ג'רזי גירל

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 25 באפריל 2004Posted in: ביקורות

במקור: Jersey Girl
תסריט ובימוי: קווין סמית'
שחקנים: בן אפלק, ראקל קאסטרו, ליב טיילר, ג'ורג' קרלין, ג'ניפר לופז

"ההורים שלי מאוד דתיים. בכל פעם שהם לבד בחדר שלהם אני שומע אותם צועקים 'הו ג'יזוס! הו ג'יזוס!"'.

רוצים לשמוע משהו עצוב? הבדיחה הזאת לא מגיעה מ"בדיחמין לשבת עם דידי מנוסי", אלא מסרט של קווין סמית'. ואם זה לא דיכא אתכם מספיק, תכינו את עצמכם למשהו ממש טראגי: זאת אחת הבדיחות היותר טובות בסרט.

קווין סמית', אותו אחד שיש מגזר מסוים באוכלוסיה שמתייחס אליו כאליל, הבהיר מראש שהסרט הזה לא יהיה דומה לסרטים הקודמים שלו, רצופי הדאחקות. הוא הוסיף ואמר שאת הסרט הזה הוא עשה בהשפעת הפיכתו לאב, שזה הסרט הבוגר והאהוב ביותר שלו עד היום, וכל שאר הבלה בלה בלה. מוסר ההשכל: אל תעשו ילדים. האבהות עשתה לסמית' רק רע. מילא שהיא גרמה לו להיות פחות מצחיק ויותר סנטימנטלי – אני יכול לסלוח על סנטימנטליות. זה קורה גם לטובים ביותר. אבל סנטימנטליות היא לא תרוץ לאובדן כל כושר שיפוט, או כישרון בכלל.

בתחילת הסרט, בן אפלק הוא יחצ"ן מסור וחרוץ בעל השם הבלתי סביר אולי טרינקי. ג'ניפר לופז היא החברה שלו, ואחר כך אשתו, ואחר כך בהריון, ואחר כך מתה – כל זה במשך בערך עשר הדקות הראשונות של הסרט. יש בעיה קטנה עם אותה פתיחה של הסרט: היא כתובה, מבויימת ומשוחקת פשוט איום ונורא. אולי זה הניסיון להעביר יחסים שלמים במשך זמן של הפסקת פרסומות ממוצעת, אבל זה פשוט לא הולך. ובעניין שיתוף הפעולה הרומנטי של הזוג בניפר – עדיין לא ראיתי את 'Gigli', הסרט המשותף הכל כך מושמץ שלהם, אבל אם הוא מזכיר ולו במקצת את הזמן שהם חולקים ב'גרזי גירל', כל מה שכתבו עליו היה מוצדק. "זה בסדר", לחש הקיפוד שלידי כשהבעתי רצון לברוח מהקולנוע בדקה השמינית, "עוד כמה דקות היא תמות". ואכן, מותה הטראגי של ג'יי לו היווה שיפור מסוים, אבל לא מספיק. אחרי הכל, זה לא שאפלק נהפך פתאום לאמין יותר.

כמה שנים קדימה, גרטרוד, בתו של האב החד הורי, כבר בת שבע, ואבא כבר לא יחצ"ן נחשב בניו יורק, אלא הונמך לדרגת פועל רחוב, ועוד בניו ג'רזי, למרבה הזוועה. אבל כל עוד הוא לא מבלה את כל זמנו בעבודה, יש לו יותר זמן לבלות עם הילדה, וילדים זה יותר חשוב מהכל, נכון?

הסרט דן בסוגיית "ילדים מול קריירה" בכל כובד הראש שהייתם מצפים מסיטקום משפחתי. ובכל זאת, החלק הזה של הסרט הוא למעשה שיפור רציני, ואפילו מכיל כמה סצינות שוות צפיה. שתי סיבות מפתיעות גורמות לשיפור הזה: האחת היא גרטי עצמה (ראקל קאסטרו), שהיא, אני חייב להגיד, ילדה מוכשרת. כמו כמעט כל ילד בכל סרט, יש סכנה רצינית שהיא תעלה לחלק מהצופים על העצבים. היא ילדה, אחרי הכל, וילדה מהזן ה"מתוק". יש לה קוקיות ושיניים חסרות (לפחות גומות חן אין לה, תודה לאל) ואני בהחלט יכול לראות אותה עושה פרסומות לכפית חיזוקית. אבל היא יודעת מה שהיא עושה, הילדה הזאת, ובסצינות שלה עם בן הצלחתי להאמין שהם באמת משוחחים, ולא מדקלמים, מה שאף פעם לא קרה בסצינות עם ג'יי לו. אולי ראקל קאסטרו היתה צריכה להתחתן איתו במקומה. זה היה יכול לעבוד.

הסיבה השניה, והמפתיעה עוד יותר, היא ליב טיילר. ליב היא זבנית בספרית וידאו, איתה מתראה טרינקי-ווינקי לעתים קרובות, בזכות מנהגו לשכור סרטי פורנו שלוש פעמים בשבוע (יש להניח שאין לו אינטרנט). ליב אף פעם לא היתה מהשחקניות החביבות עלי, אבל טקס האוסקר האחרון הביא איתו הארה פתאומית, ו'ג'רזי גירל' רק אישש אותה: ליב טיילר חמודה! באמת! היא כבר לא טינאייג'רית, אבל היא נראית הרבה יותר טוב בתור קצת-יותר-מבוגרת; במקום בקול הבס של ארוון היא מדברת בקול דקיק, שהיה אמור, על פי כל הגיון בריא, לעצבן אותי, אבל הוא לא. לא יודע, אולי היא פשוט התבלטה על רקע העליבות הכללית של הסרט שסביבה, אבל מבחינתי, ליב היתה התגלית של הסרט.

זה גם עזר שליב משתתפת בקטעים הטובים ביותר בסרט, שהם, כמה מפתיע, אותם קטעים שאנחנו מכירים מסהרטים ה"רגילים" של קווין סמית': שיחות על יחסים וסקס. לו רק היו מורידים מהסרט את ענייני האבהות המייגעים, האולי-רומן של בן וליב היה הופך אותו לקומדיה רומנטית ממש בסדר.

מלבד אותם קטעים קומיים מעטים מדי, אין לסרט שום דבר להציע מלבד קטיש סמיך, צמיגי ודביק – ואפילו בתחום הזה הוא לא מחדש שום דבר, אלא רק ממחזר קלישאות מימים עברו. למשל, מכירים את הסצינה הזאת שבה באולם מלא אנשים בן אדם אחד מתחיל למחוא כפיים, לאט, לאט, ואז בהדרגה כל האחרים מצטרפים אליו עד שהאולם כולו פורץ בתשואות? לא חשבתי שבשנת 2004 אני עוד אראה מישהו משתמש בסצינה הזאת ברצינות. בטח שלא חשבתי שזה יהיה קווין סמית'. וזה לא הכל: רגע לפני שבן צריך לשאת נאום חשוב, הוא מסתכל על הבת שלו, היא מחייכת ועושה "כן" עם הראש (כן מה?!), ואז פורצת מוזיקה כנסייתית – מהסוג שגורם לאותם אנשים שנהרו ל'הפסיון של ישו' לפרוץ בבכי מיד, כנראה – ובן מתחיל לדבר. אין לי שום מושג מה הוא אמר, המוזיקה הטביעה את הכל. והלוואי שזה היה הקטע הגרוע ביותר. אין לי מילים כדי לתאר את רצף הקלישאות המדהים, המבעית והצבוע שהוא סוף הסרט. אבל הזוועה האמיתית היא ההכרה המבליחה במוחי מדי פעם, שקווין סמית' – ההוא מג'יי, ההוא מסיילנט בוב – הוא, ולא אחר, אחראי לדבר הזה.

אז מה, הכל באשמת הבת של סמית'? כשהוא הפך לאבא הוא הפסיק להיות במאי? מה, מהרגע שנולדה לו ילדה הוא כבר לא יכול לזהות קלישאה מפלצתית במיוחד גם כשהיא עומדת מולו, מנופפת בטישו, נוטפת קיטש וסתם לכלוך וצועקת "אני קלישאה מפלצתית במיוחד"? קווין סמית' של פעם, זה שעשה את 'מוכרים בלבד', היה בורח מאותה קלישאה בצווחות או מחסל אותה באמצעות מבער-פלוץ. קווין סמית' של היום, זה שעשה את 'ג'רזי גירל', ייפול על צווארה של אותה קלישאה, יחבק אותה ויגיד שגם הוא אוהב אותה, רק אל תמותי לי!

לא באתי ל'ג'רזי גירל' בציפיה לראות את ג'יי ובוב עושים קטעים. מבחינתי, אם קווין סמית' רוצה לנסות להתבגר ולעשות סרטים קצת שונים, קצת יותר רציניים – שיהיה לו בהצלחה. אבל אם הרעיון שלו לגבי משמעות המושג "סרט בוגר" הוא ערימה של קלישאות, אז יש לו עוד הרבה מה ללמוד. אם לשפוט על פי 'ג'רזי גירל' בלבד, לאיש אין כשרון במיל לשום דבר חוץ מקומדיה. אז בינתיים, שימשיך להריץ דאחקות. בזה הוא טוב.

תגיות: