במקור: Imaginary Heroes
תסריט ובימוי: דן האריס
שחקנים: אמיל הירש, סיגורני וויבר, ג'ף דניאלס
אתר אינטרנט אינו המקום המתאים לווידוים, אבל הסרט 'גיבורים דמיוניים' גרם לי לראות כמה אני חריג, ורחוק מנורמליות. הבנתי שאני חייב להוציא החוצה, אחת ולתמיד, את סודי האפל: היתה לי ילדות מאושרת, שלא קרה בה שום דבר רע.
אולי עדיף להסתיר כאלה דברים. אולי אני צריך להעמיד פנים שזה היה אחרת. שלא נתנו לי במתנה את החגורה הישנה של אבא, אלא נתנו לי "מתנה" עם החגורה הישנה של אבא. שאמא לא באמת נסעה לבית הבראה, אלא התאוששה מניסיון התאבדות. שלא גנבתי מארון התרופות באמבטיה צמר גפן לשיעור מלאכה, אלא חומרים אחרים. שהבילויים המשפחתיים המשעשעים היו גילויים משפטיים מזעזעים. בקיצור, הייתי רוצה להרגיש שאני לא יוצא דופן. אך כנראה, נגזר עליי לשאת את הצלקות האלה. להיות אחר.
היה זה הקולנוע של השנים האחרונות שהראה לי שהדברים יכולים להיות אחרת; צריכים להיות אחרת; והילדות איננה חייבת להיות מאושרת. בסרטים, יש אנשים נורמליים לחלוטין. ב'גיבורים דמיוניים', למשל, לאף אחד אין את הצרות שלי. לכולם יש סודות נוראים, כאבים סמויים, ותחושת ריקנות שנוברת בהם. תגליות מהממות על חייהם נוחתות ללא הרף על ראשיהם, וטקסטים מיוסרים בוקעים מפיותיהם. כמו בחיים.
הסרט נפתח בהתאבדותו של מאט טראוויס. המוות מרסק את משפחת טראוויס: מאט היה שחיין מצטיין, ומותו שובר לחלוטין את אביו, בן (ג'ף דניאלס), שייעד אותו להיות אלוף אולימפי. בן מאשים את עצמו בהתאבדות, מגלה עד כמה הוא מרוחק ממשפחתו, ושוקע בייאוש עמוק. הוא משוטט, שותה, וכהוכחה לעומק בעיותיו הנפשיות, עובר את כל הסרט בלתי מגולח למשעי. האם, סנדי (סיגורני וויבר), נואשת מבעלה, מודאגת בנוגע לבנה הצעיר טים, ונגועה בטינה עמוקה ומסתורית כלפי השכנה ממול. היא מנסה להקל על עצמה באמצעות ג'וינטים, ולחלופין, שוקלת לבגוד בבעלה עם קופאי ידידותי בסופרמרקט. האחות פני (מישל וויליאמס, 'דוסון קריק') לומדת בקולג', ולא נמצאת כמעט – לא בבית, ולא בסרט – אז קשה להבין מה הצרות שלה בחיים. אבל ברור שיש לה טראומות, ואכן, היא מסתובבת מצוברחת, וברגע מסוים אף פורצת בבכי ללא כל סיבה נראית לעין. מי יודע, אולי למעשה גם היא, כמוני, מסתירה בארון ילדות מאושרת.
בתוך המשפחה הזו מדשדש בעגמומיות טים, הבן הצעיר. נראה שהוא לא הושפע קשות ממות אחיו, אבל אולי זה בגלל שהוא מתקשה להרגיש משהו חוץ מתחושת ניכור חריפה. טים מסתיר חבורות מסתוריות על גופו, ולא מסתדר עם אבא שלו, עם החיים, ועם החברה שלו (ובנקודה זו בסרט הוא בהחלט נראה אהבל: מועקה נפשית או לא, סוד מביך או לא, כשיש לך חברה כזו, אתה אמור לשים את הבעיות בצד). טים השפוף מבין במהירות מה הפתרון ההגיוני לצרותיו, ופונה לשפר את מצב רוחו באמצעות כימיקלים – כמו אמא, שאיתה הוא בקשר טוב להפתיע, וכמו כל החבר'ה. מובן שזה לא עוזר, בטווח הארוך: סמים הם פתרון זמני, סודות חבויים ומכאיבים הם בעיה קבועה. ובהדרגה, ככל שהסיפור מתפתח, נחשפים סודות אלה, שמסתיר כל אחד מבני המשפחה.
ל'גיבורים דמיוניים' יש כמה יתרונות בולטים. קודם כל, ישבתי מרותק ולא השתעממתי. העלילה זורמת, אולי לא בהגיון מושלם, אבל בשטף. לפחות חלק מהתפניות בעלילה הן בלתי צפויות, ועם זאת, נראות אמינות אחרי שהן קורות. יש בסרט הומור ציני ומר נפש, מהסוג שבאמת עושה טוב על הלב: טים הצעיר מגיע פצוע למתנ"ס המקומי, ואומר לקשישים שם שנפצע בוייטנאם; אביו של טים, בן "אין לי מושג ירוק מהחיים שלי" טראוויס, מציע, בניסיון פתטי להיות מאגניב, לקנות לו כרטיסים ל"נירוונה"; ובטקס סיום המחזור של טים נושאת התלמידה המצטיינת נאום פרידה מצוין, שבו היא חושפת שגם אם אתה חנון, אתה לא בהכרח משתגע על בית הספר.
למרות חשיבותו של ההומור, מדובר במלודרמה, ולכן רמת הסרט נקבעת על ידי יכולתו של הבמאי להעמיד סצינות דרמטיות, ויכולתם של השחקנים להעביר דקויות וניואנסים. בנוגע לבמאי, לעיתים נראה שדן האריס מפעיל את מסחטת הדמעות שלו בצורה מוגזמת, אך עדיין, הוא יודע לביים סצינות דרמטיות. כשטים ואמו מדברים, אפשר להאמין שאלה שני אנשים קרובים ואינטליגנטיים, שיש להם מה לומר זה לזה, מצד אחד, אבל לא יודעים מה לומר בדיוק, מצד שני. סיגורני וויבר משחקת נהדר, ומוכיחה, אם מישהו צריך הוכחה, שאישה לא צריכה להיות בת 20 כדי להיות יפה וכריזמטית. כשהיא כועסת על מישהו, אתם לא רוצים להיות במקומו. כשהיא צוחקת עם מישהו, אתם כן רוצים. וכשהיא מתגנבת על מדשאה כדי לעשות משהו אסור, היא נראית כמו ילדה בת חמש. ג'ף דניאלס משחק טוב, כרגיל, וקל להזדהות עם הדמות שלו – בנאדם שלא יודע איך להתקרב למשפחה שלו, הזרה לו לגמרי, ומנסה לקנות את אהבתם בהצעות למתנות, בין אם אלה 20 דולר או הצעה שיעשו על חשבונו ניתוח פלסטי. לא פשוט לשחק מול וויבר ודניאלס בלי לבייש את עצמך, אבל אמיל הירש (שהופיע בתפקיד הראשי ב'איזו מין שכנה'), הוא טים, עומד בכך בכבוד. ובכל זאת, יש לו בעיה: הדמות שלו חדגונית. החיים שלו הם אותו קיום סתמי, מלא בחיפוש נואש אחרי ריגושים ותחושת חוסר מטרה, שלפי הסרטים שאנחנו רואים, משותף לכל אדם עלי אדמות, או לפחות באמריקה הפרברית.
זוהי, בעצם, החולשה העיקרית של הסרט. הוא עשוי טוב, שווה צפייה, בהחלט. אבל אין בו שום חריגה מתבנית שמתחילה להיות מוכרת וקבועה מדי. רוב הזמן, כולם מסתובבים כמו עדר של זומבים רגשיים, שלא מסוגלים להרגיש קירבה לשום יצור אנושי אחר. שוב האבא לא מתפקד (אני מסרב להאמין שכל האבות בארה"ב מנוכרים מהילדים שלהם); שוב אמא לא מסתדרת עם אף אחד (הבנו שלא כל אחת מרי פופינס); שוב כולם בוגדים בכולם מתוך שעמום (ודאי יש אנשים שפשוט לא יוצא להם לבגוד); שוב המתבגרים מחפשים ריגושים בכל מחיר, לוקחים סמים ומשתכרים (כולם גונבים תרופות מההורים שלהם? לאף אחד לא אכפת שההורים עלולים להזדקק להן?).
מי שמחפש שעתיים של דרמה רצינית, קודרת וטובה, עם משחק טוב וכמה רגעים ראויים לציון, זה הסרט בשבילו. מי שלא במצב רוח לעוד התפלשות בחיים הנבובים של המשפחה האמריקנית, שיוותר. ולמי שמסתיר, כמוני, ילדות מאושרת: לא צריך להתייאש. כמו שאמרתי קודם, העדויות מוכיחות כי ילדות מאושרת היא דבר חריג וחמור, ויכולה בהחלט להיחשב לטראומה. אם כך, גם לנו יש סיבה טובה להיות מדוכאים. יופי לנו.
כשיש חברה שזוכה למחמאות, ולו על מראה,
האין זאת מן הראוי לציין לפחות את שמה?
אתה לא מכיר.
(סוזאן סאנטו, אם אני לא טועה).
http://www.imdb.com/name/nm1452560/
אתה לא מכיר.
חמודה. אבל חייבת להפטר מהנפיחות הזאת בלחיים. אלרגיה, אולי?
כשיש חברה שזוכה למחמאות, ולו על מראה,
אם כבר במראה עסקנו, אני לא מבינה איך Rayen Donwho –
ששיחק את קייל המסטול, חברו של טים, לא הוזכר אפילו פעם אחת בכל הביקורת. חוץ מזה שהוא היה פשוט יפהפה (שטחיות זה אנחנו) גם הוא לקח תפקיד מרכזי ולא קטן בסרט…
ביקורת מעולה
אבל רציתי לשאול – יש אפשרות לחוות ילדות מאושרת למרות טראומות ובעיות משפחתיות ואישיות למיניהם? אני לא חושבת שזה סותר אחד את השני.
ועכרור, אני מקוה שתלמד להתגבר, ולהשאיר את הנושאים הכאובים מאחור. תמיד תזכור שבסופו של דבר להיות שונה זה מיוחד. תהיה חזק, אנחנו כאן אתך. נעזור לך לעבור את זה. אם אתה מרגיש שאתה צריך לבכות או משהו כזה – אז תרגיש חופשי לעשות זאת (רק בשקט ובצד – אנחנו לא רוצים לדכא כאן את כולם).
ילדות מאושרת
כשאתה ילד (ויותר ככל שאתה יותר רך בשנים) העולם שלך מורכב מאמא,אבא, משפחה. אין הרבה יותר מזה. לכן קשה לחוות "ילדות מאושרת" כאשר מזניחים אותך או לא מטפלים בך כראוי. ככל שהשפעת המשפחה והדמויות ההוריות קטנה יותר, יש יותר אפשרות לחוות את העולם כמקום טוב באופן בלתי תלוי בדמויות ההוריות. אבל גם זה לא הכי קל, כי האופן שבו אנשים מבינים ומרגישים את העולם קשור לאיך שהראייה הזאת התעצבה במהלך הילדות. מה למדת לאחר שנולדת על העולם: האם העולם הינו מקום בטוח? מקום שבו יש אהבה ודאגה? או שאולי זה מקום שבו צריך להזהר כי יש סיכוי טוב שיכאיבו לך? מקום שבו לא משנה כמה אתה בוכה אף אחד לא שם לב?
אז איך אני אמורה לדעת אם היתה לי ילדות מאושרת?
כי בעיות תמיד היו ויש מספיק, אבל שמחת החיים בכלל לא נפגמה מזה. האם זה אמור להשפיע עלי בבגרות, או פשוט לגרום לכל תקופת הילדות והנעורים שלי להיות סבל אחד גדול?
ממה שאני מבינה (או זוכרת) אפשר להתמודד עם המון מצבים קשים ולהיות מאושרים בו זמנית.
בואי נגיד ככה:
יש "מצבים קשים" שדופקים את שמחת החיים.
לא ראיתי את הסרט, אז אני לא יכולה לתת ממנו דוגמאות, אבל קשה לי לראות איך מישהי (או מישהו) שאנסו אותה, תגדל להיות מישהי מאושרת. או איך מישהו שהרביצו לו כל הזמן והשפילו אותו, יוכל לגדול להיות בנאדם לא טראומטי. או איך מישהו שהתייחסו אליו כאוויר ישמור על שמחת החיים שלו. או איך מישהי שהאשימו אותה בכל צרה ובעיה, תשמוור על אופטימיות ותבין שהבעיה לא בה.
גם אני לא ראיתי את הסרט
אבל בעניין הזה אונס, אלימות במשפחה וכ'ו… לא נראים לי כמו משהו שהוא ההפך מ"ילדות מאושרת". אונס ומכות הם לא "ילדות עגומה", אלו פשעים נתעבים (לא שהתעלמות והשפלה של הילדים שלך הם לא, אבל בואי נעמיד הכל בפרופורציות).
בקשר לשאר הבעיות, את צודקת. יש להפריד בין ילדות בבית שבו להורים יש בעיות בינם לבין עצמם ושהילדים (כתוצאה מהבעיות של ההורים) מושפעים מהם, לבין בית שבו ההורים משליכים את כל בעיותיהם באופן ישיר על הילדים, מה שהופך לבעיה המרכזית עצמה.
במקרה הראשון – יש אפשרות להתגבר להיות מאושרים ולהמשיך את חייך ללא טיפול פסיכולוגי צמוד. במקרה השני, זה הרבה הרבה יותר מסובך וקשה. לכן אני מסכימה שבמקרה השני אפשרויות הבריחה הן מאוד מצומצמות. אבל ב"בעיות במשפחה לייט", עם התמיכה הנכונה – אכן אפשר לחוות ילדות בעייתית ומאושרת.
סליחה, אני רוצה להבין:
כתבת ש"אבל בעניין הזה אונס, אלימות במשפחה וכו', לא נראים לי כמו משהו שהוא ההפך מ"ילדות מאושרת"."
את רוצה להגיד לי שילד שנוצל מינית או הוכה תדיר על ידי ההורים (ואני לא מדברת על פליקים פה ושם, אלא על דברים קשים יותר), יוכל להמשיך להיות מאושר בחיי היומיום? ברור שההורים/דודים/ווטאבר מבצעים פשע. אבל מצידו של הילד, אני מאד בספק אם הוא יוכל לשים את זה בצד ולהגיד "טוב, זה פשע, אבל לא אכפת לי שאני הקורבן – אני מאושר בחלקי".
אולי...:
מכאן נובעים כל הדברים הרעים שיש בעיתונים, אלימות, אונס, פדופיליה, רציחות וכו'. השאלה שצריכה לבוא עכשיו, אם כל האלימות המשפחתית היא אחראית להמון צרות, איך נעצור את זה או מה דרך הכי טובה להתמודד עם זה.
הצעה לתיקון
נראה לי שמתילדה התכוונה (ותקני אותי אם אני טועה) שאונס, ואלימות קשה הן כבר בעיות כ"כ קשות, שברור שהן לא עומדות לדיון. ברור שהילדות שלך בזבל וברור שמדובר בפשעים ועברות קשות.
השאלה היא האם בעיות יותר "סבירות" כמו הורים שלא מסתדרים, בעיות חברתיות שונות, אח אוטיסט – יהפכו בהכרח את ילדותך ללא מאושרת. לי לפחות נדמה שלא בהכרח. במקרים כאלה, גם אם הילדות היתה מסובכת, יש סיכוי שלא תיתפס כטראומטית – ועדיין הבגרות יכולה להיות מאושרת באופן יחסי.
לפחות בשאלת ההורים שלא מסתדרים מטילדה כבר התייחסה לאפשרויות השונות, ואני די מסכימה עם מה שאמרה.
לא מקבלת את התיקון.
לא חקרתי את זה מדעית, אבל נראה לי הגיוני שלרוב המתבגרים יש בעיות חברתיות ו/או בעיות עם ההורים (בין אם אלה הורים שלא מסתדרים בינם לבין עצמם, ובין אם מדובר בחילוקי דעות עם הילד). התחושה שלי אומרת שאלה שאין להם בעיות בכלל לאורך כל הילדות/התבגרות, הם היוצאים מן הכלל. כך שלי ברור מראש שילדות נקיה ללא רבב אינה דבר שכיח ולכן אינה המפתח לאושר (אחרת היו מעט מאד אנשים מאושרים. מה גם שילדות "שקטה" לא מבטיחה בהכרח סיפוק אישי או אושר). ברור לי שניתן להיות מאושרים גם אם חווים בעיות פעוטות כאלו או אחרות. לפיכך, כשאומרים לי "מצבים קשים", אני אתייחס למקרי הקצה, שאינם חולפים עם הזמן.
דבר נוסף – כל הסרטים האלה, על האנשים עם הבעיות והילדות הדפוקה, אינם מדברים על "מקרים קלים". בכולם, כמו שניסח זאת העכרור, יש סודות חבויים ומעיקים. בלי לזלזל בבעיות המשפחתיות והאישיות, הן בעיות – כלומר, משהו ידוע ומוכר. לא משהו שתלוי כענן שלא מדברים עליו, ומעמיד בספק את תחושת ה'אני' והצידוק לה.
התיקון היה
לאופן שבו את הבנת את דברי מתילדה. פשוט היה נראה לי (ואולי אני טועה) שהיא התייחסה דווקא כן לבעיות קלות שכן אפשר לצאת אחריהן עם ילדות מאושרת.
אותו משפט בפתח הדברים שצרם לך – צרם גם לי, ולכן ניסיתי לנסח אותו מחדש בשבילה ובשבילנו: שבעצם מקרי הקצה הם לא בוויכוח, ולכן אפילו לא ננסה להעמיד אותם מול "ילדות מאושרת". ברור ששום דבר טוב לא יכול לצאת מאונס ומכות.
כנראה שלא הייתי צריכה להסתבך עם לנסות להסביר מישהו אחר, אבל תסלחו לי, הייתה לי ילדות בעייתית….
פתית צודקת
המשפט של מתילדה פשוט לא הובן.
משפחתיות מאושרת לא שווה ילדות מאושרת
יש איזו נטייה לחשוב שאם לא קרה איזה-שהוא אסון במשפחה – מוות, גירושין, אלימות – אזי האדם הופך אוטומטית למאושר.
זה לא בהכרח נכון. יש המון דברים שיכולים לפגוע במצב הרוח, והם לא משפחה. יש אנשים עם נטייה מולדת להיות קצת עצובים יותר, ויש אנשים שבמשפחה הכל בסדר, אבל בבית ספר דופקים אותם. יש ילדים שלא מתאימים לסביבה החברתית שלהם, אפילו שהם בסך הכל ילדים חיוביים ושמחים.
זה מעצבן כשהולכים לפסיכולוג והוא כל הזמן מנסה להגיד לך שכנראה ההורים דפקו אותך איך-שהוא, אחרת היית אמור להיות המאושר באדם כל הזמן.
לונג צודקת – לפעמים אלה שהייתה להם "ילדות מאושרת", הם לא מאושרים. דווקא הכרתי רבים שלמרות בעיות קשות בילדות, הם מרגישים בסדר גמור בחייהם. הרתי ילדה שהאחים שלה התעללו בה כל ילדותה – היום היא הרבה יותר מאושרת מהם. הכרתי נערה שעברה גם אונס בגיל צעיר מאוד וגם חיים עם אימא שהכבירה במניפולציות רגשיות – היא בחורה נורמלית לחלוטין ושמחה בחלקה. הדוגמאות הן רבות.
אגב, אותו דבר שקרה במשפחה
לא חייב להיות כל כך קיצוני. הוא יכול גם להיות סתם התעלמות, דרישות מיותרות. אי הענקת אהבה, ועוד גורמים שונים ומשונים.
התחלתי להגיב לך
אבל גלשתי למחוזות של ביקורת הפסיכולוגיה, שהם לחלוטין אוף טופיק, וגם די טחונים=עד=דק.
בגדול – אני מסכיה איתך, אבל מזהירה מניסיון-יתר לטפול כל דבר על המשפחה.
משפחתיות מאושרת לא שווה ילדות מאושרת
בדיוק מה שהתכוונתי לומר. בכלל, בימינו, עד כמה המשפחה פקטור? ילד בימינו מבלה יותר זמן ביום עם החברים, הסרטים והמוזיקה שלו. כמה השפעה כבר יכולה להיות ל-10 דקות עם המשפחה כל יום?
תינוק מבלה קצת יותר
עם המשפחה שלו מאשר 10 דקות ביום. יש הרבה "שימחה" או "עצב" שנספגים בעצמות של בן אדם עד הגיל שבו הוא מתחיל לזכור את עצמו…
ולכל המגיבים הקודמים. אם אנחנו מתחמקים מלהגדיר "ילדות מאושרת" אנחנו לא יכולים לקיים שום דיון בנושא.
אני חושבת שהניסוח "ילדות מאושרת" הינו מטעה ועדיף למצוא דרך אחרת לדבר על ילדות טובה. בעיני ילדות טובה היא כזאת שמקנה לאדם את הכח הנפשי להפרד מהילדות ולהתבגר בלי שנשארים בו חלקים ילדותיים לא מסופקים. באופן טבעי זאת ילדות שכוללת הרבה אפשרות להיות "ילד" – לשחק, לקבל טיפול מסור מהורים או אחים גדולים, להשתובב, לטעות בלי להענש, ללמוד גבולות וכו'. אני מאמינה שילדות כזאת יוצרת אצל הילד הרבה זכרונות טובים. ואולי בשלב מאוחר יותר הילד יאמר "היתה לי ילדות מאושרת". אבל אני לא מאמינה בזה. אני חושבת שהצורך להגיד "היתה לי ילדות מאושרת" כבר מעיד על עצב. זאת הצהרה שכוללת בתוכה הסתרה. כי האמת היא תמיד מורכבת יותר ולכן הנסיון לפשט את הילדות לכדי "מאושרת" מעיד בעיני על רידוד ההתבוננות.
או סתם נוסטלגיה ל''ימים שבהם הכל היה פשוט יותר''.
אל לך להתפלץ
מצטערת – חשבתי שהמשפטים שהוספתי אחרי המשפט הזה היוו הסבר מספיק לכוונה שלי. בדיוק כמו שפתית שלג אמרה – התכוונתי לכך שמעשים נוראיים שכאלו הם כל כך נתעבים שאין להכליל אותם בשום פנים ואופן כחלק מהנורמה ולפיכך להכניס אותם להגדרה של "ילדות עגומה", ש-2 מתוך כל-3 אנשים (אל תתפסי אותי במילה) יכולים להגיד שהיתה להם כזאת.
אני מרגישה כאילו פספסת לגמרי את כל מה שניסיתי להסביר, לכן באמת אפנה אותך לדבריה של השלגית, שהסבירה טוב מאוד את הכוונות שלי.
ושוב גם אוסיף בנוגע לפתיל כולו – שילדות יכולה להיות גם בעייתית וגם מאושרת. מי שאמר שחווה "ילדות מאושרת", הוא לאו דווקא מי שההורים/חברים/אחים/חיות מחמד שלו מעולם לא עשו לו בעיות, היו מאושרים, הגיוניים, הוגנים וכל שאר התופעות הכביכול "טובות" שיכולות להיות במשפחה. גם במשפחה כזאת הילד יכול להיות במצוקה, בגלל מיליון סיבות שיכולות אפילו להיות קשורות ל"מושלמות" של המשפחה שלו.
וזו הדיוק הטענה שלי – שהילדות שלך, מאושרת או עגומה, לאו דווקא קשורה לאירועים שהתרחשו במשפחה, אלא לאיך שאתה תופס אותם ומגיב להם.
במיוחד על השורה האחרונה.
להוציא טראומות יוצאות דופן,
לא נראה לי שתקריות או אווירה מסויימת בילדות יכולים להכתיב את הלך הרוח באופן מוחלט. הם ישפיעו במידה מסויימת, אבל המציאות הנפשית נותרת מורכבת לא דיכוטומית והכי חשוב משתנה תדיר, כלומר לא קבועה ומוגדרת על ידי רגש אחד.
''כלל לא נפגמה''?
לא יודעת, איך שאת כותבת את זה מעורר אצלי את התחושה שאת קצת מפשטת דברים. החיים הם לא שחור ולבן. התמודדות עם קשיים יכולה להביא גם סיפוק, אבל אושר במובן של bliss? זה קצת מוגזם לחשוב שקושי ומשבר מביא את אותה תחושת אושר. אז אולי לא היתה לך "ילדות מאושרת" – (האם יש כזה דבר? מהו? אולי צריך להגדיר) אלא סתם ילדות די טובה שנתנה לך בסיס טוב של שמחת חיים להתמודד עם מה שהחיים מזמנים בפניך כיום?
ילדות מאושרת, ואושר בכלל
זה עיניין אישי ויחסי. זה תלוי גם בדברים שקורים לאדם וגם לאופי שלו.אם אדם מסויים תמיד רואה את הטוב שבעולם סביר להניח שגם אם יקרו לו דברים רעים (אני לא מדברת על דוגמאות מאוד קיצוניות) הוא יהיה מאושר.
יש אנשים שיכולים לעבור דברים נוראיים ועדיין להיות מאושרים ולראות את הטוב שבעולם ואת התקווה, ויש גם אנשים שיקרו להם מלא דברים טובים ויהיה להם כל מה שהם ירצו, עדיין הם לא יהיהו מאושרים מסיבות שונות.
אנשים עם ילדות מאושרת לא חייבים להיות אנשים עם ילדות כ"כ טובה שנותנת ביסוס של שמחת חיים שעוזרת בהמשך- הם יכולים להיות בדיוק ההפך!
אושר זה כאשר לבנדם מסיויים טוב עם עצמו:עם הדברים הרעים שבו ועם הדברים הטובים שבו. הוא לא צריך לחוות משהו יוצא דופן והוא גם לא צריך לא לחוות כלום- מספיק שאדם עושה משהו ושלם עם עצמו, ועם מעשיו…זה הכל!
יש גם את עקרון היחסיות
אולי מי שיש לו ילדות מאושרת והא אדם פסימי, תמיד ייטה לרצות לחזור לאותה פינה שקטה ורגועה, ולנצח לא יהיה מרוצה מחייו כפי שהם היום (בהקשר הזה עולה לי בראש דווקא אהוד מנור).
ואולי מי שהייתה לו ילדות איומה, כל יום קם ואומר לעצמו – יצאתי מהגיהנום and I did it my way!
את צודקת
זה נכון שלהגיד שהדברים האלו לא השפיעו עלי בכלל זה באמת לפשט את הדברים.
כשאני חושבת על זה, האירועים האלו דווקא הצליחו לחזק ולשפר את תחושת האושר וההערכה אל דברים מסוימים בחיים.
אני גם לא מתכוונת שאירועים קשים מביאים לתחושת אושר, אלא שיש אנשים שמצליחים להסתכל מעבר להם ולהתמקד בתחומים הקצת יותר מרצים של החיים שלהם.
אבל מאוד קשה להגדיר מהו אושר, כי אין לו מדד קבוע, והוא מתבטא אצל כל אחד באופן שונה ויחסי.
אני אוהבת את אמיל הירש...
ביקורת טובה, כנראה שאני אראה.
גו אמיל הירש
ליאונרדו דיקפריו הבא!
אגב,
ג'ף דניאלס זה ההוא מסיביסקיט או ההוא מטיפשים בלי הפסקה?
אגב,
ג'ף דניאלס הוא מטפשים בלי הפסקה וג'ף ברידג'ס הוא מסיביסקויט.
בעקבות סיפורו הקשה של עכרור ושל רבים נוספים
ביום העצמאות הזה, תנועת "הלם" תכבה דגל ישראל עשוי בדלי סיגריות על עורם של אלפי ילדים. שלחו SMS ויחד, נרים יד למען עתיד רע יותר לילדינו.
לטעמי דובר בסרט לא טוב.
הביקורת שלי עליו הייתה הרבה יותר שלילית, הגם שגם העכרור וגם אני הסכמנו שמדובר בשבלונה.
הנה הביקורת שלי, נראה לי שיש בה ענין גם-כן.
"הרבה מבקרי קולנוע לא נמנעים מלהכניס את עצמם לביקורות שהם כותבים. וכך יושב לו טווידלדי בשעת לילה מאוחרת, וכותב רשימה של מכשולים שרצוי להימנע מהם אם רוצים ליצור סרט טוב".
1. אין להתחיל סרט בקריינות אם אחרי הסצנה הראשונה היא נעלמת ואיננה. בפרט אם אין בקריינות יותר מדי צורך.
גם "גיבורים דמיוניים" מתחיל בקריינות דרמטית, המספרת על הישגיו של מאט טראוויס (קיפ פארדו) בתחרויות שחיה, והעובדה שהוא שנא לשחות. דקה אחר-כך הולכת הקריינות לעולמה. שתי דקות אחר כך הולך מאט בעקבותיה ושולח יד בנפשו.
2. טולסטוי ידע מה הוא כותב, לפעמים.
הסיפור על אנה קרנינה, גיבורת 'השער האחורי' של עוזי ווייל ב'העיר', נפתח באמירה המפורסמת "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה אומללה על פי דרכה'. "גיבורים דמיוניים" עוסק במשפחה אומללה מאוד: הבן הבכור, גאוות המשפחה, התאבד. אחיו הצעיר טים הוא יוצמח אומלל שמחפש את עצמו,האחות בורחת לקולג', וסודות אפלים רק מחכים להיחשף. המשבר כמובן לא מותיר את המשפחה כמו שהייתה קודם, אלא מרסק אותה וחושף את העובדה שהיא דומה יותר מדי למשפחות שכולות אחרות בקולנוע.
בסרט שעוסק במשפחה אומללה, רצוי שהאמא השכולה לא תהיה כל-כך דומה לתפקיד של סוזן סרנדון כאמא השכולה ב'מייל לאור הירח', שסצנות ניחומי האבלים לאחר ההלוויה לא יזכירו יותר מדי סרטים, שהארוחות המשותפות ודמות הגיבור בכלל לא יגנבו יותר מדי מהסיפור על הילד המתבגר ב'אגדות וסיפורים', וכן הלאה וכן הלאה. אם כבר ראיתי את הסרט הזה קודם, לא בהכרח ארצה לראות אותו שוב. לזכותו של הסרט יש לומר שהבמאי לא שונא את הדמויות שלו, הערת אזהרה חיונית כיוון שהזכרתי את 'אגדות וסיפורים' אבל יש יותר מדי מקבילים.
3. שחקנים ששמם מופיע על הפוסטר אמורים להופיע בסרט בצורה משמעותית.
לטים טראוויס יש אחות. שמה בישראל פני, ומשחקת אותה מישל וויליאמס. תפקידה בסרט הוא להפציע מפעם לפעם ברווחים משמעותיים, לא לעשות שום דבר משמעותי ולהיעלם שוב. אה, כן, ולהופיע בשמה על פוסטרים. חראם. בשביל זה יכלו ללהק גם את סנדי בר.
4. ריבוי עצים אינו תמיד יוצר יער משכנע, אבל בהחלט מאפשר ללכת לאיבוד.
ל"גיבורים דמיוניים" יש בעיית סיספונד קשה. יוצרו תחב פנימה כל קונפליקט אפשרי כמעט, אולי מתוך הנחה שהביטוי "דרמה פסיכולוגית" מחייב להרים מספת המטופלים את כל המקרים שזיגמונד ('פינק') פרויד כתב עליהם ולדחוף את כולם לסרט אחד, יש הרבה הרבה יותר מדי התרחשויות, ובצורה מוגזמת. אי אפשר לפרט בלי לחשוף את העלילה, אבל כדי להדגים את הטענה נאמר שאם הבמאי דן האריס היה יוצר את סיפורו של אדיפוס, אזי היה מלך תבי האומלל שוכב לא רק עם אמו אלא עם כל משפחתו המורחבת ועם בנותיו של וודי אלן גם יחד, לא לפני שהיה רוצח את שאר תושבי העיר במסור השרשרת מטקסס.
5. אנשים לא מצפים להפעיל אידיוטומט בדרמות פסיכולוגיות.
יש כל מיני דברים קטנים ולא אמינים המשובצים להם בתסריט, והם מציקים. כדוגמה, קשה להאמין לסצנה שבה בן, בעלה המנותק של סנדי, מסתכל על סיגורני וויבר, במציאות אישה יפה מאוד בת חמישים וחמש שנראית הרבה יותר צעירה מגילה, בתאורה רכה (לפחות לא מדגישה קמטים; זה לא שמגיע צל"ש מיוחד לצילום) ועם איפור שוודאי לא מדגיש את עקבות הגיל ומציע לה לעבור ניתוח פלסטי, שיכול להצעיר אותה בעשר שנים. המראה על המסך סותר את הדיבורים.
6. תסריט שעוסק בנושאים עמוקים אינו בהכרח עמוק.
"גיבורים דמיוניים" עוסק בהרבה נושאים כבדים: התאבדות, פוסט-טראומה, יחסי הורים ובנים (הכנס בדיחת אורי קליין כאן), משברים במשפחה, סודות אפלים, אהבה, מיניות, התעללות ובטח שכחתי שלושים וארבעה דברים. אבל העומס הזה לא מוביל להרבה מדי. לא הרגשתי שיש לסרט משהו רציני לומר כמעט על אף-אחד מהנושאים. יותר כמו רשימת תיוג שחובה לעבור עליה. אבל לא הרבה יותר מזה. בתוך העומס הזה, טובעים גם כמה רגעים טובים שיש בסרט, כמו תיאור הקרע בין טים לחברתו, המועקה של 'החיים כרגיל' כשכולם מתעקשים לנחם אותך, וסיום התיכון של טים, על נאום הסיום של התלמידה המצטיינת וקולאז' התמונות המלווה קטע מוזיקה עצוב ויפה בנגינתו של טים (הידד לכותבת הקטע, דבורה לורי). בסך הכל אפשר לומר שלרוב הקטעים הטובים בסרט אחראי אמיל הירש המגלם את טים. אבל בתוך כל הסלט, זה הולך לאיבוד. וחבל.
7. כל מה שקורה, קורה. כל מה שבעצם העובדה שהוא קורה, גורם למשהו אחר לקרות, גורם למשהו אחר לקרות. כל מה שבעצם העובדה שהוא קורה, גורם לעצמו לקרות שוב, קורה שוב. אבל זה לא אומר שכל זה קורה בסדר כרונולוגי דווקא. (דאגלאס אדאמס, "בלתי מזיק ברובו").
בהיפוך ותרגום לענייננו: רצף של התרחשויות המתרחשות זו לאחר זו אינו אומר בהכרח שיש קשר בין ההתרחשויות. רצף של התרחשויות חסרות קשר אינו יוצר עלילה רציפה. רצף של סצנות מנותקות עם קישור רופף ביניהן לא יוצר סרט טוב. וגם הסוף לא משפר את ההתחלה.
8. לסיכומו של עניין:
גיבורים דמיוניים הוא סרט עם הרבה. לא בהכרח הרבה פוטנציאל, אבל הרבה:
דמויות, עלילות משנה, סצנות, התרחשויות ומכשולים שהסרט, כפי שנאמר על שר חוץ אמריקאי בשנות החמישים, "מנתח אותם, בודק היטב את מיקומם והדרכים לעוקפם, ואז קופץ פנימה". וגם אם הוא לא שובר את הראש בקפיצה, הרבה טוב לא יצא מזה.
מישל וויליאמס
למעט "אני בלעדייך" כל התפקידים שלה בקולנוע הם להפציע מפעם לפעם לא לעשות שום דבר משמועתי ולהיעלם.
אז זהו, סופית
אין מה לראות ברשת גלובוס.
קיבלנו כרטיסים חינם, התלבטנו, בסוף ויתרנו. זה היה הסרט האחרון שעוד שקלנו לראות.
מצבה המוזר והביזאר של רשת גלובוס
אם חשבת שהמצב בגלובוס רע עכשיו, חכי חודש.
רשימת הסרטים החדשים של "חן" במהלך חודש מאי:
• מדריך הטרמפיסט לגלקסיה
• מלחמת הכוכבים, פרק 3
• עיר החטאים
• ממלכת גן עדן
• חותנת בהפרעה
רשימת הסרטים החדשים של "גלובוס" במהלך חודש מאי:
• כלום.
אני לא מתכוון "שום דבר מעניין". אני מתכוון לכלום. נכון לעכשיו, גלובוס לא מתכוונים להפיץ סרטים חדשים כלשהם במהלך החודש הקרוב.
אז האמת, כרגע יש להם את 'גיבורים דמיוניים' ו'מזימות זרות' שהם סרטים בסדר. אה, ו'בובספוג – הסרט'. אבל אחר כך, אם קיבלת כרטיסים חינם לגלובוס הייתי ממליץ לעשות איתם מטוסים מנייר.
מה? מה זאת אומרת כלום?
אני לא כל כך מכירה את המבנה של הרשתות והמפיצים – באיזה סרטים הם ימלאו את הקולנועים? בסרטים של חן? אם ככה זה לא כל כך נורא…
חראם על סלקום.
ובובספוג שולט, כמובן.
סופת קרח
אחלה סרט.
וגם זה היה דיי טוב.
וגם אני נזכרתי בקארנינה.