אבודים בטוקיו

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 3 בינואר 2004Posted in: ביקורות

במקור: Lost in Translation
תסריט ובימוי: סופיה קופולה
שחקנים: ביל מאריי, סקארלט
יוהנסן, ג'ובאני ריביסי,
אנה פאריס

לפני חודש ומשהו ראיתי סרט ספרדי מרובה פרסים בשם 'ימי-שני בשמש'. העלילה שלו היתה כזו: הגיבורים מובטלים. ורע להם. והם מובטלים. ורע להם. והם עדיין מובטלים. וממש רע להם. אחרי חמישים דקות כאלה נהיה גם לי ממש רע, וקמתי ויצאתי. אולי אחר-כך הסרט הפך לקומדיית אקשן סהרורית או לדרמה מרגשת, מי יודע.

במבט ראשון, גם 'אבודים בטוקיו' נכנס לאותה קטגוריה; כל העלילה נגלית לפני הצופה תוך רבע השעה הראשונה, ומשם והלאה נראה כאילו לא קורה שום דבר מיוחד.

בוב האריס (ביל מאריי, 'משפחת טננבאום', 'מכסחי השדים' ועוד המון) הוא כוכב מזדקן במשבר אמצע החיים ("אתה חושב לקנות לעצמך פורשה?") שנמצא ביפן לרגל צילום פרסומת בכיכובו לוויסקי, כמנהג כוכבי הוליווד שמקבלים המון ממון תמורת קצת עבודה בארץ ניכר. הוא לבדו, הוא לא מבין כלום בתרבות היפנית או בשפה, לא מבין מה רוצים ממנו. הוא כל-כך מצוברח, שכמעט ואפשר לקבל רושם שזה עינוי נורא ואיום לקבל שני מליון דולר בשביל שבוע עבודה.

מולו, יש את שרלוט (סקרלט יוהנסן, 'האיש שלא היה שם'), אשתו של צלם שנמצא בטוקיו לשבוע, לצורכי עבודה. אין לה עבודה כרגע, אבל יש לה ג'ט-לג רציני, והיא לא מבינה כלום בתרבות היפנית או בשפה, וגם היא מצוברחת להפליא. באופן לא מפתיע, שני המצוברחים הנ"ל שותים את עצמם לדעת בבר של המלון, שם הם נפגשים, מוצאים מכנה משותף בזה ששניהם במצב-רוח נאחס, ויוצאים לסיור מרובה השתוממויות ברחובות טוקיו, ובין היפנים המוזרים האלו, שאומרים המון מילים שמיתרגמות ל"כן, אדוני", "לא, אדוני", "תחזיק את הכוס חזק יותר", ו"תעשה ג'יימס בונד".

סיימנו. זאת העלילה. בשאר הסרט יש המון סצינות עם יפנים מוזרים, את שני גיבורינו מדברים או-לא-מדברים, ושום דבר בעצם לא קורה. אבל בסרט הזה, נדמה דווקא שזה בסדר, לפחות חלק מהזמן. השחקנים עושים עבודתם נאמנה, אם כי צר לי לציין שלא התרשמתי במיוחד מביל מאריי, אולי בגלל שכל הסרט קפץ לי לראש שהוא דומה לרובין וויליאמס. המשחק שלו אמנם לא מוקצן ומלודרמטי, אבל מצד שני, חצי מהזמן הוא אנמי וצנוניתי. זה אמנם משכנע מאוד, כי הוא באמת נראה כמו מישהו תשוש, אבל לפעמים נראה שאין לו כוח גם לעשות את הסרט.

הבמאית והתסריטאית, גברת קופולה ג'וניור, יודעת לביים סצינות. יש בסרט המון משפטי מפתח ציניים או סיטואציות מעוררות חיוך (למשל, שרלוט ובעלה יושבים לשתות עם ידידה שלו, במאית רזה ופסיכופטית, שקנתה חומר משלשל חדש: "ממש משגע, תבטיחו לי לנסות אותו!"), וחלק ניכר מהסצינות בו יצחיקו מאוד כל תייר שהגיע אי פעם לעיר זרה שהתושבים בה מדברים בשפה שהוא לא מבין ממנה מילה אחת. תחושת הניכור והזרות של התייר המבולבל עוברת יפה מאוד אל הצופה, וכמוה גם התקלות המתבקשות מאי-הבנת המקום.

אבל העלילה לא באמת מתקדמת; המקום היחיד שקופולה הולכת אליו הוא לתוך הדמויות, והצורה שבה היא מציגה את הגיבורים היא מרתקת. לא פעם הם מגיעים למצב בו הם היו צריכים או רוצים לומר משהו או לעשות משהו – אבל שום דבר לא קורה, והכל מתחיל מהתחלה. קופולה בונה מתח, ואז הולכת לכיוון אחר לגמרי. לדוגמה, יותר מפעם אחת, כבר בתחילת הסרט, הייתי משוכנע שהבמאית הולכת להכניס את שני הגיבורים למיטה, אבל זה לא קרה. כן, זה עלול לשעמם, אבל בעיני דווקא העובדה שציפיות הצופה מופרכות שוב ושוב, יוצרת עניין. היחסים בין בוב ושרלוט מפתחים דפוס עצמאי (ולפעמים מוזר) – לא בהתאם לשטאנץ רגיל של גבר-פוגש-אישה-בסרט, ובגלל זה יותר מעניין לראות לאן הם ילכו. נקודת הסיום לא ברורה מראש.

בכל צומת כזו, כאשר יש לגיבורים הזדמנות לומר או לעשות משהו, הם לא מצליחים לומר שום דבר משמעותי. בוב מדבר הרבה עם אשתו בטלפון, ואף-פעם לא מצליח להגיע לדו-שיח ממשי איתה; ה"אני אוהב אותך" היחיד שהוא מצליח לומר הוא אחרי שהשיחה כבר התנתקה. גם כשהוא מנסה להסביר לה שמשהו מאוד לא-בסדר בינו לבינה ובינו לבין עצמו, היא חייבת לסיים וללכת לעבודה. שרלוט לא פחות מנותקת ממנו – גם היא לא מצליחה לומר לבעלה שמשהו לא בסדר ביחסים ביניהם, שהיא מתגעגעת ושהיא מרגישה אבודה. ובמקום לדבר איתו או למצוא לעצמה משהו לעשות (בחייאת, כולה שבוע!), היא נועצת עיניים נוגות בחלון חדר-השינה שלה. את הניתוק הזה, התחושה של ניכור, "מה אני עושה פה", והרבה כאב, קופולה מצליחה להעביר מצוין. ובין כל שכבות הציניות והמרירות, מוסתרים להם כמה דיאלוגים באמת יפים, כאלה שנשמעים אמיתיים במיוחד. למשל, דיאלוג על חיי הנישואין לאחר שנים, שמתחיל בנקודה אחת ומסתיים בנקודה אחרת לגמרי.

אבל ראו הוזהרתם: גם ביחס לגיבורים, הסרט כמעט ולא מתפתח לשום מקום. הם לא עושים שום דבר, אלא אם נספור את העובדה שהם מגיעים להיכרות נמרצת עם מועדוני הקריוקי המגוחכים של היפנים. יש סצינות בהן הגיבורים נתקלים ביפנים לא מובנים, והגיבורים יושבים ומדברים, ואז שוב נתקלים ביפנים לא מובנים, ושוב יושבים ומדברים, וחוזר חלילה. בחלק ניכר מהזמן יש תחושה שהבמאית שיחקה טטריס עם סצינות, והכניסה כל סצינה שנפלה עליה לסרט, בלי סדר וקשר; סצינות קרובות לסוף יכלו לבוא לפני אלה שלפניהן, ואף-אחד לא היה מרגיש שמשהו לא בסדר. כל הסרט, אם היו מקצרים אותו בשני-שליש, יכול היה לשמש כפתיחה מצוינת לעלילה. אבל בתור עלילה בפני עצמו הוא ארוך הרבה יותר מדי, וחוזר על עצמו.

אפילו אם נתעלם מההימרחות והחזרה-על-עצמו, הבעיה הגדולה של הסרט היא המבט המתנשא מעט. במשך הסרט כולו, מלבד סצינה אחת (בה שרלוט מבקרת בגני קיוטו), נראה שלא רק הגיבורים – גם הבמאית לא יודעת שום דבר על יפן, וזה גם לא מעניין אותה. היפנים מוצגים, כל הזמן, סצינה אחרי סצינה, כבני-אדם משונים ומגוחכים, ולא יותר. לא בוב ולא שרלוט מבינים את היפנים בסוף הסרט יותר מכפי שהבינו בתחילתו. לסצינה אחת או שתיים או אפילו חמש, זה בסדר; אבל בשלב מסוים נראה כאילו קופולה באה ליפן כמו תייר, שכל מה שמעניין אותו זה לספר בבית כמה המקומיים האלה היו מוזרים ואיזו שפה מצחיקה הם דיברו, והתלבושות המגוחכות שלהם, והאוכל ("אף פעם לא הייתי במסעדה שבה הסועד צריך להכין את האוכל בעצמו"), והצבעים והמראות, והריחות, והקולות… בשלב מסוים זה קצת נמאס. אם הייתי רוצה לראות סרט שיראה לי מקומות זרים, יש לי את הארץ התיכונה. בעניין הזה, 'אבודים בטוקיו' נראה כמו סרט צרפתי שייעשה על רקע ישראל, ויתרכז רק בהתפעמות הצרפתים מהשפה הגרונית, החומוס והמלבושים הערביים המסורתיים. בעצם, זה מזכיר לי באופן חשוד סרטים של עמוס גיתאי. מילא.

כשיצאתי מהסרט חשבתי שהוא סתמי לגמרי, אבל לאחר מחשבה מסוימת, נראה לי שהבנתי טוב יותר מה הבמאית רצתה לעשות, ומרגע שהבנתי, הסרט נהיה למפרע קצת יותר מוצלח. למרות שהסוף, מבחינתי, הוא פאשלה. מילא. גם בקטעים החלשים שלו הסרט מצחיק במידה סבירה, וכמה מהקטעים המוצלחים יותר גררו רעמי צחוק בקהל (באמת!), וחלק מהדיאלוגים מוצלחים מאוד. בקיצור, יצירת מופת זה לא, אבל זה בהחלט סרט חביב, שלא יזיק בכלל לראות אותו, אבל לא חייבים בקולנוע. אלא אם אתם מתכוונים ממש עכשיו לנסוע למקום שאתם לא מבינים את השפה שלו.

תגיות: