במקור: Lost in Translation
תסריט ובימוי: סופיה קופולה
שחקנים: ביל מאריי, סקארלט
יוהנסן, ג'ובאני ריביסי,
אנה פאריס
לפני חודש ומשהו ראיתי סרט ספרדי מרובה פרסים בשם 'ימי-שני בשמש'. העלילה שלו היתה כזו: הגיבורים מובטלים. ורע להם. והם מובטלים. ורע להם. והם עדיין מובטלים. וממש רע להם. אחרי חמישים דקות כאלה נהיה גם לי ממש רע, וקמתי ויצאתי. אולי אחר-כך הסרט הפך לקומדיית אקשן סהרורית או לדרמה מרגשת, מי יודע.
במבט ראשון, גם 'אבודים בטוקיו' נכנס לאותה קטגוריה; כל העלילה נגלית לפני הצופה תוך רבע השעה הראשונה, ומשם והלאה נראה כאילו לא קורה שום דבר מיוחד.
בוב האריס (ביל מאריי, 'משפחת טננבאום', 'מכסחי השדים' ועוד המון) הוא כוכב מזדקן במשבר אמצע החיים ("אתה חושב לקנות לעצמך פורשה?") שנמצא ביפן לרגל צילום פרסומת בכיכובו לוויסקי, כמנהג כוכבי הוליווד שמקבלים המון ממון תמורת קצת עבודה בארץ ניכר. הוא לבדו, הוא לא מבין כלום בתרבות היפנית או בשפה, לא מבין מה רוצים ממנו. הוא כל-כך מצוברח, שכמעט ואפשר לקבל רושם שזה עינוי נורא ואיום לקבל שני מליון דולר בשביל שבוע עבודה.
מולו, יש את שרלוט (סקרלט יוהנסן, 'האיש שלא היה שם'), אשתו של צלם שנמצא בטוקיו לשבוע, לצורכי עבודה. אין לה עבודה כרגע, אבל יש לה ג'ט-לג רציני, והיא לא מבינה כלום בתרבות היפנית או בשפה, וגם היא מצוברחת להפליא. באופן לא מפתיע, שני המצוברחים הנ"ל שותים את עצמם לדעת בבר של המלון, שם הם נפגשים, מוצאים מכנה משותף בזה ששניהם במצב-רוח נאחס, ויוצאים לסיור מרובה השתוממויות ברחובות טוקיו, ובין היפנים המוזרים האלו, שאומרים המון מילים שמיתרגמות ל"כן, אדוני", "לא, אדוני", "תחזיק את הכוס חזק יותר", ו"תעשה ג'יימס בונד".
סיימנו. זאת העלילה. בשאר הסרט יש המון סצינות עם יפנים מוזרים, את שני גיבורינו מדברים או-לא-מדברים, ושום דבר בעצם לא קורה. אבל בסרט הזה, נדמה דווקא שזה בסדר, לפחות חלק מהזמן. השחקנים עושים עבודתם נאמנה, אם כי צר לי לציין שלא התרשמתי במיוחד מביל מאריי, אולי בגלל שכל הסרט קפץ לי לראש שהוא דומה לרובין וויליאמס. המשחק שלו אמנם לא מוקצן ומלודרמטי, אבל מצד שני, חצי מהזמן הוא אנמי וצנוניתי. זה אמנם משכנע מאוד, כי הוא באמת נראה כמו מישהו תשוש, אבל לפעמים נראה שאין לו כוח גם לעשות את הסרט.
הבמאית והתסריטאית, גברת קופולה ג'וניור, יודעת לביים סצינות. יש בסרט המון משפטי מפתח ציניים או סיטואציות מעוררות חיוך (למשל, שרלוט ובעלה יושבים לשתות עם ידידה שלו, במאית רזה ופסיכופטית, שקנתה חומר משלשל חדש: "ממש משגע, תבטיחו לי לנסות אותו!"), וחלק ניכר מהסצינות בו יצחיקו מאוד כל תייר שהגיע אי פעם לעיר זרה שהתושבים בה מדברים בשפה שהוא לא מבין ממנה מילה אחת. תחושת הניכור והזרות של התייר המבולבל עוברת יפה מאוד אל הצופה, וכמוה גם התקלות המתבקשות מאי-הבנת המקום.
אבל העלילה לא באמת מתקדמת; המקום היחיד שקופולה הולכת אליו הוא לתוך הדמויות, והצורה שבה היא מציגה את הגיבורים היא מרתקת. לא פעם הם מגיעים למצב בו הם היו צריכים או רוצים לומר משהו או לעשות משהו – אבל שום דבר לא קורה, והכל מתחיל מהתחלה. קופולה בונה מתח, ואז הולכת לכיוון אחר לגמרי. לדוגמה, יותר מפעם אחת, כבר בתחילת הסרט, הייתי משוכנע שהבמאית הולכת להכניס את שני הגיבורים למיטה, אבל זה לא קרה. כן, זה עלול לשעמם, אבל בעיני דווקא העובדה שציפיות הצופה מופרכות שוב ושוב, יוצרת עניין. היחסים בין בוב ושרלוט מפתחים דפוס עצמאי (ולפעמים מוזר) – לא בהתאם לשטאנץ רגיל של גבר-פוגש-אישה-בסרט, ובגלל זה יותר מעניין לראות לאן הם ילכו. נקודת הסיום לא ברורה מראש.
בכל צומת כזו, כאשר יש לגיבורים הזדמנות לומר או לעשות משהו, הם לא מצליחים לומר שום דבר משמעותי. בוב מדבר הרבה עם אשתו בטלפון, ואף-פעם לא מצליח להגיע לדו-שיח ממשי איתה; ה"אני אוהב אותך" היחיד שהוא מצליח לומר הוא אחרי שהשיחה כבר התנתקה. גם כשהוא מנסה להסביר לה שמשהו מאוד לא-בסדר בינו לבינה ובינו לבין עצמו, היא חייבת לסיים וללכת לעבודה. שרלוט לא פחות מנותקת ממנו – גם היא לא מצליחה לומר לבעלה שמשהו לא בסדר ביחסים ביניהם, שהיא מתגעגעת ושהיא מרגישה אבודה. ובמקום לדבר איתו או למצוא לעצמה משהו לעשות (בחייאת, כולה שבוע!), היא נועצת עיניים נוגות בחלון חדר-השינה שלה. את הניתוק הזה, התחושה של ניכור, "מה אני עושה פה", והרבה כאב, קופולה מצליחה להעביר מצוין. ובין כל שכבות הציניות והמרירות, מוסתרים להם כמה דיאלוגים באמת יפים, כאלה שנשמעים אמיתיים במיוחד. למשל, דיאלוג על חיי הנישואין לאחר שנים, שמתחיל בנקודה אחת ומסתיים בנקודה אחרת לגמרי.
אבל ראו הוזהרתם: גם ביחס לגיבורים, הסרט כמעט ולא מתפתח לשום מקום. הם לא עושים שום דבר, אלא אם נספור את העובדה שהם מגיעים להיכרות נמרצת עם מועדוני הקריוקי המגוחכים של היפנים. יש סצינות בהן הגיבורים נתקלים ביפנים לא מובנים, והגיבורים יושבים ומדברים, ואז שוב נתקלים ביפנים לא מובנים, ושוב יושבים ומדברים, וחוזר חלילה. בחלק ניכר מהזמן יש תחושה שהבמאית שיחקה טטריס עם סצינות, והכניסה כל סצינה שנפלה עליה לסרט, בלי סדר וקשר; סצינות קרובות לסוף יכלו לבוא לפני אלה שלפניהן, ואף-אחד לא היה מרגיש שמשהו לא בסדר. כל הסרט, אם היו מקצרים אותו בשני-שליש, יכול היה לשמש כפתיחה מצוינת לעלילה. אבל בתור עלילה בפני עצמו הוא ארוך הרבה יותר מדי, וחוזר על עצמו.
אפילו אם נתעלם מההימרחות והחזרה-על-עצמו, הבעיה הגדולה של הסרט היא המבט המתנשא מעט. במשך הסרט כולו, מלבד סצינה אחת (בה שרלוט מבקרת בגני קיוטו), נראה שלא רק הגיבורים – גם הבמאית לא יודעת שום דבר על יפן, וזה גם לא מעניין אותה. היפנים מוצגים, כל הזמן, סצינה אחרי סצינה, כבני-אדם משונים ומגוחכים, ולא יותר. לא בוב ולא שרלוט מבינים את היפנים בסוף הסרט יותר מכפי שהבינו בתחילתו. לסצינה אחת או שתיים או אפילו חמש, זה בסדר; אבל בשלב מסוים נראה כאילו קופולה באה ליפן כמו תייר, שכל מה שמעניין אותו זה לספר בבית כמה המקומיים האלה היו מוזרים ואיזו שפה מצחיקה הם דיברו, והתלבושות המגוחכות שלהם, והאוכל ("אף פעם לא הייתי במסעדה שבה הסועד צריך להכין את האוכל בעצמו"), והצבעים והמראות, והריחות, והקולות… בשלב מסוים זה קצת נמאס. אם הייתי רוצה לראות סרט שיראה לי מקומות זרים, יש לי את הארץ התיכונה. בעניין הזה, 'אבודים בטוקיו' נראה כמו סרט צרפתי שייעשה על רקע ישראל, ויתרכז רק בהתפעמות הצרפתים מהשפה הגרונית, החומוס והמלבושים הערביים המסורתיים. בעצם, זה מזכיר לי באופן חשוד סרטים של עמוס גיתאי. מילא.
כשיצאתי מהסרט חשבתי שהוא סתמי לגמרי, אבל לאחר מחשבה מסוימת, נראה לי שהבנתי טוב יותר מה הבמאית רצתה לעשות, ומרגע שהבנתי, הסרט נהיה למפרע קצת יותר מוצלח. למרות שהסוף, מבחינתי, הוא פאשלה. מילא. גם בקטעים החלשים שלו הסרט מצחיק במידה סבירה, וכמה מהקטעים המוצלחים יותר גררו רעמי צחוק בקהל (באמת!), וחלק מהדיאלוגים מוצלחים מאוד. בקיצור, יצירת מופת זה לא, אבל זה בהחלט סרט חביב, שלא יזיק בכלל לראות אותו, אבל לא חייבים בקולנוע. אלא אם אתם מתכוונים ממש עכשיו לנסוע למקום שאתם לא מבינים את השפה שלו.
סרט נפלא
סופיה קופולה מבססת את המעמד שלה כסמאחית מהחזקות של הדור החדש – יותר מפרודה כנראה – בסרט שעושה שימוש נהדר בשניים מהשחקנים הכי טובים שמסתובבים כרגע בפינות הפחות מוארות של הוליווד.
היופי הוא שהחלוקה בין חלק הסלפסטיק בהתחלה לבין יתר הסרט הדרמטי, נראית זורמת לחלוטין בזכות היכולת של מאריי לבטא פנים כל כך שונות של דמות מורכבת.
סרט נפלא
החלק הראשון לא היה רק סלפסטיק. הוא נחצה בין ביל מאריי בטוקיו, שמתמודד עם הבאסה בציניות (סלפסטיק) לשרלוט בטוקיו שמתמודדת עם הבאסה בבכי (דכאון).
לי לא הפריע הסטריאוטיפיות וחוסר ההבנה של טוקיו, פשוט בגלל שנראה לי שזה היה המצב של הדמויות, וזה די אמין בעיני. רק בסרטים הגיבור הזר לומד לחבב ולהכיר את התרבות השונה משלו. במציאות אנחנו נשארים בחוץ, גם כשהולכים לשיעור סידור פרחים וצופים בטקס מסורתי. גם כששרים קריוקי. קופולה מנסה להישאר קרובה למציאות ולכן אין הבנה של התרבות הזרה. לכן אין גם מי יודע מה עלילה ואין רומן במובן המיני של המילה.
רק שאלה אחרונה לעורכים –
איך זה שברשימת הלינקים לא מופיע האתר הבא:
מחדל!
אני שמחה שהם לא נכנסים למיטה
כי זה קצת לא תקין שילדה בת 19 (לא יודעת מה הגיל של הדמות, אבל זה גילה של העלמה ג'והנסן) נכנסת למיטה עם גבר שגילו כפול (ובדרך למשולש) משלה.
זה לא היה נהיה קומדיה רומנטית לו הם היו נכנסים למיטה אלא טרגדיה הוליוודית נפוצה יתר על המידה.
הדמות בת 21
היא סיימה את הקולג'.
הדמות בת 23
קולג' בארה"ב זה 4 שנים – היא למדה בייל, והיא סיימה את הקולג' last year.
הדמות בת 23
האם הדמות למדה בקולג' ואז בייל? כי אם כך, היא באמת בת 21, מקסימום 22.
בארה"ב הקולג' הוא מייד אחרי התיכון.
הדמות בת 23
סיימה תיכון בגיל 18.
הלכה לייל – 4 שנים. סיימה בת 22.
התחתנה. עברה שנה. היא בת 23.
הדמות בת 25
אלא אם היא שיקרה כשהיא אמרה זאת בסרט.
הדמות בת 25
מתי היא אמרה את זה?
פסקה מס' 6
לא במאית (רזה ופסיכופטית) אלא כוכבנית הוליוודית.
שדומה להפליא לבריטני ספירס
שדומה להפליא לבריטני ספירס
נראה לי הכוונה בדמות היא לקמרון דיאז דווקא.
כמה צפוי
הנה סרט שכולם אהבו, ואיפה אני מוצא ביקורת לא מתלהבת עד שלילית? בעין הדג כמובן.
ראיתי את הסרט לפני כחודשיים, בהקרנה מיוחדת עבור עובדי החברה בה אני עובד, הזדמנות מצוינת לראות את הסרט גם עם אנשים שאוהבים קולנוע וגם עם כאלה שמגיחים מביתם ויוצאים לקולנוע רק לכבוד המשכוני מטריקס ושר"ה. כולם אהבו את הסרט, כולם התמוגגו, כולם חשבו שהוא רגיש, מרגש (למרות המינוריות שלו) ומצחיק. כולם מתו על הפס-קול. ממש הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי בגלל שגם אני נהניתי ממנו יותר מכמעט כל הסרטים שראיתי השנה, גם אני חשבתי שהוא יצירת מופת.
עברו חודשיים, הסרט יצא לקולנוע. ראיתי אותו שוב וגם כמה מהחברים שלי שלא ראו את הסרט איתי בפעם הראשונה. גם הם אהבו את הסרט. גם המבקרים הישראלים (לפחות אלה שקראתי את הביקורות שלהם) הלכו אחרי האמריקאים ושבחו אותו. חשבתי שאני הולך להשתגע.
ואז עלתה הביקורת בעין הדג וגרמה לי להרגיש יותר טוב. יש אנשים שלא מתלהבים מ"אבודים בטוקיו". יש תקווה. תודה לעין הדג ולטווידלדי בפרט.
מזכיר לי את המצב שהיה עם ''השעות''
לא בדיוק
"השעות" היה סרט אוסקרים מובהק שרוב עיסוקו היה להתחנף לקהל היעד שלו. דעת המבקרים הייתה לכיוון החיובית, אבל חלק ניכר מהם לא נפלו בפח, ודעת הצופים הרגילים הייתה חלוקה עוד יותר. "אבודים בטוקיו" לא מתחנף ועדיין זוכה להערכה, ואפילו יותר גדולה מזו של "השעות".
ובכל זאת,
טווידלדי הוא לא הראשון שלא אהב אותו:
כתבה מספר 1919
לא אמרתי שכן
תגובות זה נחמד, אבל ביקורת יש רק אחת. במקרה של סרטים "חשובים" יש שתיים, אבל "אבודים" הוא לא סרט חשוב והביקורת היחידה והשלילית שלו היא זאת שלטוב ולרע מייצגת את דעת האתר.
לא, היא מייצגת את הכותב בלבד
(אחרת לא היינו מפרסמים ביקורות המביעות דעות שונות מדעת העורכים) ומספר הביקורת המתפרסמות על סרט לא מבטא את מידת חשיבותו (אני לא חושב ש'כנופיות ניו יורק' ו'אכזריות בלתי נסבלת' הם שני הסרטים החשובים של השנה האחרונה). את כל זה אתה כבר יודע היטב.
אוקיי, אני אנסח מחדש
לא אמרתי שהביקורת מביעה את דעת העורכים אלא את דעת האתר, כפי שהיא נתפסת בפועל ע"י הקוראים.
קורא אלמוני המחפש מידע על הסרט יתחיל מהביקורת ולא מהתגובות, ובדרך כלל לא יתפנה לקרוא את התגובות (כמו שאנחנו זוכים לראות כל כמה זמן, כשקוראים מזדמנים שואלים שאלות שכבר נענו בתגובות קודמות). הביקורת היא הדעה הכי מפורטת ובד"כ מנומקת בדף הסרט, וחשיבותה עולה כשהסרט המדובר נצפה אחרי מעט אנשים.
*על ידי* מעט אנשים, דאמיט.
לא האתר היחיד
הנה ביקורת שלילית שמצאה בו סאבטקסט תמוה עד מגוחך
http://mixer.nana.co.il/Article/?ArticleID=97655&sid=49
דווקא אותי הוא שכנע
רציתי רק לציין
שזו התגובה הפלצנית ביותר שראיתי בעין הדג בכל זמן גלישתי בו.
על אף שאין בה אף מילה מסובכת אחת, הרי, שכמו פלצנות טובה באמת, היא ניכרת באווירה ובריח שלה.
ההנחה שאם "כולם" אוהבים סרט מסוים אז אתה חייב לא לאהוב אותו וההפך, היא כל כך סנוביסטית, וצורת ההצגה ("הרגשתי שמשהו לא בסדר") כל כך מתנשאת, שבאמת ההודעה הזו ראויה לזכות בתואר.
דרך אגב
אם אתה רוצה – אתה יכול לציין בפני שב-68' גודאר כבר עשה תגובה פלצנית יותר, ואני סתם מתלהב מדבר כזה כי לא ראיתי אותה, ובכלל – אין שום סיבה שאני אפתח את הפה-הלא-מבין-בסרטים-שלי-באתר.
כן ולא
מצד אחד אתה צודק, התגובה היא פלצנית, ועוד בכוונה.
מצד שני, אני מכיר את עצמי לא מאתמול ומודע לגמרי לנטייה שלי לאהוב סרטים שכולם שונאים ולהיפך. זה לא משהו שקורה במודע וגם לא משהו שניתן להסביר ע"י ידע קודם. יעני, גם אם אני מהראשונים שרואים סרט כלשהו, ואין לי מושג מה האנשים שיראו אותו אחריי יחשבו, רוב הסיכויים שהם יאהבו סרט ששנאתי וישנאו סרט שאהבתי. אז כן, כשההיפך קורה ואני אוהב סרטים שכולם אוהבים זה בהחלט מקרה חריג וסיבה לחשבון נפש.
הפסקול אכן מדהים.
עד כדי כך שבקטעים מסוימים התנתקתי מהסרט כדי להקשיב לו.
וזו חצי הפתעה לטובה. בסרט הקודם היא אמנם גייסה את אייר, אבל המוסיקה שהם כתבו לסרט לא היתה מהמשובחות ביצירותיהם.
פה היא ליקטה מפה ומשם ויצא מוצלח ואלטרנטיבי. לא כמו טרנטינו בקיל ביל, אבל עדיין.
אבודים בטוקיו מנסה לתפוס חוויה מאוד חמקמקה: החוויה של להיות זר, בתרבות זרה ולא מובנת במובן העמוק ביותר – לא רק שפה, גם מחוות גוף והבעות פנים, סגנונות בילוי, טלווזיה – בתקופה בחיים בה הצורך באינטימיות הוא כה חזק עד שהמפגש עם הזר מעורר חרדה ולא סקרנות. לכן שארלוט מתקשה לצאת מהמלון, לכן אין רצון להכיר את תרבות יפן, לכן אי אפשר לישון (והם מצליחים רק אחרי שהם נפגשים ומצליחים להרפות את הבדידות).
סופיה קופולה מצליחה להעביר את החוויה הזו, אפילו בהצלחה. נדמה לי שגם טווידלי יסכים, על אף הביקורת השלילית. לא שאין לקופולה נקודות תורפה כבימאית, אבל את השבריריות של הדמויות בסרט היא מעבירה בהצלחה.
לגבי 'ימי שני בשמש' – מדובר בעיני באחד הסרטים הטובים של השנה.
אוולין וו הוא סופר בריטי
אופס.
כנראה שאני זו שלא יודעת מספיק על תרבות יפן ובריטניה.
האין זה ממלא אותך עונג?
שרלוט *לא* מבינה בתרבות יפן
אוולין וו (1903-1966) היה סופר ומשורר בריטי.
"וו", אגב, הוא לא שם יפני, למיטב ידיעתי.
והנה גם ביוגרפיה קצרה.
http://www.hertford.ox.ac.uk/alumni/waugh.htm
בתזמון מופלא יוצא סרט שמבוסס על
ספר שלו. סטיבן פריי ביים. bright young things.
שרלוט *כן* מבינה בתרבות יפן
אם את כבר משתמשת במילה "פסאודו" לפחות תרשמי אותה נכון- פסאודו או פסוודו אבל בשום פנים לא פסבדו!! באנגלית זה pseudo, והמשמעות אגב למי שתהה.. היא "כאילו".
תודה
''בשום פנים לא''?
אם אתה כבר בא לתקן אנשים, לפחות תדע על מה אתה מדבר.
"פסבדו" הוא כתיב מיושן יותר, אולי, אבל הוא בהחלט תקין.
ההגייה באנגלית היא בכלל סודו
כי הצירוף ps במילים שמקורן לטינית הרבה פעמים נהגה כס' – psychology, psychiatry ודומיהן (סייקולוג'י, סייקיאטרי). אז אני אמורה לכתוב בעברית סודו? ומה לעשות ששם עט בעברית זה פסבדונים.
אוף, אני פשוט לא מבין איך אנשים אהבו את הסרט הזה.
באמת באתי עם כוונות טובות, ואהבה לשחקנים ולבמאית מסרטים קודמים, אבל כלל שאני הופך בזה, דעתי היא אפילו שלילית יותר מזו של טווידלדי. בעיני הרעיון כפי שהוגש בסרט היה יכול ליצור סרט קצר מצוין, בן חצי שעה. אתם יודעים מה, אפשר אפילו לערוך מהסרט הזה סרט בן חצי שעה שיהיה טוב מאוד.
כלום לא קורה, לא רק בחוץ, אלא גם לדמויות עצמן. לדמויות הרי אין עומק – אנחנו לא יודעים כמעט כלום על המניעים, התכניות והחלומות של סקרלט [1], כי היא בעצמה לא יודעת כלום. אנחנו גם לא יודעים מה עובר על ביל מריי, כי זה משבר אמצע החיים, והוא בעצמו לא יודע מה קורה לו. ועל העבר שלו אין טעם לדבר. מה שקיוצא הוא שהם בעצם לא ממש מדברים, והשיחה הרצינית היחידה ביניהם, שמופיעה לקראת הסוף, היא רצף קלישאות חסר-תוכן על נישואין וילדים (מה הקשר?). אז יש כמה סצנות מצחיקות, אחת או שתיים שבאמת נוגעות ללב (למשל החיבוק אחרי הקיוקי) אבל גם לא מעט סצנות ודמויות מביכות ומיותרות (היפני המפגר [?] בבית החולים; הבלונדה המטומטמת שעושה מעצמה צחוק; מועדון החשפנות). וכמו שטווידלדי כתב, חלקים רבים מהסרט נראים כמו אוסף רנדומלי של סצנות, בלי קשר כלשהו ביניהן. ואני מוסיף שהרבה סצנות גם מסתיימות פתאום, אחרי זמן קצר, בפייד, כשלא ברור מה הסצנה רצתה להביע, והיא גם לא מעניינת במיוחד.
אולי כל המבקרים אהבו בגלל שאכן הסרט הזה לא עושה את מה שצפוי שיעשו בסרט. הדמויות *לא* מתפתחות, *אין קונפליקט, *אין* שינוי במערכת היחסים בין הדמויות. אנטי-קולנוע במיטבו.
[1] הסרט נמחק כל-כך מזכרוני שאין לי מושג מה הן שמות הדמויות…
אוף, אני פשוט לא מבין איך אנשים אהבו את הסרט הזה.
לאור התגובה הזאת, אני חושבת שאני יחכה לדי וי די.
וזה בדיוק מה שravy אמר
לא משנה שכל שאר התגובות היו אוהדות, אנשים קוראים את הביקורת ואולי תגובה אחת או שתיים ומגיעים למסקנה.
אז שיבוא רייבי
אני קראתי 3 דיעות שליליות על הסרט – הביקורת של טווידלדי, הביקורת של נונין והביקורת בנענע. שלושתן נמקו היטב מדוע מדובר בסרט רע ומשעמם, לכן שלושתן היו גם די משכנעות.
לעומת זאת, בא רייבי עם הטענה ש"כולם אהבו את הסרט, דגים טיפשים שכמותכם, ידעתי שרק אתם תעשו דווקא" ועוד שני מגיבים שאהבו את הסרט, אבל לא שיכנעו אותי (אני לא אוהבת סלפסטיק ולא דיכאון שלא הולך לשום מקום) וסנונית שאהבה את ההצלחה בה מעביר הסרט את התחושה של להיות זר, אבל לא נותנת הצדקה לכך שזה צריך להיות סרט באורך מלא ולא סרט קצר בן חצי שעה, כפי שהציע נונין. אני קיבלתי את הרושם שלי לגבי התגובות לסרט, לא רק לפי הביקורת. זה טיפשי בעיני לבוא בתלונות על הביקורת שפורסמה – מלבד במקרים קיצוניים, מפורסמת ביקורת אחת. היא צריכה לכלול איזושהי דיעה, אז במה עדיפה דיעה אחת מאחרת? בגלל ש"כולם חשבו שזה סרט יפה"?
בשביל לחלוק על הדיעה או להסכים איתה יש מערכת תגובות, לא בשביל אלו שלא קוראים אפילו את התגובות שמעליהם.
תשמעי, זה נורא פשוט
קבלי משפט: "ביל מאריי בתפקיד חייו". אם המשפט הזה הוא לא אינדיקציה לראות סרט מבחינתך, אז כנראה באמת שוב דבר שאני אגיד לא יוכל לשכנע אותך. לא כי זה כל מה שיש בסרט – פשוט, אנחנו לא מדברים באותה שפה.
המשפט הזה הוא לא אינדיקציה לכלום
מצטערת, אני לא IMDB ולא רייבי, אני לא יודעת לזהות את רוב השחקנים עפ"י שם ולי זה נשמע כמו משפט מכרזת פרסום ולא מביקורת אינפורמטיבית – מי זה ביל מארי? במה עוד הוא שיחק? למה זה "תפקיד חייו"? הוא שיחק נהדר, או שהדמות שניתנה לו הייתה מעולה? אני לא הולכת לקולנוע כדי לקבל שיעורי משחק – אני רוצה יצירה שלמה טובה, עלילה טובה, דמויות טובות ומשחק טוב – הכל. חמדנית שכמותי.
חמדנית, לצערי, זה אנדרסטייטמנט
עלילה טובה, יצירה טובה, דמויות טובות, משחק טוב – ואת רוצה שנוכיח לך את כל זה, באופן אובייקטיבי, ובלי שתדעי מי הן הנפשות הפועלות, לפני שאת הולכת *לראות* את הסרט?
כמה סרטים הלכת לראות בחיים שלך?
מה הבעיה?
אתה לא מצפה לתמורה עבור הכסף שלך?
אבא שלי מנהל הקולנוע
מספיק
וקראתי מספיק תגובות וביקורות שהצליחו להביע משהו ממה שיש בסרט ולא הסתפקו בקלישאה שתשלח אותי, לדעתם, בריצה אל הקולנוע.
אוף, אני פשוט לא מבין איך אנשים אהבו את הסרט הזה2
ראיתי את הסרט לפני שבועיים בסינמטק (ירושלים) והוא היה ממש סתמי.
ההתחלה שלו די טובה. הוא מצליח להעביר את תחושת ההזרה וחוסר ההבנה של תרבות זרה, גם ע"י עריכה תמוהה (אני מקווה שבמכוון!).
אחר כך הוא פשוט הופך ללא ברור. אפשר להתאמץ ולהגיד מינורי, מאופק וכו', אבל התקיעות של הדמויות היתה בעיקר מעייפת והתוצאה די מאכזבת.
בקיצור, פשוט לא משהו. חבל.
אופיר
הפתעת אותי, נונין
דווקא הייתי בטוח שתאהב. אני ממליץ לך, עוד כמה שנים, לנסות לראות אותו שוב, כי כנראה פספסת משהו.
זה סרט אווירה, ובתור שכזה, צריך לראות אותו במצב-רוח מאוד מסויים. יכול להיות שפשוט ציפית למשהו אחר, או שלא התחברת מאיזושהי סיבה. אבל תאמין לי – בתור מי שראה שם סרט יפהפה, רגיש ומהורהר – אולי הסרט הטוב של השנה – אני פשוט לא מוכן לקבל את הביקורת שלך.
בקיצור,
חבל שפספסת סרט נהדר. תנסה, בהזדמנות, להפתח כלפיו.
תראה.
אולי פספסתי משהו – אבל אולי זה פשוט בגלל שלא מדובר בסרט, אלא ב"משהו אחר".
אני אסביר:
כשאני בא לסרט, אני מצפה למשהו שיסחוף אותי *רגשית*. יותר מכלך דבר אחר, זה מה שחשוב: דמות, או אלמנט, או סיטואציה, או משהו, שאוכל להזדהות אתו ולחוות מה שהוא חווה.
קשה לי מאוד לראות סרט רק בשביל החוויה האסתטית. ברור לי שצפייה בשוט אחד מהסרט הזה, או בסיקוונס אחד (כמעט כל שוט או סיקוונס) הייתה עשויה להשאיר אותי עם "וואו". מקטע של כמה שניות אני באמת מצפה בעיקר לאסתטיקה. יש קטעים מדהימים כאלה בסרט, ויש כאלה גם בסרט הקודפ של הבמאית, The Virgin Suicides. אבל בסרט הקודם היה גם משהו שהניע את ההזדהות, הדמות הצופה-מבחוץ של הנער המספר, והיא קשרה בין הסצנות היפות כל-כך כדי לגרום לי להרגשי משהו.
ב"אבודים" זה לא היה. בכלל.
אם אצפה בו שוב אבוא במטרה לראות את האסתטיקה, ואני מניח שאהנה לפרקים; אבל זו לא תהיה אותה הנאה שאני שואב בד"כ מקולנוע.
מי דיבר על אסתטיקה?
פיספסת את ה*סרט*.
מעניין שזה בדיוק הסרט שסחף אותי, גרם לי להזדהות עם הדמויות, לחוות את חוויותיהן ובהחלט – ולחלוטין – להרגיש.
זה שהיה לו גם ערך אסתטי זה לא יותר מבונוס – בטח לא מרכז הסרט.
אבל כנראה שזה פשוט פספס אותך איפשהו (וחבל).
אז זה באמת מוזר לי.
כדי שדמות תגרום לי הזדהות, צריך להיות בה משהו לתפוס בו – סיפור, רקע, אופי – משהו… לשתי הדמוית בסרט הזה אין כלום, פרט למשפטים ציניים.
עזוב, זה לא ילך.
איפה שאתה ראית כלום פרט למשפטים ציניים, אני ראיתי דמויות עם המון עומק, שנושאות על עצמן בכל מבט ובכל אמירה את כובד השנים שעברו ואת כובד השנים שעוד יבואו.
סיפור, רקע ואופי היו לשתי הדמויות המופלאות הללו, אחרי שתי דקות של סרט – יותר ממה שלרוב הדמויות יש בתום שעה וחצי.
הדיון הזה מזכיר לי
במעורפל את הדיונים על "העולם שבפנים" ועל "ממש מושלמות". אם אני לא טועה גם בהם (לפחות באחד מהם?) נונין אמר דברים דומים, על חוסר חיבור רגשי (לאיניד?) שמנע ממנו ליהנות מהסרט.
ואכן שלושת הסרטים הללו דומים בעיניי בכך שהם סרטי אווירה (אווירת נכאים, אמנם), סרטים "קטנים" (אם כי אבודים בטוקיו מקבל הכרה ופרסים והוא לא ממש אינדי כמו העולם שבפנים), וסרטים שגדולתם אינה עלילתם (לא לכולם יש עלילה, יאמרו חלק) אלא בחיבור הרגשי לדמויות (למי שהצליח להתחבר אליהן).
אני אהבתי מאד את שלושתם.
מה לא אינדי ב''אבודים''?
מה כן?
תלוי מה ההגדרה שלך לאינדי
"העולם שבפנים", למשל, הופק ע"י אולפן גדול (יונייטד ארטיסטס) בתקציב קטן. "אבודים" לא הופק ע"י אולפן גדול, ובתקציב עוד יותר קטן. הייתי אומר שגם אם "אבודים" הוא לא אינדי, הוא עדיין יותר אינדי מ"העולם".
זה אכן תלוי בהגדרה.
היה לי דיון ארוך בנושא אמש עם הממסד האפל. הוא אומר שההגדרה ה"מילונית" לסרט אינדי הוא שהוא לא הופק ע"י אחד האולפנים ההוליוודיים (האחים וורנר, דיסני, קולומביה, יונייטד ארטיסטס וכולי). אין לי ויכוח עם זה, אבל לדעתי יש כאן רצף ולא שתי קטגוריות בלבד.
יונייטד ארטיסטס, למשל, הוקם דווקא כדי למרוד במסורת האולפנים ולתת ליוצרים לעשות סרטים ללא תלות בהם. ואז הוא עצמו הפך לאולפן גדול.
התפיסה שלי גם הושפעה – לאו דוקא בצדק – מהבאז שהיה סביב הסרט עם הגיעו לארץ. אבודים בטוקיו כבר הגיע עטור שבחים והייפ חיובי, בעוד שהעולם שבפנים הוקרן בארץ על שני מסכים ורבע למשך שניה וחצי ולא ממש הגיע לתודעה.
עוד נקודה שיוצרת לטעמי הבדל בין העולם שבפנים לבין סרטיה של קופולה הוא שהעולם שבפנים הוא סרט הביכורים של טרי זוויגוף, שהיה לפניו אלמוני לחלוטין, בעוד שאבודים בטוקיו הוא סרט שני של במאית שגם לפני הסרט הראשון שלה לא היתה אנונימית. היא שחקנית ולא רק במאית והיא הבת של.
ולבסוף, בעיניי, וזו דעתי האישית בלבד, אחד הדברים שהופכים סרט לסרט אינדי זה התוכן והאווירה שלו. נניח שמיליארדר כלשהו מחליט להפיק סרט מלחמה עתיר תקציב או סרט אקשן עם תקציב פעלולים של 50 מיליון דולר. לבדו. בלי אולפן. בהגדרתו זה סרט אינדי, אבל במהותו אני לא בטוחה שכן.
קצת סדר
קודם כל להגדיר מה סרט אינדי ומה לא לפי גודל ואורך ההפצה שלו בקולנועים *בארץ* הוא לדעתי תמוה מאוד.
אבל לא משנה.
תמוהה עוד יותר היא ההתייחסות שלך לזה שהסרט הוא עטור שבחים והייפ. זה טוב ויפה, אבל זה לא קצת לשים את הסוסים (הרבה) לפני העגלה? סרט אינדי שמצליח הופך לאינדי פחות? סרט אינדי שנכשל הוא הכי אינדי בעולם? אז "המכשפה מבלייר" שהופק כאינדי והרוויח ביקורות חיוביות, מעמד של קאלט ומאות מיליונים הוא.. מה בדיוק?
אבל גם זה לא ממש משנה.
טרי זוויגוף היה לפני "העולם שבפנים" דוקומנטריסט מוכר וידוע. סרטו "קראמב" זכה במספר פרסים נחשבים (כולל פסטיבל סאנדנס) ורבים גורסים שהיה אמור לזכות באוסקר באותה שנה:
http://www.imdb.com/title/tt0109508/awards
הסרט שודר מספר פעמים ב"הצגה שנייה", שם ראיתי אותו הרבה לפני יציאת "העולם שבפנים". אני מניח שאני לא היחיד, אבל אף פעם אי אפשר לדעת.
אבל מה הקשר בין מידת הפופולריות של הבמאי לבין האינדיות של הסרט שלו? במאי מוכר לא יכול לביים סרט אינדי? זה לא קצת כמו להגיד שבמאי אלמוני לא יכול לביים סרט אולפנים?
מבחינת האווירה והתוכן לגמרי, כמו שאומרים, איבדת אותי. אם יוצאים מנקודת הנחה שיש דבר כזה אווירה אינדית ואווירה אולפנית (?), "אבודים בטוקיו" הוא האמא והאבא של האווירה האינדית, לא?
לא היה בלאגן מלכתחילה
אמרתי מראש שאני מודה שזה לא שיקול ענייני שנתונים לגבי הפצת הסרט בארץ ומידת ההכרה שהוא זכה לה טרם הגיעו לארץ משפיעים עליי (מילותיי המדויקות היו "לאו דווקא בצדק").
ואני כן חושבת כמוך לגבי האווירה באבודים בטוקיו. היא אווירה מאד אינדית. זה פשוט עוד שיקול בהגרה הסוביקטיבית שלי לסרטי אינדי. האווירה.
ולבסוף, לגבי זוויגוף, אכן I stand corrected. אני אישית לא שמעתי עליו או על קראמב לפני כן, אבל אכן זוויגוף לא היה אלמוני לפני העולם שבפנים.
לגבי ''קראמב''
גם אני ראיתי אותו ב"הצגה שניה". פעמיים.
עם כל הכבוד שאני אכן רוחש ל"גוסט וורלד", שהוא בהחלט אחלה סרט – "קראמב" הוא עדיין הסיבה היותר טובה לקרוא לזוויגוף "הבטחה עצומה". אם הוא אי פעם יצליח לתרגם לקולנוע עלילתי ולו שבריר מהעוצמות המטלטלות, המדויקות והסוחפות שיצירתו התיעודית הצליחה להעפיל אליהן, צפוי לנו מספר לא מבוטל של יצירות מופת. "גוסט וורלד" הוא סבבה, אבל "קראמב" הוא סרט בלתי נשכח.
אפרופו מיליארדר שמפיק סרט בתקציב ענק
זכור לי שכאשר יצא "מלחמת הכוכבים פרק 1" (חצי)התלוצצו שכיוון שזה סרט שהופק עצמאית ולא ע"י אולפן (ע"י לוקאספילם,
רק הפיצו), זהו סרט האינדי היקר ביותר בהיסטוריה (עם תקציב מדווח של 115 מיליון דולר).
תודה. קיבלתי.
תלוי מה ההגדרה שלך לאינדי
במסגרת "שמנת בצל", ניסיתי להגדיר סרט אינדי בתקציר ל"מוכרים בלבד". זה מה שיצא לי: "אין לי ממש מושג איך מגדירים סרט אינדי. לפי מיטב הבנתי, מדובר בכל סרט שלא מופק במסגרת אולפן גדול ושהתקציב* שלו מספיק בערך למנה חמה וכפית. בניגוד למה שנהוג לחשוב, אין שום קשר בין תקציב הסרט לבין איכותו."
*אני יודע שההערה הזו לא מדויקת, אבל במקרה של קלרקס ובעצם, רוב סרטי האינדי, זה תופס.
זה נכון
אבל רק בתיאוריה.
כמה סרטים בעלי תקציב של קרמבו ראית שנוצרו, נגיד, בחמש השנים האחרונות? חוץ מ"המכשפה מבלייר", זאת אומרת. רוב הסרטים שנחשבים לעצמאיים מופקים בתקציבים של מיליון דולר ומעלה, לעיתים קרובות כמה מיליונים.
ביל מוריי
נכון. אינדי זה האריסון פורד.
ב''הארי פגש את סאלי'',
תיאור הידידות לא היה אמין, בעיני. מה שתיארו שם זה זוג שרוצה להיות ביחד *כל* הזמן, ותו-לא.
העולם שבפנים
טוב, אניד עברה שינוי במהלך הסרט.
היא הופכת לתחות צינית ככל שהסרט מתקדם, ולא מצליחה למצוא משהו שימלא את החסר (הציניות הייתה כל חייה בתחילת הסרט). היא עוברת מרחמים כלפי הדמות של סטיב בושמי (שכחתי איך קראו לה) לאמפיה, ואז לרתיעה ממנו, מנסה לחזור להיות נחמדה אליו ואל רבקה,ולא מצליחה לעשות את זה.
היא לא מצליחה להתקיים בעולם האמיתי ולכן היא בורחת באוטובוס הספק מציאותי.
נונין - במיוחד בשבילך, תיאור הדמויות
ביל מאריי הוא גבר בן 50 – 60. מאחוריו קריירת משחק מרשימה למדי (הוא מוכר גם ביפן) אבל הוא לא כוכב ממש (ניכר בשיחת הטלפון עם הסוכן שלו). הוא מתוסכל בגלל התחושה הזו של ה'כמעט' – הצלחתי, אבל לא הגעתי ממש ממש למעלה. אני לא שחקן בסדר הגודל של טום קרוז או אל פאצ'ינו (אם לבחור דוגמא מהדור של מאריי). במובן הזה הליהוק של מאריי לתפקיד הזה הוא הברקה. קראתי שקופולה התעקשה עליו תקופה ארוכה, והוא שיחק קשה להשגה.
הוא נשוי, אפילו די באושר, ויש לו ילדים, אלא שיש שם שגרה והוא מתגעגע לימים שאשתו גרמה ללב שלו לקפץ. הוא אוהב אותה, כך נדמה לי, ולא היה רוצה אישה אחרת, אלא שהוא רוצה להיות שוב צעיר ומאוהב.
וזה טיב החיבור שלו לג'והנסון. הוא מקנא בנעורים שלה, הוא רוצה את ההזדמנות שיש לה לעצב את חייה. לא כי הוא מתחרט על מה שעשה, כי הוא יודע שאין לו על מה להתלונן, וזו הסיבה למועקה שלו. התחושה שהכל היה בסדר גמור, ברוך השם. אבל לא מילמטר יותר מזה. ממוצע.
ג'והנסון היא אישה צעירה, מוכשרת מאוד, עם תואר מאוניברסיטה שפותחת דלתות, נשואה לאיש שהיא אוהבת, כך נראה, אבל לא בטוחה שהם חיים באותו עולם. יש באיש חלק, החלק שמתחבר לבחורה האנורקטית ומסוגל להעביר איתה ערב, שהיא לא ידעה על קיומו כשהם הכירו והיא לא יודעת מה לעשות בו עכשיו. זה יוצר איזו זרות בינה לבינו. היא סיימה לימודים ועכשיו היא צריכה להחליט מה עכשיו (כמוני בשלב זה של חיי) והיא בהתקף חרדה. היא מבוהלת מכל השנים האלו שלפניה, שצריך לעשות בהן משהו, רצוי כזה שישמח אותה, והיא עייפה רק מהמחשבה על כל העשייה הזו.
היא מקנאה במאריי שכבר עשה את כל זה, אפילו כמו שצריך. יש לו קריירה מעוררת קנאה, ומשפחה, והחיים שלו כבר פתורים. הוא לא צריך להחליט מה הוא רוצה להיות כשהוא יהיה גדול, במקום הזה בחיים של אמצע שנות העשרים שבו כבר אין כל כך הרבה זמן להתלבט. גו'הנסון כבר צריכה להחליט.
הם מוצאים את עצמם ביפן, וזה כאילו נורא כייף, והם אמורים נורא לשמוח בהזדמנות הזו לטייל. הרי אנשים אחרים היו הורגים בשביל להתלוות לבן זוג לכמה שבועות בארץ זרה או לעבודה כל כך משתלמת. טיולים שהם ככל הנראה ממומנים לחלוטין. הם לא לגמרי מבינים למה הם לא מצליחים להנות מכל הכייף הזה. החרדה בה היא נמצאת והמועקה שלו, לא מאפשרת להם את זה, ומצד שני העיר הזרה והמנותקת מהשגרה מדגישה את המועקה.
נדמה לי שהסיבה שיש תחושה כאילו אנחנו לא מכירים את הדמויות היא שאנחנו נפגשים איתן ברגע קצר וספציפי בחיים. כשהן יחזרו לחיים הרגילים, כל זה כבר באמת לא יהיה חלק מהן. זה לא שהם עוברים איזה תהליך בסרט שבסופו הם יהיו אנשים אחרים, חכמים יותר וטובים יותר, כמו ברוב הסרטים. הם יצאו מיפן ויחזרו לחיים, ואולי לא יבינו, כמו חלק גדול מהקהל, מה היה שם שהיה כל כך קשה.
מצד שני, תן לי עוד סרט שהצליח לתת כל כך הרבה עולם פנימי בכל כך מעט.
אני חוזר על זה:
עזוב, זה לא ילך.
זה ויכוח עקר לגמרי.
לא נהנית בסרט, וזו זכותך.
לדעתי פספסת כאן סרט מצויין, אבל אתה יודע מה – זה לא אסון גדול.
בכל מקרה, להמשיך להתווכח על מה הסרט הזה *היה יכול* להיות, לפי אי-אילו ציפיות שהיו לך כשבאת לראותו (לי לא היו – אפילו את הטריילר לא ראיתי, רק ידעתי שמדברים עליו כמועמד וודאי לאוסקר), זה מיותר, בהתחשב בעובדה שהאנשים שכן אהבו אותו, מצאו בו המון.
עם כל הכבוד, לא הייתי רוצה להראות לקופולה את הביקורת שלך במהלך העבודה על הסרט, ולו בגלל החשש משינויים בתוצר הסופי, שהוא, לעניות דעתי, מעולה ומשובח.
אני רק אוסיף שבגדול – כל המגרעות שהזכרת – אני רואה כיתרונות. הבריחה של הסרט מהתעסקות בדברים "גדולים" וההצמדות שלו למשהו שמרגיש, לפחות לי, הרבה יותר *אמיתי*, היא שהופכת אותו ליצירה שונה ומשמעותית.
אכן אין טעם
המשכתי את הדיון מאינרציה מול התגובה של תמי (וכדי להבהיר שהיא אינה צודקת באיזו מסקנה שהציעה בקשר אלי).
אני חייב לומר שאני מסכים עם שני שליש מהמשפט האחרון שלך – זה אכן "שונה ומשמעותי", אבל בעיני זה פשוט לא "יצירה".
ורק כדרך אגב – מה חשבת על סרטה הקודם של הגב' קופולה?
לא ראיתי.
אני מניח שזה ישתנה בקרוב.
וזה בדיוק מה שהיה כל כך אמין בעיני – העובדה ששני זרים נפגשים, מתחברים בסיטואציה מאד מסויימת, וזהו.
יצא לי כל כך הרבה פעמים להכנס למצבים כאלו – לפגוש מישהו באיזושהי נקודת זמן (טיול, נסיעה ברכבת, עבודה קצרה משותפת וואטאבר), להתחבר אליו הכי בעולם, ואחרי שבוע, כשכל אחד הולך לדרכו, הכל מסתיים.
וכשזה מסתיים, פתאום אני מבינה איך מצד אחד אני יודעת כל כך הרבה עליו, ומצד שני, כל כך מעט. לא מכירה את הרקע שלו, לא יודעת לאן הוא ממשיך הלאה, וזה בסדר. כי לתקופת הזמן הרלוונטית, זה היה נכון ומתאים.
תמונות בתערוכה
אני מגיב קצת על התגובה הזו שלך וקצת על מה שכתבת למטה.
למעשה, הסתכלות על הסרט כתערוכה מקובלת עלי מאוד – אני הזכרתי כמה תגובות למעלהב את האסטתיות המדהימה שלו.
אבל מבחינת אמינות – קשה לי מאוד לראות את זה ככה. כשיצא לי לפגוש מישהו/מישהי (בטיול/ארוע/וואטאבר) ולהתחבר, זה תמיד כלל בתוכו הרבה יותר שיחה. שתי הדמויות בסרט בקושי מדברות זו עם זו מעבר לרמה היומיומית, פרט לשיחה האחת שלהן על נישואין ומחויבות, וגם זו לא שיחה ממש עמוקה, ודי מלאה בקלישאות לכל האורך.לא, אני לא מאמין שהדמויות נגעו זו בזו, כי לא ראיתי אותן נוגעות.
לצערי גם אני לא
ראיתי היום את הסרט, והוא שיעמם אותי כמו שכבר מ-ז-מ-ן לא השתעממתי.
סרט מציון
לדעתי זה אחד הסרטים הטובים ומהנים של השנה, אבל הוא לא מתאים לכל אחד.
הסרט מתאים למי שאוהב קולנוע לירי, הסרט פונה יותר על מי שרואה בקונוע אמצעי של היוצר להביע את עצמו מאשר אמצעי בידורי.
מי שיפתח לסרט, יגלה שהוא אמצעי בידורי מציון, מצחיק מאוד לפרקים, ונוגע ללב כמעט מהרגע הראשון עד לסיום.
הדמיות מתפתחות לאורך הסרט, ויש גם קווי עלילה אבל הם משנים לרגש שעולה מכל סצנה בסרט.
לא מדובר ביצירת מופת, פשוט מפני שסופיה לא רוצה לעשות יצירות מופת (היא מוקפת כל החיים שלה באנשים שמנסים, הסגנון שלה כל כך שונה מהסגנון של אבא שלה או של בעלה לשעבר), היא רצתה לעשות סרטים אישים קטנים, היא עושה אותם מציונים.
יש בסרט הרבה דיאלוגים מבריקים, הרבה סצנות יפהפיות ללא דיאלוג (כמו שירי הייקו קולנועיים), השימוש במוזיקה מציון והצילום נפלאה.
אני חושב שבקולנוע כמעט נשיקה הרבה יותר מעניינת מנשיקה והסרט מלא מרגעים מצוינים כאלה.
שני השחקנים ראויים לאוסקר (אם כי לגבי יוהנסון, ראיתי את "הנערה עם עגיל פנינה" ואני לא בטוח באיזה אחד משני התפקידים היא טובה יותר) הם מצליחים ליצו דמיות אנושיות מדיוקות ומגוונות, שריגשו אותי כפי שניקול קידמן, למשל, אף פעם לא ריגשה (אני חושב שגם היא שחקנית מצוינת).
דרך אגב: כפי שנאמר, החברה של הבעל של שרלוט היא שחקנית ולא במאית, ונראה לי שהיא פרודיה על קמרון דיאז (ששיחקה בסרט של הX של סופיה).פער הגילים לא הפריע לי בכלל, ראינו בהרבה סרטים רומן בין אישה צעירה לגבר מבוג, וליוהנסון זה קורה ההרבה: היא הייתה בת 16 שצילמה אאת "האיש שלא היה שם" בו היא ממנסה לפתות את בילי בוב תורנטון המבוגר.
אבודים בתרגום
שמתם לב לשם הסרט באנגלית ובעברית ? כאילו פרודיב על עצמו
אבודים בתרגום
חשבתם על זה….
אם אי פעם יעשו המשך לסרט… זה יהיה כמו אפקט ה"נוסע השמיני" – יקראו לזה אבודים בטוקיו 2 – ואם העלילה תתרחש בהודו המערבית ? בעייתי… בהחלט בעייתי. (:
אבחנה יפה
ואחת הסיבות הכי נפוצות לכך שתרגומי המשכונים הם בדרך כלל עוד יותר גרועים מההמשכונים עצמם.
אין בעיה בכלל.
ראה ערך "מצור ימי 2", שמתרחש, הפתעה הפתעה, ברכבת.
הבת של קופולה
הסרט "אבודים בטוקיו" מדגים את הקשר בין הגיל ובין תובנות לגבי החיים.בגלל גילה הצעיר של הבמאית, האמירה שלה בסרט לא מגובשת והרעיון היפה של הסרט לא מצליח להתגבש ולהשאיר את הצופה אם איזה ערך מוסף לאחר שהסרט נגמר.הרושם היחד שלי בסוף הסרט הוא שהיפנים "טמבלים"בגלל היחס המזלזל של הבמאית שוב בגלל גילה הצעיר.באופן כללי הסרט שווה צפייה ולו רק בגלל הצילומים היפים של טוקיו והצצה לתרבות אחרת שבה אמריקאים הולכים לאיבוד.
אז מה שאתה אומר
זה שכשקווין סמית' עשה את קלרקס בגיל 24, לא היה לו רעיון מגובש? שרק כאשר הכותב יגיע לגיל מסוים תהיה משמעות אמיתית מאחורי משפטים כמו "יש מיליון נשים שישכבו איתך, אבל לא כולן יביאו לך לזניה לעבודה"? שב"מלתעות" אין מסר עמוק ומלא תובנות על החיים דווקא בגלל גילו של ש/ספילברג (29) בעת יציאת הסרט? 29 גם היה הגיל של מ. נייט שאמאלאן כש"החוש השישי" יצא, האם לדעתך הסרט היה בהכרח יותר מוצלח אם היה נעשה בעוד עשרים שנה?
במילים אחרות, אין לטענה שלך ביסוס רציני. איכות הסרט והמסרים שהוא מצליח ולא מצליח להעביר לא קשורים ישירות לגיל הבמאים. מה שקובע זו איכות התסריט, איכות הבימוי, איכות המשחק, היכולת להעביר רעיון, עצם קיומו של אותו רעיון מסוים, הבחירה אלו קטעים להשאיר בסרט ואלו להשאיר בחדר העריכה וכו'. סופיה קופולה היא במאית מתחילה ולא צעירה במיוחד (בת 33, גיל סביר בהחלט לבמאית חדשה), "אבודים בטוקיו" הוא בסה"כ הסרט השני באורך מלא שהיא מביימת. לעומת זאת, היא נולדה היישר לתוך תעשית הסרטים, אבא שלה הוא במאי מאוד מוערך ובעלה לשעבר גם הוא במאי מוכר עם נסיון רב בתחום הקליפים. היה לה מספיק זמן ללמוד ולהכיר מקרוב את העולם שמאחורי המצלמה.
''ביום מן הימים''
היום הזה קרוב אולי ממה שציפית – הסרט יוצא ע"ג DVD בשבוע הבא.
http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/B00005JMJ4/qid=1075186489//ref=sr_8_xs_ap_i1_xgl74/102-0045606-7835302?v=glance&s=dvd&n=507846
יצא כבר
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=497&msgid=26659843
סליחה על הקידום העצמי.
אבל אמזון אמרו ב-3/2...?
וכן, כבר קראתי
טוב אחרי כל התגובות שלי צריכה להגיע
גם תגובה ענינית, לא?
את הסרט ראיתי בתנאים לא הכי אופטימליים. מדובר היה בהקרנה מוזלת לעובדי החברה בה אני עובד, עם הרצאה מספיילרת למדי של גידי אורשר לפני הסרט וקהל היי-טק עצבני שהשתיק אותנו בעודנו מדברים לפני תחילת הסרט, בזמן ההרצאה. להגנתנו נאמר שדיברנו כדי לא לשמוע את אורשר מספיילר ואף ניסינו להסביר זאת לזוג (?) שלפנינו אך לשווא.
גם ישבנו בשורה האחרונה וגם הייתי עייף למדי.
בסך הכל, הסרט לא הצליח לגעת בי לגמרי, לא "התחברתי" אל הדמויות ובעיני הסרט היה חצי אפוי. קופולה נוגעת-לא נוגעת בדמויות ולא חופרת בתוכן לגמרי. אולי אני מאלה שצריכים להאכיל אותם בכפית (אבל אין! אה.. זה מסרט אחר..) ואולי הייתי עייף מדי כך שגם אם הייתי צופה באותו רגע בטרום בכורה מיוחדת של מלחמת הכוכבים 3 עדיין הייתי סובל (ובלי בדיחות "גם ככה היית סובל" בבקשה. נהניתי עד מאד מפרק 2 ואני מצפה בקוצר רוח לפרק 3).
עוד דבר שהרגיז אותי ואת שותפי לצפייה זה הקהל (ולחשוב שאני עובד עם חלקם). בתור סרט עם ניואנסים קטנים ובדיחות מרירות, הקהל שאג מצחוק כאילו שהיתה זו קומדיית ג'ים קארי/אדם סנדלר/מייק מאיירס טיפוסית.
וכמו שציינו לפני, המוזיקה של הסרט גם היתה טובה.
סה"כ נהניתי למדי, אך לא יצאתי מגדרי.
טוב אחרי כל התגובות שלי צריכה להגיע
ככה זה היה גם בהקרנה של הצלצול. הסרט הוא סרט אימה, אבל באמצע אני קולטת חצי אולם מתגלגל מצחוק! זאת פשוט מכת מדינה.
הגעתי בלי שיהיה לי שמץ של מושג לאן. הסרט נגמר, ולא היה לי שמץ מה דעתי עליו.
זאת אומרת, ידעתי שהיא •חיובית•, אבל לא הצלחתי להסביר לי למה. העלילה לא הייתה מרתקת במיוחד, (רבאק, באיזשהו שלב יצאתי לשירותים ואיבדתי את הדרך חזרה, ולא חשבתי שפספסתי יותר מדי), לא הרגשתי צורך עז לדעת מה הלאה,ולא מצאתי את עצמי נקרעת מצחוק או דומעת בבושה.
רק למחרת פתאום הבנתי.
זה היה כמו להיות בתערוכת אמנות. כמו תמונה – היא לא מנסה להעביר עלילה או תהליך, אבל כשהיא מוצלחת, היא מעבירה לך מסר, ומעוררת בך מחשבות.
"אבודים בטוקיו" מהבחינה הזו פשוט היה "סרט שהוא תערוכה" מבחינתי. סצינה אחת יותר או פחות זה כמו לפספס תמונה אחת או שתיים. באסה, אבל לא יהרוס את ההתרשמות הכללית.
ובשורה התחתונה, מצאתי את עצמי נהנית. אבל אחרת מאשר בסרטים אחרים.
__________
העלמה עפרונית,קצת עילגת.
נראה לי שאני צריכה מקום
לפרוק בו את כל השטויות שיש לי לומר על סרטים. יש מלא. פה נראה אחלה. מזל טוב לי על תגובה ראשונה.
הסרט הזה- בינוני. סקרלט ג'והנסון- בחורה טובה בלי שום קשר לסרט.
אתם מכירים הנאות מפוקפקות?כאלה שהן אמנם מהנות, אבל המקורות שלהן בעיתיים? דוגמה: הסדנאות האלה שבהן מלמדים אותך להיות אדם שלם יותר וגם מצליח בעסקים. לא שהתנסתי באחת, אבל בטח מרגישים שם נהדר. למה מרגישים נהדר? כי אומרים לך כל מיני דברים מרגשים, ונוצרת תחושת שותפות עם זרים. אז אדם נהנה, אך תוך כדי כך הוא יודע (או שלא) שההנאה שלו מפוקפקת, כי לזרים לא באמת אכפת ממנו, וכי מה שהמנחה אומר זה סתם שטויות פשיסטיות.
"אבודים בטוקיו" זאת דוגמה די חלשה לכזה דבר, אבל עדיין יש בה מיסודות ההנאה המפוקפקת.
צחקתי די הרבה, תוך כדי שאני חושבת "אבוי לי, מאילו בדיחות סתומות אני צוחקת. יפנים טיפשיים ונמוכים, גיחי גיחי".
הייתי שמחה לו יכלתי להעריך יותר את הסרט בזכות דברים כמו "רגישות", "אסתטיקה" וכו'. הוא די נחמד כשמתמקדים בהם. הבעיה היא שמחשבות פוסט מודרניות כמו "היפנים הם חברה די רגילים בתכלס" גברו אצלי על הפרמטרים האמורים.
אגב היפאנים
לא נראה לי שהצחוק היה בטעות.
השיחה של ביל מאריי עם היפני בתור לבית החולים הייתה מאוד משעשעת, ולמיטב הבנתי באותו הרגע הנשים צחקו על חוסר ההבנה שלו את היפני. היפני שאל בנימוס כנהוג ביפן –
מתי הגעת ליפן. וזה נשמע משהו כמו – NIHON NI DES ואז הוא ענה לו – IN DESCAY
טוב, אנ י לא יודעת לאיית את זה, אבל הכוונה היא – תחת סוג של מעטה…
אותי זה מאוד שעשע
אגב היפאנים
זה בעצם – nihon ni des ka
אם זה משנה…
ראיתי את הסרט רק אתמול
הלכתי לסרט כי אהבתי מאוד את "חמש ילדות יפות" של קופולה וציפיתי למשהו באותו סטייל. במהלך הסרט די השתעממתי. עברתי מספר שלבים במהלך הצפייה – עניין מינורי, אמונה עצמית שאני מוצאת בסרט עניין מינורי, ניסיון לשכנע את עצמי למצוא בסרט עניין מינורי(כולל הסברים עצמיים שזה סרט איכות ושלא כל סרט חייב למכור עלילה תמורת הנאה. "להתמקד ביחסים בין הדמויות, זה מה שחשוב"), הבנה שאולי אני כן זקוקה לשטיקים הוליוודיים "אז אני שטחית, אז מה? אולי זה לא אני אלא הסרט ממש ממש משעמם???", השלמה עם השעמום של הסרט ומתוך זה נוצרה גם הנאה מסויימת מינורית ממנו. סוף סוף הסרט נגמר- יוצאים החוצה! חברתי פונה אולי להמשיך את השיחה שלנו מההפסקה- "איזה סרט משעמם! לא מתקדם! אין עלילה! אוף, היינו הולכות לאינטרמישן במקום!" ולהפתעתה ולהפתעתי המוחלטת אני שומעת את עצמי מגנה על הסרט במרץ. חוזרת לסצינות מפעימות, מתפעלת ומקשקשת עליו בהנאה מרובה עד שאפילו שיכנעתי את חברתי הסובלת שזהו סרט נפלא. מסקנות מתבקשות- 1. אני סובלת מפיצול אישיות 2. חברתי לא באמת השתכנעה, היא פשוט חיפשה דרך לסתום לי את הפה 3. זה מסוג הסרטים שרואים תוך כדי שעמום בלתי נדלה, אבל נהנים מהם אחרי שהם נגמרים (ההנאה מגיעה לאחר הצפייה ולא במהלכה). יש ז'אנר שלם של סרטים כאלה.
אם כך
מה בדיוק מצאת ב"חמש ילדות יפות"? גם בו העלילה קיימת-לא-קיימת והקצב לא בדיוק מהיר יותר.
ספוילר על ''חמש ילדות יפות''
אולי זה נכון, אבל היו שם דברים חזקים יותר- הדרך שבה ההורים חונקים את הילדות וגוזרים את גורלן, הכמיהה הבלתי ממומשת של הנערים אל הילדות. בכלל נקודת הראות של הסרט הייתה מעניינת- הנערים שבקושי הכירו אותן מספרים את הסיפור שלהן מנקודת הראות שלהם. האם זה באמת מה שקרה? האם הסיפור אובייקטיבי או שזכרון הנערים עומעם במהלך השנים?. זאת אומרת, הסיפור מסופר מזכרון של אנשים בוגרים כפי שהם חוו זאת בתור נערים עם הורמונים משתוללים בתקופה תמימה יותר ובגיל תמים יותר שבו כל הדלקות על מישהו גורמת לאותו אדם להיראות מושלם. זה הופך את אותן נערות להשתקף בעינינו כמו שהן ניראו בעיני אותם נערים- מושלמות. זה מגביר את הצער על כך שההורים שלהן כולאים אותם בבית ולא נותנים להן לחוות את החיים בחוץ ועוד יתר אחר כך שהן מתאבדות. יש צער כפול – גם עליהן וגם על הנערים שכמעט והצליחו להתקרב אליהן וגם אנחנו כצופים כמעט הצלחנו להתקרב אליהן אבל לא באמת. הן סגורות בפנינו כמו שהן סגורות בביתן ואי אפשר לדעת איך הן באמת. הפספוס של החווייה פה יותר חזק ומשמעותי. כל הסרט יש חרדה לגורל של הבנות ותקווה שאולי הן יצאו מזה. מדי פעם זה נראה כאילו עכשיו מגיע החופש שלהן ואז זה משתנה. הסרט לכל אורכו נע ונד בין כמעט מימוש לבלתי מימוש באופן מטלטל (לפחות אני הרגשתי כך). יש גם סיפור עלילה והתפתחות של סיפור שמוביל מנקודה אחת לנקודה אחרת. עם המוות של הילדה הקטנה שכמו מסמן את גורל שאר הילדות. במהלך הסרט נראה כאילו שאר הילדות יצליחו להתחמק מהגורל שלהן וזה מחזיק מתח. יש גם מספר רבדים לסיפור- נערים, בנות, הורים ושאלות משמעותיות בלתי פתורות (אשמת ההורים? הנערים יכלו לעשות יותר כדי לעזור לילדות? הילדות יכלו לעשות יותר כדי לעזור לעצמן? האם בכלל הן רצו לחיות או שזה אנחנו רוצים שהן יחיו?).
בקיצור אפשר להבין למה אהבתי את הסרט הזה, שלידו "אבודים בטוקיו" נראה חיוור לחלוטין. אולי הוא מזכיר אותו בחוסר המימוש שלו וב"כמעט", אבל המתח חלש מאוד, קופולה ויתרה כמעט לחלוטין על עלילה ונותרה רק עם פואנטה שלא יכולה להחזיק סרט שלם. זה נראה כמו ריאליטי טי.וי, כי באמת החיים מתנהלים כך- עם ויתורים קטנים, חוסר מימוש לפעמים, פחדים, הרגשת ניכור. ב"חמש ילדות יפות" הנערים מרגישים ככה ומנסים להאדיר את חווית הנעורים דרך הילדות, דרך הפנטזיה ובסוף נוחלים אכזבה- יש ניסיון לצאת מהחיים הקטנים ולהעניק להם משמעות גדולה יותר- וסיפור התבגרות והתפכחות של הנערים. אני יכולה לדבר עד בלי סוף על "חמש ילדות יפות" ולעומת זאת את "אבודים בטוקיו" אפשר לסכם בחמש שורות. וזה ההבדל העיקרי בעיני.
את לא מפסיקה לפאר את הסרט..
ואפילו מילה קטנה אחת על הפסקול המהמם שאייר (AIR) כתבו לו, לא הזכרת.. זה מוזר כי מבחינתי המוסיקה המהפנטת של הסרט היא אחד הדברים הכי טובים בו..
אגב גם הפסקול של אבודים בטוקיו יפייפה..
ותגידו על טעם ועל ריח, אבל לדעתי זה סוגייה של: או שאתה אוהב את הסגנון של סופיה קופולה או שאתה אדיש כלפיו..
אני באופן אישי מת עליו/עלייה ולדעתי היא אחת הסמאחיות הכי מבטיחות שיש, היא כל כך IN, זה לא יאמן..
אגב הז'אנר שדיברת עליו קודם, אני חייב להסכים איתך, אבל באבודים בטוקיו זה לא קורה, לפחות לא לי, היה את האפקט הזה אבל אני נהנתי מאוד גם במהלכו וצחקתי כמו מטורף, לא סתם קניתי אותו בדוד, אני תמיד אוהב לחזור אליו.
תגידו זה רק אני, או שהסרטים של סופיה קופולה מתאפיינים באווירה חורפית ואסטתית להפליא?
לא בדיוק
סקרלט יוהנסון לא מקריבה מיצוי עצמי בשביל הבעל. היא עדיין לא הגיע לשלב כזה בחיים שהיא בכלל יכולה לוותר על מיצוי עצמי. היא בכלל לא יודעת מה היא רוצה לעשות עם עצמה ונראה שהיא הגיעה לטוקיו כי לא היה לה משהו יותר טוב לעשות בבית – שהוא לא ממש בית. (היא אומרת שהיא גדלה בניו יורק אבל עברה ללוס אנג'לס אחרי החתונה ושזה שונה שם).
אם הם לא נכנסים למיטה כי הנישואים מוצגים באור חיובי – מה בדיוק עשה ביל מוריי עם זמרת הברים האדומה?
לדעתי הם לא נכנסים למיטה כי במשך רוב הסרט היחס שלו אליה הוא יותר אבהי מרומנטי והיחס שלה אליו הוא יותר כאל יועץ (או אב).
גם אני חושב
שסקס היה הופך את זה להרבה יותר מלוכלך (תרתי משמע), במקום להשאיר את מערכת היחסים שלהם טהורה וחפה מכל אינטרסים. פשוט שני אנשים בודדים שהיו צריכים אחד את השני בזמן מסויים.
הוא היה דווקא שמח
מאד להעיק את היכרותם הפיזית, למשל הסצינה שבה הם שוכבים על המיטה שלה ומדברים והוא ספק נוגע בכף הרגל שלה, או כשהוא בא לחדר שלה ומעיר לה על הבלאגן באמבטיה. היא נרתעת כי היא עדיין צעירה ואידיאליסטית ומאמינה בקדושת הנישואין. ואולי גם כי הוא מבוגר ממנה בהרבה ובגיל 20 וקצת הוא נראה לה מתושלח ולא אופציה בכלל לשותפות מינית (לגיטימי!).
אז נא לא להלביש הילה של קדושה לדמויות. זה לא שלא היה סקס בגלל מניעים כה טהורים ונשגבים.
מצד שני
כשהיא תופסת אותו דופק את הזמרת היא עושה לו סצינת קנאה לא קטנה. ולא, לא הצלחת לשכנע אותי. לא אני שמתי הילה של קדושה לגיבורים, הבמאית עשתה את זה…ולדעתי היא צדקה לחלוטין. סקס פשוט לא היה חלק ממערכת היחסים הזו וממה שכל אחד מהם שאב ממנה.
אז זהו בדיוק! הבמאית
לא שמה להם הילה של קדושה. היא מראה לנו שהדמות של ביל מאריי חושקת בדמות של סקרלט ג'והנסן. מראה בפירוש. גם הנשיקה שהוא נתן לה בסוף הסרט לא היתה נטולת מיניות (על השפתיים, למשך לא מעט זמן). הבמאית מספיק אחראית כדי לתת גושפנקה והיגיון לכל זה. יש ביניהם מתח מיני. זו הסיבה שסקרלט מרביצה לו סצינת קנאה. יש ביניהם גם התפתחות של רגשות. לא יודעת אם ממש אהבה, אבל יש מטען רגשי. שניהם רוצים אבל לא מעיזים, שזה בסדר גמור.
לדעתי
הנשיקה בכלל לא היתה מינית…אבל זה כבר עניין של השקפה. בכל מקרה, די ברור שהם מאוהבים בצורה כלשהי (סצינת הקינאה שלה, הוא מסתכל עליה באהבה כשהיא שרה בקריוקי), אבל עדיין, שניהם מבינים שהקשר שלהם לא מבוסס על תשוקה אלא על משהו עמוק יותר. משהו שהכי קרוב שאני יכול להגדיר אותו במילים הוא "אחווה".
מש''א
אחוות הטבעת?
בקרוב הסטיקר:
"למה להתאבד כשאפשר להתחתן?"
נורא עצוב לי שאתה רואה בנישואים פתרון אינסטנט לכל בעיה. איך הנישואים פותרים למאריי בעיות שהיו לו? הסרט הרי לא מציג שומדבר שרומז על זה.
איך הנישואים פותרים לסקרלט ג'והנסון את הבעיות? כי אני קיבלתי את הרושם שזה רק יוצר לה בעיות חדשות.
אבל
זאת לא היתה דעתי (דעתי על נישואין.. פעם אחרת).
אני רק חושב שזאת הכוונה של קופולה בסרט.
לא התכוונתי לכך שהנישואין פותרים בעיות (לדעת קופולה). התכוונתי רק לכך שהמניע לנישואין הוא התקווה כי הוא יפתור בעיות. שהמניע לנישואין הוא (שוב, לדעת קופולה) תחושת דיסאוריינטציה מסוימת בחיים. הסרט לא מלמד אותי כלום על חיי הנישואין הוא מלמד אותי על סיבתם.
סיטואציה
לי נראה שמדובר בשני אנשים שנמצאים בסיטואציה (פיזית ונפשית) מאוד מסויימת והעובדה ששניהם נשואים היא שולית למדי. היא בחורה צעירה שמחפשת את עצמה, הוא גבר מבוגר שעתידו מאחוריו. הם נפגשים במקום זר שבו שניהם מרגישים בודדים – עד לפגישה בינהם. הם לא נכנסים למיטה מפני שבשלב שבו נמצאים היחסים בינהם זה לא מתאים (אם כי, לדעתי, זה כן היה קורה אם הוא היה נשאר ולא חוזר הביתה).
ושוב לעניין הנישואים: מדובר, בסופו של דבר, בשני אנשים מבוגרים ולמיטב הבנתי להיות נשוי זה לא מצב יוצא דופן במיוחד אלא לגמרי נורמאלי (שלא לומר: ברירת מחדל).
כן, אני מסכים
שזו הפרשנות הרגילה של הסרט. והיא מתקבלת בעיני בסיטואציה מסוימת.
אך עם זאת, האוסיסיאציות שהקשרים בין שני הגיבורים וחיי הנישואין שלהם העלו, העלו אצלי היו של אלה שפירטתי קודם.
הסיבה שהעליתי את הרעיון, הוא בעיקר בגלל שזו התובנה העיקרית שעלתה אצלי תוך כדי הצפיה בסרט. זה נראה לי הגיוני, יש קווי דמיון ברורים, כפי שפירטתי. וזאת דעתי.
טוב, אחרי שקראתי את כל התגובות
אני תמה שאף אחד לא שם לב לזה שהסרט גם מותח ביקורת על הפלסטיקיות האמריקאית באותה מידה שהוא עושה צחוק מהילדותיות היפאנית.
למשל השיחות של ביל מארי עם אישתו, ה"איי לאב יו" חסר המשמעות וה"Happy for you" הפלסטיקי האמריקאי.
זה בדיוק מה שבאה השחקנית הבלונדה להדגים, ולא רק בשביל לשעשע אותנו.
הצלם שלא יודע לתקשר עם אישתו אבל נורא חשוב לו שהיא תפסיק לעשון, כל הלהג חסר המשמעות על חומרים משלשלים ועל כזה-כאילו ובסצינה שבה אשתו של הצלם (אני לא טוב בשמות) מדברת עם החברה שלה בטלפון וההיא בטלפון עוברת לממתינה בזמן שהגיבורה נחנקת מדמעות וכשהיא חוזרת מהממתינה היא אומרת לה משהו כמו "אני חייבת לנתק, אני שמחה שאת נהנית, לאב יו, ביי"
הבמאית חייתה כמה שנים ביפאן והיכולת שלה להסתכל על שתי התרבויות כזרה נובעת מכאן.
מוזר שלא הוזכר כאן ובאף אחת מהביקורות על הסרט.
עוד נקודה מעניינת (ויכול להיות שאני טועה) היא שבפעם השנייה שראיתי את הסרט שמתי לב שכשהדמויות מעשנות הן אף פעם לא פולטות את העשן אלא רק שואפות.
יכול להיות דבר כזה או שאני טועה?
שתי אפשרויות לגבי העישון
1.אלה לא סיגריות קונבנציונליות. האפשרות הזו לא נראית לי סבירה לאורך רוב הסרט, כי הסיגריות בסרט מגיעות בחפיסה עם לוגו.
2.הם לא באמת מעשנים, אלא רק עושים בכאילו (ע"ע אדוארד נורטון במועדון קרב).
בכל אופן, לי נראו שדווקא כן פלטו עשן.
או
שהם לקחו את זה מאד מאד עמוק.
כן, זה נכון
אגב, ידיד יפני תרגם עבורי את הדברים שהבמאי היפני אומר, ומסתבר שהוא די יורד על ביל מריי ועל אמריקנים בכלל. אלא שבתרגום זה לא עובר…
אפשר אפילו לומר, אם תרשו לי להתבדח,
שהוא אבוד בטוקיו! הא הא הא!
סרט מוזר
לאחר הסרט עלה בי המחשבה האם ביל מוריי רצה לחזור לאשתו?
אני חושב שכן, הוא כבר היה רגיל אליה ובסך הכל אהב אותה.
הוא היה יותר מאושר אם היא היית מקשיבה לו, לרגשות ולחוויות שהוא עבר, ולכן בצורה מסוימת הוא רצה גם להמשיך עם שרלוט.
אבל בסופו של ענין הוא אהב את אשתו ואת הילדים ובאמת לחזור.
בצורה מסוימת זה מזכיר לי את אבא שלי. מה הוא באמת מרגיש בנסיעות עבודה לארה"ב? נהנה? מתגעגע? מבינים אותו? או שמעולם לא ניתן להבין אותך כאשר אתה נמצא בארץ אחרת.
מבחינת האיכות הסרט מעולה
מבחינת הענין בינוני פלוס.
ויכול להיות, שגם יצא ממנה משהו.
אבודה בתרגום
באיחור משמעותי הלכתי לבדי לראות את הסרט. האמפתיה וההזדהות שלי כלפי הגיבורים עצומה, ולכן אפילו שאני יודעת שאיש לא יקרא את התגובה הזו, אני חייבת לומר כמה מילים.
לפני כמה שנים הייתי דיילת. מקצוע נחשק לכל הדעות, אבל כמובן כרוך בנסיעות רבות ובשהייה רבה במקומות לא מוכרים, ובדרך כלל עם אנשים לא מוכרים.
אנשים היו אומרים – מה רע בנסיעות האלו? לעשות חיים בניו יורק, בשיקאגו, בהונג קונג, ובדרך כלל נהניתי.
אבל פעמים רבות מצאתי את עצמי, ממש כמו הגיבורה, בוהה אל מחוץ לחלון המלונות המפוארים ותוהה מה אני אמורה לעשות עכשיו. איך אני מעבירה את הזמן.
ואיך אין לי עם מי לדבר.
מעולם לא הייתי בטוקיו, אבל הונג קונג לא רחוקה מבחינת האווירה, כל האורות המנצנצים, העומס, ההמולה והרעש נראים ומרגישים כמו מסיבה שאת לא מוזמנת אליה. תחושת הבדידות והזרות במקומות מסוג זה, למרות כל השמחה והאפשרויות מסביב ואולי אפילו בגללן, תופסת מקום כל כך משמעותי עד שהיא קמה לתחייה ויושבת לך על הכתפיים.
אני לא מבינה את השפה, לא מוצאת מה לאכול, לא יודעת מה לעשות ואין מה לראות בטלוויזיה.
נו, טוב, כנראה שתחושת ההזדהות שלי מובנת.
התרגום של שם הסרט לעברית עושה לו חטא נוראי.
הרי בעצם האירועים הכי משמעותיים מתרחשים בסבטקסט, בדברים שלא נאמרים, בין השורות, במשפט ההוא שבוב לוחש לשרלוט בסיום, שלא ניתן לשמוע ולכן נותר רק לנחש.
הסרט מדבר, על פי מיטב הבנתי המוגבלת, על ניכור ועל זרות, הן בחיי הנישואין של כל אחד מהגיבורים והן בארץ ובתרבות אחרת. הבחירה ביפן נעשתה לדעתי לא מתוך התנשאות, אלא לצורך העצמת הבדידות במקום בו אף אחד לא מבין אותך – משמעות נוספת לשם הסרט, שניכרת היטב בקטע שבו המתורגמנית מצמצמת את כל המלל של הבמאי לשני משפטים ואת תוהה – מה לעזאזל?
היה מקסים בעיני, ומעבר לזה – עודד אותי לכתוב.
איש לא יקרא?
בערך כל מי שהיה שותף לדיון על הסרט קרא (כשיש תגובה חדשה לביקורת שגולש צפה בה הוא מקבל על כך הודעה). ואני גם מגיבה כדי לתת לך עדות מוחשית לכך.
איש לא יקרא?
או.קיי, את זה לא ידעתי.
תגובה מצויינת
עודד אותי להעריך את הסרט מחדש ואפילו לראות אותו שוב.
תודה, כפריקית קולנוע מתוסכלת התגובות מחממות את ליבי בלילות הקרים.
בנוסף, קראתי ביקורת על הסרט שטענה כי ג'והנסן משחקת בעצם בתפקיד קופולה עצמה, והסרט מכיל אנלוגיות לאירועים ולדמויות בחייה. למשל, התעורר דיון בנוגע לדמות של השחקנית הבלונדה המטופשת והקשקשנית, ולפי מה שקראתי כנראה מדובר בדמות המבוססת על קמרון דיאז, שהתחילה בזמנו עם בעלה של קופולה. היא הרי מגיעה לטוקיו כדי לקדם סרט אקשן.. אולי "המלאכיות"? לקופולה פתרונים.
עוד דבר: אחרי הצפייה בסרט הבנתי שהאוסקר שכביכול "נגזל" מביל מאריי לא היה בכלל אופציה.
מאריי הבשל והמקסים עושה תפקיד מצויין, אבל הוליווד נוטה להעניק אוסקרים לתפקידים קיצוניים יותר, לאנשים שממלמלים לעצמם ומתנגשים בקירות, שחווים טראומות מרסקות ובעצם לוריאציות של ישו. עם כל ההזדהות, האמפתיה והחמלה שהוא מעורר, מאריי היה צריך ככל הנראה לחתוך את הוורידים בג'קוזי כדי להגיע לזכאות. חבל.
מצטרפת לממחישים
גם אני נהניתי לקרוא.
אז היו לך פגישות סמי אפלטוניות עם שחקני קולנוע מבוגרים? או משהו דומה?
תודה
שחקן הקולנוע היחידי שפגשתי (למעשה, פשוט חלפתי על פניו ברחוב) שיחק בסרט "הפריצה לאלקטרז" בתור הסגן של אד האריס. אין לי מושג איך קוראים לו, אבל זה גם משהו, לא?
כשאני חושבת על זה, יצא לי גם לראות את אנדי מקדאוול חולפת מרחוק, ואת סיגורני וויבר במצעד חג ההודיה. כולם בניו יורק.
אבל איפה היה ראסל קרואו, איפה?
אולי היינו נפגשים באיזה בר, כותבים יחד כמה שירים, מפתחים איזו מערכת יחסים טראנס-אפלטונית…
התגובות החמות ריגשו אותי. תודה.
אני מתכננת לראות את "שלישיית בלוויל" בקרוב, והתחלתי לחשוב ברצינות על לנסות ולפרסם כאן ביקורת, למרות תחושת ה"קטונתי".
לכי על זה!
למעשה,
יש לנו ביקורת על 'בלוויל', ואם רק יהיה לנו זמן, היא גם תעבור עריכה ותעלה לאתר (אני מאוד מאוד מקווה שהיום/מחר). אבל זה לא צריך למנוע ממך לשלוח ביקורות לסרטים אחרים.
תגובה לאבודה בתרגום
אכן סרט מרגש. דווקא מה שמצאתי שמרגש הוא הניואנסים הקטנים: הבדידות,המשיכה של השניים אחד לשני שלא מתממשת, או הניכור כלפי הבני זוג של כל אחד מהגיבורים. הנקודה הנוגעת ביותר, היא שכל אחד מאיתנו מוצא בסיפור את עצמו, בין אם זה בגלל פעם שהוא היה כך בודד בחו"ל, במהלך טיול (דרך אגב סטואי, מה עם הסיפורים על הדיילות וטייסינו האמיצים?…) ובין אם זה בגלל שכך הוא חש כלפי בן/בת הזוג.
מה שהפריע לי בסרט הוא הליגלוג והגזענות כלפי היפנים, כמו לדוגמה הקטע במעלית בו רואים שביל מארי יותר גבוה מהיפנים, וכל הקהל מתגלגל מצחוק. באמת הומור נמוך, ולא הייתי מתפלא אם היו ראו את ביל מארי והיפנים משתינים במבט צד, להשוות את האורך…
לסטואי, כתיבתך יפה ונוגעת. המשיכי כך.
ראיתי את הסרט בדיוידי
והקטע במעלית לא הצחיק אותי ולא חשבתי שהכוונה בסצנת המעלית להראות שביל מארי יותר גבוה. אני הייתי בטוח שהמטרה בסצנה, להראות שמתוך כל האנשים במעלית שארלוט בוחרת לחייך דווקא אליו. יכול להיות שהקהל בסרט הוא גזען?
ראיתי את הסרט בדיוידי
יתכן והיא מחכיית עליו בגלל שהיא מזהה אותו מהסרטים. מה שיוצר בעיה מסוימת עם זה שהיא שכחה את המפגש הזה.
אני מפרש את החיוך כסימטפיה למצוא תייר נוסף בסביבה זרה, כמו שלנו נעים לראות עוד ישראלים בחו"ל.
מכל האנשים במעלית היא בוחרת לחייך דווקא אליו, בדיוק כמו שאחר כך היא שולחת בקבוק דווקא אליו.
ראיתי, אהבתי.
ברגע שסיימתי לראות את הסרט לראשונה, ידעתי שאני אוהב אותו. לא ידעתי למה. אבל ידעתי שזה סרט שאני אמליץ בלב שלם לכל אדם לראותו.
מאז חלפו איזה שבועיים וצפיתי בו עוד כמה וכמה פעמים בזמן זה. עדיין לא הבנתי מה אני כל כך אוהב בו.
אני לא מוצא בו שום סוג של מסר או משמעות (ותאמינו לי שחיפשתי וכשאני מחפש, אני בד"כ מוצא. Hell, אני עדיין חושב על "קוד שבור" כסרט פילוסופי) אבל אני פשוט נהנה לצפות בו.
אני יכול לומר עליו כמה פרטים טכניים. למשל, שהפסקול נהדר, שטוקיו נראית בו נהדר, שהמשחק של מאריי וג'והנסון הוא נפלא וכדומה.
אבל באמת שקשה לי למצוא בו משהו מיוחד. אבל אם הוא לא איבד אפילו קצת מקסמו גם אחרי כל הפעמים האלו שצפיתי בו, סימן שבאמת יש בו משהו מיוחד.
כי עם כל הכבוד, ויש כבוד, הסרטים שנראים לנו עדיין טובים גם אחרי שצפינו בהם מאות פעמים, הם אלו שיראו לנו טובים גם בעוד 10, 30, או 50 שנה.
אז תעשו לעצמכם טובה וצפו בסרט.
נ.ב. מה נסגר עם שם המשפחה של סקרלט ? אומרים ג'והנסון או יוהנסון ? בכל מקום, כתוב אחרת. :\
כותבים ג'והנסון מבטאים עם י.
משהו טוב לומר על הסרט
מה שרציתי להגיד זה שהסרט נראה די שטחי וריקני במבט ראשון וגם במבט שני ושלישי… אבל משום מה אצלי בזיכרון הוא יושב כמשהו חמים ואולי אפילו חס וחלילה קשור למושג הקלישאתי "אהבה".
למרות שהוא קצת משעמם הוא סרט יפה. זהו.
רק טוב.
משהו על אמריקה
אני חושב שהאנשים כאן מגיבים יותר מדי בתור קהל ישראלי, ופחות מדי בתור קהל אמריקאי.
אומרים שהסרט מסתכל על היפנים מלמעלה. שהם נראים זרים וטפשים. אם כך, אני אומר, מה זה אומר על האמריקאים?
הרי היפנים בסרט אינם מאופיינים כעם בעל תרבות עתיקה וכו'. אזכורים לתרבות הזו הם רק בחטף, באיזה מקדש שהגיבורה מבקרת בו לשניה וחצי. רוב הזמן אנחנו מתוודעים ליפנים כעם מערבי-אמריקאי לחלוטין: בגדים ותסרוקות מוקצנות, תרבות מועדונים ענפה, ויסקי, המון מחשוב, תנואה סואנת, מלונות פאר, מוסיקה אמריקאית, נוער מטומטם שבוהה במשחקי וידאו, חליפות ועניבות, טלוויזיה פופולרית אידיוטית, תקציבי פרסום למותגים בשווי מליוני דולרים, זמרת בארים ומוסיקה של גז'-אפלולי.
הלו, אומר לעצמו הצופה האמריקאי, אם היפנים מטומטמים ומגוחכים כשאלו הם מאפייניהם, אז במה אנחנו טובים יותר?
הרי טוקיו המנוכרת והמטומטמת היא טוקיו אמריקאית לחלוטין. כל המאפיינים המנוכרים של טוקיו הם בעצם חיקוי של ניו-יורק, לוס אנג'לס ו"הרוח האמריקאית" בפרט והמערבית בכלל.
אולי הגיבורים אינם אבודים דווקא בטוקיו. הם אבודים נקודה. טוקיו או לא טוקיו, הכל אותו דבר. ומהצד פתאום אפשר לראות כמה שאמריקה מטומטמת.
ואתה גם מתייחס לזה כישראלי, לא כאמריקאי.
כישראלי, אתה רואה את האמריקאים מבחוץ, מהצד, ומבין את הניכור ואת הגיחוך. אבל אמריקאי שיראה את הסרט יסתכל עליו, ימלמל לעצמו מה שימלמל, ולא יחשוב לרגע שאולי הסרט מדבר עליו, שאולי הוא יכול לראות שם את עצמו. וגם אם הוא יגיע למצב בו הוא שוקל את הרעיון, הוא בטוח יגיד "אבל אצלי זה אחרת", ויציין לעצמו בסיפוק הבדלים קטנים וקטנוניים שהופכים אותו לטוב יותר, למגוחך פחות.
סרט שממש כיף לראות
לדעתי למרות שאתם טוענים שהסרט נמרח, הוא יוצא תחושבת בלבול מעניינת שגורמת לחשוב על דברים, והוא גם מסתיים לא הכי ברור, אחלה סרט חבל שהוא לא ארוך יותר אפילו =[
סרט נפלא!
שבא לבכות
הטריילר
אני רק אציין שאני מאוד מאוד אוהב את הסרט, וכל הטיעונים שאנשים והביקורת הביאו לא יעזרו. הדיונים למעלה הוכיחו שאיפה שאחד מצא יופי, השני מצא שעמום.
ועכשיו לסיבה שבגללה התחלתי לכתוב את ההודעה הזו,
ראיתי את הסרט בפעם השניה – ובחיפוש אחר משהו שקשור, נתקלתי בטריילר שלו.
הטריילר פשוט גרוע! הוא לגמרי לא מעביר את האווירה של הסרט, אני לא יודע מה התפקשש שם, כי הרגעים שנלקחו היו מצוינים בסרט – אבל שום דבר שם לא עובד מחוץ לסרט כנראה.
הטריילר
כל הטיעונים שתביא נגד הטריילר לא יעזרו. איפה שאחד מוצא פיקשוש, השני מוצא יופי.
הייתי צריך לראות את זה בא, אה?
ואני חושב שעדיין יהיה מאוד קל ליצור קונצנזוס שהטריילר גרוע בין כל אלו שראו את הסרט, אהבו או לא.
אבודים בתרגום
לפעמים יש ימים כאלה, בעיקר אחרי שמישהי מסוימת לא עונה לך לטלפון. אתה קם בצהריים (כי יש לך יום חופשי, זה תמיד יתפוס אותך ביום חופשי), רוצה לחזור לישון, אבל לא מסוגל להירדם. אז אתה קם, מכין לך ארוחת בוקר שתכלול כנראה לחם וגבינה, אולי גם כוס קפה. מכיוון שכל היום פנוי, ואתה חייב לראות אנשים, אתה מסתובב קצת פה ושם, הולך, מטייל, משוטט… אחרי שעתיים של שוטטות כשהפנים שלך חסרות הבעה (כך אתה מקווה), גם התחושה ברגליים הולכת ונעלמת. אז אתה חוזר הביתה. אתה מפעיל את המערכת עם שיר שמזדמזם כל היום בראש, אבל הדיסק שרוט וקופץ. אתה נשכב בחוסר חשק מוחלט על המיטה ומדליק את הטלוויזיה, ומגלה שלפני 10 דקות התחיל סרט שכבר מזמן רצית לראות ואף פעם לא יצא לך. אמנם פספסת את תחילת הסרט אבל הוא בכל זאת סוחף אותך אליו, אתה מוקסם מסקרלט ג'/יוהנסן, שמזכירה לך את X, ונהנה מביל מאריי, טוקיו נראית לך כמו תל-אביב שעכשיו זנחת. דרך ההזדהות אתה סופסוף מצליח להתנתק מהעולם שלך ואתה נעלם לתוך המסך לשעה וחצי (בערך).
אחרי כל התגובות פה, שהתייחסו בערך להכל, לא נשאר לי אלא להביא את הזווית האישית שלי לסרט.
אה, ודרך אגב, בתרגום שאני ראיתי, החומר המשלשל הפך לחומר לניקוי פנים (לא שמתי לב מה הבחורה אמרה).
____
ותודה לטלוויזיה הקטנה שלי.
נהנתי מאוד לקרוא את מה שכתבת,
ו..בקשר לתרגום
במקור היא אומרת power cleanse ושזה טוב להוציא את הרעלים מהגוף, או משהו כזה. אולי מישהו שמכיר קצת יותר טוב ידע להסביר.
בואו לא נפאר יותר מדי מערכות יחסים
קראתי מספר תגובות שמציינות שלביל מאריי ולסקרלט ג'והנסון לא היה מי יודע מה להגיד אחד לשני. ושזה לא טוב, או מתאים, או מי-יודע-מה מבחינה סיפורית.
אבל מה? רוב האנשים הזרים (חוץ מישראלים, אני חושבת), מנהלים שיחות כאלה זה עם זה כשהם נפגשים לראשונה. לביל ולסקרלט היה פשוט יותר קשר רגשי, קצת יותר קשר רגשי, אבל זה לא אומר שהיה להם הרבה מה לומר זה לזה. אני מסכימה עם הכותבים לעיל שציינו שיש כאן תזכורת לחיי נישואין. חיי הנישואין שלי בהתחלה נראו כמו חיי הנישואין של סקרלט וג'ובאני- בהתחלה לא היה לנו הרבה לומר זה לזו אבל אני לא שמתי לב לזה כי היינו מאוהבים (רק ל' – מלשון "לשעבר" – שם לב לזה והיה מתוסכל)ובסוף נראו כמו חיי הנישואין של ביל מאריי ואשתו- לא היה לנו הרבה מה לומר- כי לא היה בינינו כבר הרבה עניין (וגם אז רק ל' שם לב לזה, אבל זה כבר סיפור אחר).
אומרים שכל זה לא מעניין… אותי זה מאוד עניין. התחברתי לסגנון השיחה הזה.
כמו כן, (חוסר) השיחות מזכיר לי את הסרט "להישאר בבית", סרט שלא נאמר בו כמעט כלום, ועדיין הוא מרתק. סרט שהרגעים ה"שותקים" שלו מעניינים יותר מהקטעים בהם מדברים.
אבל זה בדיוק מה שהיה יפה בסרט
וכאן טמונה גאוניות התסריטאית שלו בדיוק. על אף שהם לא אומרים הרבה אחד לשני – גם הם וגם אנחנו מבינים בדיוק מה הם מרגישים אחד כלפי השני, בכל רגע ורגע, מרגישים את הקשר בניהם, ואפשר אפילו לדמיין איך היתה מתנהלת השיחה בניהם אם לא היינו מקבלים את הרושם שהיא כבר מתנהלת בתוך הראש שלהם. המינימליזם המילולי רק מדגיש את האינטנסיביות של המערכת יחסים שלם, בניגוד לשיחות החלולות שמאריי מנהל עם אשתו, שבהן יש רק דיבורים חסרי תוכן ומשמעות, שרק מדגישים את חוסר התקשורת בניהם.
במש''א
(=בדיוק מה שאני אמרתי)
באיחור אופנתי ראיתי את הסרט היום
אני יודע למה המבקרים אהבו, ולמה אחרים אהבו. אני לא אהבתי.
ההומור שם הוא ברמה של בדיחות קרש צפויות בעיני. ההסתבכות על ההליכון? וואו. קורע. מישהו שמדבר שעה ומתרגמים משפט מכל זה? ענקקק. לא ראינו את זה מעולם. שלא לדבר על הגועל שעלה בי מהצחוק על הזרים שלא מבינים אותם וגם על האנגלית המשובשת שלהם. גיחי גיחי. למה לא עשו את זה הפוך? שביל מארי מנסה לדבר יפנית בעילגות או מדבר באנגלית שעה ומתרגמים משפט והוא והאמריקאים מוצגים באור מגוחך?
גם ההיכרות ביניהם קלישאתית והאמת מצחיק אותי שבביקורת נכתב שזה שהם לא שכבו שובר את קלישאת ההיכרות. זה מזכיר לי עיבודי שירים בהופעה שכל ה'עיבוד' הוא לשיר לאט את ההתחלה.
אז גם כאן הכל אותו דבר, חוץ מהעובדה שהם לא שוכבים בסוף. וואו. איזה שינוי. מטורף.
מעבר לזה, כל החיבור ביניהם הוא ברמה של תיכוניסטים שכבר ראינו באלפי סרטים ולא שני אנשים בוגרים (הריצה עם כסא הגלגלים, או משחקי השוטרים גנבים ברחובות טוקיו למשל). וגם הדיאלוגים דלוחים.
אמנם לא קראתי את כל התגובות, אבל זה מה-זה לא אמין שיפהפיה צעירה ומדהימה כמו סקרלט ג'והנסון (שכל הלוק של הגיקית עם הסוודרים הארוכים מכנסי הדגמח ומינימום איפור לא מצליח לגרום לה לא להיראות פצצת על) מתאהבת בנשוי מזדקן ולא אטרקטיבי או שרמנטי במיוחד. אף אחד מהחברים שלה לא מתפלא מיהו ומה טיב הקשר ביניהם ועזבו להתפלא. אף אחד גם לא שואל. כי זה נראה טבעי לאללה. גם חוסר הבטחון ששמו עליה לא אמין. ככה שלדעתי גם הליהוק גרוע. היו צריכים להחליף. למצוא שחקן מבוגר שנראה טוב וככזה שנשים צעירות יכולות להתאהב בו ושחקנית צעירה שנראית סבבה עם לוק הבת של השכן.
רק הצילום והאוירה היו סבבה בעיני. אבל עם זה לא הולכים למכולת הקולנוע. צר לי.