גברת הנדרסון גאה להציג

במקור: Mrs. Henderson Presents
במאי: סטיבן פרירס
תסריט: מרטין שרמן
שחקנים: ג'ודי דנץ', בוב הוסקינס, קלי ריילי, ויל יאנג, כריסטופר גסט

השנה היא אלף תשע מאות שלושים ומשהו, וגב' הנדרסון שכלה לא מכבר את בעלה. עוד לא התהדק העפר מעל קברו, וכבר היא מכריזה כי קצה בחיי האלמנות, ולא מתאים לה כל הקטע הזה של מקרמה או פגישה עם חברות לתה של מנחה וכריכי מלפפונים. גברת הנדרסון מוצאת את משמעות החיים בקניה של מבנה תיאטרון, ושיפוצו. לניהול התיאטרון היא שוכרת את שירותיו של ויויאן ואן-דאם (למרות השם, הוא גבר, והוא בוב הוסקינס). היא חושבת שהוא גס רוח, הוא חושב שהיא חצופה; היא חושבת שהוא מתנשא, הוא חושב שהיא שתלטנית; היא חושבת שהוא מרגיז, הוא חושב שהיא מרתיחה. ותחמנית. ומעצבנת. אבל מדי פעם, שניהם עוצרים לרגע מהדו-קרב המילולי בו הם שקועים, וניתן לראות שיש שם, אולי, ככה בזהירות, תנאים של חיבה. השניים מחליטים לפתוח את התיאטרון להצגות במהלך כל היום – במקום שתי ההצגות המסורתיות שמספקים המתחרים – ובצורה זו מקווים לתפוס את נתח השוק שלהם. ואן-דאם, כמנהל האחראי, עורך מבחנים ומקבץ שחקנים, והתיאטרון נפתח לקול צלצול הקופה הרושמת.

מהר מאד מגיע ואן-דאם ומודיע כי התיאטרון שלהם, הווינדמיל, מפסיד כסף. בעלי התיאטראות האחרים מחקים את התכנית העסקית של הווינדמיל ומציעים גם הם הצגות מסביב לשעון. גברת הנדרסון לא חושבת פעמיים לפני שהיא מציעה את הגימיק הבא, שיחזיר לתיאטרון את הקהל: עירום. ואן-דאם מתפלץ. ובכלל, הוא טוען, כדי שזה יקרה היא צריכה להשיג אישור מלכותי. גברת הנדרסון לא ממצמצת. אבל עכשיו כל החוצפה שלה, השתלטנות, התחמנות, והלשון המצליפה בנימוס מתקתק, מופנים כלפי הלורד קרומר (או "טומי הקטן", אם אתם היא). אין לו ברירה אלא לתת לה את האישור – תחת סייג אחד, שגב' הנדרסון מקבלת בלי היסוס: שיהיה אמנותי.

המוני העם, מסתבר, מתעניינים מאד באמנות. אבל דווקא כשנדמה שהתיאטרון עומד בפני ימיו היפים ביותר, ניחתת מכה חדשה – איזו מלחמת עולם זניחה שבריטניה מעורבת בה. לונדון מופצצת, והתיאטראות כולם נדרשים לסגור את שעריהם. גברת הנדרסון מסרבת.

גברת הנדרסון, בגילומה של ג'ודי דנץ', היא מסוג הזקנים הכפייתיים האלה, שבכל סרט אחר הייתי מתעבת אותם עד עמקי נשמתי. יש משהו בבוטות הזו, ובחוסר היכולת – או הרצון – להבין מה לא בסדר במה שהם עושים, שגורם לי לעקם את אפי בשאט נפש: "איזה אדם וולגרי". אבל גברת הנדרסון היא ג'ודי דנץ', וג'ודי דנץ' היא סוג של מלכה. במקום בו אחרים כושלים – היא מצליחה. ומה שאצל אחרים היה דוחה – אצלה נחשב למקסים. גברת הנדרסון היא לגמרי לא הטיפוס שהייתם רוצים להכיר מקרוב, אבל היא חמודה וחיננית, ויחד עם המבטא הבריטי הזה, שכל כולו השתוממות לנוכח סכלותם של אחרים, היא קנתה אותי לגמרי.

הוסקינס עצמו, קופצני כסופר-מריו בשעתו, מתגלה כשידוך המושלם לנוכחות שמביאה איתה דנץ'. לרגעים נדמה היה לי כי לא מדובר ב"סתם" דמויות על מסך, אלא באנשים אמיתיים, שמתביישים אולי להודות שגם בגילם הם מסוגלים לחזר, לעקוץ, להתנצח ולהצליף זה בזה הערות מילוליות. בהיותם בבריטניה, המעמד מחייבם לעשות זאת תוך צניפות שאט נפש דרמטיות ומזויפות להגברת הרושם – זה הרי חלק מהמשחק, ואין כמוהן כדי להעיד על חיבה עמוקה.

היחסים בין גברת הנדרסון למר ואן-דאם, מתוקים ומשעשעים ככל שיהיו, אינם באים על חשבון סיפור המסגרת – התמודדות התיאטרון עם הזמנים הקשים. כיאה לסרט שעוסק בתיאטרון בידורי, ניתן לצפות למבחר שירים וריקודים (ובחורות עירומות, בל נשכח). נדמה שצוות הווינדמיל, מוכשר מאין כמוהו, יכול לחבר טקסטים על "המצב", ולהתאים להם לחנים וכוריאוגרפיה – שלא לדבר על ללמוד את הנ"ל ולהתאים תלבושות – בתוך פחות מיום, כדי להשאר תמיד עם יד על הדופק ולספק את ההצגות הכי עדכניות. גם מי שלא סובל שירים יוכל ליהנות פה, כמדומני.

כיוון שהסרט מתרחש בתקופת מלחמת העולם השניה, נדרש היה שחזור תקופתי מסוים. את כל התקציב שהיה לו, נדמה שהסרט הוציא על כותב-דיאלוגים במשרה מלאה, תלבושות לבנות הווינדמיל ועל התיאטרון עצמו. מדי פעם ישנם סרטונים חיצוניים, כנראה צילומים היסטוריים מהמלחמה, ובהם להק מטוסים מפיל פצצות, וכו'. בניגוד מוחלט לצבעוניות הרוויה של הצגות התיאטרון, ואפילו בניגוד לצבעים החומים הכהים של החיים שמחוץ לתיאטרון, סרטוני המלחמה מגיעים בשחור-לבן דהוי. יכול להיות שזה נעשה בכוונה, כאמצעי אמנותי או משהו, אבל בכל פעם כזו נזרקתי החוצה מההתרחשות ונזכרתי שזה רק סרט. בעיני זה היה נראה מודבק בצורה מאולצת ומתאמצת מדי – כאילו היה חשוב למישהו להראות שזה קרה באמת ויש לזה ערך היסטורי.

בסך הכל, את 'גברת הנדרסון מציגה' ניתן לסכם בפשטות כשואו של ג'ודי דנץ' ושל בוב הוסקינס, שמשאירים את כל סיפורי המשנה מאחור. או בעצם, אולי עדיף לתמצת את הסרט עוד יותר, לשלוש מילים: ג'ודי דנץ' שולתת!!!1.