אקוויליבריום

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 15 באוקטובר 2003Posted in: ביקורות

במקור: Equilibrium
תסריט ובימוי: קורט ווימר
שחקנים: כריסטיאן בייל, טיי
דיגס, שון בין, אמילי ווטסון

לאחר כל אחת ממלחמות העולם, ניסו המדינאים להסביר למה היא פרצה. הם האשימו את הגרמנים. אלא שאחרי מלחמת עולם גרעינית, מהסוג שלמזלנו נראה בינתיים רק בקולנוע, כבר אין גרמנים, כנראה, וצריך להאשים מישהו אחר (אם כי תמיד אפשר ליצור גרמנים מהונדסים ולהאשים אותם במשהו). תריסר קופים, למשל, יכולים להיות אליבי משכנע. לפעמים, כשמדובר בקטסטרופות רציניות ביותר, כמו שיר של אפרת מישורי שהוציאו ממנו את כל הפעלים, צריכים השורדים לרדת לשורשי המשבר, ולהציע פתרון אולטימטיבי לחיסול כל הבעיות בחיים, היקום וכל השאר. למשל, "הכל בגלל הרגשות".

כך נפתח 'אקוויליבריום'.

לאחר שהתרחשה מלחמה בה הושמד רוב המין האנושי, החליטו השרידים שעדיף לחיות בלי רגשות, מאשר לרצות להלחם כל הזמן. או לפחות, מישהו החליט בשבילם והם לא התנגדו. כל אזרחי העולם מזריקים לעצמם מדי יום מנה של חומר מדכא רגשות. כל גילוי רגש, ולו מינימלי, הוא פשע שדינו מיתה (מישהו אמר 'החומה'?), וכולם הולכים לעבודה על רקע צורת T גדולה המופיעה בכל בניין וחצי (מישהו אמר 'עולם חדש מופלא'?). מסכים גדולים מציגים את דברו של "האבא", המטיף תעמולה והיסטוריה משופצת לכולם (מישהו אמר '1984'?). "אבא" מסביר שרגשות מובילים לרצונות מתנגשים – קנאה, שנאה, אלימות, ואלה גורמים להרס החברה והעולם.

ובעצם, אפשר להסתדר בלי רגשות – אין מלחמות, אין פשיעה (פרט לפשע הנפוץ למדי של גילוי רגשות), אין אלימות (חוץ מהיחידה המיוחדת למלחמה ברגשות, שמחסלת כל מתנגד), ותוחלת החיים עלתה פלאות.

ג'ון פרסטון (כריסטיאן בייל, בעברו 'אמריקן פסיכו' ובעתידו באטמן), הוא חבר באותה יחידה מיוחדת, אחד מאלה שתפקידם לנסות ולהציל את העולם מהאנשים המסוכנים שמנסים להרגיש בעלות, משיכה, קנאה ושאר מילים שאפשר היה למצוא במילונים הישנים, אילמלא שרפו את כולם (מישהו אמר 'פרנהייט 451'?), כמו גם את כל חפצי האומנות, וכל דבר אחר הקשור לעבר.
פרסטון וחבריו הם "כמרים", אנשים שעברו קורס מיוחד המכשיר אותם להיות מגיני המשטר והאנושות, והם מנסים להתחקות אחרי המחתרת, קבוצה של אנשים שמתוך ידיעה ובכוונה תחילה, מרגישים, ומתנגדים למשטר הנוכחי.

ואז מתחילים כמה דברים להשתבש.
יום אחד פרסטון שובר בטעות, או שלא, את המנה היומית שלו, ומחמיץ את המילוי-מחדש עקב איזה מעשה חבלה. הוא מתחיל להרגיש משהו.
מה קורה כשמי שניצב בחזית המאבק מגלה פתאום בעצמו הזדהות עם האויב? הייתי אומר שעל פי כל היגיון הוא צריך פשוט להזריק לעצמו עוד זריקה, והכל ישוב לתקנו. אבל נראה שההיגיון לא תמיד עובד כשיש רגשות.

'אקוויליבריום' מנסה להיות סרט מתח עם ערך מוסף; כל פיפס בסרט אומר, בעדינות או בבוטות, "יש לנו מה לומר, זה לא סתם סרט". הסרט מנסה לתאר מסר סטנדרטי למדי ("רוח האדם לא נכנעת" או משהו כזה), אבל גם להיות, נראה לי, אמירה על המרחק אליו יכולות כוונות טובות להגיע, ועל חוסר התוחלת בניסיונות למצוא "פתרון" לבעיות הקשות של החיים, היקום וכל השאר.

וזה עובד. הצילום יוצר אווירה דיקטטורית במכוון, והכל נראה קר מאוד, קפוא וחסר רגשות בצורה משכנעת מאוד. המעברים בין אור לצל חדים מאוד, כמעט ואין גווני-ביניים, והכל הוא וריאציה על שחור ואפור, לפעמים קצת לבן. למרות התקציב הזעום יחסית של הסרט (20 מיליון דולר), הסרט נראה טוב מאוד, כאילו הופקד בידי הבמאי תקציב גדול הרבה יותר. הסביבה מעוצבת להפליא, ולא במקרה: כל סגנון הבניה של הבניינים בסרט משדר פונקציונליזם מוחלט, אבל גרנדיוזי. כיוון שמינימליזם הוא דבר יפה, בעיני לפחות, העיר נראית יפה ממש. לא שהייתי מוכן לגור שם.

ויש גם אקשן. הרבה ממנו. המון. ה"כמרים", הלבושים בחליפות עור אחידות לחלוטין (אבל סטייליסטיות), מאומנים בשיטת לחימה שאמורה לאפשר להם להתחמק מכדורים – ועוד בלי זמן קליע – בעזרת חישוב מתמטי מסובך שמאפשר להם לדעת איך בני אדם מגיבים ולאן הם יורים. זה נשמע שטותי, ולדעתי זה באמת רעיון שטותי, אבל זה נראה נהדר. יש הרבה קרבות, וגם בלי להשתמש במיליוני מצלמות שמצריכות אחר כך יותר מדי שעות של עריכת מחשב, כוריאוגרפית הלחימה בסרט מרשימה ביותר, ונראית גם די משכנעת; הכמרים נלחמים נגד המוני מורדים, מבזיקים כהרף עין ממקום למקום, יורים כמו כל סיירת מטכ"ל ביחד, וגם אם אין להם רובה ביד, הם מסוגלים לשלוף הרבה טריקים קטלניים מאמתחתם, מהר, חזק ובאופן אלגנטי. בקיצור, אפילו אם שוכרים את הסרט רק בשביל הקרבות – זו עסקה טובה.

הסרט מותח בהחלט. אמנם לא רעדתי בכיסא, אבל מראה החברה הדיקטטורית הזו מטיל אימה, וכמה קטעים בהחלט מעבירי צמרמורת, ולא בהכרח בגלל אלימות גלויה (שלא חסרה בסרט). עוד ייאמר לזכותו של הסרט, שהוא מתחמק מהפתרון הקל. ציפיתי לסיפור אהבה ולמסר בסגנון "האהבה מנצחת את הכל", ולא קיבלתי. שום זוג לא עומד בסוף הסרט על רקע שקיעה או פיצוץ ומחזיק ידיים.

אבל, בגלל שלסרט יש אמירה – הוא גם נופל. כי עם כל הכבוד לסצינות האקשן המרשימות, יש יותר מדי חורים בעלילה, ופה ושם גם זלזול בצופה. למשל, גילויי שאפתנות ורוגז אצל אנשים חסרי רגשות, או ה"כמרים", המאומנים לזהות "מרגישים" מקילומטרים, אבל אינם מבחינים בפרסטון שנמצא בקרבם, ולמרות שהוא כבר "מרגיש", הוא ממשיך בעבודתו כאילו כלום.
כמו כן, כנראה קשה מדי לשחקן לא להפגין רגשות כלל – יותר מדי פעמים נראה שלגיבורי הסרט ישנו איזה רגש (חבל שלא לקחו לתפקיד הראשי את קיאנו ריבס. הוא בטח היה מצליח). רק מתיו הארבור המגלם את רובי, בנו הקטן של פרסטון וילד טוטליטרי אידיאלי, מצליח בזה בצורה מעוררת הערצה: הוא מתנהג לגמרי כמו מפלצת חסרת רגשות ואכפתיות.

ובדיוק מהצד השני, בולט משחקה של אמילי ווטסון, בתפקיד פושעת-רגש. היא אמורה להפגין רגשות, וזה גם מה שהיא עושה, אבל בעדינות ובלי דרמטיזציה מיותרת. לשבחה ייאמר שהיא אמינה כאדם שגילה את הרגש בגיל מבוגר, בעולם עוין וחסר רגשות, ואינו יודע בדיוק מה עושים עם זה.

לקראת הסוף האקשן משתלט שוב על הסרט, על חשבון כל אמירה שהיא, עד כי נקווים מספיק חורי היגיון כדי למלא מטרת מטווח בקורס צלפים. וזה מאכזב, כי אם בחלק הראשון הסרט עניין מעבר לרמת ה"מי ימות בסוף", הרי שלקראת הסוף הוא מידרדר ל"הבה נראה כמה אפקטים וקרבות אפשר לעשות בלי שיוצרי 'מטריקס' יתבעו אותנו על הפרת זכויות יוצרים".

למרות הכל, שווה לראות את הסרט בגלל החלק הראשון וההצגה המרשימה של עולם אחיד וטוטליטרי, וגם בגלל שגם כאשר הסרט מידרדר – הוא סרט אקשן לא רע בכלל. האכזבה שלי נובעת מהציפיות הגבוהות מדי שבנה החלק הראשון, בעוד שאי שם בהמשכו, מופיעה כנראה שקופית סמויה של "רבותי, הפעילו אידיוטומטיכם". רק שאי אפשר לעשות את זה, כי בעולם העתידי שרפו גם את כל האידיוטומטים.

תגיות: