במקור: A Good Woman
במאי: מייק בארקר
תסריט: הווארד הימלסטיין
על פי מחזה מאת אוסקר וויילד
שחקנים: סקרלט ג'והנסון, הלן האנט, סטיבן מור, מארק אומברס, טום ווילקינסון
שנות ה-30 לא היו קלות לאשה מופקרת בניו-יורק, ומרת ארלין היתה, ללא צל של ספק, אשה מופקרת.
משאביה הלכו והתדלדלו, והמוניטין שלה הפך גרוע יותר ויותר. מחזריה סגרו בפניה את דלתותיהם, ומה שגרוע בהרבה – את פנקסי הצ'קים שלהם. אך מרת ארלין, למרות שכבר חצתה את קו גיל ה-40, ידעה שכוחה עדיין במותניה, והחליטה שבעונה זו של השנה הכסף הגדול, בכל מקרה, נמצא בחו"ל. אם לדייק, באיטליה. אם להיות ממש מדויק, ברצועת החוף של אמלפי. ואם נרצה להתמקד עוד יותר – במכנסיו של לורד וינדרמר (כיס ימני, פנקס מחופה עור).
אלא מאי? לורד וינדרמר התחתן לא מזמן, וליידי וינדרמר החדשה מאוהבת בו עד מעל לראש, וגם נראית כמו סקרלט ג'והנסון. ובכל זאת, כהרף מחשוף, מרת ארלין מצליחה למשוך את תשומת לבו (ואת ידו החותמת) של לורד וינדרמר, והופכת לשיחת היום בקרב האליטה הנופשת והמשועממת באמלפי. כולם מדברים עליה ועל נוכחותו החשודה של הלורד בחדריה הרוזנת לוקינו חובבת הכלבים והמשקפות מלחששת באוזנה של ליידי פלימדל, שמקמטת את שפתיה הצרות בחוסר שביעות-רצון בעודה מעבירה את החדשות לססיל, שמצחקק בעודו מעדכן את דמבי, שממהר להעביר את הרכילות העסיסית לידידיו מהמועדון, לורד דרלינגטון וטאפי. אלא שללורד דרלינגטון, שגם הוא שובב לא קטן, ישנן תוכניות משלו בקשר לליידי וינדרמר התמימה והנאווה, ואילו טאפי – שכמו דמבי, ולהפתעתי המוחלטת בהתחשב בשמות שניהם, הוא עשיר, מכובד, ועבר את גיל 8 – סבור שמרת ארלין מעניינת מספיק בפני עצמה. העניינים תופסים תאוצה עת מגיעה מסיבת יום ההולדת של ליידי וינדרמר, בה כולם נתקלים בכולם, מאשימים את כולם, מרכלים על כולם, מתחמקים מכולם, עד הסוף המפתיע.
'אשה טובה' הוא עיבוד של מחזה של אוסקר ויילד בשם 'המניפה של ליידי וינדרמיר' , אך מסוף המאה ה-19 העלילה הועתקה לשנות ה-30 של המאה ה-20, ומאנגליה היא הועתקה לחופי איטליה. שתי ההחלטות האלו לא מנומקות בסרט, אבל לשתיהן אין לי התנגדות עקרונית: הבגדים נראים טוב יותר, המכוניות משעשעות יותר, ובעיקר העיירות האיטלקיות יפות בהרבה מכל אחוזה אנגלית שהיא. אלא שאיכשהו, אמלפי ופוזיטנו, שתיים מהעיירות היפות בעולם, מצליחות לצאת בעיקר אפרוריות ומלוכלכות מהצילום בסרט (אולי כי הוא צולם במהלך חודש נובמבר), וזה די סמלי לסרט כולו. למרות נוכחות של צוות שחקנים מוכשר למדי למשל טום וילקינסון הנהדר בתפקיד טאפי כמעט אף אחת מהדמויות לא מקבלת מספיק זמן מסך להפוך למעניינת. כל הזמן התבלבלתי בין טאפי לדמבי, דמותו של ססיל לא תרמה כלום לעלילה, וקשה להבין למה דרלינגטון חושק כל-כך בליידי וינדרמר, שאיתה הוא החליף בדיוק משפט וחצי. משפטים שנונים וארסייםנזרקים על ימין ועל שמאל, אבל היעדר מוחלט של חוש תזמון תסריטאי נוטל מהם את עוקצם, והופך אותם לחלולים במקרה הטוב, ונשכחים במקרה הרע. המחזה המקורי מתרחש בתוך 24 שעות, אך כאן מסגרת הזמן נמתחת על פני תקופה לא ברורה, מה שמקהה את המתח במקום לבנות אותו.
בקיצור, 'אשה טובה' סובל ממחסור בכשרון או ממחסור במזל – הכל נראה בסדר על הנייר, בפועל העסק לא דופק. בעיה גדולה יותר היא שהסרט מבוסס על אחד היוצרים הארסיים, השנונים, שונאי-האדם-אך-המבריקים ביותר, אוסקר ויילד. למה זאת בעיה? כי הסרט הוא בעל מסר צפוי, הוליוודי, שבלוני ואוהב-אדם. לא פלא שהמשפטים השנונים כבר לא שנונים כל-כך – כל ההקשר נעלם. הדמות היחידה בסרט שמשדרת ציניות מיזנטרופית בצורה ראויה היא זו של לורד דרלינגטון (סטיבן מור), ובתמורה, הבמאי מעלים אותו כמעט לחלוטין מהחצי השני של הסרט.
כל זה היה יכול להיות נסלח, אלמלא בתפקידים המרכזיים ניצבות סקרלט ג'והנסון והלן האנט. סקרלט, כך הולך ומתברר, מסוגלת לספק את שילובי ההבעות הבאים: א) תמימה ועליזה, ב) תמימה ומופתעת, ג) תמימה ומפתה. בסרט הזה היא מגבירה את הווליום בהבעת ה'תמימה' שלה, ומגיעה כל הדרך ל'טיפשה', אבל חוץ מזה אין שום חידוש. אבל היא, לפחות, משכנעת. המשך הליהוק של הלן האנט בסרטים, לעומת זאת, היא אחת התעלומות הגדולות של הוליווד בשנים האחרונות – היא פשוט לא יודעת לשחק בגרוש. היא אמורה לשחק דמות מפתה, מבריקה, עצמאית וסקסית, אבל הסיבה היחידה שהגברים בסרט מסובבים אחריה את ראשיהם היא שהבמאי אמר להם לעשות את זה. אין לה ולו טיפה של קסם אישי, וכל העסק לא אמין בצורה מעוררת השתאות.
בשם המקורי של המחזה יש משחק מילים על המשמעות הכפולה של המילה Fan: מעריץ, אבל גם מניפה. ואכן, ברגע המכריע במחזה (כמו גם בסרט) ממלאת מניפה תפקיד חשוב. אבל לסרט קראו 'אשה טובה', שם שאם יש בו משחק מלים, הוא לא מוצלח במיוחד. וזאת, בדיוק, הבעיה של הסרט: הוא לא מוצלח במיוחד. הדבר היחיד המרשים בו הוא שיוצרי הסרט הצליחו להפוך את אוסקר ויילד ללא שנון, ואת אמלפי ללא יפה. בשביל הישג כזה אפשר להסתפק בהקרנה באחד מערוצי הסרטים ביום שבת משעמם במיוחד – אין סיבה לצאת מהבית.
כואב הלב.
נראה לי שאני אלך לקרוא הנסיך המאושר, כדי שתהיה לי סיבה טובה למרר בבכי.
(אה, וניטפוק לסיום: חסרה ר' בתקציר הביקורת בעמוד הראשי. סתם לידיעתכם)
רק אל תקראי את הדייג ונשמתו.
זה כבר ממש גורם לדיכאון קליני.
הזמיר והשושנה.
זה הסיפור שלי. למרות שגם הנסיך המאושר עצמו יכול לשמש אותי בשעת חירום.
אני הולך על 'הידיד הנאמן'
כל כך אמיתי.
למרות שגם 'הזמיר והשושן' אהוב עלי במיוחד.
מוות לסטודנטים!
משום מה
על אף שעל פניו "הזמיר והשושנה", "הנסיך המאושר" או אפילו
"הילד-הכוכב" עצובים יותר, אותי תמיד הכי מדכא "יום ההולדת של האינפאנטה".
>סניף<
כן, גם זה די נוראי
במיוחד המסקנה של האינפנטה בסוף (משפט הסיום שלה).
יום ההולדת של האינפנטה הוא נוראי מדי.
בעוד הזמיר והשושנה והנסיך המאושר הם מדכאים-רומנטיים, הקרבה עצמית וכו', האינפנטה הוא מדכא בסגנון כל-בני-האדם-מגעילים-וצריכים-למות, שזה מצב רוח שאני עוד פחות אוהבת…
התחלתי לראות את הסרט.
נכנעתי אחרי, חצי שעה?
זה פשוט היה נורא. השחקניות (והשחקנים) מדקלמות את השורות שלהן בשעמום, כל אחת מחכה לתורה, בעוד השניה מדברת. הייתי בטוח שלבמאי יש רקע בבימוי תאטרוני (כמו דיויד מאמט, נניח), אבל בדיקה זריזה העלתה שלא כך. כנראה הוא סתם במאי מחורבן.
כל כך נורא?
אני דווקא לא סבלתי. בתור בור ועם הארץ שבשבילו אוסקר זה איש קטן מצופה זהב, נהניתי מאוד מהשנינויות, ורק בדיעבד קראתי שהן קובצו מכל כתבי וויילד ורק חלק קטן מהן לקוחות מהמחזה המקורי. גם השחקניות לא עיצבנו אותי יותר מדי. כנראה שאי התמצאות במקור הכרחית להנאה מהסרט (רון, הרמיוני, שורה וכל זה).
די נורא
באופן מפתיע, יצא לי לראות את המחזה המקורי. דווקא לא המבריק ביותר של ווילד, אבל עם רגעי אור (או שמא חושך מרושע) מצוינים. אלו פשוט נמוגו מהסרט.
אגב, מה שהטריד אותי אפילו יותר הוא שהתמזל מזלי להיות ברצועת החוף של אמלפי, והיא באמת ובתמים מדהימה. ניחא שהעבירו את הסרט לשם בלי שום תירוץ, אבל להצליח לגרום לפוזיטנו להיראות כמו גרסה מוזנחת של יפו זה פשוט מעורר השתאות.
אני מתקומם
על הערותיו הארסיות של אדם קלין אורון נגד הלן האנט. אין לה קסם אישי? את הסרט הזה לא ראיתי, ויכול להיות שכאן היא מפשלת, אבל בדרך כלל היא אחת השחקניות עם הכי הרבה קסם אישי בסביבה. זה נכון שהיא לא שחקנית גדולה, ושיש לה כמה הבעות שחוזרות על עצמן, אבל היא שחקנית שמאירה את המסך בכל פעם שהיא נמצאת עליו, ואין לי מושג איך היא עושה את זה. מישהו אמר קסם אישי? "טוויסטר", למשל, היה יכול להיות סתם עוד סרט אסונות הוליוודי סתמי, אבל הוא הפך להיות סרט הרבה יותר כיפי ומשובב רק בגלל שהלן האנט משתתפת בו. ואני לא מדבר בכלל על "הכי טוב שיש".
כן, רק שטוויסטר חרא סרט.
אני מסכים לגבי ''הכי טוב שיש''
עדיף באמת שהוא לא יוזכר. בשום מקום, אם אפשר.
מה לגבי סקר ''תחרות החולצה הרטובה''?
אם ככה- אני לא אכנע ללחץ חברתי - לא אלך לסרט הזה!
אמרתי לחברות שלי שהסרט הזה לא נשמע לי משו ואם כבר אני אקשיב להם ויבוא איתם זה בגלל השנינות של אוסקר ויילד, אבל לפי מה שכתוב כאן.. כנראה שגם זה לא עוזר..
זה צ'רצ'יל שאתה מצטט, או שפספסתי משהו, וזה גם מופיע באיזה סרט?
אפרופו צ'רצ'יל,
המלצתי כבר על "צ'רצ'יל, שנות הוליווד"? קומדיה חביבה בהחלט. הסטוריה אלטרנטיבית, משהו. באמת מעניין שאין עוד סרטים בז'אנר הזה.
http://www.rottentomatoes.com/m/churchill_the_hollywood_years/
כן, חבל
אני באמת לא יכול לחשוב על סרטי היסטוריה חלופית, אולי חוץ מ-"1984". אבל 1984 מתמקד בדיסאוטופיה וביקורת על טוטליטריות/קומוניזם, וההיסטוריה החלופית היא בעיקר אמצעי להעביר את זה.
בסרטים הנושא הזה בדרך כלל מופיע במסגרת מד"ב, באחת משתי דרכים: מסע בזמן שבאמצעותו משתנית ההיסטוריה של העולם בהווה על ידי שינוי אירוע בעבר; או, וזה באמת קורה בכמות עצומה של סרטי מד"ב, ההיסטוריה החלופית מתחילה בהווה שלנו (כלומר של זמן עשיית הסרט), והיא הרקע לעתיד הבדיוני. אבל בשני המקרים ההיסטוריה החלופית היא לא התקופה "הנורמלית" שבה הכול מתרחש.
לא יודע, אולי יוצרי סרטים חושבים שלצופים אין את הידע הבסיסי שנדרש כדי להבין שמדובר במציאות היסטורית אלטרנטיבית, וליהנות מההבדלים הדקים בינה ובין העבר האמיתי. אולי הם חושבים שאנשים פשוט יתבלבלו מזה.
גם 1984 זה לא היסטוריה חלופית:
כשאורוול כתב את הספר, 1984 היתה בעתיד.
נכון, אבל כשעשו את *הסרט*, ב-1984, זו כבר היתה היסטוריה חלופית
כי אז כבר היה ברור שלא רק שהעולם לא מחולק לשלוש מעצמות טוטליטריות, גם אין הרבה סיכויים שזה יקרה בעתיד הקרוב.
מממ. לפי השיטה שלך,
כל סיפורי המדע הבדיוני מהסיקסטיז על מכוניות מרחפות בשנות האלפיים הופכים היום להיסטוריה חלופית. מעניין, אבל… לא. הז'אנר "נמדד" בנקודה שבה היצירה נכתבה, לא היום, אחרת אין לקטגוריות האלה שום משמעות.
אם עושים סרט על פי ספר,
מספיק זמן אחרי שהספר נכתב, הסרט יכול להיות בעל משמעויות שונות או נוספות מאשר הספר. יותר מזה, גם הספר עצמו יכול לקבל משמעויות נוספות עם הזמן.
עבור מי שחי ב-1948, הספר היה *רק* ספר עתידני. עבור מי שחי היום, הספר וגם הסרט, בו-זמנית:
1. עתידניים, במובן זה שהם מתארים עולם שלא התקיים, אבל עשוי להתקיים, על סמך מרכיבים בעולם שלנו;
2. משרטטים מציאות היסטורית חלופית, שבה 3 משטרים טוטליטריים שולטים בעולם, כבר משנות החמישים של המאה העשרים.
יש
דווקא זכור לי סרט בו מציגים את ארצות הברית של ימינו אחרי שבמלחמת העולם השניה גרמניה ניצחה. לא ראיתי אותו אף פעם אבל אני זוכר שהוא שודר בערוצי הסרטים. לא הצלחתי למצוא אותו בימד"ב.
חיפוש אחר העלה את הסרט הבא:
http://www.imdb.com/title/tt0055024/
למיטב זכרוני זה לא זה.
בכל מקרה, בקצב הנכחי של הסרטת פיליפ ק. דיק זה רק עניין של זמן עד ש-"The Man in the High Castle" יהפוך לסרט.
כן, וגם הספר שנכתב לזכרו של פיליפ ק. דיק,
"פיליפ ק. דיק מת, כמה נורא", הוא ספר עתידני… (ודי טוב).
ספרים טובים יש, אבל משום מה נראה לי שנוטים יותר לעבד אותם לטלוויזיה. למשל, "ארץ אבות" של רוברט האריס מתאים לסרט קולנוע, אבל נדמה לי שעשו ממנו דוקא מיני סדרה.
סרט טלוויזיה. לא-משהו עד גרוע.
בשביל מה יש אחים?
'האחים גרים- למבוגרים בלבד'. היסטוריה אלטרנטיבית בכל המובנים האפשריים. אפילו אחת מוצלחת יותר מ"צ'רצ'יל- שנות הוליווד" ולו מהסיבה הפשוטה שנב קמפבל לא מופיעה בו.
מופיע ב-Galaxy Quest
זה המשפט הקבוע של הקפטן (למרות שהסדר הפוך).
דווקא הלן האנט שחקנית מעולה
פשוט הליהוק שלה לא התאים לסרט הספציפי הזה..האנט יותר מתאימה לקומדיות או סדרות טלוויזיה סיטקום כאלה .. היא לא עם תדמית ולוק סקסי או מפתה..יש לה לוק ציני וחכם ועוקצני…היא יפה אבל לא סקסית במיוחד ..מישהי שהייתה מתאימה לתפקיד "מרת ארלין" זאת שחקנית כמו שרון סטון או מישל פייפר..או אפילו סיגורני וויבר אם תלכו רחוק…אבל ממש לא הלן האנט…התפקיד הכי מושלם בשביל האנט הוא ב"הכי טוב שיש"…