גיבורים דמיוניים

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 30 באפריל 2005Posted in: ביקורות

במקור: Imaginary Heroes
תסריט ובימוי: דן האריס
שחקנים: אמיל הירש, סיגורני וויבר, ג'ף דניאלס

אתר אינטרנט אינו המקום המתאים לווידוים, אבל הסרט 'גיבורים דמיוניים' גרם לי לראות כמה אני חריג, ורחוק מנורמליות. הבנתי שאני חייב להוציא החוצה, אחת ולתמיד, את סודי האפל: היתה לי ילדות מאושרת, שלא קרה בה שום דבר רע.

אולי עדיף להסתיר כאלה דברים. אולי אני צריך להעמיד פנים שזה היה אחרת. שלא נתנו לי במתנה את החגורה הישנה של אבא, אלא נתנו לי "מתנה" עם החגורה הישנה של אבא. שאמא לא באמת נסעה לבית הבראה, אלא התאוששה מניסיון התאבדות. שלא גנבתי מארון התרופות באמבטיה צמר גפן לשיעור מלאכה, אלא חומרים אחרים. שהבילויים המשפחתיים המשעשעים היו גילויים משפטיים מזעזעים. בקיצור, הייתי רוצה להרגיש שאני לא יוצא דופן. אך כנראה, נגזר עליי לשאת את הצלקות האלה. להיות אחר.

היה זה הקולנוע של השנים האחרונות שהראה לי שהדברים יכולים להיות אחרת; צריכים להיות אחרת; והילדות איננה חייבת להיות מאושרת. בסרטים, יש אנשים נורמליים לחלוטין. ב'גיבורים דמיוניים', למשל, לאף אחד אין את הצרות שלי. לכולם יש סודות נוראים, כאבים סמויים, ותחושת ריקנות שנוברת בהם. תגליות מהממות על חייהם נוחתות ללא הרף על ראשיהם, וטקסטים מיוסרים בוקעים מפיותיהם. כמו בחיים.

הסרט נפתח בהתאבדותו של מאט טראוויס. המוות מרסק את משפחת טראוויס: מאט היה שחיין מצטיין, ומותו שובר לחלוטין את אביו, בן (ג'ף דניאלס), שייעד אותו להיות אלוף אולימפי. בן מאשים את עצמו בהתאבדות, מגלה עד כמה הוא מרוחק ממשפחתו, ושוקע בייאוש עמוק. הוא משוטט, שותה, וכהוכחה לעומק בעיותיו הנפשיות, עובר את כל הסרט בלתי מגולח למשעי. האם, סנדי (סיגורני וויבר), נואשת מבעלה, מודאגת בנוגע לבנה הצעיר טים, ונגועה בטינה עמוקה ומסתורית כלפי השכנה ממול. היא מנסה להקל על עצמה באמצעות ג'וינטים, ולחלופין, שוקלת לבגוד בבעלה עם קופאי ידידותי בסופרמרקט. האחות פני (מישל וויליאמס, 'דוסון קריק') לומדת בקולג', ולא נמצאת כמעט – לא בבית, ולא בסרט – אז קשה להבין מה הצרות שלה בחיים. אבל ברור שיש לה טראומות, ואכן, היא מסתובבת מצוברחת, וברגע מסוים אף פורצת בבכי ללא כל סיבה נראית לעין. מי יודע, אולי למעשה גם היא, כמוני, מסתירה בארון ילדות מאושרת.

בתוך המשפחה הזו מדשדש בעגמומיות טים, הבן הצעיר. נראה שהוא לא הושפע קשות ממות אחיו, אבל אולי זה בגלל שהוא מתקשה להרגיש משהו חוץ מתחושת ניכור חריפה. טים מסתיר חבורות מסתוריות על גופו, ולא מסתדר עם אבא שלו, עם החיים, ועם החברה שלו (ובנקודה זו בסרט הוא בהחלט נראה אהבל: מועקה נפשית או לא, סוד מביך או לא, כשיש לך חברה כזו, אתה אמור לשים את הבעיות בצד). טים השפוף מבין במהירות מה הפתרון ההגיוני לצרותיו, ופונה לשפר את מצב רוחו באמצעות כימיקלים – כמו אמא, שאיתה הוא בקשר טוב להפתיע, וכמו כל החבר'ה. מובן שזה לא עוזר, בטווח הארוך: סמים הם פתרון זמני, סודות חבויים ומכאיבים הם בעיה קבועה. ובהדרגה, ככל שהסיפור מתפתח, נחשפים סודות אלה, שמסתיר כל אחד מבני המשפחה.

ל'גיבורים דמיוניים' יש כמה יתרונות בולטים. קודם כל, ישבתי מרותק ולא השתעממתי. העלילה זורמת, אולי לא בהגיון מושלם, אבל בשטף. לפחות חלק מהתפניות בעלילה הן בלתי צפויות, ועם זאת, נראות אמינות אחרי שהן קורות. יש בסרט הומור ציני ומר נפש, מהסוג שבאמת עושה טוב על הלב: טים הצעיר מגיע פצוע למתנ"ס המקומי, ואומר לקשישים שם שנפצע בוייטנאם; אביו של טים, בן "אין לי מושג ירוק מהחיים שלי" טראוויס, מציע, בניסיון פתטי להיות מאגניב, לקנות לו כרטיסים ל"נירוונה"; ובטקס סיום המחזור של טים נושאת התלמידה המצטיינת נאום פרידה מצוין, שבו היא חושפת שגם אם אתה חנון, אתה לא בהכרח משתגע על בית הספר.

למרות חשיבותו של ההומור, מדובר במלודרמה, ולכן רמת הסרט נקבעת על ידי יכולתו של הבמאי להעמיד סצינות דרמטיות, ויכולתם של השחקנים להעביר דקויות וניואנסים. בנוגע לבמאי, לעיתים נראה שדן האריס מפעיל את מסחטת הדמעות שלו בצורה מוגזמת, אך עדיין, הוא יודע לביים סצינות דרמטיות. כשטים ואמו מדברים, אפשר להאמין שאלה שני אנשים קרובים ואינטליגנטיים, שיש להם מה לומר זה לזה, מצד אחד, אבל לא יודעים מה לומר בדיוק, מצד שני. סיגורני וויבר משחקת נהדר, ומוכיחה, אם מישהו צריך הוכחה, שאישה לא צריכה להיות בת 20 כדי להיות יפה וכריזמטית. כשהיא כועסת על מישהו, אתם לא רוצים להיות במקומו. כשהיא צוחקת עם מישהו, אתם כן רוצים. וכשהיא מתגנבת על מדשאה כדי לעשות משהו אסור, היא נראית כמו ילדה בת חמש. ג'ף דניאלס משחק טוב, כרגיל, וקל להזדהות עם הדמות שלו – בנאדם שלא יודע איך להתקרב למשפחה שלו, הזרה לו לגמרי, ומנסה לקנות את אהבתם בהצעות למתנות, בין אם אלה 20 דולר או הצעה שיעשו על חשבונו ניתוח פלסטי. לא פשוט לשחק מול וויבר ודניאלס בלי לבייש את עצמך, אבל אמיל הירש (שהופיע בתפקיד הראשי ב'איזו מין שכנה'), הוא טים, עומד בכך בכבוד. ובכל זאת, יש לו בעיה: הדמות שלו חדגונית. החיים שלו הם אותו קיום סתמי, מלא בחיפוש נואש אחרי ריגושים ותחושת חוסר מטרה, שלפי הסרטים שאנחנו רואים, משותף לכל אדם עלי אדמות, או לפחות באמריקה הפרברית.

זוהי, בעצם, החולשה העיקרית של הסרט. הוא עשוי טוב, שווה צפייה, בהחלט. אבל אין בו שום חריגה מתבנית שמתחילה להיות מוכרת וקבועה מדי. רוב הזמן, כולם מסתובבים כמו עדר של זומבים רגשיים, שלא מסוגלים להרגיש קירבה לשום יצור אנושי אחר. שוב האבא לא מתפקד (אני מסרב להאמין שכל האבות בארה"ב מנוכרים מהילדים שלהם); שוב אמא לא מסתדרת עם אף אחד (הבנו שלא כל אחת מרי פופינס); שוב כולם בוגדים בכולם מתוך שעמום (ודאי יש אנשים שפשוט לא יוצא להם לבגוד); שוב המתבגרים מחפשים ריגושים בכל מחיר, לוקחים סמים ומשתכרים (כולם גונבים תרופות מההורים שלהם? לאף אחד לא אכפת שההורים עלולים להזדקק להן?).

מי שמחפש שעתיים של דרמה רצינית, קודרת וטובה, עם משחק טוב וכמה רגעים ראויים לציון, זה הסרט בשבילו. מי שלא במצב רוח לעוד התפלשות בחיים הנבובים של המשפחה האמריקנית, שיוותר. ולמי שמסתיר, כמוני, ילדות מאושרת: לא צריך להתייאש. כמו שאמרתי קודם, העדויות מוכיחות כי ילדות מאושרת היא דבר חריג וחמור, ויכולה בהחלט להיחשב לטראומה. אם כך, גם לנו יש סיבה טובה להיות מדוכאים. יופי לנו.

תגיות: