במקור: In Good Company
תסריט ובימוי: פול ווייץ
שחקנים: דניס קוייד, טופר גרייס, סקרלט ג'והנסן
כשאתה דן פורמן, בן 51, נראה שהכל הולך לך: יש לך אישה אוהבת, שתי בנות יפהפיות, עבודה שאתה אוהב ועושה אותה טוב כבר עשרים שנה, בקיצור – הכל. אבל יום אחד המגזין שאתה עובד בו נמכר לחברת ענק, ואיזה בחורון שיצא לפני שבועיים מביה"ס למנהל עסקים הופך פתאום להיות הבוס החדש שלך.
כשאתה הבחורון הנ"ל, קארטר דורייה, בן 26, אתה בדרך למעלה. יש לך דירה מאובזרת, אישה מעוצבת, והזדמנות חד-פעמית לקפוץ חמש דרגות ולנהל במו ידייך מחלקה שלמה. אבל אין לך שום מושג איך באמת לנהל את העסק, ומה שיותר גרוע, אין לך אף אחד שיתרגש כשאתה מצליח.
כשאת אלכס פורמן, בת 20, את לומדת בקולג' מקומי, משחקת טניס בקבוצה של הקולג' ואפילו שומרת על מערכת יחסים ידידותית עם אבא. אבל כמה כבר אפשר לגור בבית? אולי הגיע הזמן לעבור לאוניברסיטה במרכז העיר, לגור במעונות, ולעשות משהו שאבא לא היה מאשר. למשל לצאת עם הבוס החדש שלו.
כשאתה פול וייץ, בן 39, אתה במאי ותסריטאי מצליח. ברזומה שלך רשומים 'אמריקן פאי' ו'רווק פלוס ילד'. האם תוכל לקחת את החומרים האלו, שנראים כמו גרסה מהופכת של 'הבת של הבוס שלי' ולעשות מהם יותר מקומדיית-מצבים סטנדרטית? התשובה לשאלה האחרונה קצת מורכבת, אבל לטובת אלו שאצה להם הדרך, אסכם בשתי מלים: דווקא כן.
קודם כל, זאת לא רק קומדיה, ולבטח לא משהו בסגנון 'אמריקן פאי'. אמנם יש בסרט לא מעט רגעים מצחיקים, אבל לאף אחד לא נופל דלי חרא על הראש, והדמויות לא מדברות בשורות מחץ – וזה די מפליא, בהתחשב בכך שהרבה מהסיטואציות היו יכולות בקלות להשתלב בפרק של 'חברים'. כשדן מגלה לזוועתו על הקשר של בתו והבוס שלו, הוא מצליח להתנהג כמו בן-אדם אמיתי שאין לו תמיד משהו היפר-שנון להגיד, ולמרות זאת, הסיטואציה מצליחה להיות מצחיקה ומרגשת בבת אחת. העיקר הוא לא הקומדיה, אלא ה"מצבים", וכוחו של הסרט הוא בטבעיות שבה מגיבות הדמויות למצבים אלו.
האמינות והטבעיות מצילות את הסרט מנקודת התורפה שלו: עלילה צפויה, שאת רובה ניתן לנחש בעיניים עצומות. בוא נגיד שאם הייתי כותב כאן את כל פרטי העלילה מההתחלה ועד הסוף, אף אחד לא היה מופתע. מצד שני, העלילה הפשוטה מאפשרת לצופה להתיידד עם הדמויות, להאמין להן, אפילו להזדהות, וזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על 'אמריקן פאי', למשל.
בניגוד למה שאנחנו רגילים אליו בקומדיות, הסרט מתרחש ברובו במסגרת המשרד בו עובדים דן וקרטר, ולא בחיק המשפחה. זה מאפשר לבמאי להגניב פנימה גם כמה אמירות אופנתיות על גלובליזציה, השתלטויות תאגידיות וכיו"ב, ולהדגים אותם בדמותו המגוחכת של טדי K, הנשיא והמייסד של חברת-העל המשתלטת על המגזין. הקטעים שבהם הסרט נושא את הדגלים האלה היו פחות מעניינים בעיני, ולו בגלל שקשה מאוד להיות "אנטי" בלי להפוך לפלקט. למרבית המזל, רוב הסרט לא עוסק בכמה רעים התאגידים, אלא באנשים שעובדים תחתיהם, ומדבר על איך זה להיות צעיר ואיך זה להיות מבוגר בעולם העסקים של היום.
כמו בכל סרט ששם במרכז את אופי היחסים בין הדמויות, האפקט של 'בחברה טובה' תלוי בעיקר בשחקנים. טופר גרייס (אריק ב'מופע שנות השבעים') לא מצליח לצאת מהטייפ-קאסט הטלוויזיוני שלו, ומשחק את קארטר כחנון מבולבל שלא מבין מה קורה סביבו. זו אמנם הגדרת התפקיד, אבל לא יכולתי להשתחרר מהרצון לשאול אותו מה שלום דונה. מצד שני, המפיקים רצו במקור את אשטון קוצ'ר, אז יכול היה להיות יותר גרוע. סקרלט ג'והנסן מקסימה כתמיד, אבל הדמות שלה נשארת השטוחה מבין השלוש (והיא משום מה גם פחות יפה מתמיד, אולי בכוונה). חבריו לעבודה של דן עושים עבודה טובה, ויש אפילו הופעת אורח של סלמה בלייר, בדיוק באותו לוק שהיה לה ב'אגדות וסיפורים'. אבל מי שמניע את הסרט הוא דניס קווייד המצוין: בתפקיד דן בן ה- 51, הוא מוכיח שוב שאפשר לרגש גם בדמות שאינה פרובוקטיבית או קיצונית, ובשבילי, ההזדהות אתו היא מה שהופך את 'בחברה טובה' ליותר מעוד סרט סטנדרטי.
בסך הכל מדובר על חברה טובה, נעימה ומעניינת, שמספק הסרט. וזה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב הסרטים האחרים שמציגים בקולנוע.
ביקורת מצויינת (
על ה-''מה שלום דונה?'')
באמת הייתי סקרנית לדעת מה זה בדיוק הסרט הזה. לפחות לפי הטריילר – הוא נראה קצת יותר מסתם קומדיה רומנטית, או אפילו סתם קומדיה. לפי הבקורת מסתבר שהוא בדיוק כזה. קצת יותר, אבל לא יותר מקצת.
ביקורת טובה (אבל עם הסתייגות)
קצת נמאס מהשטיק של כתיבת הביקורת בעזרת הצגת דמות שונה בכל פסקה. אנא, כותבים יקרים ומוכשרים, הרפו מעט מכך, כי מה שמקורי ומשעשע בפעם הראשונה מתחיל להעיק בפעם הרביעית.
ולראייה:
כתבה מספר 2599
כתבה מספר 2562
כתבה מספר 2377
גנבת לי את המילים מהAVANT BROWSER
הסגנון הזה הוא ה"ביקורת בסגנון הסרט" החדש. זה כבר נעשה די משעמם… (מבלי להעליב את טיב הביקורת הספציפית הזו).
וחוץ מזה, סרט לא משהו. חביב, אבל לא יותר מזה.
מה אני אגיד, הסרט מונע ע''י הדמויות.
והבדלי הגילאים ביניהם. זו הייתה הדרך הטבעית ביותר לגשת אליו.
איזה יופי!
תמיד רציתי להיות חלק מטרנד.
סוואוואה ג'ווהסא
הטרוניות כנגד סקארלט ג'והנסון בעקבות טקס האוסקר התגלו כנכונות להפליא. אמנם אין לבחורה בעיות יציבה בסרט, ברוך השם, אבל ככל שזה נוגע לדיקציה, היא מתחת לכל ביקורת. אולי זה הפריע לי יותר מאחרים בגלל שאני נמנה על האסכולה הישנה, זו שעוד תומכת בלפתוח את הפה בזמן הדיבור, ואולי אפילו להשתמש בעיצור או שניים. אבל סקארלט? לה זה לא מזיז. כל הסרט "wauew eawi!", "awaeya whaho…", וחוזר חלילה.
סוואוואה ג'ווהסא
אני הייתי בין המתלוננים אליה באוסקר, אבל אני חושב שבכל הסרטים שראיתי אותה עד היום (כולל בחברה טובה) היא עושה עבודה מצויינת.
סוונבו סקוואפה
לחרדתי הרבה נודע לי שג'והנסון לוקחת חלק ב'בובספוג: הסרט' על תקן מדובבת. מדובבת?! מכל המקצועות שהבחורה יכולה לבחור, דווקא את המקצוע שבו רק מדברים? בחיי, איזה בזבוז.
טופר גרייס:
דווקא ב-Traffic התפעלתי מאוד מהיכולת שלו לצאת לחלוטין מהתפקיד שהוא נותן ב"מופע שנות ה-70". הוא משחק שם נהדר.
את הסרט ראיתי בתחילת השבוע
ומאז אני חושב מה לכתוב עליו.
לצערי, התשובה אחרי כמה ימים של מחשבה היא כלום. מדובר בסרט אפור לגמרי, שלא מצליח לנסח אמירה מעניינת (למרות שבשלבים רבים במהלך הסרט, קיימות השוואות בין ההשתלטות של טופר על החברה לבין ההשתלטות שלו על ביתו של קוויד. וקיימת אנלוגיה בין חוסר האונים של האחד במקרה הראשון לעומת השני במקרה האחר. אך אין מסקנה נורמלית, אין ניסוח של רעיון, אלא רק הצגת שני דברים כשווי ערך מדי פעם בסרט. לא מספיק).
גם מסקנת הסרט היא בנאלית משהו, וחבל. ההומור נמצא שם לפעמים, ולפעמים לא. והוא אף פעם לא מצחיק באמת. וגם הדרמה יבשה משהו, למרות שמדי פעם יש סיבה להתרגש קצת.
בקיצור, לא מזיק, משעשע לפעמים אבל בסופו של דבר סתמי לגמרי. עוד סרט.
ביקורת מחמיאה מדי
הסרט בחברה טובה לא משופע ברגעים מצחיקים. לדאבוני, הם מעטים מדי. הסרט אינו קומדיה, אלא ניסיון מאולץ להיות דרמה בעלת מסרים חברתיים. השחור לבן קונטרסטי מדי. אומנם דניס קוייד נותן הופעה טובה, וזה הישג מדהים עם הטקסטים הבנאליים מארץ הבנאליה.
צדקת לגבי טופר וסקרלט,שהינם דמויות שטוחות ולא מרגשות כלל.
אין כמעט שום קטע מרגש בסרט, כיוון שהסרט חלול מדי. דמות האמריקני הטוב לא מספקת. היא זקוקה לערך מוסף, בדיוק כמו דמותו המרגשת והקורעת נימים של אלווין סטרייט ס"סיפור פשוט" או להבדיל דמותו של פורסט גאמפ.
בקיצור לא להעז ללכת.
סרט מזעזע ברדידותו(וכמה מילים על ג'והנסון)
השופעת…יש להוסיף. אוקי הרעיון באמת טוב ויכלו לפתח אותו הרבה יותר, אבל הוא לא שונה מ'אמריקן פאי' בקיטשיות ההוליוודית שבו, ומזה לא ניתן להימלט!
בקשר לג'והנסון , הבחורה היא דג מהלך על שתיים, ב'אבודים בטוקיו' התלהבתי ממני (יתרה יש לומר) אך לאחר שצפיתי בעוד סרטים שלה בינהם 'נערה עם עגיל פנינה' ועכשיו הסרט הנ"ל פשוט הזדעזעתי מחוסר יכולת המשחק שלוקה בו ג'והנסון והגעתי למסקנה…הבחורה פשוט מוצבת בכל סרט לקישוט ואין ספק כי היא קישוט מרהיב ביופיו ואכן תורם לנוף הקולנועי! אבל לא יותר מכך- וביסוס מוצק ניתן לראות בכמות הטקסט שהבחורה מקבלת בכל סרט…ב'אבודים בטוקיו' בקושי יכלת לשמוע ממנה משפטים שלא נאמר הברות…
בקיצור אני התאכזבתי מההבטחה הקולנועית ג'והנסון יותר מהסרט עצמו שמהדקה העשירית בו כבר הסוף צפוי.ויש לציין שלפני כן הייתי מוקסמת ממנה.
בקשר לשחקן טופר- עוד בחור שנקלע עמוק מאוד לדמותו הטלוויזיונית…משהו שקשה להרבה שחקנים לצאת ממנה…
חג שמח.
גם אני זוכר שגיליתי את עצמי ומה זה התלהבתי ממני! (
)
כמה מילים על ג'והנסון
אני מבין שאני בעמדת מיעוט מכיוון שאני סבור שמדובר בשחקנית מצויינת. היא מצליחה להעביר הרבה רגשות רק בהבעות פנים ובסרטים אחרים הדקציה שלה הרבה יותר טובה. אני גילתי אותה עוד לפני "אבודים בטוקיו" ב"עולם שבפנים" ו"איש שלא היה שם" ולדעתי היא מיטבה בסרטים האלה.
כמה מילים על ג'והנסון
גם אני זוכרת אותה עוד מ"העולם שבפנים" גם שם היא לא שיחקה בתפקיד הראשי אלא חברתה שלעומתה קיבלה טקסט עצום. כמו שכבר כתבתי אכן התאהבתי בה אבל כמה עוד סרטים אווירתיים כגון "אבודים בטוקיו" יעשו בשבילה? רק בכדי להחזיק את היפיפיה.? בעצם זו לא פעם ראשונה…פשוט התאכזבתי, לטעמי לא צריך להפריז עליה מחמאות בגין משחקה…רק בגין יופיה.
כמה משעשע. אצלי זה הפוך.
אני חושבת שהיא שחקנית נפלאה (אם כי ב"עולם שבפנים" היא בכלל לא הרשימה אותי) אבל שהיא בכלל לא יפה. כן, אני יכולה לראות למה קל לאנשים להתבלבל ולחשוב שהיא יפה (בדומה לג'ניפר גארנר) אבל אני ממש לא חושבת שהיא בחורה יפה.
ובדרך כלל היא גם מתלבשת ומסתרקת מזעזע.
בהאיש שלא היה שם היא הייתה מצוינת
זה התאים לאווירת הסרט, לקונספט שלו, לביזאריות, ולתלישות.
הלוליטה שבה הייתה כה שובה, שקל היה להתלהב ממנה. אבל כבר באבודיםפ בטוקיו זה תם אצלי. לא יודע.
שווה להשוות אותה לאודרי טוטו ולהבחין בפעם העצום בין השתיים. שתיהן חינניות אבל ראו את מגוון הדמויות של טוטו.
בהאיש שלא היה שם היא הייתה מצוינת
בדיוק מה שחשבתי, התאימה לסרט האווירתי "אבודים בטוקיו"…וגם ל"עגיל פנינה" מה שגרם לי לחשוב אחרת היה הסרט "בחברה טובה" שהוא אינו אווירתי ואינו תקופתי ושם היה המבחן האמיתי שלה, למרות שכנראה הוא יקרה כאשר תקבל תפקיד ראשי עם טקסט רציני!! היא שחקנית אופי שמתמקד ביופי…
אני מקווה בשבילה שמישהו שם בתעשייה שירצה לשמר אותה עוד הרבה זמן יושב וכותב לה במיוחד סרטים ויזואלים נטו :)
בהאיש שלא היה שם היא הייתה מצוינת
היא שחקנית נפלאה לטעמי, באבודים בטוקיו היא הייתה יוצאת מן הכלל, והייתה טובה מאד בהאיש שלא היה, אבל היא הייתה ממש מדהימה בנערה עם עגיל, שם היא הייתה פשוט מדהימה, בלי לומר כמעט כלום, רק בעזרת מבטים שקטים ונוגים, היא הצליחה להעביר דמות רגישה ויחודית
משעשע ששם המשפחה של
הדמות שמגלם דניס קוויד היא פורמן, כי זה שם המשפחה של הדמות שטופר גרייס מגלם במופע של שנות השבעים: אריק פורמן.
ראיתי אתמול ואהבתי
אמנם לא מדובר בסרט המבריק, או המקורי של השנה, אבל הוא מוצלח בהתחשב במיגבלותיו. מיינסטרימי ככל שיהיה, הדיאלוגים כתובים היטב והדמויות עמוקות מספיק בכדי להחזיק סרט בעל עלילה צפויה יחסית.
).
•פול ווייץ, לראשונה בלי האח כריס, נראה בדרך הנכונה. הוא התחיל באמריקן פאי, המשיך לרווק פלוס ילד היותר רציני וכעת בחברה טובה, סרט שאני מתקשה לקרוא לו קומדיה (אני אגיע לזה). בעיני, ווייץ נמצא במסלול הנכון ללבם של המבקרים ולתודעת הקהל. עוד כמה שנים, אולי יהיה באמת שם גדול. אני כבר מחכה לסרט הבא שלו: Another bullshit night in Suck City (משהו אומר לי שהשם ישונה, לפחות בארה"ב).
•למה זו לא קומדיה בעיני? כי הסרט רציני מדי ורוב הבדיחות הן ברקע ולא תופסות את מרכז התמונה. לא נראה שהסרט ממש נועד להצחיק כמו שהוא נועד לרגש. הייתי מגדיר יותר כדרמה-קומית, או אפילו פשוט דרמה. יש קטעים מצחיקים, הקלוז-אפים דמויי המערבון כשדן וקרטר נפגשים לראשונה במשרד, מנות היום במסעדה היפנית וכו'. עם זאת, נדמה כאילו מדובר יותר בהערות אגב של הבמאי/תסריטאי, מאשר נסיון לגרום לקהל להתגלגל מצחוק.
•דניס קוויד וסקרלט ג'והנסון היו בסדר, אבל מי שבאמת הפתיע אותי לטובה היה טופר גרייס. הבעיה של שחקן שמגיע מסדרת טלויזיה מצליחה, היא הצורך לשבור כבר מהתחלה את הזיהוי האוטומטי עם הדמות מהסדרה. טופר גרייס לא מצליח להתנתק מאריק פורמן לכל אורך הסרט. בהתחלה זה הפריע לי, אולם לאחר מכן הבנתי שקרטר דוריה הוא לא יותר מגרסה בוגרת מעט יותר של אריק פורמן. בהתחשב בכך, טופר גרייס עושה עבודה מצוינת במשחק המאופק והוספת העומק שהדמות לא זוכה לו בגרסתה הטלויזיונית. מצד אחד, אני שמח שלא לקחו את אשטון קוצ'ר שהיה הופך את הדמות לקלסו עם טלפון נייד. מצד שני, אני מקווה בשביל טופר גרייס שימצא תפקידים בעלי אופי שונה בעתיד, כי מדובר בשחקן עם הרבה פוטנציאל שרק זקוק לשפשוף מסוים מחוץ לקופסה (אני יודע כמה רע זה נשמע).
•הבעיה הגדולה מבחינתי בסרט, היא הסוף שלו. פול ווייץ מנסה להכניס לאורך הסרט מסרים אנטי-גלובליים, אבל דווקא בסיום הוא מוותר על הזדמנות להכות את הצופה בלקח שישאר בראש זמן מה לאחר הצפיה ובוחר בסוף מעט קשה לסיספונד בפשטות שלו. אולי בעתיד.
•למרות שרוב הזמן, הסרט לא מצליח לרגש במיוחד, יש בו קטע אחד שעשה לי צמרמורת. כשהשיר Solsbury Hill של פיטר גבריאל מנגן ברקע, והמילים מתאימות למתרחש על המסך (שגילוי פרטים לגביו יהיה
שאלה לאנשים מבוגרים ממני.
מתי ברוס וויליס הצליח לצאת מנישת "בלשים בלילה". האם הוא לא הצליח אוטומטית עם "מת לחיות"?
ובכלל, כמה שחקנים יש שלא הצליחו לעשות את המעבר הזה מטלויזיה לקולנוע, בגלל שדמותם נתפסה כדמות הטלויזיונית (בניגוד לדיוויד שווימר למשל שהוא סתם שחקן לא טוב במיוחד).
דוגמה מיידית ומתבקשת:
כל צוות 'חברים'.
למה?
רחל, לדעתי, עשתה זאת בצורה מוצלחת ביותר.
ממש לא
היא אולי היחידה שהשתתפה בסרטים שלא *נכשלו*, אבל היא עדיין רחוקה מאוד מלהפוך לכוכבת קולנוע, וכבר יותר משנה שהיא לא הופיעה באף סרט.
ממש לא
אחרי התפקיד הראשי בילדה טובה,
תפקיד שהיא זכתה עליו לשבחים מקיר לקיר, היא שיחקה בשני שוברי קופות.
ברוס כל יכול וalong came polly.
נכון שהיא לא שיחקה תקופה ארוכה(יחסית) , אבל מבט קצר בימדב מראה שבשנתיים הקרובות צפויים לה עוד 5 תפקידים ראשיים בסרטים מסרטים שונים.
בנוסף על כך , אנ יודע שבאיזה דרוג מאד נחשב של הכוכבים המשפיעים בהוליווד היא הגיעה לאחד המקומות הראשונים, מבין הנשים, אם לא הראשון.
יש לה איזו חברת הפקה שהיא קנתה בשותפות עם בעלה , חברה די עסוקה ופעלתנית ממה שהבנתי.
אז הייתי אומר שדווקא אפשר להכתיר את המעבר שלה למסך הגדול כהצלחה,
ואם יורשה לי להוסיף , בצדק רב.
ברוס ואז הגיעה פולי
לברוס אנשים הלכו בגלל ג'ים קארי.
ל'ואז הגיעה פולי' אנשים הלכו בעיקר בגלל בן סטילר.
בשניהם היא לא היתה מוקד המשיכה של הסרט. ב'ברוס' היא אפילו לא מופיעה על הפוסטר. זה המדד לכוכבות – האם אתה מושך קהל.
אני לא זוכר בעל פה את דירוגי האנשים המשפיעים, אבל אניסטון בשום אופן לא יכולה להיות במקום הראשון באף אחד מהם – לא לפני ג'וליה רוברטס, ניקול קידמן וקמרון דיאז, למשל.
אמנם
היא לא הייתה האטרקציה המרכזית , אבל היא הייתה הדמות הנשית הראשית בשני הסרטים , זה הישג לא מבוטל.
היא נמנעה לחלוטין מהשתתפות בפלופים (יש הרבה "כוכבות" שלא שולטות עוד במיומנות הזו).
אני זוכר שהתרשמתי כי היא דורגה גבוה נורא , ודווקא משום
שזה הפתיע אותי טרחתי לזכור את זה.
מישהו זוכר את המחקר הזה ויכול לגבות אותי?
בכל מקרה , בהתחשב בכמות הסרטים העתידיים שהיא חתומה עליהם, ובעובדה שעדיין מדובר במעבר הקשה ביותר שיכול להיות , הייתי אומר שהיא הצליחה לא רע בכלל.
דרך אגב , בדוק את התגובות בוואלה תרבות על כל מיני ידיעות שנוגעות אליה , וראה כמה פרחות צעירות כותבות תגובות בנוסח :
"ג'ניפר אניסטון הכוסית המהממת וכו…"
זו גם אינדיקציה לסטטוס כוכבות, אינדיקציה מפוקפקת משהו, אבל עדיין, אינדיקציה.
''היא נמנעה לחלוטין מהשתתפות בפלופים''
http://www.imdb.com/title/tt0151804/
שיט
אבל זה היה מזמן , היא לא ידעה מה היא עושה, והשיפוט שלה היה לקוי. העניין עם בראד בדיוק התחיל וכו וכו..
טוב לא משנה.
כדאי שאני באמת אעבור על פילמוגרפיות לפני שאני קובע "עובדות" בנחרצות, עמכם הסליחה.
אני לא מכיר את הסרט
אבל בדיקה קצרה מעלה שהוא כיסה את הכנסותיו, וקיבל ציון סביר(7.6).
לא פלופ ענק.
אני ראיתי את הסרט (משום כך ידעתי עליו)
הסרט לא ממש פלופ (איך בכלל מגדירים דבר כזה?) כמו שהוא פשוט תמוה. הוא יותר סרט שתצפה למצוא בערוץ הסרטים אי אז כאשר יש להם חור למלא, מאשר סרט שממש יכיל כוכבים כלשהם. זו פשוט פונקציה של רמת הפקה, עלילה והשחקנים המשתתפים.
אני חושב
שבאופן מסורתי פלופ הוא סרט שנכשל בקופות באופן דרסטי (נגיד, הכניס 50 אחוז מההוצאות עליו), ובנוסף נקטל ביקורתית. במילים אחרות, כדי לקבוע אם סרט הוא פלופ או לא, משתמשים בדרך כלל בפרמטרים אובייקטיביים יותר, (הכנסה בקופות),
או בדעות שהן בדרך לקונצנזוס, (הסכמה רחבה של המבקרים שזה חרא סרט).
נאמר, אני לא חושב שסרט לא שגרתי / אומנותי, שנכשל כלכלית, אבל זכה לאהדה ביקורתית ולהערכה נחשב פלופ.
מעניין מה מקור השם.
פלופ נשמע כמו
1 – רעש שנשמע כשזורקים אבן למים
2 – סוג של נעל בית
3 – תנועת מעיים כלשהי
אני חושב
במקרה הזה לפחות, לא מדובר בסרט "אמנותי". המונח "לא שגרתי" יתאים יותר, אבל לא במובן אליו התכוונת. באמת מדובר בסרט תמוה, מהרבה מאוד בחינות. הוא לא רע בהכרח, הוא פשוט…. אין לי ממש איך להגדיר את זה חוץ מלחזור שוב למונח "תמוה".
עלילה ביזארית במתווה הכללי, אך עם זאת בנאלית לחלוטין מבחינת המבנה שלה. שימוש בצילום טלוויזיוני להחריד (באמת הייתי בטוח בהתחלה שמדובר בסרט שנועד לשחרור ישר לטלוויזיה, עד שבדקתי ב-IMDB). דמויות חריגות ואקסטרניות לעיתים, אבל גם פלאקטיות ומשעממות. פואנטה ברורה יותר מדי, אבל גם מוחמצת. בקיצור – תמוה (כבר אמרתי? לא נורא).
נראה לי שהבנתי
האמת זה דווקא מעורר בי סקרנות עזה לראות את הסרט.
אין ספק שאני אצפה בו כשתהיה הזדמנות.
ומעבר לכך, הסרט הוא כבר קאלט מקומי (כאן בארה"ב), לחלוטין לא פלופ. אני לא מכירה אף ניו-יורקר שלא ראה את הסרט לפחות פעמיים-שלוש.
שהבמאי שלו, מייק ג'דג'
(שעשה גם את "ביווס ובאטהד) סיים לאחרונה לעבוד על קומדיית מד"ב (היי! מתאים לסקר הנוכחי באתר) חדשה בשם "3001":
http://www.imdb.com/title/tt0387808/
שאמורה לצאת לקולנועים באוגוסט הקרוב, ונשמעת מסקרנת למדי.
במיוחד כאשר כל כמה חודשים משדרים אותו ב-Comedy Central
ממש לא
אני מכיר מספר לא קטן של נשים שיטענו שמי שהיתה זוגתו של בראד פיט לא יכולה להחשב כמישהי שכשלה, ויתר הדברים ביקום בטלים בששים.
באופן משעשע משהו, זה קורה רק לשחקנים בסבוניות.
כלומר, שהם מצליחים להצליח בגדול ולצאת מהתבנית שלהם.
הסיבה היא ככל הנראה ששחקני הסבוניות לא מוכרים לקהל הרחב, ובטח שלא מתקבעים בתודעה הקולקטיבית כדמות כזו או אחרת. דוגמאות: רובין רייט, ג'וליאן מור, מג ריאן (שאולי שמרה על אותו טייפ קאסט ככובת קולנוע, אבל בהחלט הפכה לכזו) ועוד.
כשאתה שחקן בסדרת טלוויזיה ממש מצליחה זה הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית בצורה הרבה יותר בעייתית. זה לא שאתה לא יכול לשחק דמויות אחרות (ברב המקרים לפחות) – זה שאתה מלוהק רק לתפקידים מסוג מסוים, או כמעט רק, ושהקהל אוטומטית מזהה אותך עם הדמות המסוימת.
זו בעיקר בעיה של השיטה, של העסק, ולא של השחקנים עצמם.
אבל גם לזה יש דוגמאות.
כמובן, כרגע אני לא מצליחה להיזכר בהן.
ומאידך, לא מעט שחקנים ידועים התחילו את דרכם בזיבלונים,
(ג'וני דפ, למשל, בסיוט ברחוב אלם, או ג'ימי לי קרטיס ביום שישי ה-13), ולא זוכרים את זה לחובתם.
והטרנד הנוכחי, בכלל, הוא של במאי זיבלונים שהפכו לבמאים מוערכים (סם ריימי, פיטר ג'קסון, ואני בטוח שהיו עוד כמה).
סליחה. קרטיס שיחקה ב''הלווין''.
ביום שישי ה-13 זה היה קווין בייקון.
נכון,
אבל ג'וני הוא למשל גם דוגמה לכוכב טלוויזיה שלחלוטין פרץ והפך לכוכב קולנוע.
גם החבר'ה של "אלו הם חיי" די פרצו – קלייר דיינס וג'רד ליטו. אולי לא כוכבים מהשורה הראשונה, אבל בהחלט כוכבים.
שרה ג'סיקה פרקר אף היא החלה את הקריירה המצולמת שלה בטלוויזיה ב"סקוורפגס", ואז הפכה לשחקנית קולנוע עסוקה למדי, ורק לפני שש שבע שנים חזרה לטלוויזיה לסקס והעיר. גם ליאו דיקפריו החל בסדרת טלוויזיה ומשם המשיך הלאה.
אמנדה פיט התחילה בג'ק וג'יל והיא בחורה די עסוקה בתעשיית הקולנוע.
קריסטינה אפלגייט היא עוד דוגמה נהדרת – במקרה שלה מדובר בסדרת קאלט מצליחה בטירוף, שרצה הרבה שנים, ויש לה קריירה קולנועית לא רעה בכלל. היא כבר לא מזוהה עם טלוויזיה, ובטח שלא עם קלי באנדי.
גם דרו בארימור עשתה לא מעט טלוויזיה אי שם במהלך הקריירה שלה (סדרה כושלת של ספלינג שהפכה למיני סדרה בעל כורחה למשל), למרות שדרו היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, בכל מה שהיא עושה. בעיני לפחות.
בקיצור – זה בהחלט יכול לקרות. אבל זה תלוי המון במזל.
את אמנדה פיט צריך להוציא מכל דיון הגיוני בנושא קולנוע,
פרט לאלו שנראים הגיוניים תחת ההשפעה הפסיכדלית הנכונה. אין שום הסבר אחר ללמה ממשיכים ללהק אותה לסרטים, או בכלל.
היא לא רעה כל כך.
ועם כל הכבוד, ציצי קטן ונפול זו לא סיבה לא ללהק מישהי לסרטים.
בכל מקרה, יש לה קריירה יציבה למדי.
נכון,
וכולם שוכחים את מיקל ג'י פוקס.
הבחור שעשה את המעבר מטלויזיה לקולנוע חזרה לטלויזיה בצורה מדהימה ביותר.