בנעליה

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 26 בדצמבר 2005Posted in: ביקורות

במקור: In Her Shoes
במאי: קרטיס הנסון
תסריט: סוזנה גרנט
על פי הספר מאת ג'ניפר ווינר
שחקנים: טוני קולט, קמרון דיאז, שירלי מקליין, קן הווארד, פרנסין בירס

לרוז פלר (טוני קולט) אין חיים. היא עורכת דין שעובדת, כפי שנהוג לומר, מצאת החמה ועד צאת הנשמה, חנוטה בחליפות חדגוניות ובפנים נקיות מאיפור. אין לה מחזרים והיא גם לא מצפה שיהיו לה – תואר הבחורה המושכת שמור לאחותה, מגי (קמרון דיאז). מגי פלר היא יצור בלונדיני וקל דעת. היא סובלת מכל הסטיגמות הנלוות לצבע שיערה – התנהגות זנותית, עניין כמעט מוגזם באופנה, ויכולת חשבון לוקה בחסר. האהבה הרבה השוררת בין השתיים גורמת לרוז, פעם אחר פעם, לשמש כ"כיבוי השרפות" של אחותה: כשזו מתעלפת משכרות באמצע הלילה, רוז יוצאת מהמיטה ונוסעת להביא אותה.

יש להן רק תחום עניין משותף אחד: נעליים. בכל פעם שרוז זקוקה לניחומים, היא קונה זוג. כמו אימלדה מרקוס בשעתה, יש לה מדפים על גבי מדפים של נעליים מצועצעות לכל מטרה. לא שיש לה לאן ללכת איתן. מגי, מצידה, מנצלת את המצב ובעת הצורך מפלחת לאחותה איזה זוג. בהיותה חסרת אחריות, לא תמיד הנעליים חוזרות במצב מושלם כשהיו.

אחר צהריים אחד, מגי חומדת הרבה יותר מהנעליים של רוז, ורוז הפגועה מגרשת אותה מדירתה, במטרה לנתק את הקשר. מגי, קלילה כנוצה, ממריאה ברוח, נוחתת על מפתן דלתה של סבתן של הבנות, בבית אבות אי שם בפלורידה שטופת השמש. סבתות הן הרי כר נוח לשאיבת כסף. וזה לא כזה ברור מאליו – הקשר עם הסבתא (שירלי מקליין) ניתק לפני שנים רבות.

כשלסבתא נמאס לראות את מגי מתבטלת ומנפנפת בנתוניה הטבעיים לכל עבר, היא מעמידה בפניה אתגר: לשמור על משרה קבועה בבית האבות. הרחק משם, גם רוז משנה את הדרך בה היא מסתכלת על עבודתה, ועל עצמה. כל השינויים האלה מצריכים מישהי לדסקס איתה את הנושא. למשל, אחות שקולטת אותך ברגע. אלא שגאוותן של מגי ורוז לא מאפשרת להן לחדש את הקשר. גאווה, וגם חשש מהרגלים ישנים שהאחות תביא עימה.

יש משהו כיפי ב'בנעליה'. למרות קו עלילה לא הכי מקורי, ולמרות המסר הנדוש, הביצוע של הסרט הוא מה שעושה את ההבדל. זה בא לסרט בקלות, בעיקר בגלל שחקני הגימיק: דיירי בית האבות. כמו כל הזקנים בסרטים, גם הם יהודים נרגנים, ובהיותם מקבילים לקו העלילה של מגי, הם מקבלים הרבה זמן מסך. ועם החוכמעס שלהם הם ממגנטים אליהם את מרב תשומת הלב עם יד אחת על מקל הליכה וקטטר ב… עזבו, לא משנה. אחרי 'בנעליה' הגעתי למסקנה שסבים הם כמו הדשא של השכן – כשהם שלך הם בדרך כלל טרחניים וחוזרים על הסיפורים של עצמם. אבל סבים של אחרים זו כבר אופרה אחרת. הם תוססים, מתאהבים, תמיד יש להם עצה מעשית בשרוול וכל שורה שניה שלהם מתגלה כשורת מחץ מושחזת, בדרך כלל גם מקאברית.

הבדיחות האחרות עובדות מרבית הזמן. היחסים בין האחיות היו אמינים מספיק בעיני, כך שכל מפגש תרבותי כזה, המסתיים בעיקר בזעזוע עמוק של רוז מאופן המחשבה המופקר של אחותה, הניב צחקוקים עליזים.

מרבית הקומדיות אוהבות להזכיר לנו שלא הכל צחוקים ושיגועים בחיים. גם 'בנעליה' מוצא זמן לשאלות דרמטיות ומשברים. למשל, זה של רוז, ההולכת ומשתגעת, כשהפחד הכי גדול שלה הוא להיות כמו אמא שלה. האפשרות הזו כה מאיימת עליה שלפרקים היא בוחנת את עצמה בזכוכית מגדלת, כדי לשים לב אם יש בה שמץ מאמא. הרי אף פעם אי אפשר לדעת: אולי זה קורה גם בגיל מבוגר, ואם כן – הלך על העולם המסודר והפרפקציוניסטי שלה.

רוז הלא מושכת מגולמת בידי טוני קולט ('רווק פלוס ילד', 'החוש השישי'), והשיער המתוח לאחור שלה עוזר בהשגת מראה לא אטרקטיבי. זה קצת בגלל שיש לה פנים של סוס. אין זה מונע את זכותה הטבעית לאהבה, כמובן, וגם לא אומר כלום על האישיות הנפלאה שלה. פשוט, יש לה פנים של סוס, וב'בנעליה' זה בולט במיוחד. גם קמרון דיאז לא יוצאת הכי טוב בסיפור הזה. היא אמנם הבחורה הצעירה והמפתה, אבל גם לה יש רגעים קודרים, בהם היא לא קופצנית כתמיד, ואפשר להבחין בנקבוביות בעור ואפילו בשמץ הזדקנות. ושוב, זה לא רע בעיני. זה אפילו מוסיף חצי ס"מ עומק לדמות שלה. מין עגמימות שמסתתרת מתחת למסכת המייק אפ הזוהרת. אם נשים את שתי השחקניות זו לצד זו, ברור מיד שקמרון דיאז נועדה לתפקיד האחות הקטנה והפלרטטנית. אחיות גדולות ואחראיות לעולם אינן יכולות להיות בלונדיניות כיפיות בעלות חיוך רחב ומזמין. מפתיע לגלות שבחיים האמיתיים, דיאז מבוגרת במספר חודשים מטוני קולט.

בסך הכל, 'בנעליה' הוא סרט קליל וחמוד, בדיוק כמו מגי פלר. יש בו הרבה רגעים מצחיקים, קורט רגש ואיזה מסר או שניים שמסתתרים מתחת לאיפור המוקפד. כמו מגי, הוא מוגש באריזה נאה ומזמינה, עשויה היטב, ולא צריך להיות חובב "סרטי בנות" כדי ליהנות ממנו – הוא יוכל סתם להתחבב עליכם בעזרת הפטפטת הנרגשת והמשעשעת שלו. ואל תגידו לי שאתם מחבבים בלונדיניות בגלל ההבנה העמוקה שלהן בשירה קלאסית.

תגיות: