בית של חול וערפל

מאת
נונין
– פורסם ב 11 בפברואר 2004Posted in: ביקורות

במקור: House of Sand and Fog
במאי: ואדים פרלמן
תסריט: שון אוטו וואדים פרלמן
על פי ספרו של אנדרה דובוס
שחקנים: ג'ניפר קונלי, בן
קינגסלי, שורה אגאדשלו, רון אלדרד,
פרנסס פישר

"בית זה בסך הכל קופסא שגרים בה,
קופסא ולא יותר,
אבל על הקופסא הזו אני אף פעם
לא אסכים לוותר."
(משירי "פרפר נחמד")

קאת'י בדיכאון. מאז שבעלה עזב אותה, לפני שמונה חודשים, היא לא פותחת דואר ולא מסדרת את הבית. אבל לפחות יש לה בית – בית גדול הצופה על אחד מהאזורים היפים ביותר באמריקה, מפרץ סן פרנסיסקו. יום אחד היא מתעוררת לגלות שהבית שלה מוחרם על ידי העירייה בשל חוב שלא שולם. שוטר נחמד בשם לסטר עוזר לה להתגבר על ההלם, לארוז את חפציה, ולעבור משם.

כי בית זה דבר שעלול כל רגע להיעלם, ללכת לאיבוד כמו חול. זאת יודע היטב הקולונל בֶהראני, שנאלץ להגר מאיראן לאחר ההפיכה שהעלתה את חומייני לשלטון. עם אשתו, בנו ובתו, עזב בהראני את החיים הטובים בטהרן ואת בית הקיץ על חוף הים הכספי, והגיע לארצות הברית. כאן הוא נאלץ לעבוד קשה, ביום ובלילה, כדי לשמור את משפחתו ברמת חיים סבירה, להשיא את בתו בשידוך ראוי, ולחסוך דולר אחרי דולר כדי לקנות בית כמו זה שהיה להם, ולהתקדם בחיים. למטרה זו, הבית של קאת'י הוא אידיאלי: לא רק שהוא צופה על המפרץ, הוא גם נמכר במכירה פומבית במחיר נמוך בהרבה מערכו האמיתי.

במהירות מפתיעה רוכש בהראני את הבית, עובר אליו עם אשתו ובנו איסמעיל, ומתחיל מיד בשיפוצים שיאפשרו לו למכור ברווח גדול. אפשר להתקטנן על האמינות של קצב האירועים בשלב זה, ולשאול האם עירייה אמריקנית הייתה מחרימה בית כל כך בקלות, אבל חבל על האנרגיה. עדיף להתרכז בשתי הדמויות הראשיות של "המלחמה על הבית". העלילה מלווה את קאת'י בניסיונות החוזרים ונשנים לתקן את העוול שנגרם לה (צעקות, בקשות רחמים ועורכי דין), ובהתדרדרות שלה לתהומות של בדידות וייאוש כשכל אלו מתנפצים מול עקשנותו של בהראני. במקביל, אותה התעקשות מובילה את בהראני להתמודדות עם אשתו ובנו, בניסיונותיו להסביר להם מי האישה המוזרה הזו, ולמה היא טוענת שהבית הוא שלה.

קאת'י היא ג'ניפר קונלי ('רקוויאם לחלום', 'נפלאות התבונה'), המפגינה את ירכיה השזופות, ומציגה דמות אמינה ומרתקת שיכולה לעבור באחת משבריריות ענוגה לייאוש מטורף. מי אמר שבחורות יפות לא יודעות לשחק?
בהראני הוא בן קינגסלי ('לצאת נקי', 'גנדי'), שמועמד לאוסקר – בצדק – על יצירת דמות מורכבת של מהגר קשוח, שכבודו וכבוד משפחתו מניעים אותו לעקשנות בלתי אפשרית. עוד מועמדת לאוסקר היא שורֶה אגאדשלו (הסיוט של מגישי הטקס השנה) בתפקיד אשתו של בהראני, האוהבת ומכבדת את בעלה אך מתקשה לקבל את עקשנותו חסרת הפשרות. שאר שחקני המשנה כתובים ומשוחקים היטב, פרט לשוטר הצעיר לסטר שהרומן שלו עם קאת'י נגרר מדי פעם לשטחיות, אולי בגלל משחק לא מבריק של רון אלדרד ('בלאק הוק דאון').

כל מה שקורה בסרט מתרחש בקצב איטי, אבל למרות זאת אין בו רגע משעמם. בין הסצינות הדרמטיות מוצגות תמונות מרהיבות של שקיעות על המפרץ וערפילים הנעים במהירות, מה שמעניק לסרט אווירה מהפנטת. לעומת זאת, דווקא המוזיקה שהיתה יכולה לסייע ביצירת האווירה, נוטה לדעתי לאובר-דרמטיות ולחזרות מיותרות (ומסתבר שכאן אני בדעת מיעוט: גם הפסקול מועמד לאוסקר).

אפשר לראות את המאבק בין הדמויות גם כמייצג את ההתנגשות בין ערכי התרבות האמריקנית לערכיהם של המהגרים מן המזרח התיכון, התנגשות שבה שני הצדדים בטוחים בעדיפות המוחלטת של הערכים שלהם, ואינם מוכנים להגיע להבנה או לפשרה. בהראני תופס את האמריקנים כ"רכרוכיים", ובטוח ביכולתו לנצח אותם במשחק שלהם – הגשמת החלום האמריקני: בית עם גינה. קאת'י, שאינה מצליחה אפילו לבטא את שמו של בהראני נכונה, רואה אותה כברברי שפלש לביתה באלימות. עם זאת, הסרט לא מתיימר למוסר השכל אוניברסלי, והפרשנות הפוליטית היא תוספת לא הכרחית למה שעומד במרכז הסרט: דרמת המאבק הפרטי בין שתי הדמויות, ובעיקר ההתמודדות של כל אחת מהן עם המאבק הזה ועם המשמעות המשתנה של המילה "בית".

זה סרט מרגש עבור אלה שאוהבים דרמות קטנות העוסקות בתקוות, באכזבות, ובבני אדם. מצד שני, אני לא יכול שלא להזהיר: זה הסרט המדכא ביותר שראיתי מאז 'רקוויאם לחלום', בעיקר בגלל שהוא לא משאיר לדמויות שום תקווה, ולו הייתי הפסיכולוג של ג'ניפר קונלי, הייתי מרים גבה על בחירת התפקידים שלה.

כשהכל נגמר נשארתי עם רצון עז ללכת הביתה, למצוא פינה קטנה ולבכות בה. רק כמה שעות אחר כך יכולתי לנסות להעריך את הסרט, אבל עכשיו אין לי ספק שמדובר באחת הדרמות הרגישות והמדויקות ביותר שצפיתי בהן השנה. מומלץ לכל מי שיש לו בית, או רוצה שיהיה לו. כלומר, לכולם. רק בזהירות.

תגיות: