אי שם באפריקה

מאת
אליק
– פורסם ב 29 ביוני 2003Posted in: ביקורות

במקור: Nirgendwo in Afrika
תסריט ובימוי: קרוליין לינק
על פי ספרה של סטנפי צווייג
שחקנים: ג'וליאנה קוהלר,
מראב נינידז, מאתיאס האביך,
קרולין אקרטז, ליאה קורקה

בדיחה יהודית עתיקה יותר משמעון פרס, מספרת על שלושה מהגרים יהודים שנפגשים בנמל בהמבורג. כדרכן של בדיחות, ואולי כדרכם של יהודים, הם מתחילים לשוחח. "מניין יהודי?" (ביידיש זה נשמע יותר טוב, אני מוכן להישבע), "לאן הולך יהודי?"
הראשון עונה שהוא מפליג לחפש את עתידו באמריקה, השני נוסע דווקא לפלשתינה. היהודי השלישי אומר שהוא החליט להגר לג'ונגלים של קניה.
"געוואלד, קניה?!" נדהמים השניים, "כל-כך רחוק?!"
"רחוק?" הוא שואל ביובש, "רחוק מאיפה?"

(בנקודה הזאת מן הסתם גיליתם את הדבר החשוב ביותר שיש לדעת על בדיחות יהודיות: הן לא מצחיקות. לרוב הן גם חסרות פואנטה באופן משווע, מדכאות, ומריחות כמו טשולנט שעבר עליו הפסח. העניין הוא, שכשתבואו אליי בטענות, אני אוכל להיאנח בפולניות ולומר "נו, ביידיש זה נשמע יותר טוב", כשאני בעצם מתכוון להגיד: א. הא, אני יודע משהו שאתם לא, ו-ב. הולך ופוחת הדור. זאת בדיוק המטרה של כל מי שמספר בדיחות יהודיות עתיקות. זה, ולהשתלט על העולם, כמובן).

השנה היא 1938, המקום הוא קניה, וחם. חם מאוד. וולטר רדליך מתהפך במיטה שלו, כשהוא קודח מחום: מלריה. הוא לא מוכן לבלוע את תרופות הכינין שלו. בשלב הזה אתם עדיין לא יודעים שהוא עורך-דין, שהוא גרמני, ושהוא מעריץ גדול של היינה. אתם גם לא יודעים שהוא יהודי, ושרק בגלל זה הוא ברח מגרמניה, וחי בקניה בתור שומר של איזו חווה בריטית. כל מה שאתם יודעים כרגע זה שהוא חולה מאוד, ושמאוד חם.

יורד שלג בברסלאו, גרמניה, ולכן גם קר שם מאוד. ילד מה'היטלר-יוגנד' מפיל את יטל רדליך ואת רגינה בתה לשלג. יטל קמה לאט. בערב היא תקבל מכתב מוולטר, שאומר לה לצאת מיד לקניה: "אל תביאי איתך שמלות ערב, לא יהיה לך מה לעשות איתן פה. מה שאנחנו באמת צריכים זה מקרר, אם אין לך מקום בשבילו – תוותרי על סרוויס החרסינה. גם הוא לא יביא שום תועלת".
יטל, כמו כל בחורה סבירה, מוותרת מראש על המקרר, אבל קונה בכספה האחרון שמלת ערב מהממת. אם וולטר היה מת, כמו שסבתי נוהגת לומר, הוא היה מתהפך בקברו. אבל הוא לא מת, ואנחנו נשארים לתהות עד סוף הסרט מי משניהם צודק יותר: השמלה או המקרר.

באמצע הג'ונגל, מנסה יטל לבנות מחדש את ברלין (זה לא קל, בעיקר בהתחשב בעובדה שגם העיר המקורית לא יצאה מי-יודע-מה). הרדיו הישן מכוון על התחנה הנאצית ומשדר את הנאומים של היטלר ("לא האמנתי שאי פעם אשמח כל כך לשמוע את הקול שלו", אומרת יטל). ארוחות הערב מוגשות באמצע שום-מקום, על שולחן ערוך ובצלחות חרסינה ("סאהאני" מתרגם אואוור, הטבח הקנייתי. "בשביל לדבר אליי, אתה חייב לדבר גרמנית", חותכת אותו יטל). יטל מקפידה על מקלחות יומיות לרגינה, ותוך כדי היא מעירה, למרבה האירוניה, "ילדים שחורים הם לא כמו ילדים לבנים. אל תתקרבי אליהם יותר מידי, כדי שלא יעבירו לך מחלות".

הכוכבת האמיתי של הסרט היא רגינה (ליאה קורקה בתור הילדה הקטנה, במשחק אדיר ושובה לב). הסרט, אגב, מבוסס על הביוגרפיה של סטפני צווייג, אותה ילדה קטנה. דרך עיניים של ילדה בת חמש, שרואה כמעט הכל ומבינה לא פחות מזה, אנחנו מגלים את אפריקה: רגינה מערבבת סיפורי אגדות אירופיים עם הרוחות המגינות של זקני השבט, וילדי השבט מלמדים אותה מהי הדרך הטובה ביותר לחמם את הרגליים אחרי הגשם (לשחק עם חרא של פרות, ללא כל ספק). היא הופכת לחברה הטובה ביותר של אואוור הטבח, ויחד איתו מאמצת כלב ("נקרא לו רומלר, על-שם יו"ר האס-אס בברסלאו", מציע וולטר, "וככה נוכל כל הזמן לקרוא לו: 'רומלר, כלב מלוכלך!"').

העלילה, כמו פולנייה אמיתית, לא נחה לרגע: מלחמת העולם השנייה פורצת, ובקולוניה הבריטית, הרדליכים נחשבים גרמנים, מגורשים מהחווה ונלקחים למחנה מעצר. הם ממשיכים ומתגלגלים מכאן בכל מיני מקומות, כשהדי מלחמת העולם השניה נשמעים מרחוק (ואנחנו, בקהל, כל הזמן יודעים הרבה יותר מהם). הם כל הזמן חייבים לחזור ולשאול את עצמם מי הם באמת – הם כבר לא יכולים להיות גרמנים, הם לא יודעים מה זה להיות יהודים, והם אף פעם לא יוכלו להיות קנייתים אמיתיים או בריטים (למה, בשם המלכה, שמישהו ירצה להיות בריטי?).

ועם כל הרצון לנקודת איזון כלשהי, אין ביכולתי אלא להמשיך ולשבח את הסרט, שרוב הדמויות בו עמוקות ומעניינות: המשחק היה אמין עד דמעות ומוצלח (אפילו שליאה קורקה כמעט והאפילה על כל השאר), הצילום היה מהמם וגרם לקניה להיראות הרבה יותר טוב מאשר במציאות, ופס הקול התעלה על עצמו עם שילוב ייחודי בין מוזיקה אפריקאית למוזיקה מערבית, כולל שיר נושא מהמוצלחים ששמעתי בסרט. וכל זה, מבלי להתרברב ומבלי להסתיר את העיקר: סיפור של משפחה אחת, בודדה ונטולת זהות, בסערה הגדולה ביותר בהיסטוריה.

וזה מה שבאמת עושה את הסרט: היכולת לתפור, בצורה כל-כך שבירה ורועדת, את כל החלקים האלה לסיפור אחד, לאותם חיים. שמלת הערב המפוארת שבאה במקום המקרר; הריקודים האירופאיים לצלילי רדיו-גרמניה בבקתת עץ באמצע הג'ונגל; הקידוש, האלה של שבט הפוטוק והתפילה הנוצרית שליהודים אסור להשתתף בה (בבית הספר בניירובי); האהבה, הכעס, הפחד. האירוניה הזאת, שמתחבאת בכל מקום עד שאי אפשר שלא לשים אליה לב.

והקסם הזה הוא, כמו בכל בדיחה יהודית, גם מצחיק וגם עצוב, אבל בעיקר – מאוד אמיתי.

תגיות: