 |
||
| כבוד אחרון לג'ון יוז, מלך סרטי הנעורים של שנות ה-80, הבמאי של 'מועדון ארוחת הבוקר', פריס ביולר ('שמתי ברז למורה') ו'בת 16 הייתי', שהלך לעולמו בגיל 59. |
07.08.2009
|
|
יומית
כבוד אחרון לג'ון יוז, מלך סרטי הנעורים של שנות ה-80, הבמאי של 'מועדון ארוחת הבוקר', פריס ביולר ('שמתי ברז למורה') ו'בת 16 הייתי', שהלך לעולמו בגיל 59.
כבוד אחרון לג'ון יוז, מלך סרטי הנעורים של שנות ה-80, הבמאי של 'מועדון ארוחת הבוקר', פריס ביולר ('שמתי ברז למורה') ו'בת 16 הייתי', שהלך לעולמו בגיל 59.
קולנוען חשוב
לא גדול וגם לא איכותי, אבל חשוב ומשפיע. סרטי הנעורים שלו משנות ה-80 הם הבסיס לרוב סרטי הנעורים של ימינו. הוא בערך הראשון שהתייחס לתיכון כמיקרוקוסמוס שיש בו מעמדות וקליקות מוגדרות. ג'ון יוז הוא זה שגרם לספורטאי, מלכת הכיתה, פריקית, עבריין סטלן וחנון להתכנס בכיתה אחת ולדבר בלי המחסומים שהחברה כופה עליהם. למרות נטיה חזקה לקיטש ותסריטים שרובם היו לשם בידור שטחי בלבד, ג'ון יוז יזכר בעתיד כבעל תרומה חשובה להתפתחות הקולנוע של סוף המאה ה-20.
אל תבין אותי לא נכון,
אני יודע שאתה לא האדם להרצות לו שגם בידור קליל להמונים יכול להכנס תחת ההגדרה של 'איכותי'. אבל אני חייב להגיב ולהכריז שמי שחתום על הסרט המבריק 'שמתי ברז למורה', זכאי בהחלט להתהדר בתארים כמו "איכותי" ו"גדול". אפילו אם שאר הפילמוגרפיה שלו לא מצליחה להשתוות להישג הזה (ואני לא אומר בהכרח שהיא לא. את רב הפילמוגרפיה של יוז טרם יצא לי להכיר, אבל 'מועדון ארוחת הבוקר' הוא סרט סביר פלוס-מינוס, לדעתי).
הלוואי ואחד מהמועדים לאוסקר השנה היה מכיל אותה כתיבת דמויות נדירה באיכותה- בכל ז'אנר שהוא- אותו מיזוג של אירוניה חריפה וכמויות סיטונאיות של אהבת אדם, אותה שפה קולנועית יחודית (נגיד השוט הבלתי נגמר במוזיאון), חוצפה וכבוד לאינטליגנציה של הקהל שאפשר למצוא ב'שמתי ברז'. סרט שיתכן מאוד שהוא קומדיית התיכון הטובה ביותר מאז ומעולם.
אז לו שאלתם אותי, הייתי הולך גם על גדול ואיכותי בלי להתלבט.
משהו שתמיד תהיתי לגבי פריס ביולר
האם היו עוד סרטים לפניו בהם הדמויות פונות מדי פעם לצופים בידיעה שהן מופיעות בסרט?
בהחלט
כרגע, אני יכול לחשוב על "אהבה ומלחמה" של וודי אלן משנות ה-70 ו"אלפי" ו"טום ג'ונס" משנות ה-60, אבל בטח היו גם לפניהם.
בהחלט
נכון, וודי אלן זו תשובה מתבקשת.
תודה. :)
זה הזדמנות להודות
שפריס ביולר הוא סרט ממש גרוע לדעתי. אני מקבל את זה שאין בעלילה שלו הרבה הגיון, אבל הדמות הראשית מעוררת בי שנאה וחוסר אהדה לכל אורכו (מה שנפתר בפארקר לואיס). חוץ מזה, הוא לא כזה מצחיק לדעתי.
עדיין, כמו שקורה לי לא פעם, אני מכיר בחשיבות ובהשפעה של הסרט גם אם לא אהבתי אותו. אישית, אני חושב שמועדון ארוחת הבוקר הוא היצירה הגדולה האמיתית של יוז. זה סרט שפחות או יותר המציא תת-ז'אנר שלם (כשפארקר לואיס מייצבת את החוקים).
אוי, זה גדול!
בתור אחד שגדל על הסרטים שלו
אני יכול לומר שהידיעה הזו באמת מעציבה אותי. אני בטוח גם שג'יי ובוב השקט גם עצובים.
גם אני גדלתי עליו
"מועדון ארוחת הבוקר" ו"שמתי ברז למורה" הם שניים מהסרטים שראיתי הכי הרבה פעמים בתור ילד. מאז התבגרתי, אבל העוצמה שהייתה להם עלי מעולם לא נעלמה לגמרי.
למי שרואה את הסדרה "איך פגשתי את אמא שלכם", יש פרק שבו בארני, שהוא בעצמו מין קריקטורה על החומרנות של שנות הש-80, נשאל לגבי סרטים פופולריים מהעידן הזה, כמו "המחסל", "קרטה קיד" וגם "מועדון ארוחת הבוקר". בכולם הוא מעדיף את הנבל (במקרה של "המחסל" ו"קרטה קיד" הוא בכלל חושב שהם הגיבורים ושהסרט נקרא על שמם). תמיד הייתה לי הרגשה שבארני עצמו הוא סוג של פריס ביולר מגודל.
ראיתי רק את מועדון ארוחת הבוקר שלו.
אבל אהבתי בהחלט ואולי אשלים פערים…
ובחזרה לתגובה שמעליי-
לינק באדיבות סינמסקופ:
פוסט מדהים של בלוגרית שהעריצה את "מועדון ארוחת הבוקר" בנעוריה, שלחה מכתב מעריצים לג'ון יוז, שהפך להתכתבות ארוכה בין השניים – ששינתה את החיים שלה, ומסתבר, גם את אלה שלו.
http://wellknowwhenwegetthere.blogspot.com/2009/08/sincerely-john-hughes.html
מקסים
אני חושבת שבמידה מסויימת זה מסביר איך האיש הזה הצליח בצורה כל כך מוצלחת להעביר אל המסך את הלך רוח הנעורים של כל כך הרבה אנשים. הוא פשוט הקשיב.
אח, מועדון ארוחת הבוקר
הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בחיי. היום כבר לא הייתי רואה אותו באותה צורה, אבל לבת-העשרה שהייתי הוא דיבר בצורה בלתי רגילה. וכמובן: אליסון היא הדמות הכי טובה!
ועוד משהו
מעולם לא הצלחתי להבין למה קוראים לסרט "מועדון ארוחת הבוקר". למישהו יש הסבר?
''מועדון ארוחת הבוקר'' נקרא כך מפני (דראמרולס פליז)
שבן של חבר של ג'ון יוז אמר שכך קוראים לריתוק בבית הספר שלו, ביום שבת. הסבר די אטום, והיו יכולים להמציא שמות יותר מתאימים לסרט, אבל עדיין מועדון ארוחת הבוקר הוא שם מעולה.
קטע קצת קריפי
בדיוק אתמול(יום חמישי ה6 לאוגוסט) הוקרנה הסדרה בניחוש חוקר פרק שמזכיר את הסרטים שלו ואותו די הרבה פעמים,ומפחיד לחשוב שאמרתי לאחותי שראינו את הפרק היום שהוא מת ב24 שעות האחרונות
וידוי:
מעולם לא הצלחתי להבין את ההתלהבות מ"מועדון ארוחת הבוקר". הראו לנו אותו פעם באחת הפעולות בנוער העובד, נתקלתי בו פה ושם בטלוויזיה (כך שבסופו של דבר צפיתי בו בערך 3 פעמים) וזה היה נחמד, אבל לא תפס אותי. לפני כמה שנים התקשרתי לחברה והיא סיפרה שהיא בדיוק צופה בפרק תוך כדי דמעות (התרגשות? נוסטלגיה?) ולא הצלחתי להבין למה.
את "שמתי ברז למורה", לעומת זאת, אהבתי מצפייה ראשונה וצפיתי בו לא מעט (ולימים קניתי ב-DVD). זו קומדיית נוערים אייטיזית מעולה ומתיו ברודריק חמוד לאללה.
לפני כשנתיים קניתי במבצע את "יפה בוורוד" כי זה נחשב לאחד הסרטים הקלאסיים של מולי ריינגולד, ודי התאכזבתי – הוא היה סתמי למדי. יכול להיות שהוא נחשב לחדשני לתקופתו (בני נוער דחויים וכו') או שעברתי את הגיל האפקטיבי; כך או כך, לא התחברתי.
תודה, אבל רק לשם הבהרה:
אני לא חושבת שזה סרט עד כדי כך רע ולא סבלתי ממנו; הוא חביב, על אף שהוא קלישאתי ולא מתוחכם במיוחד לטעמי. נהניתי לצפות בו, פשוט לא הצלחתי להבין את ההתלהבות הגדולה דווקא ממנו ובפרט לא את העלתו לדרגת "סרט קאלט".
כן, זה מה שהתכוונתי
שאני לא מבין למה עשו ממנו סרט קאלט. כביכול הרעיון של הסרט הוא שהוא מתעלה מעל הסטריאוטיפים, אבל הוא בעצם נשאר בסטריאוטיפים ורק הופך אותם במקום לשנות אותם. אני חושב שמעמד הקאלט מגיע מאנשים ששומרים לו חסד נעורים ומתגעגעים לשנות השמונים.
כשהפושטק נכנס למולי רינגולד לתחתונים באופן מילולי.
שתי נקודות:
* בידיעה שבלינק רשום ששנה לפני שיוז ביים את סרטו הראשון הוא כתב להרולד ראמיס סרט בשם 'Vacation' שתורגם בארץ ל'נסיעה נעימה, המפתחות בפנים'. מה? כאילו, הקהל אמור היה להתפתות ולחשוב שיש לזה קשר לגשש?
* יומיות מוות נועדו, פחות או יותר, לשמש כקיר הנצחה שבו הגולשים מרצינים לרגע, הופכים ממלכתיים ושופכים את אשר על ליבם. בעקבות המיתות המרובות בשנה-שנתיים האחרונות, שמתי לב שבגלל מדיניות האתר בקשר ליומיות (אחת בכל יום, *לא לפני 12 בצהריים*) אז כשמישהו מהתחום מת יוצא שמישהו מעלה את הידיעה בכל מקום אפשרי באתר (דוחק"ו, היומית של אותו יום), שאר הגולשים פורקים שם את מטענם ואז כשהיומית עם המסגרת בשחור עולה – היא נראית די מיותמת (גם זאת, ביחס לחלקו הלא מבוטל של האיש בקולנוע). אולי כדאי להגמיש את הנהלים ולהחליט, נגיד, שאפשר כבר אחרי 8 (נגיד) בערב של אותו יום להעלות עוד יומית, ממוסגרת בשחור, שתשאר שם גם למחרת?
הפורמט של היומיות מיושן ויש איתו הרבה בעיות.
זהו, פרקתי.
תרגומים איומים של שמות סרטים הם לא המצאה חדשה, כפי שמתברר בכל פעם מחדש. 'נסיעה נעימה המפתחות בפנים' הוא לפחות שם יותר טוב מ'בדרך לחתונה עוצרים בוגאס'. אבל המקרה היותר עצוב מבין סרטי ג'ון יוז הוא 'שמתי ברז למורה'. האמת היא שקשה להגיד, 22 שנה אחר כך, עד כמה בדיוק זה היה גרוע. הסלנג "לשים ברז" באמת היה קיים פעם (היום נשאר לו שריד רק בפועל "להבריז"), אבל אפילו אז, השם הזה נשמע כמו התחנפות מאולצת ל"נוער של היום". הבעיה היא ש'נסיעה נעימה המפתחות בפנים' היה סרט זניח שאף אחד לא זוכר, ו'שמתי ברז למורה' הוא סוג של קלאסיקה שנתקעה לנצח עם שם נורא.
זה לא שם נורא, זה שם גזעי מהאייטיז!
וכמו כל אופנות האייטיז (הבגדים, השיער, האביזרים, המכוניות, כלי הנגינה המוזרים כמו הקלידים בצורת גיטרה והתופים החשמליים, הסאונד המסונתז ועוד ועוד) גם הוא נראה ו/או נשמע מיושבן ומלאכותי לאחר שנים, אבל מעלה דוק של לחלוחית נוסטלגית בעיניים של ילדי התקופה. אני יודעת שזה שם מטופש, ועדיין אני אוהבת אותו, נורא.
עד היומיים האחרונים לא שמעתי מישהו משתמש בשם הזה
מאז ומתמיד שמעתי אנשים מתייחסים לסרט הזה פשוט כ"פריס ביולר".
אולי זה בגלל שהייתי בת 6 כשהאייטיז הסתיימו ולא הכרתי את הסרט בזמן אמת, אבל לפחות מהדור שלי נראה לי שלהרבה אנשים השם "שמתי ברז למורה" לא אומר הרבה עד שאומרים להם שזה הסרט עם פריס ביולר… "אה, אז תגיד פריס ביולר!".
חותם על כל מילה של הפינגוין. שמתי ברז למורה עשוי מהשרוול, נטול חן, נטול אנרגיה, לעזאזל – אפילו נטול פאן, מתיו בודריק בלתי נסבל והסה"כ חסר פואנטה.מקרה קלאסי של תסריט שמוותר על כל הגיון ולא משיג כלום בתמורה. מועדון א.ה. חכם, עמוק והדמויות הן מהאמיתיות שראיתי (בקולנוע או בחיים). כולל המנהל.