אנשים שמעולם לא שמעו ג'ז מרצונם החופשי, ושאין להם שמץ של עניין בתיפוף, ישבו מרותקים ב"וויפלאש", ואולי אפילו שמעו כמה מהנעימות שבסרט אחר כך ביוטיוב. אנשים שהיו מעדיפים ללכת לרופא שיניים מאשר למופע בלט יצאו מ"ברבור שחור" ואמרו שאולי בעצם יש משהו בעסק הזה של הריקודים והשמלות. סרטים טובים באמת יכולים לעשות את זה: להציג את התחום שבו עוסק הסרט באופן כל כך מרתק שהוא מצליח לדבר אפילו אל זרים מוחלטים לנושא. זאת היתה המשימה שעמדה בפני "יונה": אילו הוא היה מצליח לעשות את אותו הדבר לשירה, הוא היה סרט גדול. למרבה הצער, הוא לא מצליח בזה.
"יונה", המספר חלק מסיפור חייה של המשוררת יונה וולך, הוא כולו שירה. הוא מכניס את הצופה ללא הכנה מוקדמת אל סצינת השירה בישראל בשנות השישים. וולך, בת כפר בעלת צורך אובססיבי וכמעט פתטי להערכה ואהבה, מנסה להתקבל אל חברת המשוררים המכונסים בבתי קפה תל אביביים, ומתווכחים על חוברות, על ספרים, על שינויי עריכה. אלה הם אנשים שהמילים חשובות להם; וולך עצמה טוענת שהמילים זה היא, ושינוי של מילה כמוהו כאונס. אבל כשהסרט משמיע לנו את המילים האלה, מתברר שמדובר בסך הכל בשירים. סטנדרטי. כדי להמחיש את הכח והחשיבות של המילים האלה, הסרט היה צריך לגרום לנו להרגיש אותם. כל מילה – אגרוף בפנים, כל שורה – התעלות. צרחות שצרחה נואשת, כואבת, אם לשאול לרגע כמה מילים ממשוררת אחרת. במקום זה, אנחנו מקבלים סתם כמה מילים, מדוקלמות באותה נימת "הקראת שירה" סטראוטיפית ופומפוזיות שכל כך קל להתעלם ממנה. על זה היה כל העסק?
הסרט עשוי היטב מהרבה בחינות, אבל הדבר המרשים ביותר בו הוא נעמי לבוב. השחקנית הזאת היא תגלית, ובסרט הזה היא נכנסת לקולנוע הישראלי כרוח סערה, וכנראה לא תצא בקרוב. יכול להיות שהדמות היא טרף קל: תציעו לכל שחקן דמות זועמת, שמתאשפזת במוסד לחולי נפש ומתנסה בסמים, והוא היה מתנפל עליה בשמחה. ובכל זאת, הביצוע של לבוב מצוין. העובדה שהיא אלמונית יחסית מקשה עוד יותר להפריד בין השחקנית לבין הדמות שהיא מגלמת. כהצגת יחיד עבורה, הסרט מרשים.
אבל ההופעה הזאת אמורה לשרת סיפור על שירה, ובלי להרגיש את השירה, הסרט מאבד משמעות – זה כמו סרט על מיכאל שומאכר בלי לראות מירוצים, או על סרט על דאלי שבו הוא רק עובר ליד כמה ציורים מדי פעם. "יונה" נופל בקלות רבה מדי לתבנית המוכרת של הביוגרפיה על האמן: טראומת ילדות, עליה לגדולה, ואז סקס, סמים (ומשני אלה יש כאן בשפע), ורוקנרול/בלוז/קריאת שירה. בדרך הסרט גם נופל לאחת המלכודות המסוכנות של סרטים ביוגרפיים מסוג זה: הפניה למעריצים בלבד. לא חוכמה לעשות סרט על ג'וני קאש שכל מעריצי ג'וני קאש ייראו ויגידו שהוא נפלא. קל מאוד לעשות סרט מלא וגדוש ברפרנסים לשיריו של בוב דילן אם רוצים להרשים רק את מעריצי בוב דילן. וכך גם כאן: מי שמגיע לסרט כמעריץ של יונה וולך, מי שמתמצא בחייה ובשיריה, בוודאי יעריך מאוד את הסרט. אבל הוא משאיר בחוץ את כל היתר – אלה מאיתנו ששמעו את השם, ובטח יודעים שהיתה אחת כזאת, אבל לא זוכרים מה בדיוק היה שהיא עשתה. גם אחרי הצפיה בסרט, אני לא חושב שאני מכיר את יונה וולך יותר משהכרתי קודם. זאת היא שכתבה את "חופים הם לפעמים"?
פורסם במקור בוואלה
לא, זה נתן יונתן
(סליחה, הייתי חייבת). אני לא מכירה כמעט את יונה וולך, אבל כל מי שמכיר את אלבום המופת "בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ (וכדאי להכיר) מכיר את יונה וולך ולו במעט… וקשה לפספס את "שיר קדמשנתי" ("סקס אחר").
אני לא חושבת ש"יונה" הוא סרט שיריץ אותי לקולנוע, אבל אשמח לצפות בו בטלוויזיה בהזדמנות.
"שיר קדמשנתי" הוא דווקא שיר שרצוי לפספס בביוגרפיה על חייה,
כי המנגינה שלו הרבה יותר חזקה מהמילים. האפקט שלו, כשהוא מוקרא – כיום – ללא המנגינה של וירצברג, הוא חלש למדי. המנגינה והביצוע מקנים לו את הכח. לכן הוא דוגמה לא-כל-כך טובה ליכולותיה בתור משוררת.
אני חושבת שהמילים שלו בוטות וחזקות בפני עצמן
והמנגינה רק מדגישה אותן (ואכן מוסיפה להן כוח, מה רע?) אבל הנקודה שלי לא הייתה אם כדאי או לא (למען האמת הוא לא השיר האהוב עליי באלבום, או בכלל…) אלא שקשה, כי הוא נהיה די "להיט" (בכלל, וה-להיט מהאלבום בפרט) וזכה גם לכמה גרסאות כיסוי.
אני מבינה ש"חופים" היה סוג של בדיחה, היא פשוט צרמה לי (וממש לא הצחיקה אותי). גם אולי כי לנתן יונתן מגיע יותר (וזה שיר שמזוהה איתו מאוד) וגם כי השיר כ"כ לא בסגנון של וולך… ואני מתקשה להאמין שאחרי הסרט עליה ניתן להתבלבל ולחשוד בו כשלה; גם אם הסרט לא היה טוב דיו, התרשמתי אפילו מהביקורת שאת האופי שלה (כאדם וכמשוררת) הוא הצליח להעביר. ויודע מה, אפילו אם הסרט נכשל כישלון חרוץ והיה כאן ניסיון אירוני להצביע על כך, זה עדיין צורם לי, קצת כמו לנפנף בבורות כלפי קלאסיקה ישראלית (שגם אותה איני אוהבת, ועדיין).
מסכים.
(ל"ת)
או את אלבום המופת
"אתה חברה שלי" של ערן צור וכמה אורחים.
גם תו אחרון ואמדאוס
גרמו לאנשים להתעניין בסרט ללא עניין במוסיקה, למרות שלתו יותר קל כי הוא לא ממש סרט מוסיקה אלא מתח.
אני חייב להסתייג מדעתך..
לפי דעתי המוזיקה היא העיקר באמדאוס, היא הכל בסרט הזה. היא דמות המספר, היא נותנת את הטון, היא הסיפור (החיים של מוצרט רק נלווים לה).
ממש רואים שמילוש פורמן עצמו היה מאוהב במוזיקה, אבל כפי שדורון אמר יכול להיות שכחובב מוזיקה קלאסית אני לא דוגמה לאיך שאנשים שמפהקים בקונצרטים מתרשמים מהסרט(בדיוק כמו שאני לא אדע להעריך סרט על שף שמומחה במאכלי ים בתור שונא דגים) .
אבל מי אמר שהסרט אמור להיות לפה למשוררי תבל ולשירה באשר היא?
לא ראיתי את הסרט, ואני מוכרח להודות שאני יודע עליו מעט מאוד, אבל מוזרה לי הנחת היסוד ממנה אתה יוצא בביקורת – שסרט על משוררת – מוכרת, פרובוקטיבית, או לא, ככל שתהיה – אוטומטית פירושו סרט על שירה ככלל?
אולי היוצר התכוון לעשות סרט קטן על אישה אחת – שהשירה הייתה מרכיב משמעותי בחייה?
יכול להיות שאכזבתך היחסית נובעת מכך שהגעת לסרט בציפייה לראות סרט על שירה, ולא סרט על משוררת?
הביקורת התייחסה לסרט הזה.
לא לכל סרט על משוררים באשר הוא.
או שלא הבנת את השאלה שלי, או שלא הבנתי את התשובה שלך.
(ל"ת)
לראשונה לא מסכים עם הביקורת של פישלר
אני לא הייתי מעריץ, ומלבד 3-4 שירים שלה שהולחנו והכרתי מראש (בניהם "לא יכלתי לעשות עם זה כלום") לא הכרתי יצירות שלה בכלל.
יצאתי מהסרט מעריץ. סרט נפלא.
''בלי להרגיש את השירה, הסרט מאבד משמעות''. מה.
בכל פעם שהשתרבב לו אחד משיריה בסרט, הייתה תחושה חזקה של הכרה בכישרונה ובד בבד בתופת הרגשית שעוברת עליה.
שתי הסנט שלי
'יונה' של ניר ברגמן אולי לא מתמקד בהיבטים שהפכו את המשוררת יונה וולך נכס צאן ברזל באמנות הישראלית לדורותיה, אבל היופי בו טמון בעיקר בתיאור הניואנסים שהרכיבו אישיות כה מטלטלת. נעמי לבוב המופלאה קוראת תיגר על הקונטקסט ממנו משתפלת עלילה ביוגרפית, נותנת הזדמנות פז להתחבר אל סיפור אישי, גם למי שאינו היטיב להכיר את פועלה של וולך. אם לצטט את המינגוויי, "אין שום דבר מיוחד בכתיבה עצמה, כל מה שאתה עושה זה לשבת מול מכונת הכתיבה ולדמם עליה", כך מסתבר נהגה וולך עצמה. המילים עזרו לה להתאושש מעודף היומיום, להתעמת עם הקיום המדובלל, לרטון על הייאוש. היה לה צורך חיוני להמציא מחדש את משמעות הזהות
כנטייה גלמודה ותו לא. הסרט לא מפסיק לעשות אבחנות מעניינות ומרגשות, לצד בידודם של רגעים אקראיים והעצמתם, מה שמוסיף נופך מהודר לסגנון התקופתי. אפשר תמיד להסתייג מאלמנטים כאלה ואחרים, בעוד אצלי שלטה בעיקר התרשמות. אם כתבתם מעודכם שיר, פואמה, תסריט, מחזה, ספר – אולי גם כן תופתעו לגלות כי הסרט בקיא בתיאורי ההסתודדות של האמן בינו לבין עצמו.
אתה מודע לזה ש'קיום מדובלל' זה רק ביטוי שנשמע אפל ומהפנט,
אבל בפועל מתאר בן אדם שבסך הכל קם בבוקר ושכח להסתרק?
גם אבל לא רק. וזה מצחיק להעיר על דימויים
כי פישלר כל הזמן כותב משהו פסאודו מגניב בסוגריים וכולם נדמה ממשיכים להיות מרוצים מזה, לא מצפים לרמה קצת יותר מעמיקה ומעניינת אבל פסדר.
ושוב בנוגע לדימוי, זו אנלוגיה. כמו שאמרת, יש את הפירוש ויש את מה שבפועל. זה היופי של המילה הכתובה.
אז ככה, אם כבר נפתחנו, בוא נדבר על זה.
גם אני סטודנט לקולנוע, ואדם כותב ממש כמוך (נתקלתי בניק שלך גם במסגרות אחרות). אני מקווה שההקדמה הזאת תעזור לך לרדת מהאולימפוס ולנסות ולקחת את מה שאני אומר קצת יותר ברצינות, היות וגם אני ראיתי את אנגלופולוס, טרקובסקי, ג'ילאן וטאר, ואני לא נמנה על נערי עין הדג הפוחזים שאתה נהנה לדבר עליהם גבוהה גבוהה. עכשיו שהכרנו רשמית, אפשר לגשת לעיקר.
אתה חייב להבין שלדבר על עומק ורמה זה טוב ויפה כל עוד יש כיסוי מאחורי המילים שלך. אבל העובדה הקיימת, והמצערת משהו, היא שצמד מילים כמו 'קיום מדובלל' הוא אפעס, חסר משמעות. הוא כולו יומרה חסרת כיסוי. זה ביטוי שנשמע כמו פארודיה שאינה מודעת לעצמה, מה שעושה אותה משעשעת אפילו כפליים, והמצער ביותר? זה ביטוי שאין בו אף לא אחד משני הדברים שהצהרת שאתה מעוניין לטפח כאן באתר.
מה ביטוי כזה כן עושה (לי ולקוראים אחרים, אני מניח)? הוא בעיקר, לצערי, גורם לי לקחת אותך קצת פחות ברצינות בכל פעם מחדש וחבל שכך, כי אני בטוח שיש לך דעות שמאוד מעניין לשמוע, אם רק תנסה יותר לתרגם אותם לשפה אנושית, ולא לאוסף מטאפורות ערפיליות שגם אף פעם לא מצליחות להעביר למה בדיוק אתה מתכוון וגם גורמות לאנשים לקחת אותך הרבה פחות ברצינות ממה שמגיע לך.
לגבי הכתיבה של פישלר, למרות שזה לא העניין בכלל בעיני. תתפלא לדעת עד כמה הדעות שלי ושלו לא מסונכרנות פחות או יותר בכל נושא (מסרטים ספציפיים ועד הומור מהו). ככה שאני לא ממש מבין איך זה שייך. אני גולש באתר הזה כבר עשר שנים כי הוא עדיין מקור חדשות מעולה וכר פורה לדיונים שאפשר למצוא רק פה. זה הרגל ישן וטוב שהתמכרתי אליו. אתה רוצה "לעלות את הרמה?", באמת שאשמח, אבל זו לא הדרך לעשות זאת.
אני לא מבין מה נטפלת ל"קיום מדובלל"
אני חושב שזה ביטוי שקל מאוד להבין מה הוא אומר, ולדעתי גם אתה הבנת.
אני אשמח להסבר על
הקונטקסט ממנו משתפלת עלילה ביוגרפית?
צריך לעקוב אחרי דבריו של מר גינזבורג לאורך תקופה כדי להבין למה זה היה דרוש.
אבל בגדול, זה מאותו המקום ש"לעלות את הרמה" מגיע ממנו.
אוווווףףףף!
מה אכפת לכם!? מה נסגר עם ההשתלטות הזאת על מרחב האינטרנט? תשחררו כבר.
יש אנשים שאוהבים לכתוב בשפה פלצנית, ולהמשיך לספר בדיחות על שון בין וצ'אק נוריס. הבנו, אתה גם חכם, ואתם מגניבים ושמעתם בדיחות מסויימות הרבה לפני שזה נהיה מיינסטרים. כל הכבוד לכם. אל תגידו לאחרים איך ומה לכתוב.
כשמאשימים אותי שאני מפריע להעלות את הרמה, תתפלא, אבל יש לי מה להגיד בנושא.
הדבר השני שהפריע לי והתייחסתי אליו הוא העובדה שאף הודעה של הברנש, בשום מקום באתר הזה, לא הפכה לדיון עד היום, למרות שהוא בלי ספק יודע על מה הוא מדבר. כל מה שעשיתי היה להסביר לו למה, לדעתי, זה המצב. היות שאני, להבדיל ממך, לא חושב שהוא "אוהב לכתוב בשפה פלצנית", אלא באמת ובתמים מחפש אנשים לדון איתם. אלא שהוא לא מצליח למצוא אותם כאן פעם אחר פעם, וזה חבל. כל מה שעשיתי היה להסביר לו למה זה המצב, לפי איך שאני רואה אותו.
אני לא בא לחנך אף אחד איך לכתוב. זו הפעם הראשונה שאני כותב כאן הודעה בסגנון הזה למגיב אחר. מעולם לא כתבתי הודעה שכל התכלית שלה הוא תיקון שגיאות כתיב או הוכחת עליונות כלשהי על כותב אחר. לגמרי פספסת את הכוונה אני חושב, ובאמת שהתגובה הזאת, והטון הסרקסטי המטופש הזה נגדי, נורא מיותרים.