איזה יום יפה

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 30 באוגוסט 2005Posted in: ביקורות

במקור: On a Clear Day
במאית: גבי דלאל
תסריט: אלקס רוז
שחקנים: פיטר מולאן, ברנדה בלת'ין, בילי בויד, רון קוק

יש סטנדאפיסטים שיודעים לספר בדיחה ישנה כך שעדיין תהיה מצחיקה, לא משנה כמה פעמים כבר שמעתי אותה. יש זמרים שיודעים לבצע שיר ישן כך שעדיין אקשיב לו מרותק, לא משנה כמה פעמים כבר חידשו אותו. יש אנשים שיודעים לעשות סרט כך שעדיין יהיה שווה צפייה, לא משנה כמה פעמים כבר ראיתי אותו. ולשמחתי, כמה מאותם אנשים עשו את 'איזה יום יפה'.

כדאי להבהיר מיד ש'איזה יום יפה' הוא סרט מהסוג שמבקרי קולנוע אוהבים להגדיר במילים "זהו סרט בריטי קטן, אנושי ומרגש". הוא עוסק באנשים רגילים, ובבעיות הפשוטות-אך-עמוקות של חייהם, בצורת קומדיה עם רגעים דרמטיים, או דרמה קומית, או במילה אחת, דרמדיה. מי שלא אוהב את זה (באופן כללי), או לא במצב רוח לזה (באופן נקודתי), מוזהר לשמור מרחק. והרבה. לי אין בעיה מיוחדת עם דרמדיות בריטיות, והייתי במצב רוח מתאים לסרט מהסוג שבו אפשרי למצמץ מצמוץ ארוך, ולא לפספס שום דבר חשוב. אז נהניתי.

פרנק (פיטר מולאן, 'טריינספוטינג', 'קוראים לי ג'ו') הוא פועל סקוטי בגיל העמידה, שמפוטר מהמספנה בה עבד כל חייו. הוא אולי היה יכול להישאר שם, אבל אז היה צריך "ללקק" למנהלים החדשים והצעירים שהוצנחו מלמעלה כדי ליישם "רפורמות", "התייעלות" ו"הבראה". פרנק אדם גאה, שהאפשרות הזו מגעילה אותו, ולכן הוא מכניס את כל חפציו לקופסת קרטון, ועוזב. הצרה היא, שכמו אנשים רבים מאוד מבני דורו, עבודתו של פרנק היתה מרכז חייו, וקשה לו להסתגל לחיים אחריה. הוא מוצא את עצמו כשכל הזמן שלו פנוי, ואין לו הסחות דעת מהמרחק שנוצר עם הזמן בינו ובין משפחתו. לאשתו ג'ואן (ברנדה בלת'ין, 'סודות ושקרים', 'קול קטן') קשה להתמודד עם ההתנהגות הזועפת שלו. היא מנסה להשיג רשיון לנהיגה באוטובוס, אבל מסתירה זאת מפרנק המפוטר, כדי לא לזרות מלח על פצעיו. היחסים בין פרנק לבנו רוב (ג'יימי סייבס) הרבה יותר גרועים: כבר עשרות שנים ששניהם בקושי מדברים, בגלל רגשות אשמה משותפים שנובעים מטרגדיה משפחתית קשה. בנוסף, אשתו של רוב היא זו שעובדת, ואילו הוא נשאר בבית לגדל את שני ילדיו – דבר שסותר את ערכיו השמרניים של פרנק.

פרנק מוצא מפלט מסוים בחבריו, שממש כמוהו, החיים לא מחייכים אליהם במיוחד: אדי (שון מקגינלי, 'הגנרל'), בן גילו, נשאר לעבוד במספנה שממנה פרנק פוטר, ולא מלקק שם דבש. נורמן (רון קוק, 'הסוחר מוונציה') הוא לוזר נוירוטי, שקצת מזכיר את מיסטר בין, ומכיר שני מצבים בלבד: על סף התקף חרדה, ובאמצע התקף חרדה. ודני (בילי בויד, הידוע יותר כפיפין), ממש כמו בשר"ה, הוא בחור צעיר, שטוב בעיקר בלעשות בושות ולגרום לתאונות משונות. אבל כשדני פולט משהו על כך שביום יפה, הוא היה יכול לצלוח בשחייה את התעלה שבין אנגליה לצרפת, פרנק נתפש באותה הערה מקרית, ומוצא בה משהו שייתן לו מטרה ותחושת משמעות. הוא מחליט שהוא אכן יחצה בשחייה את התעלה הבריטית – 34 קילומטרים של מי ים (מדובר, אגב, במעלל ספורטיבי אמיתי, בעל מסורת וחוקים נוקשים). המוכר בחנות הפיש-אנד-צ'יפס המקומית, צ'אנג, מסכים לאמן את פרנק, וההכנות לאירוע מתחילות.

כפי שציינתי קודם, אין ב'איזה יום יפה' שום דבר מפתיע. מדובר בקלישאה בסיסית: אדם פשוט שמתמודד עם אתגר פיסי חיצוני, וכדי להצליח, צריך לפתור את הבעיות הרגשיות והפנימיות בחייו. מה שמציל את הסרט מלהיות משעמם, הוא בעיקר המשחק הטוב. פרנק, למשל, הוא מה שמכונה "הגבר הישן", שבשבילו עבודה היתה הכול ורגשות היו עניין לרכרוכיים, והמשחק של פיטר מולאן, שגילם אותו, הזכיר לי כמה אנשים שאני מכיר באופן אישי. וזו באמת מחמאה לשחקן. ברנדה בלת'ין, בתור אשתו ג'ואן, גם היא מצליחה לשכנע שלמעשה נכנסה לסרט מתוך החיים האמיתיים. בילי בויד, כאמור, ממשיך לסבול מטייפ קאסטינג, אבל אם נסתכל על הצד החיובי – נמצא אריק איידל של שנות ה-2000. ההבעה ה"פעורה" של בויד משעשעת מאוד, ואני מקווה לראות אותה מתישהו בסרט שהכי מתאים לה: קומדיה שבה הוא מתגייס לצבא.

מעבר לכך שהדמויות בסרט משוחקות היטב, יש עוד עניין שעומד לזכותו: רוב האמיתות הגדולות בחיים הן, מה לעשות, קלישאות בנאליות, וזה אומר שקלישאה בנאלית יכולה להיות מעניינת ומרגשת. כשמישהו לוקח על עצמו אתגר גדול, זה באמת יכול לעורר השראה באנשים סביבו. ולכן, כשצ'אנג, מוכר הצ'יפס, מתמלא בהדרגה ביטחון עצמי כתוצאה מהאימונים עם פרנק, ומפסיק לסבול בשתיקה אנשים שמתנשאים עליו כי הוא סיני, זה נראה הגיוני ומצלצל נכון. גם כשכל היתר – פרנק, משפחתו וחבריו – עוברים אותו תהליך של התגברות על עצמם, כל אחד בדרכו שלו ובמידה שונה, זה אמין ומעורר הזדהות.

לבמאית של הסרט קוראים גבי דלאל, היא ישראלית שעובדת בבריטניה, וזה הסרט המלא הראשון שלה. לא שמעתי עליה אף פעם קודם, אבל אני מקווה שאני עוד אשמע עליה, כי היא בהחלט מוציאה שם טוב לקולנוענים ישראלים. 'איזה יום יפה' הוא לא סרט מרשים במיוחד במה שהוא אומר על אנשים, לא סרט מדהים מבחינה ויזואלית, לא מרתק לכסא מרוב מתח, ולא מצחיק בצורה היסטרית. ולמרות כל זאת, ולמרות שהרגשתי שאני כבר מכיר כל מה שקורה בו מהרבה סרטים אחרים, רציתי לראות אותו עד סופו. כשהם טובים, גם דברים ישנים ומוכרים הם מספקים; ממש כמו שאפשר לצאת החוצה בבוקר ולחשוב בהנאה "איזה יום יפה", לא משנה כמה ימים יפים כבר ראית.

תגיות: