבתו הבלתי מושגת. וכאן, שוב מתוך היכרותי עם העולם האסתטי ההודי, התכלית של האמנות היא להביא אותנו למצב מנטאלי מסויים של רגש מזוקק, במקרה הזה חמלה (!). במהלך כל הסרט ההתכוונות היא ליצור אצל הצופה מצב מנטאלי של התמוססות מלאה בתוך החויה האסתטית (!) של התענגות צרופה. לכן גם מפעילים את כל המדיומים האמנותיים בשיא העוצמה כדי להביא את הצופה "לשם", ולכן גם השירים והריקודים מכוונים בקפידה ליצירה של הרגשות השונים המתאימים לנקודה בעלילה, וכמובן מעצימים את הרגש הזה מאוד מאוד בקטעים שמתרחקים עוד יותר מן הריאליזם… אז זהו לחלק המלומד (של המתלמדת), אני מקווה שזה סיפק קצת סקרנות לגבי מה שקצת ידע על הודו יכול להוסיף להבנת הסרט, ואולי גם תתן צ'אנס נוסף לסרט ותקפוץ לראות אותו עוד פעם? … לדעתי זה באמת סרט מורכב שמחייב יותר ריכוז, אבל מאוד "שווה"!
לונג ג'ון זה גברת, לא אדון
החוויה האסתטית חשובה לי מאוד.
בכל סרט שאני רואה, אני מאוד מודעת לכל האסתטיקה שמסביב, ודברים כאלה יכולים לתת לסרט נקודות זכות. אבל הפעם, לא יודעת, זה לא עשה לי את זה.
אסתיטיקה לדעתי היא לא רק תפאורות גרנדיוזיות. היא יכולה להתבטא גם בדברים קטנים (למשל, בסרט דבילי כלשהו שראיתי לא מזמן, באיזו סצינת דייט, ישבו אנשים במסעדה כשהם לבושים בשחור/לבן, כיאה לקודים של מסעדה. המנות הוגשו על צלחות לבנות, והשמפניה היתה לבנה. רק הגיבורה לבשה משהו צבעוני ובצלחת שלה היה סלט. אפילו המשקה בכוס שלה נראה זהוב. וזו היתה סצינה כל כך קטנה, וכל כך לא חשובה, אבל לא יכולתי שלא לחבב אותה מייד).
הבעיה ב'דבדאס' היא שזיהיתי את המניפולציות שהוא מפעיל, אבל לא הושפעתי מהן. הגרנדיוזיות שלו לא הזיזה לי (דווקא 'לאגאן', הצנוע, הרשים אותי הרבה יותר).
אז כן, הבנתי שדבדאס ופארו מאוהבים עד מעל הראש, אבל משחקי הכוח והטיזינג לא הרטיטו את ליבי ולא גרמו לי לכסוס ציפורניים בדאגה מתי יתאחדו הגיבורים ובטח שלא הפכו את הסרט לטוב מבחינתי. ההשפלה שעברה אימה של פארו לא נגעה בי. כלומר היא כן, קצת, אבל לא מספיק. מבחינתי, ההצלחה היחידה שהיתה לסרט היתה לגרום לי ללמוד לחבב את פארו. בתחילת הסרט עוד התייחסתי אליה כילדה מעצבנת, אבל במהלכו היא התבגרה (במיוחד לעומת דבדאס, שנשאר ילד קטן שצועק "זה שלי! לקחו לי את הצעצוע!" ומצפה מכל העולם להכנע לשגיונותיו). נכון שבתור מבוגרת עדיין היו לה השגיונות שלה, אבל היא למדה לשכנע אחרים בצדקתם, ואם בכל זאת לא השתכנעו – זה לא המעיט בתחושת הכוח שהיא שידרה.
הטענה שלך כאילו הריקודים אמורים להעצים את הרגש בהתאם לנקודות השונות בעלילה נכונה לכל סרט הודי (על פי המעט שראיתי). זה עדיין לא מסביר למה 'דבדאס' אמור להיות טוב יותר מסרטים הודיים אחרים, ולמה אותם אהבתי ואותו לא.
בכל מקרה, התגובה שלך רק מחזקת את מה שאמרתי – מי שמכיר את התרבות ההודית (הירח, הלוטוס) יהנה יותר בסרט הזה.
על החוויה האסתטית
יש משהו קצת עדין שהייתי רוצה להעביר בביקורת שלי וזה אולי לא כל כך מקובל בפורומים האלו. נראה כאילו אני נוזפת בך שלא נהנית, כי אני ניהניתי, כי ראוי ליהנות מסרטים אחרים כדי להיחשב לפתוחים, כי זה לא פוליטיקלי קורקט בעידן הפוסט קולוניאליסטי להגיד משהו רע על התרבות של בני "העולם השלישי… אז לא ממקומות כאלו אני כותבת. נכון כמובן שלא נעים למצוא ביקורת קוטלת על משהו שאהבת, אבל היתה לי תחושה שיש לי כאן מסר להעביר, ולכן השקעתי זמן ומלים בעניין. זה שהסרט "לא עשה לך את זה", זה לא מקרי, וזה קשור בפערים בין הציפיות האסתטיות שלך לבין הציפיות האסתטיות בתרבות ההודית. לצד הביקורת והזלזול בסרט בגלל הגרנדיוזיות שלו, את גם היית ערה לזה. אבל הפיתרון שלך היה – לו הייתי מכירה את התרבות ההודית הייתי ניהנית ומבינה, אני לא, אז לא ניהניתי,ואולי לא צריך להביא לישראל סרטים מתרבות כל כך שונה שאנחנו לא מבינים ולא יכולים להעריך. וכאן אני חושבת שהפספוס, כי זה נראה לי חשוב וגם חוויה שחבל לוותר עליה להיחשף לדברים שונים ולהיפתח אליהם. וזה חלק משינוי גישה שצריך לדעתי לקרות, שבו אנחנו נהיה חלק מתרבות עולמית שניחשף אליה, ולא רק בני תרבות אירופאית-אמריקאית, עם זנבות אקזוטיים אקראיים שנבחר לנו. זה נראה לי חזון ריאלי. מה שאת מציעה, זה לשוב ולהיסגר, כי מסתבר שזה יותר מסובך ממה שחשבת לצאת אל עולם שונה ולהבין אותו.
מה שאמרת על אסתטיקה קשור לאותו עניין: בתרבות האירופאית של המעמדות הגבוהים (עד כמה שניתן להכליל) האדם המתורבת המתוחכם שגם זכה להכרה חברתית ככזה הוא מי שמתבטא באופן מאופק, והתפרצות רגשית נתפסה כוולגרית, וכך גם באמנות, (וכאן ההכללה עוד יותר מסתבכת כמובן), המינימליזם מועדף. תרבות נמוכה של ההמונים היא התרבות הוולגרית הרעשנית הלא מתוכחמת שצועקת בווליומים גבוהים, במקום לומר בשקט, ברמז, בעדינות בלבד. וכך הצופה המערבי שצופה בסרט הודי (ובעצם גם בסרט ערבי וטורקי) לא מעריך ולא מבין את הסרטים האלו, ומזלזל בהם. הוא בעצם מקטלג את הסרט ההודי כתרבות נמוכה וולגרית, של העם ההודי הפשוט, שלא עומדת ברמה אחת עם התרבות המעודנת והמתוחכמת האירופאית, שסרטיה האיכותיים הם רק דוגמא אחת שלה.
מה שניסיתי להגיד על האסתטיקה ההודית הוא שזהו עולם של רגש מועצם, שאן לו שום בעיה עם הגזמה רגשית (בפרספקטיבה ריאליסטית) ועם גרנדיוזיות. אם תסתכלי על תמונות מהודו, תוכלי להתרשם באופן ראשוני מהצבעוניות של הרחוב, של הבגדים, העיטורים הרבים על המקדשים. היפה שם הוא חיות עצומה וגדושה, לא שחור ולבן וספל קפה, אסתטיקה שאני ניהנית ממנה מאוד באופן אישי ואני בטח לא מזלזלת בה, אבל זה לא הסיפור ההודי. ואני לא חושבת שצריכים לבחור או-או. אם לגלוש לסיפורים ביוגרפיים אישיים (אם כבר גלשתי ממש…), כשהייתי אולי בת 11 באתי לאבא שלי עם שתי תמונות, אחד של מקדש דורי, נדמה לי האפרטנון באתונה, פשוט והרמוני, והשני של מקדש בסגנון הלניסטי, עם כותרות מלאות בעיטורים, והרגשתי נבוכה, כי לא ידעתי להחליט מי מהם יפה. היו לי קריטריונים שונים לכל אופציה – אתד יפה בפשטות שלו, מאוזן ונעים, והשני מפתה בעיטוריות שלו ומשדר חיים ושמחה. ואז למדתי את השיעור שלי מאבא: הוא פתר לי את הבעיה, ולימד אותי לאהוב כל דבר לפי הסטנדרטים שלו, שאפשר לקרוא לכל אחד מהדברים יפה, בלי שתהייה בזה סתירה, בלי שאהיה חייבת להכריע או להשוות.
ואני מודה, לפעמים הפתיחות קורית לי ולפעמים לא, לפעמים זה טבעי יותר ולפעמים זה דורש מאמץ, ולפעמים אי לי כוח או חשק להתאמץ. אבל קשה לי מאוד עם ניסוחים ביקורתיים שופטניים, כשהרקע להם הוא בורות מסוימת של המתבונן או כישלונו להבין.
אבל כמו שכבר ציינתי,
'דבדאס' הוא לא הסרט ההודי הראשון שראיתי, כך שהיה ברור לי לקראת מה אני הולכת ולמה לצפות. פתיחות, לדעתי, היא גם להבין שהצד השני, זה שאת מתנגדת לדעתו, לא אומר סתם ככה שדעתו שונה משלך, רק משום שהוא (או היא) צר/ת אופקים. כל טענה שתעלי, לגבי חווית הצפייה שלי, אני אוכל לסתור, כי אי ההנאה שלי מהסרט לא נבע מחוסר פתיחות או מגורמים בודדים:
זו לא הגרנדיוזיות והצעקנות שהפריעה לי – 'מולין רוז" גם הוא גרנדיוזי, צבעוני ורועש, וממנו נהניתי מאוד (יש עוד סרטים צעקנים ורועשים שאהבתי, אבל הרי כשנותנים דוגמאות, לא נותנים את הרשימה המלאה).
חוסר ההנאה גם לא נבע מכך שלא הייתי בטוחה שהבנתי את כל הרבדים העמוקים שלו – הרי את 'לאגאן' אהבתי, למרות שלא הבנתי את כל הדקויות שבו (ואם תשימי לב, רק תמהתי על כך שבחרו להפיץ את 'דבדאס' בארץ, פשוט כי נדיר שיביאו סרט הודי קלאסי לפה. לרגע לא רמזתי שצריך להיסגר). נכון, אני סבורה שלו הייתי מכירה את התרבות ההודית, כמוך, היו נפתחים בפני עולמות נוספים בתוך הסרט. אבל סרט יכול "לעבוד" גם ברובד הראשוני שלו, ובכל זאת לא זה מה שקרה.
שפטתי את 'דבדאס' לגופו, לא בהשוואה לסרטי אקשן (כי הוא הרי לא כזה), לא בהשוואה לסרטים מצוירים, ולא בהשוואה לסרטים אמריקאיים. הוא נשפט בפני עצמו. ולא אהבתי. בגלל המכלול. לא בגלל פרטים מסוימים. דבר הוביל לדבר, וחוסר ההנאה שלי ממנו גרם לי לא לאהוב גם חלקים אחרים בו – בדיוק כמו שקורה בסרטים אחרים, "רגילים".
אשמח להמשיך את הדיון (אני אשתדל להתחבר בערב), אולם אני חוששת שהוא ייאלץ להדחות בכשבועיים. עם כל הכבוד לסרטים הודיים – בשבועיים הקרובים אני בונה על המון קיאנטי ואוכל איטלקי כהלכתו.
ועוד משהו קטן:
דיברת על השוואה ועל ציפיות. אני שוב אחזור ל'לאגאן', שמבחינתי עבר את המבחן הקשה ביותר שסרט יכול היה לעבור: זה היה הסרט ההודי הראשון שראיתי במלואו, כך שלא יכלתי להשוות אותו לסרטים הודים אחרים, או לציפיות שפיתחתי על סמך סרטים הודיים שראיתי. שפטתי אותו בהשוואה לדעותה קדומות שהיו לי נגד הז'אנר. ועובדה שלמרות המטען השלילי הראשוני – אהבתי.
סרטים הודיים.
תסלחו שאני מתפרץ, אבל תגידו, 'סמסרה' זה לא סרט הודי? והוא סרט מאופק, מסוגנן, ומעודן, כמעט בלי 'התפרצויות רגש' מהסוג שתואר כאן.
התשובה הפשוטה:
לא, 'סמסרה' הוא לא סרט הודי.
השאלה המסובכת: אז מה הוא כן?
בימד"ב ארץ המוצא שלו רשומה כצרפת/הודו/איטליה/גרמניה. ממש הרבה עזרה. בכל אופן, ברור שזה סרט שנעשה בהפקה מערבית, חלקית לפחות, ומה שחשוב יותר לנושא – הוא לא סרט בוליוודי. לצורך הדיוק תחליף את כל ה"סרטים ההודיים" שהוזכרו בפתיל הזה ב"סרטים בוליוודיים". סרטי בוליווד, שהם לכל הפחות הרוב הגדול של הסרטים שנעשים בהודו, הם ארוכים מאוד, עם שירים, ריקודים ועלילה של טלנובלות. אבל בוודאי נעשים אפילו בהודו עצמה, בלי מעורבות חיצונית, גם סרטים שלא קשורים לתעשייה הזו, ולא מצייתים לחוקים שלה.
ובכל זאת יש לי נקודה:
אם יש סרטים – המופקים בהודו, ומדברים על התרבות ההודית – שהם מאופקים רגשית ולא בהכרח עומדים באותם קודים, הרי שהקודים האלו אינם מאפיינים בהכרח 'סרטים הודיים' אלא 'סרטים בוליוודייים', באותה מובן שהמונח 'סרטים אמריקניים' לא זה למונח 'סרטים הוליוודיים'
ולכן אמרתי - למען הדיוק,
כל הדיון כאן היה על סרטים בוליוודיים, לא הודיים.
זה לא רק בוליווד
הנקודה כאן היא לעורר את הרגש של הקהל בעוצמה, ולא בהכרח התפרצויות רגשיות על המסך. וזה לא מאפיין רק של סרטים בוליוודים בלי קשר למסורת ההודית בכלל, זה פיתוח של תפיסה אסתטית עתיקה מאוד בהודו, ששמה דגש על ההצפה הרגשית כתכלית של דראמה ושל שירה. הקולנוע הבוליוודי שמשתמש בז'אנר המחזמר (בין-היתר) הוא המשך ישיר, מבחינה זו של הדראמה, שעושה שימוש באפקטים קוליים וויזואליים, שירה וריקוד.
מתוך דף הטריוויה של הסרט בימד''ב:
אה, הממממ.
אני יודע שזה לא יפה, אבל אם היה לסרט קובץ פיספוסים בסוף, זה היה יכול להיות ממש מעניין.
הא?!
אבל… אבל… נכרת לו הראש! כשיודעים שזה אמיתי זה לא מצחיק!
באמת, רציתי לשאול
איך אפשר לכרות ראש של יד?
אחלה ניק
רד פיש, אתה מרושע.
אגב, בדף הטריביה של 'השעה ה- 25' כתוב שאפו של אדוארד נורטון נשבר במהלך הצילומים. גם את זה אתה רוצה לראות?
כמובן שלא. יש גבול לטעם הרע.
אוקיי, אמרתי שזה היה מאוד לא מכובד ולא יפה וכל זה. אבל הצירוף של סרט הודי, כריתת ראש והתזת דם על הכוכבת הראשית, מה לעשות, נשמע כמו קומדיה יותר מאשר טרגדיה. השחקנית מתכסה בדם, אקורד דרמטי נשמע ברקע (בווליום מחריד), הכוכבת פורצת בזעקות שבר ונשכבת על הרצפה צווחת. עשרים מעוזרי הבמה האחרים יוצאים מיד בריקוד של אבל (אבוי! הוי הוי! היכן הראש, היכן הראש? אבוי! הוי הוי!), והפגר כרות הראש פוצח בזמרת "אין לי ראש למילים ארוכות…".
דבדאס הגדול מכולם
'דבדאס' זכה ברוב פרסי האוסקר ההודי לשנה זו, כולל הפרסים לסרט, לבמאי ולשחקנים.
http://movies.yahoo.com/news/ap/20030518/105327288000.html
אני מקווה שזה באמת עניין של טעם, ושזה לא הדבר הכי טוב שיש לבוליווד להציע.
תגובה לביקורת
לפי דעתי לונג גון הגזימה קצת עים הביקורת שלה כלפי הסרט לפי דעתי הסרט היה סרט מושך קלאסי ויפה הריקודים התפאורה הייו פשוט מדהימים כל חלק בסרט היה מושקע. לפי דעתי סרט זה צריך לראות יותר מפעם אחת בכדי להבין אותו. בסרט זה יש אהבה טהורה שלא כל אחד יכול להבין אותה ולסיום אני רוצה להגיב לעיניין ביקורת השירים שלך. לשירים יש חשיבות מיוחדת בסרטים ההודים ובשבילי סרט הודי בלי שירים הוא לא סרט הודי . השירים מוסיפים מאוד לסרט ויוצרים עיניין בסרט. אז לפני שאת מביעה ביקורת שלילית על השירים הודים בסרט עדיף שתראי סרטים רבים (הודים) שבהם יש שירים הודים נבחרים ויפים ואז תוכלי להגיב על השירים ההודים בסרט ואני בטוחה שתגכובתך תהיה חיובית (לגבי השירים).
לא אמרתי שלא צריך שירים.
בטח שצריך. אבל רצוי שהשירים יהיו קליטים, כאלה שאפשר לזכור אחרי הסרט ולפזם בהנאה. ומבחינתי, השירים ב'דבדאס' לא היו קליטים וכיפיים מספיק.
לא אמרתי שלא צריך שירים.
אולי בגלל שאת לא רואה מספיק סרטים הודים בכלל ושירים הודים בפרט ולכן את לא יכולה להבין את משמעות השירים בכדי לזכור אותם. ודבר שני אולי את צריכה להיות הודית בכדי לזכור את השירים ושהיו לך קליטים.
את משמעות השירים ניתן להבין טוב מאוד
בכל סרט הודי. אם אין תרגום אולי אי אפשר להבין את המילים המדויקות, אבל את המשמעות – ועוד איך אפשר (אחרת זה מרמז שהשחקנים לא טובים).
אבל מה שקליט בעיני הוא לאוו דווקא מה שקליט בעיניך, או מה שאנשים אחרים יחשיבו כקליט. הרי גם במוסיקה הודית יש ז'אנרים, כך שאפשר להעדיף שירים מסוג מסוים ולא שירים מסוג אחר. ואם ב'דבדאס' היה את סוג השירים שאני לא אוהבת, אין לי מה לעשות נגד זה, חוץ מלא לאהוב אותם ולחשוב שהם לא קליטים כי הם פחות עושים לי חשק לרקוד איתם או לשיר איתם (או כל קריטריון אחר שיהיה רלוונטי עבורי למושג "שיר קליט").
לא אמרתי שלא צריך שירים.
השירים מובנים ויפים מאוד פשוט אנחנו הישראלים רגילים לשירים לועזים מן ארצות המערב לכן רשמת שהשירים לא יפים!
באמת?
אתה מכיר את הטעם שלי במוזיקה שאתה יכול לקבוע דבר כזה? או אולי קראת אותי אומרת ש*כל* השירים ההודיים אינם קליטים? אחרת, לא ברור לי למה אתה מאשים אותי.
ראיתי סרטים הודיים בחיי, וברובם דווקא אהבתי את השירים. לא תמיד את הפסקול המלא, אבל היו מספיק שאהבתי ושהיו קליטים וכיפיים בעיני. ב'דבדאס' לא.
למעשה, ההודעה השלך רומזת לכך שכל הסרטים ההודיים, ללא יוצא מהכלל, מציעים שירים נהדרים. תן לי לחדש לך משהו: גם בתחום הסרטים ההודיים יש סרטים מחורבנים. וגם במוזיקה ההודית יש שירים שהם פחות טובים מאחרים.
אותך לקוטנר!
לא נכון !
כל הביקורת על סרט דבדאס היו לא נכונים לדעתי הסרט היה מהטובים שראיתי ותאמינו לי ראיתי הרבה סרטים דרך העברת המסר בשיר הם הדבר שמושך צופים לסרטים הודים. להעברת ביקורת טובה על סרטים הודים כדי שתראי את הסרט "לפעמים שמחה לפעמים עצב " באנגלית :"kabhi kushi kabhi gum " אני לא יודעת אם האיות של שם הסרט באנגלית נכון אבל אני מאוד ממליצה על הסרט הזה :דרמה סוחפת , קשרי משפחה ועוד …..
דבדס
אני צופה בסרטים הודיים משחר ילדותי,ארץ המוצא של הורי אינה הודו,{אם זה עונה על שאלתכם },אישית אהבתי את הסרט ואני אצפה בו כל זמן שהוא ישודר.שאה רוק ח'אן הוא שחקן מעולה אני מתרגשת עם השחקן המקסים הזה,כל מבט,כל מילה,אמן,אמן,ןהללויה.הלוואי ומרבית השחקנים בבוליווד היו משתווים ל-srk הידוע בכינויו king khan לא לחינם הוא המסטר של הז'אנר…
סרט מהמם
יש לי את הסרט פרטי בבית הייתי חייבת לקנות אחד שיהיה לי בבית
שחקנים חבל על הזמן סרט מרגש מאוד שירים וריקודים מלהיבים.
חייבים להביא מחזמר כזה לארץ או אפילו לעשות אחד כזה עם כול התלבושות.
כבר עשו
אני לא זוכר את הפרטים, אבל לפני בערך שנה אחד המפיקים הגדולים ביותר בארץ הרים מופע ריקוד ושירה הודי, עם תירוץ לעלילה (כך שאפשר לקרוא לזה מחזמר) וגבי עמרני בתור המספר. דיברו על הפקה יקרה מאוד, וצפו הצלחה מסחררת, אבל נדמה לי שכל העסק היה כשלון מוחץ – כי הוא ירד מהבמות בארץ מהר מאוד.
זה הסרט הכי יפה בעולם ואין על שארוק חאן
(ל"ת)