אני, אתה והוא

מאת
רוברטס
– פורסם ב 24 בספטמבר 2006Posted in: ביקורות

במקור: You, Me and Dupree
במאי: אנתוני וג'ו רוסו
תסריט: מייק לסיור
שחקנים: מאט דילון, אוון ווילסון, קייט האדסון, מייקל דגלאס

אם תספרו לילדים שלכם שפעם היו קומדיות בלי אוון ווילסון, הם לא יאמינו לכם. "כן, בטח", הם יגידו. "תיכף גם תנסו להגיד לי שבן אפלק זכה בפרס השחקן הטוב ביותר מתישהו". הו, תמימות קדושה. אבל מי אנחנו שנתלונן על השכיחות הווילסונית בקומדיות? אנחנו רק מנסים להתרגל להשתלטות שלו ושל אחיו על מסכי הקולנוע. קארל ומולי פיטרסון צריכים להתמודד עם הפלישה שלו לביתם ולחייהם.

החיים מחייכים אל קארל (מאט דילון, 'התרסקות'): הוא מתחתן עם בחירת ליבו, בחורה מקסימה בשם מולי (קייט הדסון, 'כמעט מפורסמים'), העובדת כמורה; יש לו גם משרה מבטיחה אצל אביה המיליונר (מייקל דגלאס בשפל חדש) כיזם פרוייקטי נדל"ן. בכלל, קארל ומולי חיים את החלום האמריקאי, עם רכב 4×4, בית גדול צמוד קרקע, עתיד כלכלי יציב ואינשאללה גם ילדים בעתיד הלא רחוק.

אותם חיים בדיוק כלל אינם מחייכים אל דופרי, חברו הטוב של קארל. לא רק שהוא נראה כמו אוון ווילסון, שזה כבר מעצבן, גם דפקו אותו עם שם משפחה מוזר ועם שם פרטי שאף אחד לא זוכר מהו. וכאילו כל זה לא גרוע מספיק, פיטרו אותו מהעבודה וזרקו אותו מהדירה בדיוק בשבוע שבו קארל ומולי חזרו מירח הדבש. אבל לא אדם כדופרי יאמר נואש – חמוש באופטימיות אין קץ, בחוסר מודעות מינימלית לכללי ההתנהגות בחברה ובראש של מוס, הוא מתנחל בשמחה בבית הזוג הצעיר.

את ההמשך אתם יכולים לנחש בעצמכם: דופרי יפריע למולי וקארל בכל מקום אפשרי, יעשה את כל הדברים הכי מעצבנים ויגרום להם, באיחור תמוה, להבין שזה לא יכול להימשך ככה. אין כאן שום דבר בלתי צפוי: דופרי קוטע לזוג רגע אינטימי, מסריח להם את השירותים, מחלל את מתנות החתונה שלהם, וכן הלאה. אני יכול להעלות לנגד עיני את תהליך יצירת הסרט: התסריטאים ישבו וחשבו על כל הסיטואציות המביכות שיכולות להיווצר בתנאים כאלה. ככל הנראה, בשלב הזה דחקו מפיקי הסרט (שווילסון הוא אחד מהם) להתחיל את הצילומים, וכל הסצינות הכתובות הוסרטו. אחרי עריכה ראשונית, ניגש כנראה עוזר הפקה מפוחד לאחד המפיקים, ובישר לו בחשש שיש בעיה: אורכו של הסרט הוא רק 45 דקות. בשלב הזה צעקות נישאו בחלל האויר, אגרופים הוטחו בשולחנות, סיגרים מעושנים למחצה כובו במאפרות עולות על גדותיהן, והתסריטאים נשלחו כדי לאלתר המשך מבולבל וסוף מספק לסרט.

אין באמור לעיל כדי להגיד שהחצי הראשון של הסרט הוא טוב; הוא לא טוב. הוא צפוי, מעצבן ולא ממש מצחיק. אבל לפחות אפשר לזקוף לזכותו איזושהי אחידות רעיונית מוצקה. החצי הראשון של הסרט יודע טוב מאוד מה הוא: הוא קומדיה, וככה הוא גם מתנהג. החצי השני, לעומת זאת, נעשה כנראה מתוך ניסיון לסבך קצת את העלילה, וזה באמת מה שקורה בו. חייבים להודות שהוא הרבה פחות צפוי מהראשון, אבל הוא גם הרבה פחות סגור על עצמו וגולש מדי פעם למחוזות לא לו. הוא כולל כמה התרחשויות דרמטיות המרוככות על ידי בדיחות לא מצחיקות, וסצינת מרדף הזויה ובעלת צידוק עלילתי קלוש, שמחזירה את הסרט לחיקה המודאג של הקומדיה.

אותה קומדיה כוללת בעיקר בדיחות סלפסטיק, המשתרעות על המנעד הרחב שבין "איש עם אופניים נכנס באוטו" ו"אופניים נכנסים באיש". שאר הבדיחות מתבססות בדרך כלל על אישיותו הקיצונית והמלבבת של דופרי, מה שהוא בוודאי היה מכנה ה"דופריות" שלו – כלומר מה שעושה אותו מי שהוא. דופרי ספונטני, נאמן, ילדותי ורגיש; השילוב של ההתעלמות שלו ממוסכמות חברתיות והיכולת שלו לתקשר עם הזולת מרשים עד לא אמין, מה שאולי נובע מההדבקה המלאכותית מעט בין שני חלקי הסרט. משום שכמעט כל הניסיונות להומור בסרט נובעים מדמותו של דופרי, הסרט כולו נשען למעשה על כתפיו הצנומות של ווילסון. מי שאוהב את השטיקים שלו, יאהב את הסרט, וסביר להניח שמי שלא – לא. בעיני הוא שחקן חביב עם איכויות קומיות לא רעות, אבל להחזיק סרט שלם זו עדיין משימה קצת גדולה עליו.

ממש כמו מזג האויר או התרבות פרשיות השחיתות במדינה, גם מדיניות הליהוק ההוליוודית אינה בשליטתנו. כיוון שכך, סביר להניח שנמשיך לראות את אוון ווילסון ממלא את מסכי הקולנוע שלנו. בשם אלה שלא כל כך אוהבים אותו, אני מקווה שהתפקיד שלו בסרטיו הבאים יצטמצם ויתאים למימדיו האמיתיים כשחקן. מצד שני, תמיד אפשר יהיה להתנחם בזה שהוא לא גר אצלנו בבית.

תגיות: