אישה טובה

מאת
אדם קלין אורון
– פורסם ב 16 באוקטובר 2005Posted in: ביקורות

במקור: A Good Woman
במאי: מייק בארקר
תסריט: הווארד הימלסטיין
על פי מחזה מאת אוסקר וויילד
שחקנים: סקרלט ג'והנסון, הלן האנט, סטיבן מור, מארק אומברס, טום ווילקינסון

שנות ה-30 לא היו קלות לאשה מופקרת בניו-יורק, ומרת ארלין היתה, ללא צל של ספק, אשה מופקרת.

משאביה הלכו והתדלדלו, והמוניטין שלה הפך גרוע יותר ויותר. מחזריה סגרו בפניה את דלתותיהם, ומה שגרוע בהרבה – את פנקסי הצ'קים שלהם. אך מרת ארלין, למרות שכבר חצתה את קו גיל ה-40, ידעה שכוחה עדיין במותניה, והחליטה שבעונה זו של השנה הכסף הגדול, בכל מקרה, נמצא בחו"ל. אם לדייק, באיטליה. אם להיות ממש מדויק, ברצועת החוף של אמלפי. ואם נרצה להתמקד עוד יותר – במכנסיו של לורד וינדרמר (כיס ימני, פנקס מחופה עור).

אלא מאי? לורד וינדרמר התחתן לא מזמן, וליידי וינדרמר החדשה מאוהבת בו עד מעל לראש, וגם נראית כמו סקרלט ג'והנסון. ובכל זאת, כהרף מחשוף, מרת ארלין מצליחה למשוך את תשומת לבו (ואת ידו החותמת) של לורד וינדרמר, והופכת לשיחת היום בקרב האליטה הנופשת והמשועממת באמלפי. כולם מדברים עליה ועל נוכחותו החשודה של הלורד בחדריה – הרוזנת לוקינו חובבת הכלבים והמשקפות מלחששת באוזנה של ליידי פלימדל, שמקמטת את שפתיה הצרות בחוסר שביעות-רצון בעודה מעבירה את החדשות לססיל, שמצחקק בעודו מעדכן את דמבי, שממהר להעביר את הרכילות העסיסית לידידיו מהמועדון, לורד דרלינגטון וטאפי. אלא שללורד דרלינגטון, שגם הוא שובב לא קטן, ישנן תוכניות משלו בקשר לליידי וינדרמר התמימה והנאווה, ואילו טאפי – שכמו דמבי, ולהפתעתי המוחלטת בהתחשב בשמות שניהם, הוא עשיר, מכובד, ועבר את גיל 8 – סבור שמרת ארלין מעניינת מספיק בפני עצמה. העניינים תופסים תאוצה עת מגיעה מסיבת יום ההולדת של ליידי וינדרמר, בה כולם נתקלים בכולם, מאשימים את כולם, מרכלים על כולם, מתחמקים מכולם, עד הסוף המפתיע.

'אשה טובה' הוא עיבוד של מחזה של אוסקר ויילד בשם 'המניפה של ליידי וינדרמיר' , אך מסוף המאה ה-19 העלילה הועתקה לשנות ה-30 של המאה ה-20, ומאנגליה היא הועתקה לחופי איטליה. שתי ההחלטות האלו לא מנומקות בסרט, אבל לשתיהן אין לי התנגדות עקרונית: הבגדים נראים טוב יותר, המכוניות משעשעות יותר, ובעיקר העיירות האיטלקיות יפות בהרבה מכל אחוזה אנגלית שהיא. אלא שאיכשהו, אמלפי ופוזיטנו, שתיים מהעיירות היפות בעולם, מצליחות לצאת בעיקר אפרוריות ומלוכלכות מהצילום בסרט (אולי כי הוא צולם במהלך חודש נובמבר), וזה די סמלי לסרט כולו. למרות נוכחות של צוות שחקנים מוכשר למדי – למשל טום וילקינסון הנהדר בתפקיד טאפי – כמעט אף אחת מהדמויות לא מקבלת מספיק זמן מסך להפוך למעניינת. כל הזמן התבלבלתי בין טאפי לדמבי, דמותו של ססיל לא תרמה כלום לעלילה, וקשה להבין למה דרלינגטון חושק כל-כך בליידי וינדרמר, שאיתה הוא החליף בדיוק משפט וחצי. משפטים שנונים וארסייםנזרקים על ימין ועל שמאל, אבל היעדר מוחלט של חוש תזמון תסריטאי נוטל מהם את עוקצם, והופך אותם לחלולים במקרה הטוב, ונשכחים במקרה הרע. המחזה המקורי מתרחש בתוך 24 שעות, אך כאן מסגרת הזמן נמתחת על פני תקופה לא ברורה, מה שמקהה את המתח במקום לבנות אותו.

בקיצור, 'אשה טובה' סובל ממחסור בכשרון או ממחסור במזל – הכל נראה בסדר על הנייר, בפועל העסק לא דופק. בעיה גדולה יותר היא שהסרט מבוסס על אחד היוצרים הארסיים, השנונים, שונאי-האדם-אך-המבריקים ביותר, אוסקר ויילד. למה זאת בעיה? כי הסרט הוא בעל מסר צפוי, הוליוודי, שבלוני ואוהב-אדם. לא פלא שהמשפטים השנונים כבר לא שנונים כל-כך – כל ההקשר נעלם. הדמות היחידה בסרט שמשדרת ציניות מיזנטרופית בצורה ראויה היא זו של לורד דרלינגטון (סטיבן מור), ובתמורה, הבמאי מעלים אותו כמעט לחלוטין מהחצי השני של הסרט.

כל זה היה יכול להיות נסלח, אלמלא בתפקידים המרכזיים ניצבות סקרלט ג'והנסון והלן האנט. סקרלט, כך הולך ומתברר, מסוגלת לספק את שילובי ההבעות הבאים: א) תמימה ועליזה, ב) תמימה ומופתעת, ג) תמימה ומפתה. בסרט הזה היא מגבירה את הווליום בהבעת ה'תמימה' שלה, ומגיעה כל הדרך ל'טיפשה', אבל חוץ מזה אין שום חידוש. אבל היא, לפחות, משכנעת. המשך הליהוק של הלן האנט בסרטים, לעומת זאת, היא אחת התעלומות הגדולות של הוליווד בשנים האחרונות – היא פשוט לא יודעת לשחק בגרוש. היא אמורה לשחק דמות מפתה, מבריקה, עצמאית וסקסית, אבל הסיבה היחידה שהגברים בסרט מסובבים אחריה את ראשיהם היא שהבמאי אמר להם לעשות את זה. אין לה ולו טיפה של קסם אישי, וכל העסק לא אמין בצורה מעוררת השתאות.

בשם המקורי של המחזה יש משחק מילים על המשמעות הכפולה של המילה Fan: מעריץ, אבל גם מניפה. ואכן, ברגע המכריע במחזה (כמו גם בסרט) ממלאת מניפה תפקיד חשוב. אבל לסרט קראו 'אשה טובה', שם שאם יש בו משחק מלים, הוא לא מוצלח במיוחד. וזאת, בדיוק, הבעיה של הסרט: הוא לא מוצלח במיוחד. הדבר היחיד המרשים בו הוא שיוצרי הסרט הצליחו להפוך את אוסקר ויילד ללא שנון, ואת אמלפי ללא יפה. בשביל הישג כזה אפשר להסתפק בהקרנה באחד מערוצי הסרטים ביום שבת משעמם במיוחד – אין סיבה לצאת מהבית.

תגיות: