קום צא
– פורסם ב 24 ביולי 2005Posted in: חדשות
-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
24.07.2005
|
||
| סקנדלון קרוב לבית: כמה זמן צריך לצפות בסרט על מנת לדעת שהוא גרוע? 'וואלה' מפרסמים שדניאל פאיקוב, מבקר קולנוע ב'טיים אאוט', הושעה מכתיבת ביקורות לאחר שביקר סרט ממנו יצא באמצע. פאיקוב טוען להגנתו: ראיתי מספיק. |
24.07.2005
|
|
סקנדלון קרוב לבית: כמה זמן צריך לצפות בסרט על מנת לדעת שהוא גרוע? 'וואלה' מפרסמים שדניאל פאיקוב, מבקר קולנוע ב'טיים אאוט', הושעה מכתיבת ביקורות לאחר שביקר סרט ממנו יצא באמצע. פאיקוב טוען להגנתו: ראיתי מספיק.
שיטען עד מחר
אם משלמים לו על לצפות בו, אז הוא יכול להניע את כבודו ולשבת עד הסוף, או שיוותר על הביקורת הזו והכסף שנלווה אליה.
אפשר לא לשלם לו על הביקורת הזו
או שאפשר היה לפרסם התנצלות בגליון העוקב – או כבר בכתיבת הביקורת לערוך גילוי נאות בנוסח "צפיתי רק בחלק מהסרט אבל החלק שראיתי היה גרוע ואיום, אולי בחלק השני חל שיפור, לא נשארתי כדי לבדוק".
השעייתו לצמיתות נראית לי ככניעה ליחצ"נים, ועוד ל"חמישה כוכבים", לא בדיוק חברה שמביאה סרטי איכות לרוב.
אם היה מקום לגילוי נאות,
אז הוא היה בביקורת הסרט עצמו. לא נראהלו הגיוני להזהיר שראה רק חלק מהסרט? זה לא חלק משמעותי מחוויית הצפייה בו? אם לא כתב, סימן שרצה להסתיר את זה או שפשוט הוא לא חושב שזאת ה*עבודה* שלו לצפות בסרטים עד הסוף. אני לא מרחם עליו.
השעו אותו כי תפסו אותו.
אם הוא טיפש מספיק לצאת באמצע הסרט, להיתפס על ידי היח"צנית, ולא לומר לה שהוא רק יצא רגע לשירותים ולחזור מייד למקום, ועוד אחר כך לפרסם ביקורת כאילו לא קרה כלום, כנראה שמגיע לו.
בלי קשר, לפרסם ביקורת על סרט שראית את חצי השעה הראשונה שלו הוא דבר לא אתי, וטוב עשתה העורכת שנתנה לו על הראש. הוא גורם לא רק לעצמו להיראות כמו אידיוט, אלא גם לעיתון, והוא מערער את האמינות של המבקרים.
מסכימה.
מצד אחד, זה לא בסדר לפרסם ביקורת על סרט שלא ראית עד הסוף. מצד שני, זאת לא סיבה טובה מספיק להכפיש שמו של אדם כמבקר סרטים, ולהשעות אותו לצמיתות. לדעתי, נזיפה ואזהרה היו מספיקות.
שוב, אני מאמינה שהסנקציה נבעה ישירות מהעובדה שהוא נתפס. *
אם אשת יחסי הציבור לא הייתה עולה עליו, אני מאמינה שלא היו עושים משהו סיפור מעבר לנו, נו, נו. זה מה שאני הייתי עושה. אבל ברגע שזה יצא החוצה, העורכת צריכה לעשות שריר.
*בהנחה והעובדות נכונות, כמובן, והיח"צנית באמת ראתה אותו יוצא ודיווחה לעורכת. אחרת אין לי הסבר.
אכן ראתה אותי יוצא
ואני ראיתי אותה. וראיתי שהיא ראתה אותי. וכן הלאה. במילים אחרות, לא ניסיתי להתחמק החוצה, אלא פשוט יצאתי מבלי להסתתר.
תחילת ההודעה נשמעת כמו משהו מלהרוג את ביל.
ברור לי שלא ניסית להתחמק.
השאלה היא כמה זמן ייקח עד שיגמרו להעניש אותך.
לפחות כמה שבועות, אני מקווה
לא פשוט לתחזק שתי עבודות, לימודים וחברה. בזמן הזה אני עלול להספיק לכתוב כמה עבודות לאוניברסיטה וללמוד למבחן האחרון שיש לי. או לבזבז את הזמן על צפייה בסרטים שאינם למטרות עבודה.
ואז לכתוב עליהם בכל זאת
כעונש לאנשי טייםאאוט.
בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה. אני מחזיק אצבעות.
צודקת
למרות שזה קצת עצוב שבן אדם מאבד עבודה רק בגלל שהממונים עליו החליטו "לעשות שריר".
זה לא שריר - זה אילוץ.
זה הופיע בוואלה. זה נראה ממש רע. זה מוציא למגזין שם רע, והיה נראה הרבה יותר גרוע אם הם לא היו מכריזים מיד על צעדים משמעתיים.
אם פשוט...
היה כותב "הסרט כל-כך גרוע שיצאתי באמצע", אף אחד לא היה בא אליו בטענות (אם כי העורכים יכלו להחליט מראש שלא לפרסם את הביקורת).
יצא אחרי חצי שעה
חברים, יש הבדל בין לצאת לאחר מחצית הסרט, לבין לצאת חצי שעה לאחר התחלתו (כפי שעשה המבקר).
סרט שלא התרומם לשום מקום עד מחציתו, לא יכול להיות סרט טוב. סרט שלא תפס בחצי שעה הראשונה – וואלה, הכל יכול להיות.
חצי שעה מההתחלה לדעת העדים
חצי שעה מהסוף לדעת הנאשם. למי להאמין?
אני מכיר בעקיפין את
ה"נאשם" ואני מסכים שמה שהוא עשה לא היה בסדר. למרות שיש סיכוי סביר שהסרט באמת היה גרוע מאוד, ושאולי ההחלטה שלו לעזוב הייתה מוצדקת, זו לא עבודה קשה ברמה שאי אפשר להקדיש עוד שעה לסיים לצפות בסרט. חבל לחטוף על כזו שטות קטנה.
מין דיסקליימר
התלבטנו אם לפרסם את היומית הזאת מכיוון שרבים מאיתנו מכירים את "הנאשם". בסופו של דבר החלטנו לדווח על זה כמו שהיינו עושים אילו זה היה אדם זר. אין כאן, כמובן, כוונה לפגוע בו מעבר למה שהוא כבר נפגע או לחרוץ משפט (מצד העורכים, לפחות).
הוא מגיב באתר הזה?
אולי אפילו כתב כאן ביקורות?
מי שמכיר אותו - יודע.
לגבי מי שלא – אני לא רואה סיבה לעשות אאוטינג לבן אדם סתם כך.
אבל אם הוא כתב כאן ביקורות
צריך לקחת אותן בערבון מוגבל (אני בעצמי לא יודע אם אני צוחק או רציני)
בהחלט
נחמד להיות בצד השני של כתבה, לשם שינוי. דברים שלמדנו מכתבתו של אדון אברבך: אי-דיוקים, עריכה סלקטיבית של מה שנאמר בשיחת הטלפון שלי איתו, ואיות שגוי של שם המשפחה. וכמובן הקיצור הדרסטי של הזמן שביליתי באולם הקולנוע, כנראה כדי ליצור אפקט דרמטי. אם כבר ירדנו משעה-פלוס לחצי שעה, למה לא לחמש דקות?
נראה לי שזאת פעם שנייה בהיסטוריה
שנושא היומית מגיב באתר
סתם מסקרן -
מתי היתה הפעם הראשונה?
קילרוי
לאחר הצגת סרטו המצוין "חוק דתיים שלובים" בקון.
תודה
''עוד ציין פייקוב,
כי בניגוד לטענות עדי הראייה, הספיק לצפות בשעה ורבע מתוך הסרט."
המשפט הזה, שנמצא עכשיו בסוף הכתבה, לא היה שם בצהריים, אם אני לא טועה.
אתה לא טועה.
בהחלט
כשקורא קורא ביקורת על סרט ,זה לא מוגזם מצידו להניח שהמבקר ראה את הסרט . אם אתה לא מוכן להקדיש לעבודה שלך את ההשקעה המינימלית – לראות את הסרט שעליו אתה כותב עד תומו, אולי באמת עדיף שתעסוק בדברים אחרים, (יש לקוות שההשקעה שלך בהם היא קצת יותר רצינית).
לבוא עכשיו ולהתלונן על הכתב שחשף את קלונך, זה פשוט נילעג.
יש לך איזה אחריות, לקחת על עצמך עבודה, אף אחד לא הצמיד לך אקדח לרקה ואילץ אותך להיות מבקר. לכאורה נהגת בזילזול רק בסרט גרוע שלא היה שווה לך לשבת על התחת עד שייגמר לפני שיצאת להציגו כחסר ערך, אבל למעשה הזילזול שלך הוא בעבודה שלך, מילא שאתה עושה צחוק מהמעסיקים שלך שנתנו בך את אמונם, אבל איזה ערך יש לביקורת שלך לסרטים? התנהגות לא מקצועית מסוג זה מוציאה שם רע לא רק לך, אלא מעלה תהיות האם גם אחרים מעגלים פינות ומחפפים כמו שאתה עשית.
ההרגשה היא שאתה יורק לנו בפרצוף, ואפילו לא רואה איפה הבעיה עם דרך ההתנהלות הזאת.
אני מצטער על ההערה הטכנית, כיון שנראה שהושקעה לא מעט אנרגיה בתגובה, אבל השם "רותם" כבר תפוס במקומותינו. אנא ממך, אמץ שם אחר.
תודה.
סליחה, אבל זה מגוחך.
חרא סרט יהיה חרא סרט גם בהתחלה וגם בסוף. כאשר האקספוזיציה של הסרט נכשלת בלעניין את הצופה וגורמת לו לעזוב באמצע, אז אני מצטערת, אבל זה סרט גרוע ולכותב הביקרות יש בהחלט זכות להעיד על זה. העליהום שנעשה עליו לא מובן לי לחלוטין ונובע כנראה, בעיקר מלחץ המפיצים.
אבל הוא לא העיד על זה.
בביקורת לא היה כתוב "ראיתי את הסרט עד האמצע, ומה שראיתי היה מחורבן". זו הייתה ביקורת רגילה, ולא כותבים ביקורת על סרט שלא ראית עד הסוף.
אז פה נשאלת השאלה
האם לא כותבים ביקורת על סרט שלא ראית עד הסוף כי זו ביקורת רשמית ושילמו לך עליה, או כי אסור באופן מוחלט לעשות כזה דבר. כוונתי – נאמר מישהו התחיל לראות סרט כלשהו בטלוויזיה, ושרד עד החצי. האם הוא יכול לכתוב אחר כך ב'עין הדג' תגובה שמפרטת מה הוא לא אהב בסרט ומדוע מדובר בסרט גרוע?
אני חושבת שיש הבדל בין מבקר ''מקצועי'',
שמקבל כסף על הביקורת, לבין מישהו שכותב באתר (מישהו שכותב תגובות, לא ביקורות. אני סומכת עליכם שאין מישהו שכותב לכם ביקורת, שלא ראה את הסרט עד הסוף. זה נראה לי מובן מאליו).
האמת, אני חושבת שמן הראוי תמיד לציין שלא שרדת עד סוף הסרט, גם אם אתה סתם משרשר תגובה למישהו. אבל במקרה של מבקר "אמיתי", על אחת כמה וכמה.
הרבה פעמים סחבתי את עצמי עד הסוף,
רק מתוך מחשבה שאם אני כותב ביקורת, אני חייב לראות *הכל*. פעם היה סרט כל-כך גרוע שיצאתי באמצע, איזשהו סרט ספרדי ששכחתי את שמו, אז לא כתבתי עליו שום ביקורת.
אז פה נשאלת השאלה
בזמנו, החזקתי את עצמי בכח עד הסוף של "אלפנט" כדי שהביקורת שאכתוב עליו תהיה אוביקטיבית. אם לא הייתי נחוש לכתוב ביקורת על הסרט, הייתי בקלות מפסיק לראות אותו באמצע. בעיני, מבקר חייב לראות סרט עד הסוף (אפילו אם יהיה גרוע במיוחד), או לציין בביקורת שלא נשאר עד הסוף. עצם העזיבה באמצע יכול להיחשב סוג של ביקורת, אבל אני מוצא בעיתיות באי ציון הדבר. אם מבקר כותב ביקורת שאמורה להעביר את חווית הצפיה בסרט, עצם העזיבה באמצע היא חלק מהחוויה. אני חושב שהבחירה ההוגנת כלפי קוראי הביקורת אמורה להיות להימנע מכתיבתה, או לציין שהמבקר כל כך סבל שבחר לא לראות את הסרט עד סופו (במידה והמבקר מחויב לפרסם ביקורת מדי שבוע).
ברשותכם, אנסה לפתוח קופת שרצים קטנה
בואו, לשם הדיון, נחלק את כל הסרטים בעולם לשלוש קטגוריות: סרטים שמנסים לבדר, וסרטים שיש בהם ערך מוסף כלשהו (כמו אמירה, הצגת נושא בלתי קונבנציונלי, פרספקטיבה חדשה, וכו). או, במילים אחרות, סרטים ש"כיף לראות" וסרטים שהם "טובים בשבילך". כמובן שיש חפיפה בין שתי הקטגוריות, סרטים שמנסים לעשות את שני הדברים. אבל לא נתקלתי בסרט שלא מנסה לעשות אף אחד מהם, שלא מנסה לא לבדר, לא לחדש ולא "לחנך".
עכשיו. סרטים שמנסים רק לחנך ולא לבדר הם סרטים אותם ניתן לזהות פחות או יותר מיד. אף אחד לא יבלבל בין "אלפנט" לסרט שהוא בידור נטו.
סרטים שמנסים לעשות את שני הדברים, עדיין ניתן למדוד על פי קריטריונים של בידור. או שהם מבדרים, או שהם לא. אם יש בהם ערך מוסף, הערך יתגלה באיזשהו שלב לאורך הסרט ולא, מנסיוני הדל, בדקות האחרונות שלו.
סרטים שהם בידור ותו לא, נמדדים לדעתי על פי כמות ההנאה שהם מספקים. אחרי ההנאה הנ"ל אפשר לעקוב בזמן אמת, מדקה לדקה ומסצנה לסצנה. לא ידועים לי סרטים שההנאה בהם התגלתה רק במבט לאחור, כשהצופה מחבר מחדש את הפאזל בראשו ואומר לעצמו, "וואלה, נהניתי". ואם סרט שהוא לא מהנה לכל אורכו, מה הערך של סצנת סיום מפוצצת, מוצלחת ככל שתהיה?
עכשיו כמובן, זאת נקודת מבט פשטנית למדי, והייתי הראשון שיתנגד לה אם מישהו אחר היה מעלה אותה. כמובן שגם שכחתי כמה תנאים חשובים שתקפידו למצוא אותם. אבל הייתי מעוניין לראות דוגמאות ספציפיות לסרטים שנופלים בין הכיסאות לפי ההגדרה הזאת, בנוסף, כמובן, לתגובות כמו "בטח שיש" ו"אמא שלך". סרטים שגורמים לך לסבול לכל אורכם, מבלי לתת לך שום דבר חזרה, הכל תחת מעטה של בידור, ואז ברגע האחרון הופכים למשהו אחר לחלוטין וכמובן בעל ערך.
הקטגוריה השלישית: אנשים שיודעים לספור
הקטגוריה השלישית היא כמובן לסרטים שעושים את שני הדברים
כפי שציינתי בהמשך, בניסוח קצת עילג. כתבתי בהתחלה "שתי קטגוריות" ואחרי זה הזכרתי את השלישית. תפספתי את עצמי ושיניתי ל"שלוש" מפחד שמישהו יעלה עליי. והנה, שכחתי לתקן את המשך המשפט ועלו עליי בכל מקרה.
דווקא היו על זה פעם כמה פתילים.
זכורה לי לפחות תגובה אחת של נורטון, על איזה סרט שממש בחמש הדקות האחרונות שלו הציג משהו מבריק, וגרם לו לשנות את מה שחשב על הסרט. בעקבות נורטון היו גולשים נוספים שסיפקו דוגמאות לסרטים דומים, ואז התפתח ויכוח האם אמנם סצינה מבריקה ברגע האחרון יכולה להציל את הסרט כולו או לא.
כיוון שלא זכור לי באיזה סרט מדובר, אני לא יכולה לספק כרגע לינק לפתיל הרלוונטי.
כנראה ''יצרים'' ואולי פה
כתבה מספר 2699
מצוין
רובם (כולם?) סרטים של מאסטרים גדולים וחשובים, ב-ג' ו-ח' הידיעה. אנטוניוני? ברגמן? האם מישהו ברצינות עלול לטעון שהסרטים האלה הם סרטי בידור שמצדיקים ברגע האחרון את קיומם? כשניסחתי את התנאים לקטגוריה ב' (סרטים רציניים ובעלי יומרות כאלה ואחרות), לא התייחסתי כמובן למידת ההצלחה של הסרטים האלה. ההצלחה היא לא רלבנטית כרגע. הפואנטה היא שניתן לזהות את הסרטים בצורה ברורה וחד משמעית יחסית.
לא נעים לנהל דיון עקרוני מעל גבו של מישהו
ובכל זאת.
– נראה לי שכולם מסכימים שרצוי שמבקר יראה את הסרים עד הסוף למעט במקרים מאוד-מאוד-מאוד נדירים.
– לגבי המקרים הנדירים, נראה כי כולם מסכימים שדרוש גילוי נאות "הסרט היה כ"כ גרוע שיצאתי באמצע".
– הנקודה שהצגת היא מעניינת – סרט שהוא בידור נטו קשה לו יותר לצאת בטוויסט מדהים בסוף שיהפוך את כולו לראוי. לכן לגבי סרט כזה, היציאה באמצע היא יותר נסלחת.
– לכל בנאדם עובד יש רגעים בהם הוא עובד בפחות מ-100% תפוקה והיגיון. לא כל אחד חשוף כמו עיתונאי. לא נראה לי שנעשתה עבירה אתית חמורה. מצד שני, טוב שניתנה הזדמנות להסביר את הכללים שהקהל מצפה להם: אם מבקר לא ראה את כל הסרט – שיגיד.
כן, אבל.
חובת הגילוי הנאות נשארת, כמדומני.
כמובן
ולכן הודיתי בכל האשמה אפשרית ולקחתי את מלוא האחריות על עצמי. אומנם לרותם (הפיקטיבי, לא האמיתי) זה לא הספיק, אבל אני חושב שהעברתי את הנקודה בקשר לנושא הזה.
אני לא בטוחה לגבי סרטים
אבל כבר קרה שהמלצתי לאנשים לקרוא ספר כי השורה האחרונה היתה מושלמת בעיני.
אני לא יכולה לחשוב על סרט כזה בשתיים לפנות בוקר, אבל אני כן יכולה לחשוב על המקרה ההפוך (סופים של שפילברג, לדוגמא)…
לסופים יש משמעות. לפעמים יש גם טוויסטים ודברים. אולי זה לא עושה את השלם ליצירת אמנות מושלמת, אבל לשלול את האפשרות שהוא עולה על סכום חלקיו נראה לי לא במקום.
סרט לא עולה על סכום חלקיו
חוץ מהמקרים שהוא כן. אנחנו לפעמים שוכחים שסרטים לא נוצרים בוואקום. יש להם תכלית מסוימת והם נועדו למלא צורך מסוים. לפעמים הצורך הוא מורכב ולפעמים פשוט עד כדי פיגור. צופה מיומן (ובדרך כלל גם צופה לא מיומן) יכול לזהות מה הסרט מנסה לעשות ולשפוט את הסרט בהתאם.
לדוגמא, אנחנו בדרך כלל לא שופטים סרטי שואה על פי כמות ההומור בהם. ואם צופה תיאורטי כלשהו ייתקל בטוויסטים ודברים בסרט שהוא בעל אופי היתולי למשל, הסיכוי הוא קטן שהצופה יתייחס אליו ברצינות. מאותה סיבה טוויסט "רציני" לא ייכלל בסרט מהסוג הזה מלכתחילה. דוגמאות הפוכות כמובן יתקבלו בברכה.
חבל מאוד שלא ציינת ספרים ספציפיים שהמלצת לאנשים על פי שורה אחת. הייתי רוצה לספור את כמות הרומנים הרומנטיים שביניהם.
קודם כל, אתה מחמיר מדי
אמנם אתה כנראה עושה זאת בכוונה, ועדיין. סרט שהוא זבל לכל אורכו ורק בדקה האחרונה הופך ליצירת מופת – בעייתי. סרט מבדר שבדקות האחרונות שלו פתאום מרגיש יצירת מופת (ולאו דווקא מבחינה ערכית)? כבר יותר אפשרי.
דוגמא אקטואלית לסרט שמתחיל כסתם סרט בידור שאולי עשוי טוב אבל הוא לא יותר מזה, ואז הוא הופך ליותר מזה, היא כמובן 'מליון דולר בייבי'.
וואלה.
'מיליון דולר בייבי' הוא דוגמה נהדרת. מי שראה את השעה הראשונה ואז יצא היה מקבל רושם שונה לחלוטין ממי שראה את כל הסרט.
אין סרטים כאלה. נקודה.
מעולם לא ראיתי סרט שהפך ליצירת מופת (או לסתם סרט טוב) בדקה האחרונה שלו, וראיתי ה-מ-ו-ן סרטים בחיי, ונשארתי ברובם עד הסוף (הלפעמים מר) ועוד לא נולד הסרט שהיה רע לכל אורכו והפך לטוב יותר בסוף. אין חיה כזאת. "מיליון דולר בייבי" הוא דוגמה נהדרת לסרט שמשנה את נקודת המבט שלו איפשהו במחציתו, אבל הוא היה טוב לכל אורכו, גם לפני הטוויסט העלילתי.
ובנוגע לענין שהחל את הפתיל כולו: אני גם סבור שראוי שמבקר ישאר עד סוף הסרט, זו הרי עבודתו, אבל אין לי ספק שכל מבקר וכל צופה סרטים שלא נולד על כוכב לכת אחר לא יזהה סרט רע כבר במהלך מחצית השעה הראשונה שלו. כיון שדניאל כבר הודה שהיה עדיף לגלות זאת במהלך הביקורת (שלא היתה מורידה מאמינותה לו זה היה מוזכר בה, להיפך) אני לא רואה צורך להמשיך ולהתנפל עליו.
לו אני עורך מדור הקולנוע במגזין האמור הייתי מסתפק בנזיפה ומבקש שזה לא יקרה שוב. ה"עונש" נראה לי חמור מדי ולא פרופורציונלי ל"פשע". סביר מאד בעיני שזו השעייה זמנית לצרכים פוליטיים וכי בעוד שבועות מספר הכל ישוב לקדמותו, כפי שצריך להיות.
העונש חמור מדי?!
במקום עבודתי (שאין לו שום קשר או דמיון לכתיבת ביקורות קולנוע) 'אמינות' היא אחד הערכים הגבוהים ביותר. מותר לעובד לטעות כמובן, אבל אם תנסה להעלים עובדות ולהציג אמת אחרת, יעיפו אותך כמו טיל.
המבקר לא נשאר עד סוף הסרט? חמור; המבקר לא טרח לציין זאת בפני קוראיו ומעסיקיו? זה כבר בלתי נסלח, לטעמי. זה לא שהוא לא היה מודע למעשיו; הוא פשוט פעל בחוסר תום לב. זו רמאות, זה פאק באמינות, ועל דבר כזה נהוג לפטר כל עובד, על אחת כמה וכמה עיתונאי.
אין לנו ויכוח גדול.
אני די מסכים עם רוב מה שאמרת. מבקר (כל מבקר: סרטים, ספרים, אמנות, מה שלא יהיה) חייב להישאר עד הסוף, או לפחות לציין שהוא לא נשאר בגלל סיבות אלה ואחרות כדי שקוראיו יוכלו להתייחס לביקורת בהתאם.
מצד שני, ברגע שזו הפעם הראשונה שזה קורה לאותו אדם אני הייתי נוקט בגישה הסבלנית יותר: נוזף בו קשות, מודיע לו שזו הפעם האחרונה שזה קורה ושמעתה אני שם אותו תחת זכוכית מגדלת.
בחברת היי טק שעבדתי בה פעם נקטתי באותה הגישה כלפי מישהו שהיה כפוף לי. באותו המקרה זה אומנם התפוצץ לי בפרצוף פחות משבוע לאחר מכן ואכן נאלצתי לפטר את אותו אדם, אבל אני עדיין סבור שזו הגישה הנכונה. עדיף לתת למישהו הזדמנות נוספת מאשר לסלק מיידית.
עשה לי טובה.
עד לקטע של הטוויסט הסרט הוא סרט "בידור" לפי ההגדרה שלך. עשוי יותר טוב אמנם כפי שציינתי, אבל עדיין לא יותר מ"בידור". היום אין כבר כמעט סרט בידור שאין בו סאבטקסט כזה או אחר, מכוון יותר או פחות (ומשום מה 'היום שאחרי מחר' קופץ לי לראש בקטע של אבות וילדים), אבל זה עדיין לא מעביר אותו רובריקה.
ואתה נופל בדיוק לאותה מלכודת שדיברו עליה בפתיל אליו הפנתה לונג, כי אתה מניח שאם יש בסרט קלינט, פרימן וסוואנק, אז זה לא יכול להיות רק "בידור". אבל הסרט הופך להיות משהו אחר רק מהטוויסט. וסליחה שאני אומר, אבל חשיבה כמו שאתה הפגנת עכשיו, שכבר מהדקה הראשונה היה ברור לך לאן הסרט הולך, היא זו שהתחילה את כל היומית הזו.
עשה לי טובה.
אויש. אל תשים לי מילים בפה בבקשה. לא אמרתי שידעתי לאן הסרט הולך. בסך הכל אמרתי (במילים פחות בוטות) שהטוויסט הוא לא חלק לגמרי אינטגרלי מהסרט והסרט יכול לפעול (לדעתי יותר טוב) בלעדיו.
ולגבי השאר. אתה התחלת לדבר על סאבטקסט, לא אני. אני מדבר על טקסט פשוט. מעבר לזה, אני ציינתי כמה וכמה מרכיבים. סרט שהיה מכיל אחד מהם, מילא. כשסרט שמכיל את כולם, קשה לי להאמין שזה במקרה.
יודע מה, בוא ננסה שוב
הנה המלים שלך: " ערך מוסף כלשהו (כמו אמירה, הצגת נושא בלתי קונבנציונלי, פרספקטיבה חדשה, וכו)". אתה טוען ש'מליון' עד לטוויסט עונה על ההגדרה הזו שלך מלבד מעצם העובדה שהוא עשוי טוב? אם כן, אז בבקשה תדגים מתוך הסרט. ואני כבר מודיע, תשובה בסגנון של "כי הוא עשוי טוב" לא תתקבל כרצינית (לעזאזל, כל סרט צריך להיות עשוי טוב).
אבל יש סרטים שבהם לא כל כך קל לזהות
למשל בקומדיות מוצלחות (אמא סדרתית, רוקנרול בביה"ס). נעורוני אימה (דוני דארקו, מלכות הכיתה) סרטי אקשן (להרוג את ביל). ועוד.
כל אלו סרטים שיכולים לא לעבור את מבחן הטון או התוכן. ובכל זאת מדובר בסרטים רציניים ולעיתים גם מופתיים.
וזאת בדיוק הקטגוריה שדיברתי עליה
סרטים עם סתירה או דיסוננס בין הטון לתוכן, שדורשים ניתוח מעמיק יותר.
ברשותכם, אנסה לפתוח קופת שרצים קטנה
די השתעממתי רוב הסרט, אבל הסוף, הו הסוף. ובעקבות אותו סוף גם שאר הסרט נראה די בסדר.
קרה לי אותו דבר עם הספר ''אריות אל רסאן''.
למרות שברור לי שספר וסרט זה לא אותו דבר (ולסיים ספר שלא עושה לך את זה זו מחוייבות הרבה יותר גדולה), אבל עדיין, הסוף עשה שם את כל ההבדל.
כנ''ל
חשבתי שהספר היה שווה קריאה לכל אורכו, אבל הסוף – במיוחד האפילוג, עם כל הפיתול בשאלה "מי היה זה שעליו דובר" בפרק האחרון – בהחלט שדרג מבחינתי את הספר.
קראת את "הפסיפס הסרנטיני" (של אותו סופר)? גם שם הוא עושה אותו טריק כמה פעמים, בצורה מוצלחת למדי. וגם שם הסוף משדרג את הספר.
אני פשוט נפלתי לכל פח שהוא טמן לי.
את הפסיפס (אכן של אותו סופר) רכשתי אך טרם הספיקותי. אני באמצע הספר הראשון של הספינות החיות.
כנ''ל
אז כנראה שאני צריכה לקרוא את "הפסיפס" שוב. ממה שזכור לי, הסוף לא נופל ברמתו משאר הספר, אבל הוא גם לא משדרג את הספר במיוחד (הספר בכל מקרה די טוב).
אולי בגלל שכבר בכרך הראשון, הייתה לי תמונה מנטלית בראש של הפסיפס ששימש השראה לג.ג.ק. (
), כך שהסוף שהשתלב יפה בפסיפס הוא מוצלח, אבל לא מאוד מפתיע או משדרג (כי כל הספר משולב בפסיפס).
התרשמתי מהסוף,
כי יש לי הרגשה שתמיד קשה לסופרים, גם כשהספר מוצלח, לכתוב לו סוף מוצלח, עם איזון בין שמחה לעצב (ואפילו יותר מזה, קתרזיס, אם מותר להשתמש במילה משיעורי ספרות). הרבה מהם נכשלים בעניין, וב"פסיפס" חשבתי שהסוף היה מאוד מוצלח.
אבל זה כבר באמת עוף גדול ושמן, אז נעצור כאן.
ואני לא אהבתי את החוש השישי
והסוף היה כמובן סוף חבל"ז מזמ"ז שוכ"ו ק"ר
אבל נראה לי שזה רק אני (שלא אהב את הסרט)
אני יודע מה זה שוכ''ו ק''ר
אבל מה זה מזמ"ז?
שוכ''ו ק''ר
אם כבר, אז בבקשה תרגום גם לשניים האלה, לטובת המאותגרים סלנגית…
חבל על הזמן שוכ''ו ק''ר
– חבל על הזמן שלי ושלך, כאילו וואו, קצת ריספקט.
חבל על הזמן שוכ''ו ק''ר
מי היה מאמין עליך.
היי!
בגרסה שלנו זה היה קצת אחרת!
שוכ"ו ק"ר= שיו, וואו, כאילו וואו קצת ריספקט?
(טוב, הגרסה שלנו קצת פחות מתוחכמת).
נראה לי שעבדו עליי כל הילדות – תחזירו ת'כסף.
חבל על הזמן שוכ''ו ק''ר
וואו, שיגעון…
מזמן מזמן
שוב, דוגמא מצוינת
ולגמרי לא רלבנטית. גם הסרט הזה הוא סרט "אומנות", שזועק בכל רגע ורגע "היי, תסתכלו עליי, יש לי ערך אסתטי!" לא מה ששאלתי.
כן, אבל...
זאת לא הנקודה. זאת אומרת, אנשים כאן לא טוענים שחובתך כאזרח משלם-כרטיסים לראות את הסרט עד סופו, ורובם אפילו לא טוענים שאסור לך לחרוץ דעה על סרט מבלי לראות אותו עד תום. אחרי 25 דקות של "טומב ריידר 2" ידעתי שמדובר בסרט מחורבן, כמו גם אחרי 7 דקות של "אשה חתול", ובשני המקרים אני עומד מאחורי דעתי (אם כי אם מישהו יתחיל להתווכח איתי אני לא אתווכח בחזרה).
הטענה כאן היא אך ורק שבמסגרת עבודתך כמבקר סרטים חובתך לראות סרט עד תום. אם היית מבקר מסעדות, לא היית יכול לכתוב כמה הקינוחים במסעדה מחורבנים אם יצאת בזעם באמצע המנה העיקרית; וכמבקר מכוניות לא היית יכול להעיר על איכות תיבת ההילוכים אם העיצוב של אוטו כל-כך דחה אותך שטרקת את הדלת מאחוריך בצאתך מהסוכנות.
אם נפשט, יש כאן שלוש סוגיות:
1) האם ניתן לשפוט סרט מבלי לראות אותו עד תומו.
2) האם צריך לראות סרט עד תומו.
3) מקצועיות.
אתה נכשלת בסוגיה השלישית. והנקודה, אגב, היא לא רק שלא ציינת זאת (למרות שזאת אכן הבעיה המרכזית), אלא שבכלל הגשת ביקורת מבלי לראות את הסרט עד הסוף.
ואגב:
ל'הצלצול' –
הסרט הזה דילג, מבחינתי, בערך שבע רמות בחמשת הדקות האחרונות שלו.
ברור
החלק הזה מעולם לא היה נתון בספק. אבל תודה שציינת את זה שוב, ושוב ושוב.
ומה לגבי הדוגמא שלי?
לא מדובר כאן בסרט שמשדר איכות מהרגע הראשון.
נ.ב. – אם אתה מנסה להגן על כבודך כאן, אתה לא עושה עבודה טובה במיוחד בזה שאתה מזלזל שוב ושוב במגיבים. אם אתה סתם מנסה לנהל דיון, אז זה סתם לא נעים.
ועוד משהו לפאיקוב:
אתה כל הזמן מגן על זה שיצאת מהסרט באמצע. זו הבעיה הפחותה. מה ההסבר לזה שהגשת את הביקורת כאילו כלום? כי זה מה שיותר מפריע לי.
צודק לחלוטין
פשוט לא שמתי לב. אישית לא התרשמתי מהסוף של "הצלצול" ולדעתי מדובר בפספוס. הסרט אמנם מנסה, אבל לדעתי נכשל. איפה שאתה ראית עלייה ברמה, אני ראיתי זיוף וגיחוך. בהקרנה שהייתי בה, חלק מהצופים התגלגלו מצחוק. עם זאת, גם הסרט הזה (כמו "החוש השישי" שהוזכר על ידי מישהו אחר) משדר רצינות כבר מתחילתו, בעזרת קצב איטי, סכימת צבעים מוגבלת, משחק מרוסן ומעט (אם בכלל) הומור. "מה עשית בקיץ האחרון" זה לא.
וגם בעניין הזלזול במגיבים, יש לך נקודה. נראה לי שאקח הפסקה קטנה ואנסה לעבוד קצת.
אבל לכן בדיוק הזכרתי את מלכות הכיתה
שהוא באמת סרט שיכול לא לעבור את שני המבחנים שדיברת עליהם במבט לא מדוקדק. הטון שלו מאד לא רציני, ואפשר בקלות לפספס את התוכן שבו ולהתייחס אליו בתור מותחן זבל.
רק מבט מקיף על כולו יכול לאמת את העובדה שמדובר בהרבה יותר מזה. אני יודע שאין הרבה דוגמאות כאלה, אבל בכל זאת – יש סרטים שיכולים להכשל ב*שני* המבחנים לכאורה, אבל להצליח לגמרי במבט מדוקדק.
לא לדעתי
הטון שלו מורכב ואמביוולנטי, התוכן עוסק בנושאים רציניים.
רגע, צריך לקטלג מחדש
חילקת את כל הסרטים בעולם לשתי קטגוריות – בידור או מסר (+ ערבוב). מבחינתי, 'הצלצול' יושב חזק בקטגוריה הראשונה. נכון, הוא עושה את זה תוך שימת לב רבה לפרטים, אבל עדיין, מדובר בסרט שמטרתו היא לשעשע (כן, גם זעזוע הוא סוג של שעשוע) את הצופים, לא לחנך אותם.
למרבית הדוגמאות שניתנו כאן אתה משיב שמדובר בסרטים איכותיים. ובכן, מי דיבר על איכות? זאת כבר קטגוריה אחרת.
לא מדובר באיכות
אלא ביומרות. החלוקה היא בין סרטים שלא מתיימרים לעשות כלום חוץ מלהעביר את הזמן, לבין סרטים שמתיימרים לעשות משהו, לא משנה מהו המשהו הזה. לדעתי לא חסרות יומרות ב"הצלצול".
איזה יומרות?
נראה לי שלסרט יש יומרה אחת בלבד: להפחיד.
באמת, לא הצלחתי להבחין בשום סאב-טקסט (ובוודאי לא טקסט) ממשי מתחת לזה.
איזה יומרות?
פרנויה וניכור ברמת הטון, יחסי אבות ובנים ברמת התוכן.
איזה יומרות?
כן, פרנויה וניכור מאוד מסיעות להפחדה. אבל זאת לא יומרה.
לגבי יחסי אבות ובנים, הסרט אכן דש בנושא, אבל לא יצאתי עם שום מסר קוהרנטי.
בגלל שזה חרא סרט
נחמד, אבל לא סותר.
דוגמאות טובות
הייתי קורא לזה "בידור עם אופציה להרחבה". "קיל ביל" עושה זאת בעזרת שידור האמביציה שלו – צופה ירצה ללכת בעקבות הסרט כי הוא סוחף אותו וגורם לו לרצות עוד. במסגרת הזאת, המעבר לטון יותר רציני לקראת הסוף הוא הגיוני, כי הטון מתחלף מספר פעמים לאורך הסרטים ועדיין שומר על קונסיסטנטיות מסוימת של נושא וראיית עולם.
על "שליחות קטלנית 3" הייתי כותב משהו, אבל אני פשוט לא זוכר אותו ברמת פירוט מספקת, גם אם ראיתי אותו יחסית לא מזמן.
פה זה לא עיתון
אתה יכול לכתוב פרנקי ומגי
הדקות האחרונות
אני משוכנע שראיתי בחיי הרבה פחות סרטים ממך, ובכל זאת, הרשה לי לחלוק על טענתך כי " אם יש בהם ערך מוסף, הערך יתגלה באיזשהו שלב לאורך הסרט ולא בדקות האחרונות שלו".
הרבה פעמים הדקות האחרונות של סרט שופכות אור חדש על כל מה שהתרחש בו עד אליהן.
שנית, זה בהחלט משנה אם אתה צופה בסרט דפוק ופתאום עשר הדקות האחרונות הן מדהימות. זה מספיק כדי לשנות את הציון של הסרט, נניח, משני כוכבים לשלושה (מתוך חמישה), או מאחד לשניים.
בסדר, אם הייתי קורא קצת קדימה הייתי רואה שהתגובה שלי מיותרת
מה אכפת לי… אני מבקר רק סרטים שראיתי עד הסוף…
אז כמה טוב שטיים אאוט לא פועלים לפי שיטת הכוכבים
נכון, כל סרט יכול בתיאוריה לעשות משהו מדהים בעשר הדקות האחרונות. אבל זה עדיין תלוי בקונטקסט. סרט שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, די מגביל את עצמו. המקסימום שהוא יכול לייצר לקראת סופו זאת סצנת אקשן מוצלחת או כמה בדיחות. גם אם הוא ישאף למשהו משמעותי יותר, הצופה לא יקח את הכוונות שלו ברצינות.
בכל מקרה, לא הייתי ממליץ על סרט שגורם לסבל כל כך רב במשך יותר משעה, רק על סמך סצנה או שתיים טובות.
אז כמה טוב שטיים אאוט לא פועלים לפי שיטת הכוכבים
אני לא מבין מאיפה מגיעה הדיכוטומיה הזו ואיך היא שורדת בכל הפתיל הארוך הזה. נראה שלדעתך לסרט יש שני מצבים: "חרא גמור" ו-"יצירת מופת עילאית". כל רמות הביניים אוינו אי שם בדרך.
זהו? האם תפקיד המבקר מתמצה בלהגיד "לכו" או "אל תלכו"[1]? סרט יכול להיות גרוע בחציו הראשון ולהפוך לנסבל בחציו השני. בהחלט כשמדובר בסרט אקשן.
[1] לזכותך(?) יאמר שאורך הביקורות המתפרסמות בטיים-אאוט, כפי שמציגים בוואלה, הוא כזה שבאמת לא מאפשר מסר מורכב יותר.
השלב הבא נראה כמו ביקורת סרטים בעוגיות-מזל סיניות. אולי עדיף שהם היו נצמדים לשיטת הכוכבים וזהו.
כקורא קבוע של העיתון
הביקורת הספציפית הזו היא אכן מהקצרות יחסית. יש בעיתון ביקורות באורך משתנה, של נניח 200-400 מילה ועד ביקורות ארוכות יותר, כתבות של ממש.
קופת שרצים מוסטת
תראה, הדיון שפתחת הוא מעניין, אבל לטעמי אין לו קשר למקרה בו מדובר.
כשמבקר כותב ביקורות תמורת תשלום, הצפייה בסרט היא העבודה שלו. גם אם נניח (לרגע) שהיציאה באמצע לא שינתה פסיק מהביקורת שהייתה נכתבת אלמלא יצא המבקר באמצע, עדיין יש למבקר מחויבות לראות את הסרט עד הסוף (או להודיע לעורכת שלו שלא ראה את הסרט עד הסוף, ולתת לה להחליט). זה כמו שמישהו שעובד בתמיכה טכנית לאינטרנט יחליט באמצע משמרת שהוא חותך הביתה בלי להודיע כי כמעט אף אחד לא מתקשר. עובד כזה היה מפוטר מיד, גם אם הוא צדק ובאמת אף אחד לא התקשר אחר-כך, ובמיוחד אם הוא נתפס (נניח, התקשר כתב חדשות וראה שעמדת התמיכה לא מאוישת).
אני רואה בהחלטה לצאת באמצע הסרט (ועוד בהקרנת עיתונאים, מול היחצ"נים!) פשוט זלזול במקצוע, וכל דיון עקרוני לא ישנה את העובדה הזו.
(עכשיו אפשר לחזור לדיון העקרוני)
טוב, ראיתי שהודיתי במקום אחר
בכך שהפעולה עצמה לא הייתה לגיטימית, אז אתה "אוף דה הוק" מבחינתי, ואפשר להמשיך בדיון העקרוני.
אבולוציה
טוב, לא בדיוק סרט שהפך לבעל ערך עם סופו, אבל זה סרט שסבלתי לכל אורכו, אבל מהבדיחה בסיום צחקתי, סוף סוף.
זה שצחקת מהבדיחה בסוף לא הפך אותו לסרט טוב יותר.
סתם סרט מחורבן עם בדיחה אחת מוצלחת שנשאר סרט מחורבן.
עם תגובה אני לא חושב שצריכה להיות בעיה.
הודעות עילגות, מלאות גסויות, של ילדים מזילי ריר (פיסית או ברוחם) מפריעות לי הרבה יותר מתגובות מנוסחות היטב של אנשים שיגידו "ניסיתי לראות והתייאשתי אחרי רבע שעה".
עם ביקורת כזאת שתופיע באתר, מצד שני, תהיה לי בעיה. המינימום שאני מצפה ממבקר קולנוע זה לראות את הסרט עד סופו.
ועוד משהו קשור- נדמה לי שהדג הכריז פה פעם שתנאי מינימלי להצביע לסרט בסקר זה לראות אותו.
לטעמי, כן
ולמען הסר ספק, זה גם תנאי מינימלי לפרסום ביקורות באתר.
למרות שהיתה ביקורת אחת שלפחות לפי הטענה נכתבה לפני הצפייה בסרט
אם כי הסרט צפ?ה נצפה לאחר מכן.
חלקה. לא כולה.
החלק הרלוונטי ביותר לביקורת נכתב לאחר הצפיה בסרט, ואני משערת שכלל גם תיקונים למה שנכתב בטרם הצפיה. כלומר, אם אכן נכתב משהו בטרם הצפיה (הרי הביקורת הצהירה מראש שזה נאמר לשם הפרובוקציה).
ביקורת יכולה להיכתב לפני הצפייה.
אבל לא זכור לי מקרה אחד (בביקורות שאני כתבתי, גם אחרי שקראתי ביקורות אחרות) בו אחרי הצפייה לא היו שינויים הכרחיים.
חנופה זולה
לא מזמן היתה כתבה קצרצרה ב-Ynet על אתר ביקורות סרטים ישראלי (את שמו שכחתי, אבל זה רק לטובתו). נכנסתי, עיינתי בביקורות, ולא נותר לי אלא להתפעל שנית מאיכות העריכה ורמת הביקורות (בעיקר שלי, כמובן) ב"עין הדג". פשוט לא היה מה להשוות.
תסלח לי על חוסר הצניעות
אבל לא צריך להגביל את עצמך לאינטרנט. הרמה הכללית של הביקורות ב'עין הדג' היא טובה יותר מאשר ברוב העיתונים.
וחוץ מזה
הרמה באינטרנט (במקומות שאינם "עין הדג", ובדרך כלל גם "יעל מבקרת" למרות שהמטרות שונות) נמוכה עד גיחוך. אני לא ממש מבין איך אתר כמו "סרט" מרשה לעצמו לבקר סרטים. ולמה "וואלה" לקח כל מיני פלצנים בגרוש במקום דנה קסלר האחת והיחידה.
אתה חושב בקטן.
הפעם השניה בפחות משבוע שאני מביא את הדוגמא הזאת: Aint it Cool News, אתר הקולנוע עם אולי הכי הרבה הייפ בעולם, הוא אתר שנראה ונקרא כאילו נכתב ונערך על ידי הגולשים של וואלה ו-Ynet ביחד.
ותגובות הגולשים שם הן איפשהו *מתחת* לרמת התגובות של הגולשים בוואלה ו-Ynet.
אם יורשה לי להצטרף לרגע לדיון,
לדעתי יש כאן כמה נקודות אליהן צריך להתייחס:
ו
בהתאמה). מצד שני, אני לא מתיימרת לבקר את טולסטוי, אז הדוגמא היא בערבון מוגבל.
-סרט הוא יצירה שלמה, ולכן כדי לשפוט/ לבקר/ להעריך אותו צריך להתרשם מסך כל העניין.
-סרט מורכב מהמון דברים, מהם ניתן להתרשם בנפרד, כמו איכות המשחק, הויזואליה, הפסקול וכו' וכד'. מקצתם אפשר להעריך לאחר צפייה בסצינות בודדות, כשהאחרים (התסריט אולי) דורשים צפייה שלמה.
-אולי אפשר להשוות את זה לספרים – את "אנה קרנינה" מעולם לא הצלחתי לסיים, אבל אחרי שליש ספר יכולתי להעריך את סגנון הכתיבה ואופן בניית הדמויות (
מה שניסיתי להגיד זה שבעיניי יש מקום לבקר סרט לאחר צפייה חלקית, אבל לא בכל אספקט שלו. וכדאי לציין את זה בבקורת – לא בגלל שהיה לסרט סיכוי להתרומם בחלק שהמבקר פספס, אלא פשוט יושר מקצועי. ולדעתי זה תקף לכל המגיבים – המון פעמים נתקלתי בתגובות שמציינות בפירוש שהמגיב לא ראה את הסרט כולו. זה פשוט יותר הוגן ככה, לא?
אז מה עם עיתונים סתם? טלוויזיה?
ערוצים וכאלה… אני זוכרת מקרה אחד במיוחד, בו היתה ביקורת קוטלת (בשלוש מילים בערך, כמיטב המסורת) על סרט מתח כלשהו (לא יודעת איזה), עם תיאור עלילה שהעיד בבירור שאו שהסרט לא נצפה מעבר לחצי השעה הראשונה, או שהתיאור הועתק ממקום כלשהו. זה היה סרט עם טוויסט באמצע, והעלילה בתקציר לא הזכירה אפילו את העלילה האמיתית…
אז איפה חובת המבקר לקהל מתחילה ואיפה היא נגמרת? בקולנוע, בטלוויזיה?…
מנחם בן בזמנו התמחה בביקורות ספרות כאלו,
אם כי לזכותו ייאמר שהוא תמיד ציין "הפסקתי אחרי הפרק הראשון", או "אחרי שלושים עמודים", וכן הלאה.
דווקא בספרים יש לי דוגמא מצוינת ללמה צריך לקרוא עד הסוף.
שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש – הספר הוא כמובן מעולה לכל אורכו, אבל הוא מעולה כבידור טהור, מבולגן ומופרע. הפרקים האחרונים הופכים אותו לשזירה מופתית שבה יש התייחסות לכל פרט קטן, כשכל אחד מהם מתאים לתמונה הגדולה. הספר הופך למשהו אחר (ומופתי) לגמרי. זה ספר שהייתי כותבת לו שתי ביקורות שונות לחלוטין לאחר קריאה חלקית ומלאה (למרות שרוב הסיכויים שהייתי מלאת התפעלות עד כאב בשתיהן, ככה זה הערצה עיוורת, בעיקר כשמושא ההערצה אכן מצויין).
אותו דבר קרה לי עם ''השיבה מהודו''
לא הסרט, שלא ראיתי, אלא הספר, שהיה בינוני מאוד לכל אורכו אבל הסוף של הימם אותי.
מישהו רוצה לדעת למה?
ידעתי.
(ספוילר כמובן)
הספר מעמת בין שתי נשים – זו שכל הזמן רוצה ורוצה ודורשת, לבין זו שזורמת ולא רוצה כלום ובפועל הגיבור כל הזמן דורך עליה. הסיבה היחידה שאישה מס' 2 יותר מאושרת מאישה מס' 1, היא שהיא נוקטת בגישת זן – היא לא רוצה כלום אז היא אף פעם לא עצובה. אישה מס' 1 כל הזמן רק רוצה ורוצה ורוצה, ולכן אף פעם לא מרוצה.
אבל בפרק האחרון פתאום מופיעה אישה מס' 3 (אימא של הגיבור). היא חיה את החיים השקטים שלה, בלי להפריע לאף אחד, אבל כשהיא באמת רוצה משהו, היא פשוט קמה ועושה אותו. הקיום שלה פשוט מגחיך את כל העימות שהוצג קודם ואומר "חשבתם שיש רק שתי דרכים להיות אישה? להיות אדם? מי מכר לכם את השטויות האלה. יש מאה אלף דרכים להיות אישה ואדם".
יש הבדל בין ביקורת לטלוויזיה ובין ביקורת קולנוע.
עד כמה ששמתי לב, בהקרנות עיתונאים יש נציגות לאנשי הטלוויזיה. אבל נראה לי שאת הביקורות הם כותבים רק אחרי הרבה חודשים, ואז מי כבר זוכר מה הלך שם. במקרים כאלה אפשר להסתמך על התקציר שנשלח ע"י המפיצים, או על תקצירים באתרים חיצוניים (ימד"ב, עגבניות רקובות), ואלה, מה לעשות, לא תמיד תואמים את מה שקורה בסרט.
,תפקידו של מבקר
לדעתי, תפקידו של מבקר (קולנוע, אומנות או חומוסיות) הוא לחוות את החוויה ולספר לנו עליה, ולא לתת תקציר של ארועי הסרט (או התערוכה או החומוס). אז נכון, בעיקרון המבקר צריך לראות את הסרט (או התערוכה או החומוס {אפשר להפסיק אם זה, נכון?}), אבל אם מבקר שכותב באופן קבוע על סרטים מצא סרט כ"כ גרוע ויצא באמצע, זה לגיטימי ויש בזה אמירה. הבעיה היחידה במקרה הזה היא שזה לא נאמר, ומבחינה זאת אני לא רואה הבדל בין מבקר בתשלום למבקר בעין הדג, שניהם מחוייבים לגלות לנו את האמת (שלהם).
תגובה כן, ביקורת לא
כשכתב עת או אתר מםרסמים ביקורת רשמית, זה נותן לה תוקף שאין לסתם תגובות שמתרוצצות באתר. האתר עומד מאחורי הביקורת הזו, או לפחות מאחורי המהימנות שלה.
אני מסכימה איתך שהיה צריך
להוסיף בביקורת שהסרט היה עד כדי כך בלתי נסבל שהמבקר לא סיים לראות אותו, אבל אני גם חושבת ששעה ורבע (ואני מעדיפה להאמין למבקר מאשר להאמין לוואלה, או לאשת יחסי ציבור ממורמרת) הן בהחלט זמן מספיק על מנת להתרשם מהסרט.
ועדיין, ממבקר הייתי מצפה לראות את כל הסרט.
חצי סרט זה זמן סביר לעמוד על טיבו
אולם אין דין מבקר שזו עבודתו ועליה פרנסתו, כדין צופה פלוני
שמצביע ברגליים ויוצא באמצע ההקרנה ומכאן שהעונש מוצדק.
אוף טופיק
התפרסמה בTIME OUT כתבה על ההיסטוריה של ימד"ב…
למי שלא יודע על זה, כדאי לקרוא.
בסדר, אז נראה שכל הוויכוח הזה מסתכם בכמה נקודות-
1. האם פעולת המבקר הייתה לגיטימית מהבחינות הבאות-
א. זה שעזב את הסרט באמצע למרות שעליו לבקר אותו, דבר שמשלמים לו עבורו.
ב. זה שלא ציין בביקורת שלא ראה את הסרט עד סופו.
2. האם פעולת העורכת הייתה בסדר? להשעות את העובד בגלל שהמקרה התפרסם?
3. האם לפרסם\להביע ביקורת על הסרט מבלי לראות את כולו היא פעולה הולמת?
4. האם סימפון אי פעם תפסיק לחפור בשכל?
שכחת את:
האם העורכת היתה צריכה לפעול בכל מקרה (גם אם המקרה לא היה מתפרסם) – יש איזה פתיל גם על זה נדמה לי.
תשובות לשאלות אלו ועוד בפרק הבא של...
אני תמיד העדפתי את:
הקריין תמיד היה הדמות האהובה עלי (חוץ מאולי בנסון).
4. לא.
בסדר, אז נראה שכל הוויכוח הזה מסתכם בכמה נקודות-
1. האם פעולת המבקר היתה לגיטימית
א. לא. אם משלמים לך על עבודתך מחובתך להיות מקצועי עד הסוף (תרתי משמע!).
ב. עוד יותר לא – גילוי נאות וכו'. אגב, גילוי נאות זה לא רק בפני הקוראים אלא גם בפני המעסיקים – אולי העורכת היתה בוחרת לפרסם את הביקורת בכל מקרה, אבל היתה לה את הזכות המלאה לדעת על כך (ולא לגלות זאת בדיעבד באופן כ"כ מביך ולא הוגן).
2. העורכת היתה בסדר בלי קשר לפרסום המקרה (הייתי רוצה לקוות שהיא היתה עושה זאת בכל מקרה). כאמור, חוסר היושר במעשה הנ"ל גרם גם לה ולעיתון בו היא עובדת להראות רע, זה לא שהמבקר פגע רק במקצועיות שלו.
3. לא, אבל עם הקלות: אמרו את זה קודם לפני (זה לא משנה) – אם מישהו כותב תגובה ומציין שהוא לא צפה עד הסוף, לגיטימי; ממבקר שלוקח את עצמו ברצינות אני מצפה שיראה עד הסוף (כולל השקופית של סוף הכתוביות אפילו) ואם הוא לא שרד עד הסוף, שיוותר על הביקורת. ממבקר מקצועי שזו עבודתו, על אחת כמה וכמה. אם הוא עיתונאי, יש לו חובה מוסרית הן לעיתון בו הוא מועסק והן לקוראיו.
4. לסימפון הפיתרונים.
סיפור תמוה אך משעשע עד מאוד..
כמה הערות על הכתבה ב-וואלה
וסליחה מראש על העיסוק בטריוויה. אני פשוט מוצא את הדברים האלה מרתקים.
בנושא המאוס של "חצי שעה או שעה ורבע". נגיד, לצורך העניין, שאי אפשר לדעת מי באמת צודק בנושא הזה, אני או "חמישה כוכבים". בכל זאת, אין שום הוכחה מוחשית לא לטענה שלי ולא לטענה שלהם. זאת, פשוטו כמשמעו, המילה שלי נגד המילה שלהם.
בכתבה, הטענה שלי מופיעה כמשפט בודד ומסויג. כתוב שאני "ציינתי" ב"ניגוד" לדברי חמישה כוכבים שראיתי חלק יותר גדול מהסרט ממה שהם טוענים. מצד שני, הטענה של חמישה כוכבים מופיעה בתת הכותרת ושוב בפסקה הראשונה בצורה אובייקטיבית לחלוטין. לא נאמר שהדבר מבוסס על דבריהם של חמישה כוכבים, הכתב קובע זאת כעובדה. רק בפעם השלישית שהטענה הזאת מופיעה, מזכיר הכתב שהיא נקבעה על פי "עדות של כמה מהנוכחים".
יש לי הרגשה מסוימת שהכתב ביסס יותר מדי מהקייס שלו על הטענה שיצאתי מהסרט אחרי "רק" חצי שעה. ביטוי שווה של הטענה שלי ושל חמישה כוכבים היה עלול לפגוע בדרמטיות (היחסית) של הכתבה. מכאן, הטענה של חמישה כוכבים מקבלת מעמד של עובדה, והטענה שלי מעמד של נספח, אליו הקוראים יגיעו אחרי חמש פסקאות בהן באה לידי ביטוי רק הטענה השנייה, וחלקם לא יגיעו בכלל.
לילה טוב.
לכתיבה מגזינית, בניגוד לביקורת,
מותר למתוח את העובדות כך שיתאימו לתזה. העובדה שהנימה של הכתבה שונה ממה שהיה במציאות היא עניין של סגנון אישי, וכל עוד יש את כל העובדות (ויהיו חלק מוסתרות ככל שיהיו) היא עדיין מקצועית.
הכל טוב ויפה, אבל -
מה בדיוק הופך את הידיעה בוואלה! למגזינית? זו ידיעה חדשותית לכל דבר – היא קצרה, אינפורמטיבית ומעדכנת אודות מאורע שהתרחש לאחרונה – ומן הסתם תסכים איתי* שאין דין ידיעה חדשותית כדין כתבת מגזין; ככל שהמושגים "אמת" ו"אובייקטיביות" נזילים בימינו, שני אלה הינם השאיפות היחידות של ידיעת חדשות. בניגוד לכתבת מגזין, אין בה מקום להתפלפלות, ניסוח תזה או הבעת דיעה. היא אמורה לדווח, נקודה. מה שעשו בוואלה! אולי כשר – כלומר, לא עילה לתביעת דיבה – אבל מסריח. וכל זה בלי להיכנס למקרה עצמו שהוא עניין אחר לגמרי.
*אם לא תסכים איתי שאין דין ידיעה חדשותית ככתבת מגזין – ובכן, זכותך, אבל קשה לי להאמין שתמצא הרבה אנשי מקצוע שיאוששו את טענתך
וכמה סלטות לוגיות היית צריך לבצע בשביל הטענה הזאת?
האתר (וואלה ברנז'ה) הוא אתר חדשותי ושאר הידיעות בו חדשותיות. לפי איזה הגיון אתה מחלק בין ידיעות חדשותיות למגזיניות כשהן כולן מוצגות בצורה זהה במסגרת אותו האתר?
למה בדיוק מותר לכתבה מגזינים למתוח את העובדות?
ועד כמה רחוקה מן האמת יכולה להיות ה"מתיחה" הזו?
אם זו המילה שלהם מול המילה שלך
הרי שאתה נדון להפסיד בכל מקרה – לאחר שמעלת באמון של הקוראים והעורכים, אמינות המילה שלך ירדה פלאים.
יש הפסד ויש הפסד
אני לא חושב שבגלל שמעלתי באמון, אוטומטית נשללות ממני כל דרכי הביטוי, עד וכולל סילוף עובדות. ניסוח ציטוט שהתקבל ממקור שני כתורה מסיני, יש בו בעיה מסוימת של אתיקה עיתונאית. כשזה נעשה במסגרת כתבה שמתרעמת על אתיקה עיתונאית לקויה, זה רק הופך ליותר ויותר אירוני.
כמה ימים אחרי פרסום הכתבה ב-וואלה, היא ירדה בהיררכיה של הכתבות והפכה לכותרת בלבד בדף הראשי של וואלה ברנז'ה. הכותרת הייתה משהו כמו "מבקר ביקר סרט אותו כלל לא ראה". מנקודת מבט הגיונית, גם כאן יש בעיה של ניסוח – הרי אפילו חמישה כוכבים לא טענו שלא ראיתי את הסרט בכלל, אלא שראיתי אותו חלקית. העורכים של וואלה המציאו את הדבר הזה יש מאין, או לפחות בעזרת שיפוט ערכי מאוד בעייתי (לא ראית את כל הסרט – לא ראית כלום). לעומת זאת, לפי ההגיון שלך, מגיע לי כל מה שאני עלול לקבל ולכן כל הדרכים כשרות. וואלה.
הוא לא היה יכול לנמנם כמו בנאדם נורמאלי?
מקסימום היה גם רושם שהסרט היה משעמם
''סרט נפלא!
נרדמתי תוך 5 דקות. יצאתי ממנו רענן ונמרץ. מומלץ!"
נדמה לי שקראתי פעם ביקורת כזו.
נדמה לי שראיתי פעם סרט כזה.
סתם שאלה פרובוקטיבית
… ומה אם מבקר קולנוע בכוונה או שלא בכוונה מנמנם לו (ובלשון העם, מנקר ונוחר באולם) לאורך הסרט? בואו לא נגיד לכל אורכו אלא אולי ל-20 דקות או חצי שעה ממנו בלי להחמיץ את התחלתו וסופו. כלומר הוא כנראה יצליח להבין מהסרט באופן בסיסי אך מקיף את עלילתו, המסר שלו ותרומתו לאנושות.
אני מביא את הדוגמא הזו כי אני די בטוח שכבר קרו מקרים שבהם מבקרים נרדמים במהלך הקרנות ומפרסמים ביקורת למרות זאת (ולכל מבול התגובות הצפוי של "איך אתה מבסס את דבריך חתיכת שרלטן אכזר?!!" אני אענה שמדובר פשוט בהערכה סבירה. בכל מקרה, פאיקוב ומיוחסים אחרים שמוזמנים בדרך קבע להקרנות עיתונאים מוזמנים לאשר/להפריך ספקולציה רכילותית זו).
אפשר כמובן למתוח את הגבול עוד יותר ולטעון שמבקרים רבים, גם אם צופים בסרט, לא תמיד מרוכזים בו אם בגלל מצב צבירה אישי (עייפות, חוסר ריכוז) או סתם חוסר הערכה קבוע מראש לסרט. אתם באמת חושבים, ואני שואל ברצינות גמורה, שמבקרים כמו מאיר שניצר או נחמן אינגבר מקדישים רבע מהמאמץ האינטלקטואלי האדיר שלהם לניתוח המיז-אנ-סצינה או המהלכים התסריטאיים כשמדובר בסרט קומיקס, משובח ומורכב ככל שיהיה ("באטמן מתחיל"), או סרט אקשן או אנימציה מול תשומת הלב והרצינות שבא הם מתייחסים לכל האלמנטים הללו בסרטים נחשבים ("רוזטה" ו"האחיות מגדלנה" כמשל)? לא אחת קראתי ביקורת של מבקר נחשב על סרט והרגשתי שלא ברור לי בכלל אם הוא ראה את הסרט שאני ראיתי ודעותיו הקדומות לגבי הסרט וסוגו (במאי, ז'אנר) פחות או יותר חרצו את הביקורת מלכתחילה. הם אולי נכחו בהקרנה של הסרט, אבל בטח שלא "היו שם" במובן של לתת לו את תשומת הלב הראויה כדי לבחון אותו לעומק (שזהו בסופו של דבר תפקידם האמיתי).
ולגבי פרשת פאיקוב, רק אגיד את דעתי שבאמת מדובר בסערה בכוס תה. אם הוא באמת יצא מסרט של שעה וחצי אחרי שעה ורבע אז אין הרבה המפריד אותו מהמבקר המנמנם הפוטנציאלי. כן, זה אמנם פאק במקצועיות והסרט ראוי לביקורת חדשה ואולי להתנצלות על גבי העיתון. אבל כמה פעמים גם עיתונים יומיים עם כתביהם הנכבדים ביותר מפרסמים בעמודים הראשונים סילופי עובדות בכתבות בנושאים ברומו של עולם, כולל "הפללת" אנשים בפשעים שלא ביצעו, וכעבור יומיים מתפרסמת בעיתון הודעת התנצלות בגודל קוביית לגו בעמ' 23 למטה מתחת לידיעה המסעירה מיהו שגריר ישראל החדש בסלובניה. במילים אחרות פאק, פאק, אבל פרופורציה, פרופורציה.
סתם תשובה לעניין
אתה, כצופה, כקורא, ככותב, מוזמן לזלזל בסרטים – באופן כללי או ספציפי – עד מחר. אבל לך לא משלמים כסף בשביל לעסוק בזה, ודבריך לא מתפרסמים ומשפיעים על א) חויית הצפייה (בעיקר האם לקיים אותה או לא) של אנשים, וב) על ההכנסות הפוטנציאליות של הסרט.
לך, במלים אחרות, אין אחריות.
מבקר קולנוע חייב לקחת את העבודה שלו ברצינות. לשאלה האם מותר לו לכתוב ביקורת על סרט שהוא נמנם בו התשובה שלי נחרצת ומשולשת: לא, לא, לא.
הוא חייב לראות את הסרט שוב, עם גפרורים תחובים בין עפעפיו אם צריך, מתחילתו ועד סופו. זאת האחריות שלו כלפי המעסיקים שלו, זאת האחריות שלו כלפי יוצרי הסרט ומפיציו, אבל בעיקר, זאת האחריות שלו כלפי הקוראים שלו.
אני יודע שמבקרי קולנוע הם בני-אדם, ושגם הם טועים או מחפפים לפעמים, וזה בסדר כל עוד זה קורה _בטעות_ או עם בושה. אם זאת אידיאולוגיה או מדיניות מוצהרת (וזה בכלל לא המקרה כאן, פאיקוב לקח אחריות בצורה מעוררת התפעלות), זה מביש.
ניקורת קולנוע
כתבה מספר 2213
הידד לפאיקוב!
אני מסכים איתו לגמרי, לדעתי אם הסרט כל כך גרוע בהתחלה לא שווה להשאר לסוף או לכתוב ביקורת לסוף.
אף אחד, איך שאני רואה את זה, לא יסבול חצי סרט גרוע לגמרי בשביל להשאר לחצי השני(שככל הנראה גם הוא גרוע למדי)
דרך אגב-על איזה סרט מדובר?
לא יודעת אם שמת לב,
אבל יש אצלנו באתר יחסית הרבה ביקורות שאומרות "חציו הראשון של הסרט לא משהו, החצי השני מעולה". אז כן, יש הרבה אנשים שמוכנים להשאר רק בשביל החצי השני והטוב.
לא יודעת אם שמת לב,
שמתי לב, ואני מסכים אם האנשים האלה לגמרי,אבל איך שאני הבנתי, החצי הראשון היה פשוט איום ונורא,כי אחרי הכל,איזה מבקר יוצא באמצא הסרט?
דרך אגב אני לא זוכר שאנשים אמרו שהחצי הראשון היה פשוט נורא,תועבה לעיניים לאוזניים ולכל שאר אברי הגוף שאולי היו מעורבים בסרט, מי יודע, והחצי השני היה כל כך טוב שהוא מפצה על החצי האיום(שאולי אפילו אחר כך יחליטו שאין לנקוב בשמו).
זה מאד אישי.
רד כמעט יצא באמצע של 'פגוש את ההורים', קיפוד יצא באמצע 'ג'יפרס קריפרס'. ואלה סרטים שבעיני אחרים נחשבים לטובים. כך שעצם זה שמבקר יוצא באמצע סרט לא תמיד אומר שהסרט מחורבן מתחת לכל ביקורת, אלא פשוט שהוא לא קלע לטעמו האישי של המבקר.
אבל קיפוד לא היה כותב ביקורת על הסרט,
ואם כן, היה מציין שהוא יצא באמצע הסרט.
וזו ההתייחסות שעדיין חסרה לי מצד המבקר. הויכוח פה הוא לא על "לצאת באמצע הסרט – בעד או נגד". הויכוח הוא על אתיקה מקצועית וגילוי נאות, והוא ממשיך לא להסביר למה הוא כתב ביקורת על סרט שלא צפה בו עד הסוף.
לא התייחסתי לזה.
יש פה מספיק פתילים אחרים שמתייחסים לעניין האתיקה. אני הגבתי לטענתו של אנדר, כאילו סרט שחציו האחד גרוע, לא יוכל להשתפר כלל בחציו האחר (וזאת בשונה מפתיל אחר שהתפתח פה, שדן בדקות האחרונות של הסרט בלבד, והאם הן יכולות לשדרג גם סרט גרוע).
התכוונתי שפאיקוב לא הגיב על זה.
הוא כותב על סופים של סרטים, אבל לא תכלס, על מה שהוא עשה או לא עשה.
אבל הוא התנצל על זה
או לפחות הודה שהוא היה צריך לתת גילוי נאות.
ג'פרס קריפרס טוב?
לא'דע… צפיתי בו בטלוויזיה, ובשלב מסויים איבדתי את הריכוז בסרט לטובת צפיה בשחקן הראשי…
מעניין מי כתב את השיר על ג'פרס קריפרס, ולמה הפכו אותו לסרט שכזה…
די לסמן סתם ''ספוילר''.
אין בהודעה שמעלי שום ספוילר וסימון מיותר של ספוילרים סתם מפריע לספוילרופובים שכמותי.
אני יודעת שזה לא ממש קשור לנושא היומית, אבל בנושא האונטופיקי שלה נאמר כבר בערך הכל (ואז נאמר שוב, ושוב) וזה מציק לי.
סימן הספוילר הוסר.
וואו, איזו עריכה אישית!
ורד נהנה מהחצי השני של פגוש את ההורים?
כי אם לא, אז לא הבנתי איך זה מוכיח את הטענה שלך
הטענה שלך:
"החצי הראשון היה פשוט איום ונורא, כי אחרי הכל, איזה מבקר יוצא באמצע הסרט?".
הטענה שלי: מה שבעיני צופה אחד נתפס כאיום ונורא עד כדי יציאה מהסרט, בעיני אחרים עשוי להיתפס כאחלה סרט.
אהה, מה?
הטענה של אנדר-אם לא סבלת סרט עד האמצע, אתה לא תאהב את החצי השני, לא ברמה שזה היה שווה לסבול את כל הדרך.
זה לא אומר שאחרים לא יכולים להינות, אבל מי שכבר לא סבל עד האמצע, מספיק לו לדעת שהסרט הוא גרוע.
בשעמומי נכנסתי לימדב
זאת כמובן בהנחה שהם צפו בסרט עד תומו.
כשראיתי את המודעה של הסרט בעיתוני סוף השבוע, ראיתי את שם המפיץ, הסתכלתי על הכרזה, פלטתי לעצמי "חרא סרט". יש סרטים שיודעים מראש שהם מחורבנים והסיכוי שהם ישתפרו ברבע-חצי שעה האחרונה של הסרט – קלוש.
אך כמו שציינתי תגובה קודמת שלי, גילוי נאות היה חוסך חלק לא קטן מהבעיות שהתעוררו. בכלליות, זכורות לי ביקורות ספורות על סרטים או תכניות בהם המבקר ציין שהוא לא החזיק מעמד עד הסוף, משהו בנוסח "אני מנוע מלבקר כי לא צלחתי עד הסוף, אבל היי, גם זו סוג של ביקורת".
___________________________
כמעט שלחתי ואז נזכרתי – עירית לינור, פרסמה ב"חדשות" ז"ל בזמנו (1989 אאל"ט) ביקורת על הסרט "לא ראיתי, לא שמעתי" עם ריצ'רד פריור. היא יצאה מהסרט באמצע כי היא פשוט לא יכלה לסבול זאת יותר. היא כמובן ציינה זאת בביקורת.
אוף טופיק - טריילר חדש ל-Stealth
אני חושב שרוב כהן צריך לעשות טריילרים בלבד.
http://www.apple.com/trailers/sony_pictures/stealth/comic-con/
אזהרה מראש – זה קטע ארוך ביותר, שמגלה חלקים גדולים מעלילת הסרט.
חצי סרט.
המטוס שמתחמק נורא מזכיר לי את המטוסים של באטלסטאר גלקטיקה מבחינת יכולות התמרון שלו. סה"כ נראה כמו סרט קיץ כיפי.
חצי סרט.
כל התמרונים וההתחמקיות נורא מזכירים לי את מטריקס.
זה לא רק אתה.
עם התנועות הוירטואוזיות בהילוך איטי, זה נראה כמו פארודיה שלא במתכוון.
רק חסר הרול של הקרדיטים בסוף...
מזמן לא ראיתי טריילר כ-ל כך מפורט. אני בספק אם יש עוד תפניות עלילתיות ורגעי קליימקס בסרט שלא נחשפו. מה לעזאזל הם חשבו לעצמם?!
''ממילא אף אחד לא יבוא לראות את הסרט''?
מה אתה מדבר, חסרה ההפתעה הכי גדולה בסרט
הקטע שבו הטייס הלבן, הידוע בשמו "אני פחות מפורסם משני האחרים", מקריב את עצמו והולך קאעקן.
הסצנריו הזה יתרחש רק במקרה
והוא עומד להתחתן עם הבחורה היפה (היא בהריון ממנו. זה בן). אחרת יהרגו את הכושי התורן.
ולבן יקראו -
"אני פחות מפורסם משני האחרים ג'וניור"
שוט אחרון. 16 מ''מ.
אין מצב, הכושי התורן זכה באוסקר בסרט האחרון שלו
איזה כיף! Top Gun II!
הקרב עם המטוס הרוסי נראה כמו סימולטור טיסה (סימולטור טוב אמנם, אבל רואים שזה מצוייר).
הלעד טכנופוביה תשלוט?
די, די, הו בבקשה די.
למה בכל פעם, אבל בכל פעם, שיש משהו שמתקרב לאינטיליגנציה מלאכותית בסרטים אמריקאים הוא משתגע ומחליט להשמיד את האנושות?
אני לא יכול יותר. זה כל-כך שחוק שזה מעורר קבס.
וואלה, נתת לי אחלה רעיון לסרט
אי שם בעתיד הלא הכי קרוב, רובוטים בעלי אינטליגנציה מלאכותית, שוחרי שלום ושלווה, מגלים בארכיונים סרטים, סדרות ושלל סיפורים מלפני מאות שנים המספרים על פחד האנושות מהטכנולוגיה.
נפגעים עד עמקי נפשם הסיליקונית, הם תובעים התנצלות קולקטיבית מהאנושות על הכפשת שמם ולאחר שזו מבוששת לבוא – הם מחליטים שהאנושות איננה ראויה לקיום ומתחילים להשמידה.
אז מי יביים? מייקל ביי או ס/ש?
טרנטינו.
מייקל ביי
כיוון שאני מסרב לראות סרטי טכנופוביה נוספים, עדיף לפחות שזה לא יהיה של במאי מוצלח.
כן, אבל אם זה של ס/ש
בחמש הדקות האחרונות יהיה סיום קיטשי של שלום ואחווה.
לגמרי שפילברג
הוא חזק גם בעמים מדוכאים, גם בחייזרים ידידותיים וגם בהשמדת האנושות.
קובי ניב.
וואלה, נתת לי אחלה רעיון לסרט
אבל אם בני האדם יסכימו להתנצל,איזה שהוא סייבורג גנרל מטורף יראה את היתרונות במתקפה, הוא יכריז על מלחמה,ואז הסרט יכול להיות קומדיה פארודית.נכון שזה נשמע טוב?
שקודם יצא סרט
האקשן הפילוסופי, אח"כ תכינו את הפארודיות.
2 גנוב, 2 מעופף?
סרטים שסופם משנה לחלוטין את חווית הצפיה
שתי הדקות האחרונות של "החוש השישי" משנות את ההסתכלות על ההתרחשויות לכל אורך הסרט.
חמש הדקות האחרונות של "שליחות קטלנית 3" משנות את ההסתכלות על כל הטרילוגיה.
חצי השעה האחרונה של "מועדון קרב" סותרת בכוונה את הרעיונות שהוצגו בשעה וחצי שקדמו לה.
החצי השני של "נקמה בוערת" הוא סרט שונה לחלוטין מהחצי הראשון (דרמה רגשית שהופכת למותחן אלים).
אם יש סרט אחד שממש התמונה האחרונה בו מעניקה לו ולאחת הדמויות רובד נוסף (גם אם לא מציגה את כל העלילה באור אחר) והופכת אותו מסרט בידורי לסרט פילוסופי, זה "קונטרול" של נמרוד אנטל ואני מחכה כבר זמן מה להזדמנות להתדיין עליו. הסצנה האחרונה פשוט לוקחת את הסביבה בה הסרט מתרחש והופכת אותה למטאפורה.
לכל אורך הסרט, אנחנו לא רואים אף אחד יוצא מתחנות הרכבת התחתית. אנחנו רואים אנשים עוברים בהן, אבל לא מישהו שיוצא. כל מי שמת בסרט, מת בתחומי התחנה. התחנה היא סוג של מיקרוקוסמוס בו יש שכבות חברתיות שונות: ה"גסטפו" הם השליטים ומופיעים רק כשיש צרות, הכרטיסנים הם שכבת הפועלים והנוסעים הם שאר באי עולם, אלה שלא ידוע לנו דבר מעבר לזמן נסיעתם ברכבת.
דמות אחת בולטת מעל כולם, צופי, נוסעת החינם המחופשת.
התמונה האחרונה מציגה את הדמות הראשית, בולצ'ו ואת צופי בצורה שונה. האם אכן הגיעו שניהם למדרגות הנעות בדיוק ברגע שהופעלו, או שמא הפעלתן והעליה לעבר האור (אליו בולצ'ו לא עלה כבר שנים) בעצם מודיעה לנו שבולצ'ו לא באמת הצליח לברוח מהרכבת ועולה כעת לגן עדן? בכלל, האם במקרה בחרו היוצרים בנסיון הימלטות מרכבת כדרך מותה של הדמות המעבירה את כל זמנה בין רכבות?
בעיני, הדקה האחרונה שופכת אור חדש על דמותה של צופי. האם היא באמת סתם בתו של הנהג (שהיה בעולם למעלה וירד לתחתית לאחר שביצע עברה חמורה), או שאולי היא מלאך המוות שקבע פגישה עם בולצ'ו? הרי צופי מופיעה בתחפושת מלאך (יצור שמימי) ולא דב (יצור ארצי) לראשונה רק לאחר שבולצ'ו רדף אחר הדוחף, תוך סיכון חייו. אם אכן נהרג באותו נסיון, היה באותו הזמן בעיצומו של מעשה שיש בו לנקות את שמו. הצגת הדוחף בפני המשטרה, תזכה את בולצ'ו מההאשמות כאילו הוא הרוצח. בנוסף, מדובר במעשה ששומר על שלום הציבור, מה שבטח מוסיף כמה נקודות בעולם הבא. יתכן וצופי קבעה איתו פגישה במסיבה מתוך ידיעה שכך יקבל הזדמנות לרדוף אחר הדוחף לפני מותו.
עוד תאוריה שיש לי היא שצופי היא מלאך שומר שנועד למשוך את בולצ'ו לדרך הישר לפני שימות. יתכן ותאריך מותו היה ידוע מראש וצופי נשלחה (בליווי אביה, המלאך המודח) לבחון את בולצ'ו ולגרום לו להיות בצד הטוב לפני שיעזוב את העולם. האם במקרה צופי הותקפה בדיוק כשבולצ'ו היה באותה תחנה? האם אין סמליות בכך שהיא מציעה לו להיפגש מעל פני הקרקע ולא בתחתית (אולם הוא מסרב כי אינו רואה את עצמו שייך לעולם שמעל). יתכן ואלה היו מבחנים שצופי ערכה לבולצ'ו לפני ששלחה אותו למות בעינוי גופני, אך בליווי גאולה נצחית?
לו הייתי מפסיק לראות את הסרט דקה לפני כן, כל התגובה הזו לא הייתה נכתבת.
וכל זה בא לומר שחווית הצפיה השתנתה.
זה לא אומר שסרט שהיה סרט רע הופך פתאום לסרט טוב. כל הסרטים שהזכרת בתגובה שלך היו סרטים בעלי רמה אחידה גם לפני שהשתנתה חווית הצפיה.
דוגמה בשליפה
אם הסרט שפאיקוב היה נוטש אותו באמצע היה "בי"ס לשוטרים מתחילים 8", האם גם אז היו מביאים דוגמאות של סרטים שהסוף שלהם משנה את הגישה כלפי הסרט? הסרט דנן היה סרט גרוע/שחוק/שבלוני והדבר הצורם היחיד בעיני בפרשה הינו חוסר הגילוי הנאות. מבחינתי, אם הביקורת היתה נפתחת במילים "לא שרדתי את הסרט עד תומו, הנה רשמיי ממה שכן ראיתי", זה היה לגיטימי בעיני.
חותם על כל מילה.
התגובה שלי באה להראות כמה חשוב להישאר עד הסוף
אמנם הרושם הכללי שלי (מהנה/גרוע) לא השתנה מעולם בזכות סצנה אחת אחרונה, אבל הסיום מוסיף לכל הסרטים שהזכרתי רובד נוסף שלא ניתן למצוא אם לא נשארים עד הסוף. הדוגמה הכי משמעותית לשינוי בגישה כצופה שאני יכול לחשוב עליה היא ב"שליחות קטלנית 3". הסרט הופך ברגע האחרון מסרט אקשן דבילי (אך מהנה) מלא חורים לתרגיל בפילוסופיה שכל התנהלות ה"עלילה" שלפניו לא הצליחה לנבא. במקרה הזה, הסוף כאילו הציל בשבילי את הסרט מלהיות סתם עוד יצירה אידיוטית עם אפקטים טובים, להשקפה חדשה על כל הטרילוגיה.
בהחלט חשוב להישאר עד הסוף
אבל זה לא שאיכותו של הסרט תשתנה פתאום. זה לא יקרה.
אגב, אני לגמרי לא מסכים אתך בנוגע לדוגמה של "שליחות קטלנית 3". הוא היה סרט חביב לכל אורכו, ונשאר כזה גם לאחר שהסתיים. הסוף לא שינה כהוא זה, לכאן ולכאן. זו לא דוגמה מוצלחת בעיני כדי להעביר את הנקודה שרצית – מן הסתם – להעביר.
והנה הביקורת שכתבתי בזמנו על הסרט, למרות שאין בה התייחסות ישירה לסיום שלו – אולי משום שהסוף לא היה בעל משמעות ששווה התייחסות מיוחדת:
http://www.sf-f.org.il/story?id=438&NewOnly=2&LastView=2004-05-30%2001:26:47
טריקים מהסוג הזה
דורשים את קיומה של הטרילוגיה, כדי שהסרט האחרון יוכל לחתור תחת דעות מוקדמות כלשהן של הצופה. ולא רק, אלא טרילוגיה (למעשה שני הפרקים הראשונים שלה) שמורכבת מסרטים בעלי ערך. לא כל "סרט אקשן דבילי" נוצר בקונטקסט הזה.
ולכן כותבים ביקורות על סרטים, לא סופים.
שתי הדקות האחרונות של "החוש השישי" הביאו לי, סוף-סוף, את הטויסט אותו הצלחתי לראות ממרחק קילומטרים, והוציאו אותי עם תגובה של "נו, אז?".
חמש הדקות האחרונות של "שליחות קטלנית 3" הפכו אותו מסרט אקשן מדרגה ג' ומטה לסרט שלא היתה שום סיבה לעשות אותו. ככה לא בונים חומה (או טרילוגיה, או ווטאבר).
אבל זה מאוד סובייקטיבי. יכול להיות שיש אנשים שעבורם חמש-שש דקות אחרונות של סרט יכולות לתת התבוננות שונה לגמרי על השמונים ומשהו דקות שבאו לפני. זה, כמובן, מעלה את השאלה האם ההתבוננות הזאת יכולה להפוך משחק מחורבן למשחק טוב, צילום מקרטע לאמירה אומנותית מבריקה, ותסריט דבילי לגאונות מודעת לעצמה.
קשה לי להאמין.
(כל זה לא בא להגיד שאין חובה מינימלית על מבקר קולנוע מקצועי לראות סרט מתחילתו ועד סופו. בהחלט יש).
מכירים את התגובות המעצבנות האלה
של מישהו שכותב הרבה על משהו אבל לא מצליח לזכור באיזה סרט מדובר, ולכן כל התגובה היא חסרת טעם? זאת אחת מהן.
אני זוכר שקראתי ביקורת על סרט (שלא ראיתי), לפני הרבה שנים, ב'תרבות מעריב' אם אני לא טועה. המבקר תיאר את הסרט בתור כזה שבאמצע הצפיה אתה מתחיל לתכנן מה תזמין במסעדה אחרי הצפיה, כלומר משהו סתמי לגמרי, עד "המילה האחרונה במשפט האחרון" – שלטענתו, הפכה את הסרט כולו למשהו שונה לחלוטין ושווה צפיה.
אני מניח שאם המבקר צודק, זאת היתה יכולה להיות דוגמה מצוינת לסרט מהסוג שאנחנו מחפשים, אבל לרוע המזל אני לחלוטין לא זוכר באיזה סרט (או מבקר) מדובר.
וזה לא כאילו שלא הזהרתי אתכם שזאת תגובה חסרת טעם.
דוגמאות מופשטות הן דווקא הזן החביב עלי.
ביקורת מהסוג שתיארת אפשר לסכם ב-"אם תראו את הסרט, תסבלו לכל אורכו, עד למלה האחרונה שתיאמר בו, שתגרום לכם להבין שזו יצירת מופת".
וזו ביקורת "חיובית" מהסוג שגורם לי לתפוס מרחק כמה שיותר גדול מהסרט הנ"ל.
ומה עם המקרה ההפוך?
האם מעולם לא יצאת מסרט שהיה, לרוב אורכו, מוצלח, בהרגשה נוראית? של אכזבה, של כעס, של רצון לתפוס את הבמאי ולהרביץ לו? אם סוף יכול (והוא יכול) להרוס סרט טוב, למה הוא לא יכול לשפר סרט רע? אולי לא לרמה של יצירת מופת, אבל בכל זאת.
את(ה) מוזמנ(ת) לקרוא את התגובה שזה עתה פרסמתי בביקורת על
"הטירה הנעה" שעוסקת בנושא זה בדיוק.
לגופו של עניין: כן, יכול להיות סוף מחורבן לסרט טוב. אבל עוד לא קרה שסוף כזה הרס לי סרט שלם. בהחלט היו סופים כאלה שהורידו מההערכה הכללית שלי לסרטים כאלה ואחרים, אבל לא ברמה של "אל תלכו בגלל העשרים דקות האחרונות".
אם אפשר להציע ניסוח טיפה שונה
כותבים ביקורות על סרטים, לא סופים, אבל הסוף הוא חלק מהסרט. כפי שכבר ציינתי, אין לי בעיה שמבקר לא יראה סרט עד הסוף, אבל למען ההגינות, עליו לציין זאת בכדי שנוכל לקרוא את הביקורת עם הסייגים המתאימים.
ואם
סוף הסרט הוא משמעותית יותר או פחות מוצלח משאר הסרט, והמבקר, למרות שראה את כולו, עדיין השמיט את העובדה הזאת מהביקורת? האם הביקורת מבוטלת אוטומטית?
כמובן שלא.
אבל ההנחה היא שאם המבקר ראה את הסרט כולו יש לו תמונה שלמה על הסרט וזה ישתקף בבקורתו. אם המבקר לאטרח לראות את הסרט עד תומו עליו לציין זאת כדי שקוראיו יתייחסו בהתאם לביקורת.
למשל: מנחם בן, אחד ממבקרי הספרות של מעריב נוהג לקטול ספרים תוך שהוא מציין לעיתים תכופות שלא טרח לעבור יותר ממספר מסוים של עמודים (לרוב מועט מאד). יש הרבה טענות בבראנז'ה הספרותית כנגד הביקורות הללו, אבל הוא לפחות מציין את זה מראש וכך הקוראים יכולים להתייחס לביקורת שלו בצורה מסוימת ולהחליט אם היא מקובלת עליהם או לא.
אם כבר בן ועזיבה באמצא
למיטב זכרוני מנחם בן נהג לתמך את עמדתו בנושא בציטוט רלוונטי של מישהו מאד מוצלח שאת שמו אני לא זוכר (בטח מדובר באיזה אוסקר שואו, או משהו כזה), שאמר משהו כמו: "כשאני אוכל ביצה, אני לא חייב לאכול את כולה כדי להבחין שהיא רקובה".
מישהו זוכר את הציטוט המדויק ואת זהות המצוטט?
במקרה של בן אני חושד שזה נובע מחוסר סבלנות
לטקסטים שהוא קורא בשלבים מאד מוקדמים שלהם (וזה בניגוד למקרה שהחל את הפתיל הזה). בן, בניגוד למקרה שלנו, גם נוהג לעשות זאת באופן קבוע. אני באופן אישי לא מעריך את הביקורות שלו ולא מתייחס אליהן כלל כשאני מחליט אם לרכוש ספר כלשהו או לא, אבל לזכותו יאמר שהוא לפחות מציין זאת מראש ולכן מעניק לי את הבחירה שלא להתייחס לביקורותיו. (גם הטובות, אגב).
שום ביקורת לא ''מבוטלת אוטומטית''
אבל אם מבקר לא רואה סרט עד סופו, אמינותו בעיני הקורא נפגעת במידה והדבר מתגלה. למעשה, אם פספסת אפילו דקה מתוך סרט של 100 דקות, הביקורת שלך תקפה רק לגבי 99 אחוז מהסרט ואין לך את הלגיטימציה לכתוב על האחוז הנותר (דוגמה מוקצנת בכוונה). מבחינתי, אם הסוף הוא אכן בעל חשיבות גדולה להתרשמות מהסרט, ביקורת לא תהיה שלמה אם לא תציין זאת. כמובן, רצוי להסתפק בהערה מעורפלת בסגנון "הסרט זוכה לתפנית מפתיעה לקראת סופו" או "חבל רק שהסוף המאכזב הורס את הרושם החיובי שהבמאי יצר לאורך הסרט", מאשר ממש לספיילר את הסוף ללא רחם. הבעיה של הקורא שלא צפה בסרט, היא שאין לו את האפשרות לשפוט האם המבקר מגלה יותר מדי, או האם הוא משמיט חלק שחשוב להבנת העלילה. אחד מתפקידיו של המבקר, בעיני, הוא להעביר את חווית הצפיה במלואה מבלי לחסוך פרטים לא מספיילרים שהשפיעו על מסקנתו הסופית. יש מי שירחיק ויזכיר גם את מחיר הפופקורן והפקק באיילון כגורמים לכך שלא נהנה. זה לגיטימי, אבל אסור שיבוא על חשבון הביקורת על הסרט עצמו. כקורא, אני רוצה שתסביר לי ככל הניתן, בגבולות האי-ספוילר, על הסיבות להתרשמותך הסופית מהסרט. אם יצאת באמצע (או לקראת הסוף) ועדיין כתבת ביקורת במטרה שתפורסם, אני צריך לדעת את זה בכדי לקחת את דבריך בערבון מוגבל מהרגיל.
אני גם חושב שיש טעם, במידה והמקום בדף מאפשר זאת, להרחיב על סיום משמעותי במיוחד (בסימון ספוילר) מאחר ובעיתון אין מקום לפרסם תגובות קוראים לכל כתבה, כך שאין מקום לדיונים על הדף.
כן, בדיוק אלה הדברים שעליהם תהיתי
ומה שאהבתי במיוחד היה שכל ההתרחשויות האלה, שחלקן כמעט על הגבול בין מציאת להזיה, נראות מאוד-מאוד ממשיות – בזכות המראה הרגיל, המכוער, הגס והיומיומי של הרכבת, האנשים, וכל מה שקורה שם.
אני זוכר שבתחילת הסרט זה ממש הפתיע אותי, וגרם לי להבין כמה "מסוגננים" (ואני לא אומר את זה לטובה) סרטים שרואים בדרך כלל.
כולם מדברים על הסוף כאילו הוא עומד בנפרד מגוף הסרט, ולא מתייחסים לזה שהבמאי בונה את הסרט שלו לפי ראות עיניו, מהתחלה ועד הסוף. סרט הוא גוף אחד, אין טעם לשפוט את ההתחלה כטובה, את האמצע כבינוני, ואת הסוף כמעולה, הציל לי את הבעסה של הסרט הזה. אם סרט הוא טוב, הוא טוב מהתחלה ועד הסוף, אם הוא רע, הוא רע לכל אורכו. אם סרט שנראה רע לכל האורך מקבל טוויסט בסופו, זה לא אומר שהוא נהיה טוב פתאום, זה רק אומר שהבמאי חשב קודם כל על הרעיון הסופי, החליט שזה יהיה ממש מגניב אם הוא יעשה מזה סרט, ועל כל השאר הוא לא ממש חשב.
ולדניאל פאייקוב, לא נראה לך שכדאי להפסיק להסביר לכל אחד בנפרד למה מה שעשית זה דווקא לא כל כך נורא, ולנסות להתרכז בכתיבת ביקורות סרטים?
אני דווקא הראשון שיודה
שמה שעשיתי הוא כן נורא. לדעת רבים, עשיתי צחוק מעצמי ומהמקצוע שלי, גרמתי לעוגמת נפש לעורכת ולשאר המגזין (דבר שאני כאמור מאוד מצטער עליו), וכנראה השמצתי סרט שהגיע לו הרבה יותר.
מה שאני עושה כאן הוא לא נסיון להצדיק את עצמי, אלא ניצול של האירוע כדי לחקור יותר לעומק את הצורות בהן צופים מפיקים משמעות מהסרטים שהם רואים. בכל מקרה, אין כאן שום נסיון להסביר למה מה שעשיתי הוא לא נורא. וכמובן להתרכז בכתיבת ביקורות אני לא יכול, כי כמו שמצוין בכתבה בוואלה, הושעתי מכתיבת ביקורות לצמיתות.
אתה תמיד יכול לכתוב ל''עין הדג''.
אבל תצטרך לראות את הסרטים עד הסוף.
זה ממש, ממש לא מדויק.
יש סרטים בינוניים שמכילים רגע אחד שהוא גאונות טהורה – ולפעמים, בשביל הרגע הזה, שווה לראות את הסרט (כדי לחוות אותו כמו שצריך).
חוץ מזה, נראה לי מופרך להגיד שלסרט יש איכות אחידה לכל אורכו. תמיד יהיו סצנות טובות יותר או פחות (במטריקס, למשל, סצנות האקשן הן באיכות מעולה, סצנות הרומנטיקה באופן משמעותי פחות טובות ומהוות מעין נפילת מתח). ולסופים, לדעתי, יש משמעות שהיא מעבר לסתם סצנה – זה הרגע האחרון שהצופה לוקח איתו מהסרט, ואם הרגשה היא של תדהמה ונשימה עצורה – ככה אני אצא מהסרט (בעוד שאם היתה סצנה שהשאירה אותי מחוסרת נשימה מתישהו בהתחלה, התחושה תדהה, ואם שאר הסרט יהיה גרוע, אני לא אצא כל כך נדהמת).
המיני-קרקס התקשורתי ממשיך
הגיליון האחרון של "העיר" (29 ליולי), עמוד 36.
המיני-קרקס התקשורתי ממשיך
אני חייב להודות שנראה שאתה די נהנה מהמהומה התקשורתית סביבך.
המיני-קרקס התקשורתי ממשיך
למה שאני אהנה מלהיות העיתונאי הכי מושמץ במדינת ישראל?
המיני-קרקס התקשורתי ממשיך
לא יודע. זו ההתרשמות שלי מהקישורים והתזכורות שאתה ממשיך לנפק פה ומהנימה הכללית שלך – אתה ממשיך לעסוק בכתבות הנכתבות עליך ועוסקות בך, ודש בהן עוד ועוד (מה ציטטו, איך ציטטו, כמה התייחסו לזה, כמה להוא וכן הלאה וכן הלאה).
כמו לדוגמה ההגדרה שלך את עצמך כ-"עיתונאי הכי מושמץ במדינת ישראל" – אתה קצת מנפח את זה, לא?
באופן כללי אין לי בעיה עם זה, אבל כשזה מלווה בסוג של בכיינות ("תראו מה הם עושים לי") – זהו דיססונס שצורם מעט.
רק נותן לאנשים את מה שהם רוצים
תראה, היומית הזאת הופיעה בלי שום קשר אליי ואנשים התחילו לצאת כאן בהכרזות וגינויים עוד לפני שהתחלתי להגיב. אני בסך הכל עושה את מה שמצפים ממני.
אולי תספר לנו מה כתוב שם?
הייתי עושה את זה
אבל האמינות שלי נפגעה ועלולים להאשים אותי בציטוט שקרי. הייתי מעדיף שמישהו אובייקטיבי יותר יקח את זה על עצמו.