אנחנו שוב כאן, בסוף השנה עם סקר סרט השנה – בפעם ה-17! ומכיוון שמסורת זה מסורת אז נתחיל, כרגיל, עם המוקדמות. אם אתם כבר מכירים את כל העסק משנים קודמות – אין הרבה מה להוסיף, אתם יכולים להתקדם ישר לטופס ההצבעה [רק שאתם לא, כי ההצבעה הסתיימה כבר] . אם אתם חדשים פה או צריכים תזכורת – המשיכו לקרוא.
בטופס תמצאו רשימה ארוכה מאוד של סרטים: 272 הסרטים שבסקר הם כל הסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע בארץ השנה, ועוד מבחר סרטים לא קטן שלא הוקרנו מסחרית בארץ אלא נצפו באמצעים אחרים (נטפליקס, פסטיבלים ועוד) וקיבלו המלצות בכתבת "מה היו הסרטים הכי טובים שלא הוקרנו בארץ השנה?".
את הסרטים בטופס אתם מדרגים באופן הבא: האם אהבתם אותם, לא אהבתם אותם, או שהיה ככה-ככה. בנוסף, מבין כולם אתם יכולים לבחור עד חמישה סרטים שאותם הייתם מגדירים כסרטי השנה שלכם. אין שום חובה לדרג כל סרט וסרט ברשימה. אם אתם רוצים לתת ציון לכל סרט שראיתם – סבבה; אם אתם רוצים לציין רק את הסרטים האהובים עליכם ביותר ולהתעלם מכל היתר – גם סבבה.
בנוסף, בקצה הטופס מחכה לכם האפשרות לבחור את "הופעות השנה" שלכם: השחקניות, השחקנים, החיות או יצורי ה-CGI שעשו את העבודה הכי טובה, מבחינתכם, בסרט מסוים כלשהו. שימו לב שאתם מצביעים לא לשחקן, אלא להופעתו של שחקן בסרט מסוים אחד. אם אותה שחקנית הרשימה אתכם בשני סרטים שונים, אתם יכולים בהחלט להצביע לשתי ההופעות – אבל תצטרכו לציין אותן כשתי בחירות נפרדות.
אם אתם משתמשים רשומים באתר, אתם יכולים לחזור לסקר שוב ושוב, לשנות, להוסיף, להחסיר או להחליף דירוגים. הסקר ייסגר ביום שישי (5.1) בבוקר, ואם הכל ילך כמתוכנן, באותו היום יתפרסם סקר הגמר: עשרת הסרטים שקיבלו את הציונים הטובים ביותר במוקדמות יעמדו לבחירתכם. שבוע אחר כך – עשר ההופעות הנבחרות בגמר "הופעת השנה" של 2017.
את ההיסטוריה של הסקרים השנתיים – כל הזוכים, ולינקים לכל סקרי הגמר מ-16 השנים האחרונות – אתם יכולים למצוא כאן.
[ההצבעה הסתיימה]
סיכום שנה שלי,זה הולך להיות קצת ארוך.
לא שראיתי המון סרטים,כך שזה לא יותר מדי קשה לזכות כאן בפרסים,אבל למי אכפת?לא צריך תירוץ טוב כדי לכתוב על קולנוע.
מכיוון שאני דיקטטור,כל מה שיכתב כאן מעיד על דעתי האוניברסלית בלבד ולא על דעתי האישית של אף אחד אחר.
הסרט הכי כיפי-קולוסאל-קולוסאל אמנם לא היה כזה סרט טוב כמו שהוא התיימר להיות.הוא סבל בעיקר מויזואליה משעממת וטיפול לקוי ברגעי מפתח,אבל הוא החוויה הכי מגניבה ומענגת שהיתה לי בקולנוע המון זמן.הקצב המטורף,המעברים בין הז'אנרים,המפלצות,המקוריות ובעיקר סיקוונס הסיום העצום הפכו אותו לסרט שהיה לי כי כיף לצפות בו השנה,על אף הפגמים שהיו בו.
הסרט הכי משמים-לוגאן-אבל ממש משמים,סביר להניח שהסרט הכי משמים שיצא לי לראות בקולנוע.וגם די טיפשי לעיתים,ונדמה לי שלעיתים גם חכם יותר מסרט גיבורי על סטנדרטי שזה קשה כמו להיות כדורסלן יותר טוב מאימן שאמפרט(לא קשה בכלל)(למרות שאני לא יכול להתחייב שזה היה חכם כי לא ממש אכפת לי).אה,וזה שהוא מוגבל מגיל 14 לא הופך אותו לסרט בוגר.לקלל בלי הפסקה ולעשות את הסצינה המטופשת ההיא רק כדי להראות את לוגאן משסף גרונות של אנשים עם המון דם אלו דברים די ילדותיים,לדוגמא.בשלב כלשהו בסרט חשבתי לעצמי שכדאי לפרוש אבל ויתרתי כדי לא לבאס את חבר שלי שבטח נהנה.כשהסתיים הסרט הוא אמר לי אותו דבר…
הסרט הכי מוזר-פטרסון-מוזר לומר על סרט שעוסק בשגרה שהוא מוזר,אבל הוא מאוד הפתיע אותי בכך שהוא ממש שומר על הקו הזה ואפילו בסיום הוא לא נהיה רגשני.,ברמה שכבר חשבתי לעצמי שמרוב רצון להראות שגרה הוא כבר שכח שלפעמים יש גם קיצון בחיים.מה שאכזב אותי הוא שהוא לא ממש חידש לי כלום בנושא שעניין אותי.אני בסך הכל שמח שראיתי אותו,אבל הוא הותיר אותי די מבולבל.
הסרט הכי רגיל-קוקו-אין משהו מיוחד לומר על הסרט הזה,בעיקר כי אין בו משהו מיוחד.
הסרט הכי אוברייטד-תחרות די קשה השנה.שבע דקות אחרי חצות היה יפה ומרגש,אך בשתי המערכות הראשונות נשען כמעט אבסולוטית על הפרמיס ולא ממש הרחיב.תברח היה סרט טוב עם סוף גרוע.דנקרק היה מרשים אך גם חלול וגם סרט של כריסטופר נולאן.את קולוסאל ולוגאן(כמעט ניצח כאן)שכבר ציינתי.אבל הזוכה הגדול הוא הסרט היחיד שבו אני בכנות לא מצליח להבין איך לעזאזל יש אנשים שמהללים אותו.גוד טיים-הוקרן בפסטיבל ירושלים.הסרט מספר על שני אחים ששודדים בנק.המשטרה מצליחה לתפוס את אחד האחים.המשך הסרט מראה על הניסיונות של האח השני להחזיר אליו את אחיו ו…זהו,בעצם.אין כאן שום קונפליקט,שום דילמה,שום עומק,שום הפתעות.רק איזה בחור היפראקטיבי ונודניק שאנחנו אמורים להזדהות איתו כי,נו,הוא מנסה להציל את אחיו.מה כן יש?סצינות שעלק עוסקות בקשר בין משפחה וחברים,דמות משנה בלתי נסבלת שגם מספקת סצינת פלאשבק מביכה,אקסטרים קלוז אפ לכל דורש,ומוזיקה צווחנית שנועדה כנראה להסתיר את זה שהבמאים לא למדו קולנוע.
הסרט הכי אנדרייטד-שודדי הקאריביים 5-ברצינות.אני קיבלתי תחושה כזו שהסרט הזה נקטל עוד לפני שהוא יצא.היי,לפעמים עוד מאותו דבר זה כל מה שצריך(גיבורי על,מישהו?).יש כאן ויזואליה,אקשן די מוצלח,הומור ומוזיקה טובים,תוך כדי שמירה על גוון אפי.מה עוד צריך מסרט קיץ?וזה לא שהוא מושלם,הוא נופל לפעמים להומור נחות וג'ק ספארו תכלס די מיותר,אבל הוא עדיין בידור מוצלח שמספק את הסחורה,ובזמן שסרטי גיבורי על עם המון אלמנטים דומים זוכים לכזו אהדה,אני לא מקבל את הקטילות שהסרט הזה זכה להם.
הסרט הכי גרוע-געגוע-הבעיה כאן היא לא המסרים הבעייתיים,אלא שהסרט ארז אותם בכזו אריזה של טמטום כך שהוא חסר אמינות לחלוטין ולעיתים נדמה כמו פארודיה על עצמו.
החמישיה שלי-5-אור ירח-על הסרט הזה אני כותב יחסית הרבה למרות שהוא רק חמישי מפני שאני חושב שראויה לו התייחסות מהזווית הנכונה.כשיצאתי מאור ירח הייתי די קרוע.מצד אחד,הייתי קצת מאוכזב ממה שהרגשתי כחוסר התפתחות של הדמות ובלי איזו אמירה מעניינת.מצד שני,הסרט ריתק אותי,נגע בי ובכללי היתה לי הרגשה שצפיתי פה במשהו איכותי.ככל שעבר הזמן וחשבתי עליו יותר משהו בו הזכיר לי את הסימפוניה השמינית של שוברט.זה העצב החרישי יחד עם היופי העילאי שמתפרץ בפתאומיות ליאוש,זה המוטיב של הים שחוזר לאורך כל הסרט,זה גם משהו בפסקול השמימי,הייחודי והמדהים שלו.וכשחשבתי על ההשוואה הזו,הבנתי.בדיוק כמו יצירת המופת של שוברט,אור ירח איננו סרט עם פואנטה.הוא סרט שחודר בצורה מופשטת לנפש ומשמיע את הזעקה הדוממת של הגיבור שלו.הוא סרט על החיים.מבפנים. ואחרי כל זה,טיפה קונטרה.אור ירח לא ממש מדהים.יש בו פגמים.הפאסיביות של שיירון מעצבנת ותמוהה לעיתים,יש כמה רגעים ממש לא נעימים של צילום,למהרשלה עלי לא הגיע אוסקר,יש סצינה אחת שקצת מכעיסה בחסרונה,ובסופו של דבר,עצם זה שלקח לי הרבה זמן ללמוד להעריך אותו מלמד שמשהו בדרמה הפיוטית שלו קצת מתפספס.בוסף,בתשובה לשאלת המיליון-כן,לה לה לנד טוב יותר לדעתי.אז אור ירח הוא סרט לא ממש מדהים ומבחינתי הוא סוג של עיבוד קולנועי לסימפוניה השמינית של שוברט.בחיי שאין לי הרבה מחמאות טובות יותר לומר על סרט לא ממש מדהים.הלוואי שהיה אוסקר
את ארבעת הסרטים הראשונים ראיתי תוך שבועיים וחצי.אלה היו 18 ימים נפלאים.ומה שעוד היה כיף הוא שבין שלושה מהם יש לא מעט נקודות מקשרות,כך שנמנעה ממני הסיטואציה המבאסת של לצפות בסרט טוב ושלכוח ממנו כשלמחרת ראיתי סרט טוב יותר.
4-בלייד ראנר 2049-גם כאן יש פגמים ואני לא שותף להערצה לדניס וילנב,אבל זה סרט עם כל כך הרבה אהבה לדמות הראשית שלו שזה נפלא.יש משהו מאוד אצילי בסרט הזה שפשוט פורר אותי.שיר הלל לחיפוש המשמעות.מעטים הסרטים שנתנו לי כזו דחיפה משמעותית בחיי.סרט אצילי ויפהפה.הלוואי שלדיקינס יהיה אוסקר
3-הסוכן-סרט טוב מאוד.מתוחכם מאוד.תסריט מצוין שבונה נהדר את הדמויות שלו עד לשיא מורט עצבים,שבו כל המסיכות והמתחים מתפוצצים בפרצוף.חבל לי שאין עוד תגובות בדף הסרט.לא מזמן צפיתי ב"פרידה" והוא אפילו יותר טוב,כך שאני בהחלט מצפה לסרט הבא של אסגר פרהאדי.הלוואי שהיה אוסקר
1 ו2-פוקסטרוט ואמא!-למען הפרוטוקול אשים את אמא! ראשון בגלל ההישג של ארונופסקי להתעלות על הציפיות שלי,אבל רק צפיה שניה בשניהם תכריע(בשני המקרים אני לא ממש יודע אם יש לי אומץ).פוקסטרוט-לא ראיתי הרבה סרטים שפעלו עליי כל כך.בימוי מוקפד ומדוקדק שמשליך גם על מבנה התסריט ונותן תחושה קשה מנשוא של חוסר אונים,משחק מצוין יחד עם איזה יופי קודר,ובחירה מוזיקלית אחת שעשה עבורי את הסרט ומקפלת בתוכה את כל הסרט,הופכים את פוקסטרוט לאחד הסרטים המרתקים שצפיתי בהם כבר המון זמן.ניתוח מבריק של נפש האדם ושל קונפליקט שאני כל כך יכול להזדהות איתו שגרם לי להזדהות מוחלטת.הלוואי שיהיה אוסקר.
אמא!-פצצת קולנוע מטלטלת שאולי רק ארונופסקי מסוגל-או מעז-ליצור.סרט מסחרר.גם כאן יש איזה יופי קודר יחד עם כיעור וזעזוע.היצמדות מבריקה לפנים של הדמות הראשית שגורמת לנו ממש לחוש אותה ואת הרעיונות שעולים ממנה,אף על פי שהיא לא ממש בן אדם.המערכה השלישית היא הישג קולנועי יחיד במינו שכלום לא מתקרב אליו.ויותר מהכל,סרט חובה לכל מעריץ של דארן והתבוננות חשובה לאחור על אלמנטים חשובים ביצירות הקודמות שלו.אולי אחד הסרטים הכי עוצמתיים שראיתי בחיי.הלוואי שיהיה אוסקר.
הופעות השנה שלי-הדמויות הראשיות בתברח,פוקסטרוט ושבע דקות אחרי חצות.
כמה פנינות מהשנה שאני צריך להשלים-נשות המאה העשרים,אוקג'ה,שתיקה.
ואם לא עייפתם,עוד כמה מילים על השנה הקולנועית שלי בסרטים ישנים(לצורך העניין-לפני 2017)
אז השנה השלמתי עוד כמה קלאסיקות חשובות.השלמתי סוף סוף אתהאזרח קיין שגם היה חביב.התחלתי לראות לשם שינוי סרטים זרים שעניינו אותי יותר מהאמריקאים,ופה ושם ניסיתי גם לטעום מהבמאים שנחשבים לכבדים ואומנותיים יותר.
כמה דברים שלמדתי-קן הקוקייה סרט חביב ונשכח.יש מצב שהיצ'קוק הכניס במזימות בינלאומיות והאיש שידע יותר מדי רעיונות פסיכולוגיים ופילוסופיים מדהימים,אבל זה ממש לא משנה כי הכל מכוסה במעטפת של בידור כך שאי אפשר לעבור חוויה משמעותית.(ולבדר זה סבבה כן?רק שזה חד משמעית לא הופך אותך לבמאי הגדול בהיסטוריה.)לעומתם,רומן פולנסקי וז'אן פייר מלוויל במאים מצוינים ומאוד מעניינים.ברגמן-בסך הכל אהבתי את שני הסרטים שראיתי,אבל היה קשה להתנער מהתחושה שמדובר בתיאטרון.
חמשת הסרטים הישנים הכי טובים שראיתי השנה-5.פרידה. 4.תינוקה של רוזמרי. 3.סטאלקר. 2.המעגל האדום(סרט מעולה,כתבתי עליו בעבר). 1-אהבה נושכת-סרט מדהים.סרט שמצליח להיות גדול מהחיים אף על פי שהוא עוסק בדמויות מאוד קטנות.ופוצע בדיוק במקומות כואבים וחשובים שקשה להתכחש אליהם,אבל עושה את הכל בצורה בוגרת ולא קיטשית.חבל ש21 גרם הוא העתק הדבק הרבה פחות טוב.האם בבל שונה במשהו?בכל מקרה,גם האיש שנולד מחדש היה כבר סרט השנה שלי ויש מצב שיש קשר נושאי בין שניהם.איניאריטו במאי מצוין.כמעט נכנסו לחמישיה-פיי,נוף בערפל.אני ממש גאה בעצמי שיש בחמישיה יצוג ל5 ארצות שונות.באמת שזה לא בכוונה
הסרט הכי גרוע שראיתי השנה-גם כאן היה צריך להיות סרט ישראלי-לעבור את הקיר,סרט טיפשי ואף חובבני לעיתים.אך כיוון שראיתי אותו בקולנוע בתחילת השנה אי אפשר להחשיב אותו כסרט ישן.אז אם ככה-ילדים של אף אחד,למרות שהעיצוב היה יפה,התסריט היה דפוק ממש.
ולסיום,ברצוני להודות לכותבי האתר על מה שעשו למעננו השנה.זה אמנם מבאס שדורון כבר לא כותב,אבל עניין הכי חשוב זה שעדיין יש בו מקום לדבר על סרטים.ואני נהנה גם מהכתיבה עצמה,וכן האתר מתעדכן בקצב מרשים וקיבל תוכן מגוון כמו תמונה קבוצתית ודיווחים על פסטיבלים.תודה רבה מקרב לב.
סליחה אם יצא לי ארוך,שאפו למי ששרד.
שהשנה הקרובה תהיה מוצלחת יותר,בקולנוע ובכלל.
סוף סוף מישהו קולע לדעתי על 'לוגאן'
סרט עם המון פוטנציאל, אבל ההתעקשות של הבמאי להשאיר את הדמויות הראשיות כעוסות ומנותקות רגשית מתחילת הסרט עד סופו, בלי שום תהליך שינוי שעובר עליהן, הרסה את הסרט. פשוט הפסיק להיות איכפת לי מהן.
ג'יימס מנגולד שייך לסוג הבמאים (כן, דיברתי אליך, דניס וילנב) שחושבים שדמויות קודרות ומבואסות נותנות לסרט איזושהי עוצמה רגשית. אז לא, זה בדיוק ההיפך. סרט כמו 'אוקג'ה', לדוגמה, עם כל ההומור והקלילות שלו, נוגע ומרגש הרבה יותר מסרטים כמו 'לוגאן', פשוט כי לדמויות שלו יש אישיות, גם אם היא קצת מופרכת, ולא רק פרצוף מלפפון חמוץ.
בתור מישהו שגר לא-בארץ
באופן די מסורתי אני זוכה להצביע לסרטי השנה שלי רק בסקר של השנה שלאחר מכן כאן באתר. השנה היה מדובר ב"יצרוים ליליים" וב"אור ירח", שנה הבאה כנראה יהיה מדובר ב"אהבה חסרה" ו"להרוג אייל קדוש".
מלבד שני הסרטים האלו, הבצעתי גם ל"בלייד ראנר", הסררט ההוליוודי שמוכיח שמקוריות יכולה לצאת גם מפרנצ'ייז, "סוף טוב" של מיכאל האנקה ו"זה בא בלילה".
אחרי התלבטות בנושא ההופעה של השנה, הבנתי שאני לא יכול לחשוב על שחקן אחד בתפקיד מסויים שעשה עבודה יוצאת מן הכלל, אז החלטתי להקדיש את הנושא של "ההופעה" לדמות – ספציפית, שיירון מ"אור ירח".
האופן שבו שלושה שחקנים (שעל פי הדיווחים לא נפגשו עד השלמת הסרט) יכולים לקחת את אותה דמות בשלבים שונים של חייה ולהפיח בכל גרסא חיים משל עצמה, שמצד אחד מבדילה את השינוי שעבר עליה לאורך זמן, אבל גם מבהירה באמצעות מניירות קטנות ומדוייקות שלמעשה תמיד היה ותמיד יהיה מדובר באותו אדם – פשוט נהדר.
הדמות הזאת, ושלושת השחקנים שמגלמים אותה הם מופת של כתיבה ובימוי שחקנים, עצם העובדה ששניים מתוכם הם צעירים מאד רק הופך את זה למרשים יותר.
אר ירח סרט מצויין
אבל דווקא הדמות של שיירון הייתה לדעתי האלמנט הכי חלש בסרט. הדמות היא פשוט פסיבית וסטואית מדי עד לנקודה שזה נהיה בלתי נסבל. אין לי בעיה עם דמויות מסוג זה. להפך, לדעתי ההופעה הכי טובה של השנה שעברה הייתה של קייסי אפלק במנצ'סטר ליד הים ששיחק גם הוא דמות מסוג זה.
הכל סובייקטיבי, אבל זאת הייתה שנה איומה.
זאת השנה הראשונה שרוב הסרטים שראיתי (ובאמת שלא ראיתי הרבה) היו לא טובים, או מקסימום בינוניים. 'איש השלג', 'חזק יותר', 'הסרט הצרפתי עם עומר סיי שכבר שכחתי את שמו למרות שהרגע דירגתי אותו מרוב שהוא גנרי'- כולם דוגמאות לסרטים איומים עד בינוניים שהיו יכולים להיות טובים הרבה-הרבה-הרבה יותר.
היו כמה סרטים שבלטו מעל העליבות הכללית- 'חיבור פשוט, 'ספיירדמן: הומקאמינג'- אבל גם הם סרטים לא באמת מאוד טובים, שבשנה סבירה אין מצב שהייתי מדרג בחמישייה הפותחת. שני הסרטים היחידים שהייתי מתלהב מהם מאוד, גם אם היו יוצאים ב-2010, הם 'תברח' ו-'לא פה, לא שם', שבעיקר הפתיעו אותי- אני אמנם אוהב מאוד גם אימה וגם סרטי-סוציולוגיה-ישראליים, אבל אלו באמת שני ז'אנרים שהסיכוי ליפול בהם על סרט שבמקרה הרע הוא שבלוני עד זוועה ובמקרה הטוב מדיף ניחוחות קלישאיים הוא גבוה- לשמחתי זה ממש לא קרה. 'לא פה, לא שם' היה משוחק מעולה ע"י שחקנים שעבורי לפחות היו אלמונים לחלוטין, הצליח ליצור אווירה ועולם אמינים ברמה דוקומנטרית, וגם אם הסאבטקסט היה לא חדשני במיוחד, הוא היה רלוונטי מאין כמוהו לשנת 2017'.
תברח' הצליח להפתיע (ויותר חשוב) להפחיד אותי, ומעבר לזה החשיבות העיקרית שלו בעיני היא של הצייגייסט- הדבר הטוב (היחיד אולי) בקולנוע של שנת 2017 הוא הלגיטימציה הכמעט-מוחלטת של סרטי אימה, שנתפסים כיום לא רק כלהיטים עצומים בפוטנציה, אלא כסרטי 'איכות' (וסליחה על המינוח הפשטני) לכל דבר, מה שבא לשיאו בבאזז האוסקרי החזק סביב 'תברח'. לפני כמה זמן כתבתי פה באתר על ההתלהבות המוגזמת בעיני מ'המכשפה'- טענתי שסרטי אימה נתפסים כז'אנר כ"כ נחות, שמספיק שהסרט שלך ייהנה מכמה איכויות טכניות, יכלול סאבטקסט כלשהו (ולו הפשטני והקונבנציונלי ביותר) ולא יתפלש בפורנוגרפיה מיותרת כדי שהוא יחשב לאחד מסרטי הז'אנר הטובים של השנה. נראה שהתפיסה הזו הולכת להשתנות
נקווה לטוב יותר ב-2018. רבאק, עד שיש לי קולנוע במרחק הליכה מהבית.
תגידו, אני היחידה שמפריע לה שאין דירוג בין ככה-ככה לאהבתי?
כי יש הרבה סרטים שאני רואה, יודעת מראש שאני לא אקבל איזושהי חוויה מיוחדת ועדיין די נהנית. סרטים כמו לילה קשוח או שומר הראש והמתנקש, שהיו מהנים אבל קשה לי לומר שאני אוהבת אותם או שהם טובים במיוחד, גם כשמסתכלים רק בתוך מסגרת הז'אנר שלהם.
נשמע כמו ככה ככה
(ל"ת)
זה הקטע, זה ככה-ככה פלוס
כי מבחינתי על סרט שהוא ככה-ככה אני בחיים לא אמליץ לאף אחד, על סרט שאהבתי אמליץ לכולם אלא אם יש משהו ספציפי שאני יודעת שלא יאהבו בסרט, ועל סרט הככה-ככה פלוס אמליץ למי שבמצב רוח לסרט מהסוג הזה.
זה עניין של רזולוציה.
בדירוג האישי שלך את יכולה לדרג סרט גם ברמה של חצאי ניקוד (כמו 6.5) ולקבל רזולוציה של 20 ציונים נפרדים. אבל בסקר כזה, שהוא גם מאד נרחב, גם רק מקדים, וגם מיועד לקהל מאד הטרוגני, רזולוציה כזאת הולכת לאיבוד. יש כאלו שהולכים לקולנוע לפחות פעמיים בשבוע, ובימי פסטיבל רואים ארבעה סרטים ביום, והם יכולים לדרג אותם לפי סדר ההנאה וסדר החשיבות ולהשוות בין שתי הרשימות, ויש כאלו שמבחינתם לראות סרט זה אירוע כך שמראש הם הולכים רק לסרט שהם חושבים שייהנו ממנו.
לכן, בסקר הזה, האפשרויות הן מאד חדות – אהבתי, לא אהבתי, וככה-ככה (שזה גם אהבתי, גם לא אהבתי, גם לא אהבתי וגם לא לא אהבתי – או, בקיצור, כל מה שלא טוב או רע באופן חד). ובנוסף, יש עוד חמישה סרטים שאפשר להגדיר כטופ האישי שלך – בשביל לתת להם עוד קצת עזרה בסטטיסטיקה.
חרא של שנה
ראיתי חמישה סרטים וכולם היו ככה ככה.
מזל שיש טלוויזיה בעולם.
46 סרטים
(חבל שרוב סרטי נטפליקס זכו להתעלמות, מדובר לדעתי בהפצה רשמית לכל דבר ועניין)
סה"כ שנה לא רעה לחובבי סרטים. "בלייד ראנר" הוא מבחינתי גולת הכותרת הקולנועית (וכוכב החמישייה); "כוכב הקופים: המלחמה" – על אף היותו החלש בטרילוגיה – הוא אחד הסרטים הטובים (והמדכאים) של השנה, ואנדי סרקיס ראוי לקבל אוסקר על מה שהוא עשה פה; "הג'דיי האחרון" הביא מבחינתי את מלחמת הכוכבים לשיאים חדשים; "קוקו" הוא קלאסיקה מידית של פיקסאר וסרט פשוט פנטסטי; ו-"לוגאן לאקי" הוא מינון אופטימלי של כיף ודרמה ויש לו אנסמבל משובח של שחקנים (אדם דרייבר אולי סבבה בפרק VIII, אבל כאן הוא פשוט אדיר).
כמעט נכנסו לרשימה: "תברח", "דנקרק", "בייבי דרייבר", "אוקג'ה", "השם שלך" ו-"רוחות קרות". למעשה יש רק 7 סרטים שסימנתי פחות מ-"אהבתי" ("געגוע", "המעגל", "משמר המפרץ", "קינג ארתור", "שודדי הקריביים 5", "ליגת הצדק", "מורים בהפרעה"). אני לא אומר שכל סרטי השנה יצירות מופת, אך מבחינתי אם לא הבטתי בשעון במהלך הצפייה – זו עדות לכך שנהניתי, גם אם מדובר בסרטי פופקורן דוגמת "שומר הראש והמתנקש", "פאוור ריינג'רס", "קונג", "ג'ון וויק 2" או "ג'ומנג'י"; סרטים כאלה ואחרים יודעים מה הם רוצים להיות ומקיימים את מה שהבטיחו, ועל פי הרשימה נראה כי יש הרבה סרטים השנה שהצליחו לספק את המינימום ההכרחי, אסקפיזם טוב.
(לכן אני מסכים עם הבקשה מעלי, צריך אופציה בין "ככה-ככה" ל"אהבתי", משהו שיגיד "בואנה נהניתי מאוד אך קרוב לודאי שלא אראה את זה שוב").
אני מתארת לעצמי שהדרוג מתורגם לניקוד
אני לא יודעת אם זה בין -1 ל1 (וככה ככה הוא 0, ולא ברור מה מקבלים בחמישיה) או שמדובר על 1-4 (כשהחמישיה מקבלים 4).
אבל אם אתה חושב על הדרוג הזה ברמת הניקוד במקום ברמת שמות התואר שהוא קיבל, לחלק אותו ל3 או ל4 זה אותו הדבר, תמיד תצטרך לצמצם לכל קטגוריית ניקוד קבוצה רחבה של סרטים שדעתך לגביהם שונה.
כן אבל אז ארגיש פחות רע לגבי זה
אקח לדוגמה שני סרטים, "רוחות קרות" ו"קרב המינים". הראשון הוא מבחינתי אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה ואילו זה האחר מהנה למדי חרף בעיות בעיות קצב, בימוי ועוד כמה, ולמרות זאת שניהם מסומנים כ"אהבתי" על אף שהם לא באותו קליבר, פשוט כי ל"קרב המינים" – על אף אותן בעיות – לא מגיע להיקרא "ככה-ככה".
אולי זה עניין של סמנטיקה, או משהו פסיכולוגי בי שגורם לי לחשוב שסרט שנהניתי ממנו יעלב אם אסמן אותו כפחות מ"אהבתי". יתכן כי הרחבת החמישייה לעשירייה תהיה פתרון אפקטיבי יותר.
סתם כי אנחנו רגילים לסולמות של 5
אבל גם אם היית צריך לדרג מ1 ועד 10, בהנתן מספיק סרטים, היית נתקל בבעיה.
טוב זה היה קל
בלייד ראנר 2049
לוגאן
דנקרק
ספיידרמן
תברח
לעומת זאת- לבחור מי מהם היה הכי טוב זה בלתי אפשרי
תקנו אותי אם אני טועה, אבל לא ראיתי את 'Brimstone' ברשימה
הוא נפל בין הכיסאות? אם כן, לא נורא. שלחתי מייל בנושא ואני מקווה שהוא יכנס בסוף.
בהיעדרו, ספרתי 75 סרטים מהרשימה שראיתי. לא הייתה חוויה כל כך מרהיבה ומרגשת, וחד פעמית השנה, כמו 'בלייד ראנר 2049'. ישנן שנים שיש לי התבלטות מי יהיה בראש – לא השנה.
אבל יחד איתו, היו לא מעט סרטים שסיפקו לי השנה המון הנאה – 'זה' היה מאוד כיף, ועיבוד אוהב ונאמן לספר אדיר (וכמעט בלתי ניתן להסרטה). 'דנקירק' היה עוד מפגן כוח מרשים ומבוים למופת, של במאי שרק הולך ומשתפר, ורק ממשיך ללמוד מטעויותיו. 'תברח' היה מפחיד ומצחיק ומדויק בעת ובעונה אחת – ממש הסרט הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון – וגם 'טריינספוטינג 2' (שאם ברימסטון היה ברשימה, מן הסתם לא היה נכנס לחמישיה) היה סרט מפתיע באיכויותיו, מרגש ומיוחד, של במאי שלא תמיד קולע, אבל הפעם חזר לדמויות הישנות ודייק לתאר את ההרגשה של התפרקות על העבר, של ה-'נוסטלגיה' שהפכה, מבלי לשים לב, לאלמנט מפתח בקולונע של ימינו.
אז כן – הקולנוע אולי בצרות, והטלוויזיה (או רשתות הסטרימינג?) נמצאת במרכז – אבל היו השנה המון סרטים טובים, יותר משנה שעברה נגיד. בואו נקווה שזה ימשיך כך גם בשנה הבאה.
מכיוון ש"ברימסטון" לא זכה להרבה אזכורים
(חוץ ממך, עוד שני אנשים עשו לו לייק) הוא לא היה נראה כמו מועמד לכניסה לסקר. אם מספיק אנשים יתלהבו ממנו שנה הבאה, אולי ייכנס אז.
הימור-דנקרק,לוגאן,תברח,בייבי דרייבר,בלייד ראנר,ספיידרמן,תור,מלחמת הכוכבים,קולוסאל,פוקסטרוט
למה "דוגמניות ושדים" בסקר?
הוא לא משנה שעברה?
לא.
שנה שעברה הוא לא הצליח להיכנס, ולכן הוא נכנס השנה.
אוקיי
בכל אופן תאריך ההפצה שלו בארה"ב הוא ה24.6.2016 ולא 2017 כמו שכתוב בדף הסרט.
2017 שלי
הייתה שנה לא רעה. שיפור משמעותי על 2016 הנוראית אבל עדיין לא שנה דגולה במיוחד. ראיתי 75 סרטים מהרשימה.
לא אהבתי: השנה משום מה ראיתי את 'חמישים גוונים של אופל' (נו, היה לי נורא משעמם) ושנאתי וסבלתי מכול רגע של האשפה הזאת. גם 'הצלצול 3', 'טריפל איקס בהילוך גבוה', 'בייבי בוס' ו'מכוניות 3' היו בלתי נסבלים לצפייה.
ועכשיו עם סרטים רציניים קצת יותר: 'אני דניאל בלייק ו'זה רק סוף העולם' היו משעממים מאוד, 'נשמה של כלב' היה כמו לראות סרטון יוטיוב ארוך במיוחד על כלבים, 'הרוח במעטפת' היה מרשים מאוד ויזואלית וחלול מאוד בפנים, 'המגדל האפל' קרס כבר בסצנת הפתיחה שלו, 'אוקג'ה' היה סבל ו'היפה והחיה' היה בעיקר שיחזור מיותר לחלוטין של קלאסיקת האנימציה.
ככה ככה: מצטער, אבל לא התלהבתי מ'בלייד ראנר 2049', מחווה יפה ולא יותר מזה לסרט המקורי. 'בריגסבי הדוב' היה מישל גונדרי לעניים, 'זרים מושלמים' היה בסדר, 'לוגאן לאקי' היה משעשע מאוד וזניח למדי, 'קונג' ו'קינג ארתור' היו בלוקבאסטרים נחמדים ותו לא ויש עוד מלא.
אהבתי: 'אש חופשית' ו'בייבי דרייבר' היו כיפיים בטירוף, 'ג'ון וויק 2' היה מטריף, 'הצד האחר של התקווה' היה מעולה (אבל כמעריץ של קאוריסמקי ציפיתי לאהוב אותו יותר, לא נורא), 'חולי אהבה' היה מקסים, 'טריינספוטינג 2' היה ההמשך המאוחר הכי טוב של השנה ועוד ועוד.
חמשת הסרטים שהכי אהבתי השנה הם:
סיפור רוחות– אווירתי, יפה, מלא לב ונשמה ומרהיב. כה מרהיב. רוני מארה מקסימה מאוד וגם קייסי אפלק נהדר.
לוגאן– דווקא בשנה בה התחיל להימאס לי מסרטי גיבורי על מגיע הסרט הנ"ל ומוכיח שלמרות הכול אולי לז'אנר יש עוד מה להציע. מערבון פוסט אפוקליפטי מלא באקשן מסחרר, עלילה מעניינת והופעות שוברות לב.
תברח– סרט קרוב לשלמות. מצחיק, מפחיד, מותח, מבריק בטירוף ונושך.
פטרסון– ללא ספק הסרט שהכי נגע בי מבין החמישייה. השגרה מעולם לא הייתה כול כך לא שגרתית כמו בסרט הזה.
דנקרק– סרט השנה שלי. כמו 'לה לה לנד' משנה שעברה זה סרט שמוכיח למה בעידן של אפליקציות ונטפליקס קולנוע הוא תחום האומנות המועדף עליי. 'דנקרק' לא היה יכול לעבוד כספר, כסדרה ב-HBO, כמשחק מחשב או כהצגה בתיאטרון הקאמרי. זה סרט שמנצל את מיטב משאבי הקולנוע כדי לספר סיפור סוחף עם בימוי עוצר נשימה, צילום מרהיב, עריכה פנטסטית ושליטה מוחלטת של המאסטר נולאן בכול הכלים העומדים לרשותו. סרט שעוד יהפוך לקלאסיקה ויילמדו עליו בבתי ספר לקולנוע ובימוי.
נתראה ב-2018!
סיכום
2017
השנה הזאת הייתה, בשבילי, אולי השנה הכי משמעותית קולנועית ובכלל שחוויתי אולי אי פעם. ראיתי כבר הרבה תגובות שמדובר בשנה חלשה להחריד, ובאמת הצבע שהכי בלט אצלי ברשימות היה צהוב. (למרות שמספר הירוקים הפתיעו אותי לטובה) אבל השנה, הרגשתי שהטעם שלי ממש יוצא מהקונצנזוס כשהסרטים שמדורגים אצלי במקומות הכי גבוהים, שנואים מאוד ע"י אנשים אחרים.
בסופו של דבר, לא היה כאן 'לה לה לנד'. לא הגיע סרט אחד שהתעלה הרבה מעל כל השאר, לא הגיע סרט אחד שיכולתי להצביע עליו כעל אחד הסרטים הכי טובים שראיתי אי פעם. כמעט לכל סרט טוב, הגיע גם 'אבל' אחריו, ובכללי, להגיע לגבהים של 'לה לה לנד' זה כמעט בגדר לא אפשרי לדעתי. אף סרט לא גרם לי לראות אותו יותר מפעמיים בקולנוע. אבל בכל זאת, זה לא אומר שלא היו סרטים מצוינים.
להפך, השנה היו כמה סרטים שפשוט ריסקו לי את הלב, דיברו אלי מאוד והתחברתי אליהם בצורה מטורפת. אבל מדובר בסרטים ונושאים מאוד אישיים, ולכן אולי גם אפשר להבין למה השנה הטעם שלי יצא כמעט לגמרי מהטעם הרווח בעולם.
שניים מהסרטים האלה, 'להרוג איל קדוש' ו1945' בכלל לא הופצו בארץ (הראשון מגיע ממש בקרוב), אבל גם אם הם היו כאן, קשה לי להאמין שאנשים רבים היו נהנים מהם כמוני. מה שנתן לי תחושה קצת בודדה ביחס לסיכומי השנה, כי אני מרגיש שהייתה שנה אדירה. שוב, נכון שאין כאן 'לה לה לנד', אבל זה גם לא מפתיע כי מה שהופך אותו למה שהוא, זה שאין הרבה כמותו, אבל 2017 שלי היא אדירה בהחלט.
אולי זה בגלל שיצא לי לקחת חלק בפסטיבלים בארץ השנה בצורה רצינית מאוד. אבל השנה הזאת תיזכר אצלי כאחת השנים הכי קשות קולנועית שחוויתי, וביחד עם זה, גם כאחת השנים הכי מורכבות וטובות.
כרגיל, נתחיל מהבית. קולנוע ישראלי.
נתחיל במה שאמור להיות העיקר- הסרטים:
סוף סוף, לאחר בערך שלוש שנים שאני מכליל אותו ברשימות הסרטים האוהבים עליי בכל סיכום אפשרי, 'תיקון' הגיע להפצה (סוג של הפצה) בארץ. עדיין חשבתי שזה הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי בחיי. הבעיה שלו שהשנה הגיע סרט אחר שהוריד אותו למקום השני. ועל זה בהמשך.
'תיקון' הוא חוויה מטלטלת ועוצרת נשימה שמצולמת בצורה פנומנלית. לא פחות. הוא קשוח מאוד לצפייה ויש בו את הסצנה אולי הכי דוחה שראיתי בקולנוע השנה וגם היא, בסרט הזה, נתפסת כמעשה טהור וזך. סרט מפעים.
בין לבין יצא לי לראות את 'חדרי הבית' שהיה מצולם יפה ומשעמם מאוד, 'פיגומים' שעד עכשיו לא הבנתי מה כל ההתלהבות שהיה בסדר גמור ולא יותר מזה (והשחקן הראשי ממש מעצבן), "מעבר להרים לגבעות' המצוין אך הקצת נשכח, 'מוטלים בספק' (היה ברשימה?), שהיה נחמד עם סצנת סיום אדירה ממש, 'זוג יונים' שהוא קטסטרופה קולנועית ו'נורמן' שהיה באמת בסדר גמור, אך פשוט יצאתי ממנו מאוכזב.
שבאים לסכם את השנה, רוב הסרטים נעו בין הגרוע מאוד לבסדר גמור, שאף סרט לא הצליח להתיר חותם אמתי וזה קצת מבאס. חוץ מ'תיקון' לא היה כאן אף סרט שדיבר אליי באמת. (זה ישתנה בקרוב מאוד, עם ה'אופה מברלין' שנורא אהבתי)
אבל, וזה וואחד אבל. היה סרט אחד, ישראלי, ששינה אצלי את כל התמונה. הסרט הזה לא רק הוריד את 'תיקון' למקום השני, הוא גם פשוט היה אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה, וגם הוא סרט שהרבה מאוד אנשים שנאו. אני מדבר על 'פוקסטרוט' כמובן, שעל הסרט עצמו אני אדבר עוד בחמישייה.
מה שמעביר אותי לדבר על מה שקרה בקולנוע הישראלי השנה, וסרטים, לצערי, ממש לא היו העיקר.
הפוליטיקה, כרגיל חגגה בתרבות השנה. ההצלחה העולמית של 'פוקסטרוט' מול הביקורת מבית שקטלה את הסרט לגמרי. קשה שלא להיכנס לדיון הפוליטי, כי מה לעשות, אנחנו חלק מהמדינה הזאת, חלק מהפוקסטרוט הזה שבדיוק עליו הסרט מדבר, ולעולם לא נוכל לצאת ממנו באמת ולא לנקוט בו עמדה ברורה. וזה פשוט נורא עצוב. נורא עצוב לי, בגלל שאני באמת חושב ש'פוקסטרוט' הוא יצירת מופת אדירה, אך במקום לדבר ולהתווכח עליו אנחנו תקועים עמוק בתוך החרא. כ"כ אכזב אותי לשמוע את מעוז באמירות שלו נגד השרה ואת השרה עצמה הופכים את הדיון על הסרט הזה לזבל פוליטי אמתי (בעייני, 'פוקסטרוט' הוא סרט הרבה יותר ימני משמאלני, אבל נניח לזה) כשמאשכנזי הצפוי אני כבר לא מצפה לכלום. לא הרגשתי שמישהו יכול לתת דעתו על הסרט הזה בצורה ניטרלית (וזה גם גרם לי לעשות חושבים עם עצמי) בלי להיכנס לאותה סצנה מדוברת שהרסה את כל הדיון על הסרט. אני כן יכול לקבל אנשים שאומרים שזה חרא סרט, אין לי בעיה עם זה. אבל לדבר עליו רק פוליטיקה, זאת אחת מהאכזבות הכי גדולות שלי השנה.
כמו כן, טקס פרסי אופיר השתפר פלאים השנה, אך עדיין זקוק לשיפור מסיבי ולקצת יותר כבוד ליוצרים אותם הם מנסים להוקיר בערב הזה.
הלוואי שישתפר כאן, למרות ה'פוקסטרוט'. תרתי משמע.
אנימציה.
זאת אחת השנים הכי חלשות לסרטי אנימציה שהופצו השנה בארץ. לא באמת, אולי ראיתי ארבעה סרטים שבראשם עומד 'קוקו' שאהבתי והתרגשתי ממנו, אך לא קרוב להיות אחד מסרטי השנה. 'קפטן תחתונים' היה בסדר, 'בייבי בוס' היה מוזר. למזלי הגדול אהבתי מאוד את 'הצב האדום', שהיה בעיניי מצוין. אבל זהו, פשוט לא היה מה לראות יותר מידי השנה.
מזל שהכניסו את 'השם שלך' לסקר, שכן באמת מדובר בסרט מעולה. ובקלות הכי טוב מסרטי האנימציה שנמצאים ברשימה הזאת. (בעוד 'המפרנסת' נותן לו תחרות ראויה מאוד ואף יותר, הלוואי שיגיע להפצות בארץ השנה). אך זהו. אין יותר מדי מה לדבר על מה שהופץ כאן.
בגזרת הלא מופצים היו כמה סרטים נהדרים ועליהם נדבר בסעיף הבא.
מפיצים, תפיצו, והפעם יותר מתמיד.
כל שנה אני חוזר על המנטרה שהיו מלא סרטים אדירים שלא הופצו השנה בארץ, לצד אמירת תודה על סרטים שממש לא מובן מאליהם שהופצו. (כמו למשל 'אנשים ומקומות' המעולה, 'נשות המאה העשרים', 'פאטי קייקס' 'הצד האחר של התקווה' ואחרים, כשאפילו 'להרוג איל קדוש' יגיע בשבוע הבא)
אבל השנה, ההבדלים בין איכות הסרטים שלא הופצו לבין אלה שהופצו, הם עצומים.
זה מתחיל באנימציה עם 'את'ל וארנסט', 'בפינה זו של העולם' ו'סוסי החלונות' שמספיקים בהחלט כדי לצאת עם טעם טוב ובהרגשה טובה מהאנימציה השנה (וכמובן גם 'השם שלך.')
וזה ממשיך עם סרטים שבכלל לא ברור איך ולמה ומי הדביל שהחליט להחריש אותם.
'דטרויט'. מה באמת? למה לעזאזל הסרט המותח והמצוין הזה לא הופץ בארץ? אין לי מושג. 'אל תחשוב פעמיים' ו'אינגריד הולכת מערבה' יכלו להפוך כאן ללהיטים בקלות. 'גדרות' היה מועמד למלא אוסקרים והיה מצוין בפני עצמו. אבל מעבר למה שאני בכלל לא מבין, את רשימת סרטי השנה מהסרטים שהופצו היה לי נורא קשה לעשות השנה, כי אין לי פשוט מספיק מתמודדים ראויים, בעוד את רשימת סרטי השנה מהסרטים שלא הופצו היה לי קשה להרכיב, כי יש יותר מידי כאלו.
ושוב, הסרטים שהכי אהבתי אולי משתייכים לקבוצה של סרטים שמדברים אליי ואני בין היחידים שיאהבו אותם (כמו 'סיפור רוחות', 'תלמה', 'פרסונל שופר', 'קולומבוס' ואחרים), ולכן ברור למה לא הופצו בארץ. אבל עדיין, מבחינה אישית, זה היה מאוד מתסכל. ואיפה 'דטרויט' לעזאזל!?
אני באמת חושב שאולי הסרט הכי טוב שראיתי השנה, '1945' יכול להוות סרט הסברה מבריק לטובתנו והלוואי שיופץ כאן, כי הוא נהדר באמת.
אבדן וילודה.
אולי זאת אחת הסיבות שהסרטים השנה כ"כ דיברו אלי ועליי, אבל הנושאים האלה, שמאוד קרובים לליבי, קיבלו במה רחבה בלא מעט סרטים השנה ורובם גם הסרטים הטובים של השנה, לדעתי. בטח מהמדוברים שבה.
'פוקסטרוט', 'אמא!', 'ג'קי', 'בלייד ראנר', 'יצורים ליליים', 'לוגאן', 'נשות המאה עשרים', 'קוקו', 'רק האמיצים', 'סיפורי מאירוביץ', 'כוכב הקופים, מלחמה', ואפילו 'מלחמת הכוכבים- אחרוני הג'דיי' כשגם 'סיפור רוחות' ו'פרסונל שופר' מדברים על אותם נושאים.
זה היה מתיש. זה היה קשה. זה היה קורע. אבל זה היה פאקינג מדהים.
גיבורי על.
דורכים במקום.
כולם מדברים על גל גדות. ובצדק. כבוד גדול. באמת. כיף לראות אותה, מרגש לראות אותה והיא מצליחה ברמות הגבוהות ביותר, תוך כך שהיא עושה כבוד גדול למדינה. זה כיף.
אבל תכלס, הסרטים שלה לא היו משהו. 'וונדר וומן' לא היה רע, אבל גם לא היה יותר מסביר כשההתלהבות הראשונית מגל מצילה את הסרט הזה בסופו של דבר.
'ליגת הצדק' היה גרוע. לא גרוע כמו הקודמים, אבל עדיין גרוע. בלי שום בשורה וגל חזרה לא להלהיב בסרט הזה, לצערי הרב.
די סי. דרכו במקום.
ל'ספיידרמן: השיבה הביתה' צפייה שנייה עושה חסד גדול אבל עדיין הוא חביב מאוד ולא יותר, 'שומרי הגלקסיה 2' לדעתי, חוץ מקטע אחד, היה חלש מאוד. (וגם לא אהבתי את הראשון, אז אולי זה לא מפתיע). 'ת'ור 3' היה מאוד מצחיק ונהנתי ממנו מאוד, התלהבות שנעלמה מהר מאוד כלעומת שבאה. זה סרט טוב, אבל זה עדיין עוד מאותו הדבר.
מארוול גם יחסית דרכו במקום.
מזל שיש את פוקס (או לפחות היה את פוקס. גם זה לקחו לנו השנה): 'לוגאן'. עליו קשה לי בכלל להגיד שמדובר בסרט קומיקס או גיבורי על. זה אחד הסרטים הטובים של השנה. והעובדה שאפשר להגיד את זה בלי המילה 'קומיקס' היא פשוט מרעננת מאוד. סרט נהדר ובקלות סרט הקומיקס, שגם צוחק ומעליב את הקומיקס בלי הפסקה, הכי טוב שהיה השנה.
האוזון הכי לא מאוזן:
פרס 'הבמאי שנע בין קטסטרופה לנהדר במהירות מסחררת': פרנסואה אוזון. 'מאהב כפול' למרות הכל, היה מחפיר. 'פרנץ' היה סרט ממש נהדר.
הופעות השנה.
השנה, הופעות נהדרות באות בקאסט רחב מאותו סרט:
ג'ייק ג'ילנהול, טילדה סווינטון (פעמיים), פול דנו וסיהו הין האן היו נהדרים ב'אוקג'ה'. (כן, גם ג'ילנהול בעיניי)
אדם סנדלר, בן סטילר, דסטין הופמן, אמה תומפסון, אליזבת' מארוול וגרייס ואן פאטן היו נהדרים ב'סיפורי מאירוביץ'.
אל פנינג (אהובת ליבי), גרטה גרוויג, ביל קורדופ, לוקס ג'ייד זומאן ובעיקר ומעל כולם אנט בנינג המדהימה היו נהדרים ב'נשות המאה העשרים'.
אל פנינג (אהובת ליבי), קריסטן דנסט, קולין פארל ואפילו ניקול קידמן היו טובים ומאוד אפילם ב'הפיתוי'.
כשבגזרת הזוגות-
ליאור אשכנזי ושרה אדלר פירקו את הלב ב'פוקסטרוט'.
ג'ניפר לורנס נרמסה ע"י חוויאר ברדם, וביחד הם רמסו לנו את הנשמה ב'אמא!'
יו ג'קמן ובעיקר פטריק סיוארט שברו מוסכמות ובעיקר היו 'וואו' ב'לוגאן'.
ולכן, היה לי קשה לבחור הופעה אחת של שחקן אחד, שייחדה את כל הסרט והובילה אותו לבדו.
בסוף בחרתי באנט בנינג ובפטריק סיוארט.
אבל הבחירה השלישית שלי, היא דמות השנה, ללא ספק.
אדם דרייבר.
הוא היה מעולה ב'לוגאן לאקי'.
הוא היה מעולה ב'פטרסון'.
הוא היה מעולה ב'שתיקה'.
הוא היה מעולה ב'מלחמת הכוכבים-אחרוני הג'דיי'.
הוא פשוט היה מעולה בכל מה שלא עשה, העמיד דמויות מעניינות כשלא משנה כמה פשוטות או מורכבות הן היו אמורות להיות.
הוא היה השנה התגלמות הרוגע, הוא היה התגלמות הקריזות, עם שני ידיים, עם יד אחת, הוא היה פשוט נהדר.
מה שהופך אתו לאיש השנה שלי, די בקלות.
הסרטים הטובים של השנה:
כמו בכל שנה, היו לא מעט סרטים טובים שצריך להזכיר. את קינגסמן' באמת אהבתי נורא, לא יודע למה. 'אור ירח' שלקח לפייבוריט שלי את האוסקר, אבל עדיין סרט טוב, 'חולי אהבה' החביב אבל האהוב יתר על המידה, 'פרנץ' המצוין, 'יצורים ליליים החונק, 'גוד טיים' של ספדיס שעושים קולנוע שאני מאוד אוהב. 'פטרסון', 'אני דניאל בלייק', 'טוני אדרמן' האירופאים המקסימים, 'תברח' שהיה נהדר בעיניי אבל בעיקר נהנה משממה קולנועית שהייתה סביבו, זה לא הופך אותה לרע, פשוט אני לא מצליח להבין את כל ההתלהבות סביבו.
"לא מרגישה בבית בעולם הזה', 'הסוכן', 'רוחות קרות', 'רק האמיצים', 'הפיתוי', כולם באמת סרטים טובים.
ונעבור לחמישייה, בערך:
'בייבי דרייבר' הוא בית ספר לעריכה ולמוזיקה, הוא באמת הסרט הכי פחות 'אדגר רייט' שיכול להיות אבל יש בו כמה רגעים נהדרים באמת והוא כיף לא נורמאלי. 'מלחמת הכוכבים-אחרוני הג'דיי' ככל שעובר הזמן אני אוהב אותו יותר ויותר, מי היה מאמין שאני ידרג סרט של הפרנצ'ייז הזה כ"כ גבוה ברשימה. סרט מעולה.
'בלייד ראנר' הוא חוויה ויזואלית יוצאת דופן, עם נושאים מרתקים ועבודה קולנועית מרהיבה (תנו לדיקנס אוסקר!) ו'לוגאן' הוא סרט מעולה ממש, ושניהם בלי המערכה הארונה הפחות טובה, היו מתמקמים גבוה יותר.
'שתיקה' שהוא עוד יצירת מופת מסקורסזה שלא מאכזב אותי אף פעם. 'תיקון' שרק בגלל שרציתי להכניס ישראלי אחד לחמישייה יצא ברגע האחרון החוצה.
אני לא שלם עם החמישייה בכלל-אך אחרי לבטים רבים זה מה שיצא, ומדובר בחמישייה מאוד קשה:
5. 'דנקרק'. מעבר לכך שזה הקולנוע הכי טוטאלי, לופת, מחניק, מרהיב וגרנדיוזי שהיה השנה, הסרט הזה הוא דיון מבריק במושג גבורה. כריסטופר נולאן הפתיע אותי לגמרי ומסרט מלחמה שלא ציפיתי ממנו ליותר מדי, הפך לאחד הסרטים הכי אהבתי בשנה. ושוב, קולנוע זה 'וואו'.
4. 'סיפור רוחות'. לא ציפיתי שהסרט הזה יעיף אותי ככה. אבל זה בדיוק מה שקרה. עצוב, מרגש, טראגי אבל גם איכשהו אופטימי עם מלא דימויים שאני מעריץ. קולנוע פשוט שחודר עמוק. והסרט הראשון בחמישייה הזאת שעוסק בשיפוץ בית. (יש עוד שניים) בונוס: סצנת הפאי. שבעיניי היא אחת מסצנות השנה.
3. 'פוקסטרוט'. הסרט הזה,ליטרלי, פירק אותי לגמרי. גאוני, מבריק, חזק ועוסק סנושאים שאמרוים להיות קררובים לכולנו ועליי זה עבד לגמריי.
2. 'נשות המאה העשרים'. הסרט השני ברשימה שעוסק בשיפוץ בית. עדיין אין לי מושג איך זה קרה, אבל אני פשוט אוהב את הסרט הזה ברמה שאין לתאר (וצפיתי בו שוב לקראת סיכומי השנה, ודבר לא השתנה). הסיפור הכי ריאליסטי מסופר בצורה הכי פורמליסטית שיכולה להיות. סטר פשוט ענק. הסרט הזה שרד שנה שלמה בחמישייה וזה בעצמו הישג מדהים.
1. 'אמא!'. זה כנראה מאוד אישי, כי אני מבין את כל המילים הרעות שנשפכות על הסרט הזה. אבל הסרט הזה לקח את כל הדברים הכי חשובים בחיי וניפץ אותם לרסיסים מול עייני. הוא קולנוע ברמה גבהה והיסטרית, הוא טירוף שמרסק ושובר וכותש ומנפץ לך את הלב שוב ושוב ולא משנה באיזה סדר. זה סרט שנורא קשה לי לדבר עליו כי הוא נגע בי במקומות נורא עמוקות ואישיות. ארונופסקי הוא הבמאי האהוב עלי והשנוא עלי בו זמנית הוא עושה קולנוע שאני לא יכול לעמוד בפניו והחצי שעה האחרונה של הסרט הזה היא פשוט לא נורמאלית, מכל בחינה. יש שיגידו שזה דידקטי וצעקני ויומרני וחלול. יכול להיות, בשבילי, זאת הסיבה שיש קולנוע.
זהו, זה היה ארוך, וזה היה כיף. 2017 נגמרה.
שתהיה שנה אזרחית טובה ונקווה, כמו תמיד, שמכאן רק ילך וישתפר ואולי אפילו יירגע.
על מי אני עובד. 'להרוג אייל קדוש' ממש מעבר לפינה.
יחסית לחייל סינפיל בבסיס סגור אני חושב שהיה לי הספק סביר השנה
מאז ינואר החלטתי לדבוק בפרויקט ה-250 שלי (לא אלו של IMDb, מצטער, עד כמה שאני אוהב לסמנב רשימות עד הסוף אני לא עומד לצפות בהאצ'יקו רק כי סטטיסטית היו מספיק חובבי כלבים שהעדיפו אותו על פני "מגנוליה", "הנסיכה הקסומה" ו"שמונה וחצי"), ככה שבמקום לראות את הסרטים ה-מדוברים של השנה ראיתי את ה-סרטים המדוברים של 90 השנים האחרונות. מסקנות מחצית (מינואר הספקתי להשלים 110 סרטים): "חלף עם הרוח", "הנוסע השמיני", "מי מפחד מוירג'ינה וולף", "פרסונה" ו"זה ייגמר בדם" הם הסרטים הכי טובים מהרשימה עד עכשיו. "לורנס איש ערב" הוא אחד הסרטים היפים והמייגעים שראיתי מימי. "ראשומון" יותר טוב מ"שבעת הסמוראים". בלי ג'ון וויליאמס "מלחמת הכוכבים" באמת לא היה מגיע לשום מקום, אבל גם קרי פישר והאריסון פורד הם נכס. "מצב רוח לאהבה" משעמם. אני לא עומד לבקש כאן לינק לסטרים/טורנט טוב ל"שמונה וחצי", זה ממש לא עומד לקרות, אין מצב שבעולם.
באשר ל-2017 – היא באמת הייתה טובה!
החמישייה שלי מכילה, כמו הרוב, אני מתאר לעצמי, את "דנקירק" – באתי סקפטי לסרט החדש של כריסטופר נולאן – במאי שבזמן הצפייה בסרטיו מאיץ את קצב הלב שלי ל-120 BPM כמעט תמיד, אבל ברוב המקרים נשכח ממני יום אחרי. ההבדל הוא שב"דנקירק" נולאן לראשונה גרם לי לבכות. "אני רואה את הבית". "דנקירק" הוא המון דברים – הוא שחזור שומט לסתות של מבצע דינמו. הוא אחד מסרטי המתח הטובים ביותר של העשור. הוא גם, לרגעים, תגובה חזקה ומעניינת לברקזיט, אבל הוא בסופו של יום סרט על הכמיהה הביתה (באיזשהו שלב הבנתי שהשם המדויק יותר של הסרט יהיה "לחץ בית"). יש חבר'ה שלא משנה כמה רכי לבב הם ביום גיוסם לקרבי, יהפכו לחולי ווסאח עם סכין בין השיניים שבלילה חולמים על "בלאק הוק דאון" ו"אחים לנשק". אני נהייתי הדודה מהוועד, ו"דנקירק" הוא בעצם סרט על אותם דודים ודודות שעשו מה שצריך כדי להחזיר את הגיבורים שלהם – את הילדים שלהם – הביתה. וכשזה קרה לא הצלחתי לעצור את הדמעות. ככל הנראה הסרט הטוב של השנה.
אחריו, יש את "קוקו". הוא הקסים אותי – העושר הויזואלי, הנכונות של פיקסאר לצאת מתחום הנוחות של ילדים לבנים וההתנסות הראשונה שלהם בעשיית סרט מוזיקלי. אבל הסוף? הסוף הוא זה שהפיל אותי לקרשים וגרם לי לבכות כמו ילדה קטנה.
במקום השלישי – "המשחק של ג'רלד" (למה נטפליקס העבריים בחרו לתרגם אותו ל"המשחקים"? לסרט קוראים Gerald's Game. אין שם S), שהיה סרט האימה האהוב עלי השנה. קרלה גוג'ינו בהופעת מחץ, מייק פלאנגן מביים במומחיות ובדיוק, ולקראת סופו מופיע אחד הרגעים האלימים, הקשים והמזעזעים שראיתי אי פעם בקולנוע. יש כאלה שצרמו להם עשר הדקות האחרונות. אני דווקא מצאתי שגם אם הסרט יכול היה להסתדר בלעדיהן, הן בטח שלא גרעו. מפחיד, מותח, מרגש, מעצים, דבילי ופשוט נפלא.
במקום הרביעי – "וונדר וומן". רביטל ויטלזון יעקבס, אחת הקומיקאיות הישראליות האהובות עלי, קראה לו הסרט החשוב של העשור. אני חושב שלעד יהיה גדול מדי על כל סרט, אבל בסופו של יום, כשרשימה כזו תיערך – אין סיבה ש"וונדר וומן" לא יופיע בה. ויותר מזה – הוא סרט גיבורי העל האהוב עלי מזה המון זמן. כזה שלא מתבייש בז'אנר שלו ובדביליותו. כזה שלא מזעיף את פני הגיבורה שלו מתוך איזו תפיסה שגויה לפיה כמה שאתה חסר הומור, ככה אתה יותר חשוב. "וונדר וומן", יותר מרוב סרטי גיבורי העל מאז "ספיידרמן", מבהיר שגיבור על אמיתי הוא זה שבאמת ובתמים רוצה להגן ולעזור למין האנושי, וזה לבדו מה שהופך אותו לכל כך מרגש וחיובי בעיני. הפמיניזם, הגאווה המקומית וכריס פיין באמבטיה הם בונוסים.
במקום החמישי – "לא פה לא שם", שהיה סוג של אגרוף בבטן. כזה שנובע מהבורות הלבנה של עצמי – מה, אתה כאילו בשוק מזה שאפשר לעשות "סקס והעיר" ביפו בכיכובן של נשים ערביות? כמובן שהאהבה שלי לסרט הזה באה גם מהמשחק והתסריט המצוינים (מונא חוא פשוט עוצרת נשימה), אבל בסופו של דבר, השוק הראשוני שלי ממנו הוא זה שהשאיר אותו ברשימת סרטי השנה שלי עד עכשיו. "לא פה לא שם" סיפר לי על עולמם הפנימי של אנשים – סליחה, על עולמן הפנימי של נשים שהן לא אני. על האהבות, על האושר, על כיעורם, על חוליים, על אימתם. עוד כאלה, בבקשה.
כמעט נכנסו: "אור ירח", "תברח", "אוקג'ה", "לוגאן" ו"בייבי דרייבר". ואחד לשנה הבאה: "קרא לי בשמך".
ככל שזה נוגע להופעות השנה – שלוש תמיד מרגיש לי מעט מדי. הנה שלוש השחקניות שהצליחו לעבור את הסינון שלי (בלי דירוג מסוים):
אליסון וויליאמס, "תברח" – המון מדברים, ובצדק, על דניאל קלויה. זאת אחת הסיבות שהרגשתי בנוח עם הניפוי שלו. לעומת זאת, לא מדברים מספיק על וויליאמס – תזכירו לי מי זאת מארני? ההופעה של וויליאמס כל כך מדויקת וחזקה שאני מרגיש שכל מילה נוספת תהיה בגדר הספוילר. ההישגים שאליהם וויליאמס נוסקת, ככל שזה נוגע לניגון הדיבור ושפת הפנים, מרגישים לי כמעט לא אנושיים. לחלוטין (זהירות, ספוילר) נבל השנה שלי.
קרלה גוג'ינו, "המשחק של ג'רלד" – אם זה רק היה מתאפשר, היא הייתה צריכה להיות מועמדת לכל פרס אפשרי על ההופעה שלה כאן. ארהיב עוז ואומר שהיא מנצחת את סנדרה בולוק ("כח משיכה") ואת ג'יימס פרנקו ("127 שעות") בתחרות הצגות היחיד של השנים האחרונות – משקל כל הסרט מונח על גבה, והגברת לא מזייפת לרגע. בלי להתחנחן, רציתי בטובתה של ג'ס, הזדהיתי איתה, ולקראת הסוף – התמלאתי יראה מול הגיבורה שהיא. פשוט גדולה.
גל גדות, "וונדר וומן" – לא הייתה עוד הופעה שמחאתי בשבילה כפיים השנה. לא הייתה עוד הופעה, אי פעם, שקראתי למסך הקולנוע "תני בראש מאמי" מתוך התלהבות אמיתית (סליחה, מתקן את עצמי – מריל ב"ריקי והפלאש". אלוהים ישמור, איזה סרט גרוע. מה חשבת לעצמך, נשמה?). כן, האולם האולטרה פטריוטי בו ישבתי תרם, כמובן, אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי. האם זה היה הישג דרמטי מרשים? לא. גדות היא לא בטי דיוויס. היא גם לא שרליז ת'רון. וזה ממש בסדר – היא גל גדות. אחלה גל. היא מצליחה למצוא את האיזון הנכון בין חן לחוזק, וליצור עם אותו איזון גיבורת על מהסוג שאני אישית לא זוכר עד עכשיו. כזאת שאתה ממש מאמין שבאה ממקום של טוב לב ואלטרואיזם. יאיר רוה ניסח את זה יותר טוב ממני. כפרה עליה.
עוד הופעות ראויות לציון: יו ג'קמן, פטריק סטיוארט ודפני קין ב"לוגאן", אמה סטון, סטיב קארל ואלן קאמינג ב"קרב המינים", קייט בלאנשט ב"תור: ראגנארוק" (ההופעה הכי טובה עד עכשיו בסרט של מארוול), הולי האנטר ב"חולי אהבה", טילדה סווינטון ב"אוקג'ה", בני סאפדי ורוברט פאטינסון ב"Good Time", ג'סיקה וויליאמס ב"ג'סיקה ג'יימס הנהדרת", ואחרונה חביבה שהייתה ככה קרובה להיכנס – ברידג'ט אוורט ב"פאטי קייקס".
לגבי השאלה על ״המשחקים של ג'ראלד״,
זה השם שניתן לספר בעברית כשתורגם בעבר.
רק רשימות בלי חפירות
סרטים:
חולי אהבה
אחרוני הגדיי
שתיקה
לוגאן
בלייד ראנר 2049
שחקנים:
הולי האנטר על חולי אהבה
ריאן גוסלינג על בלייד ראנר 2049
פטריק סטיוארט על לוגאן
סיכום השנה שלי
אז זה הסיכום שלי (מורכב רק מסרטים שצפיתי בהם, כך שייתכן ויחסרו רבים שהיה נכנסים לו הייתי צופה בהם):
הסרט המפתיע לטובה של השנה: "זה"
ציפיתי מ"זה" להיות עוד סרט נערים-מפחדים-ומתבגרים-מג'אמפ-סקרס סטאנדרטי, ולמרות שיהיו רבים שיטענו שזה מה שהוא בדיוק היה – לא בעיניי. "זה" הצליח להפחיד ולהצחיק כמעט בכל פעם שניסה, והחוויה שלי בו הייתה הרבה יותר טובה משחשבתי שתהיה.
הסרט המאכזב של השנה: "ולריאן ועיר אלף הכוכבים"
משום מה, נוצרו אצלי ציפיות עצומות מולריאן של לוק באסון. משהו בשילוב של הטריילר עם הרצון למשהו מקורי גרם לסרט הזה להיכנס לרשימת חמשת הסרטים המצופים שלי ב2017. אבל לצערי, הוא כל כך אכזב. ברצינות שהיה עדיף ללהק שתי תמונות של ילדים נעדרים על קרטון חלב מאת דיין דהאן (שאת משחקו הערצתי ב"כרוניקה בזמן אמת") וקארה דלווין. מן הסתם שהייתה להם יותר נוכחות וכריזמה מהשניים שבאמת לוהקו לסרט. אמנם הסרט יפה וויזואלית בהתחלה, אך בלב כלשהוא הצבעים משגעים אותך, והסרט נהיה התקף אפוקליפטי למוח. אכזבה גדולה, ונדמה שאני לא היחיד שחשב ככה.
הסרטים הכי אנדרייטד של השנה: "קונג: אי הגולגולת, ", "הגיבורים של בוסטון"
קונג: "B movie" שמודע להיותו כזה, ומספק הנאה גדולה בצפייה בו. אין בו שום דבר שגרם לי לחשוב לאחר סיום הצפייה, אבל דאמיט, איזה סרט מגניב וכיפי הוא היה.
הגיבורים של בוסטון: סרט מתח – פעולה מצוין, אפקטיבי ואיכותי. חבל שלא מספיק אנשים דיברו או ראו אותו. בעיניי הוא היה מצוין.
הסרט הכי אוברייטד של השנה: "וונדר וומן"
הביקורות המטריפות והמשבחות גרמו לי לצפות להרבה מהסרט החדש ביקום הקולנועי של די.סי. חבל שהתוצר היה סרט משעמם מאוד, משוחק רע (אני לא עוכר ישראל, נכון?), נבל נוראי, והמערכה השלישית הכי מגוחכת שראיתי השנה בקולנוע (כולל "ליגת הצדק"). ולמעשה, מלבד הסצינה ב"no man's land", לא היה בסרט הזה שום דבר שגרם לי לזכור אותו לחיוב. וחבל.
סרט גיבורי העל של השנה: "ספיידרמן – השיבה הביתה"
(לוגאן לא בסעיף הזה. מובן שהוא היה הטוב ביותר. הוא ייכנס מאוחר יותר בסעיף אחר).
היה ניתן לצפות מסרט הספיידרמן ה6 (!!) אי פעם שיהיה מאוס ומשעמם, מכיוון שראינו את כל מה שיש לאיש העכביש להציע כבר. אך לשמחתי, הסרט הזה פשוט היה מדהים ומהנה. טום הולנד הוא הספיידרמן המושלם, ומייקל קיטון היה מאיים ומצויין בתפקיד הנבל. הבימוי, השימוש בצבעים, ההומור והאקשן היו מוצלחים, וגם הטוויסט היה מוצלח ומפתיע. ניתן בקלות להכריז על "השיבה הביתה" בתור הסרט המוצלח ביותר שאולפני מארוול הוציאו השנה.
הדוקומנטרי של השנה: "ג'ים ואנדי"
חשוב להגיד ש"איש על הירח" הוא אחד הסרטים האהובים עליי משנות ה90. לכן, גם מה שציפיתי שהסרט יהיה, קומנטרי של ג'ים קארי על הצילומים של אותו סרט מטורלל היה מספיק עבורי. אבל מה שקיבלתי היה מסע מדהים לעומקי התודעה של שחקן ואדם ספק מתוסבך ספק מואר, שגרם לי לחשוב ברצינות על הדברים שהופכים אותי, וכל אדם אחר, לבני אדם. הנקודות שמעלה קארי, במראה מזוקן ו"משונה", היו מעולות, ונדמה שהוא, מבחינתו, הבין אמת עמוקה יותר ממה שאנחנו מסוגלים להבין. כמובן שגם ההומור היה מבריק ומצחיק, וה"שטויות" שעשה קארי בסרט של מילוש פורמן הם מהדברים המצחיקים שראיתי בקולנוע השנה (החיקוי של ג'קי קנדי התעלה על כולם).
הסרט ה"מגניב" של השנה: "בייבי דרייבר"
כאילו שהיה סרט יותר מגניב ממנו. הלאה.
הסרט שחבל שלא עשה מספיק כסף: "כוכב הקופים: המלחמה"
כמעט בחרתי את "בלייד ראנר 2049" בקטגוריה הזו, אבל האירוניה שבעובדה שהוא לא הרוויח הרבה כסף הייתה מאוד משעשעת והולמת. לכן בחרתי בסרט מצוין שקצת נעלם בין הר הסרטים שנחתו בקיץ – "כוכב הקופים: המלחמה", שהשלים את אחת מטרילוגיות הסרטים המעולות בעשורים האחרונים (בעיניי לפחות). האלגוריות מהתורה וההשוואות לשואה עבדו מצוין, האקשן היה סוחף, אבל גולת הכותרת, ללא ספק – אנדי סירקיס, בעוד הופעה מדהימה ויוצאת דופן.
הסרט הגרוע של השנה: "אימוג'י – הסרט"
הלכתי לראות את הסרט הזה אחרי ששמעתי כבר שהוא אחד הסרטים הגרועים שיצאו בשנה האחרונה. ולמרות שצחקתי הכי הרבה שצחקתי השנה בקולנוע (מרוב שהסרט גרוע ולא מצחיק), הוא עדיין היה זוועתי בכל דרך או צורה. 0 מתוך 10.
סרט האנימציה של השנה: "סרט לגו באטמן"
כל. כך. מצחיק. וכיפי. (ולא ראיתי את קוקו עדיין)
השחקן הטוב ביותר
5. קולין פארל – "להרוג אייל קדוש", אדם דרייבר – "מלחמת הכוכבים – אחרוני הג'דיי"
4. כריס המסוורת' – "ת'ור ראגנארוק", אנדי סרקיס – "כוכב הקופים – מלחמה"
3. מהארשלה עלי – "אור ירח", ג'יימס מקאבוי – "ספליט"
2. קייסי אפלק – "סיפור רוחות", אשר לקס – "פיגמוים"
1. יו ג'קמן, פטריק סטיוארט – "לוגאן"
השחקנית הטובה ביותר
5. דפני קין – "לוגאן"
4. אנה טיילר ג'וי – "ספליט", נעמי האריס – "אור ירח"
3. אמה סטון – "קרב המינים", ניקול קידמן – "להרוג אייל קדוש"
2. אליסון וויליאמס – "תברח", ג'ניפר לורנס – "אמא!"
1. רוני מארה – "סיפור רוחות"
הבמאי הטוב ביותר: דארן ארונופסקי, "אמא!"
חובה מבחינתי לתת לו את הבמאי הטוב ביותר. רק על זה שהוא הצליח להעביר את החזון המעוות שלו בצורה כל כך מדהימה ומעניינת (ואת הסצינה הכי מטורללת ומסובכת שראיתי השנה בקולנוע ((ובסצינה אני מתכוון לחצי שעה)))
עשרת סרטי השנה שלי (ללא סדר ספציפי)
"תברח"
"סיפור רוחות"
"להרוג אייל קדוש"
"אמא!"
"בלייד ראנר 2049"
"לוגאן"
"דנקרק"
"פיגומים"
"ג'ים ואנדי"
"אור ירח"
סך הכל שנה טובה.
אה, והשיר המקורי מתוך סרט הטוב ביותר השנה
"I get overwhelmed" – סיפור רוחות.
לצערי, סרטי השנה האמיתיים שלי, לא כאן
מהרשימה עצמה ראיתי 63 סרטים, החמישייה שלי היא:
1. נורמן – אחד משני סרטי השנה שלי (הסרט השני לא מופיע כאן). לא יודע איך סרט ישראלי אמריקאי לא מקבל את הכבוד שמגיע לו כאחד הסרטים הכי חופרי נשמה שאי פעם יצאו. מזכיר מאד את ONE HOUR PHOTO של מרק רומנק (שהוא במאי עם בול פגיעה בכל סרט). סרט שנכנס לקרבי הדמות הראשית שלו ומסביר את כולה, ועושה את זה בסגנון הכל כך מיוחד ומקורי של יוסף סידר (שמזכיר מאד אמנם את "הערת שוליים,. עוד יצירת מופת של הבמאי הישראלי הטוב ביותר בעיניי). סוף עוצר נשימה ובעיקר מקורי מאד. פשוט סרט אדיר.
2. גדרות – עוד סרט פסיכולוגי אדיר. שתיים מתוך שלוש תצוגות המשחק היו כאן (וושינגטון ודייויס), בקלות סרט האוסקר הטוב ביותר של השנה שעברה, ואם מדברים על סרט שחופר בקרבי הדמות הראשית שלו – אז כאן, בדיוק כמו אצל נורמן, רק עם שחקן יותר משובח מאשר ריצ'רד גיר. הסיבה שהסרט לא נמצא במקום הראשון, היא בעיקר בגלל בימוי די חסר מעוף שלא עושה צדק לתסריט האדיר ולמשחק המושלם.
3. נשות המאה ה-20. אמנם לא החזיק אצלי צפייה שניה, אבל הצפייה הראשונה היתה מרגשת ורומנטית ועשתה את כל מה שצריך שסרט יעשה בשביל לתת תחושה נוסטלגית חזקה מצד אחד, ומצד שני סוג של מתיקות מרירה. יופי של סרט.
4. ג'ון וויק 2 – הנה העניין, ג'ון וויק הראשון, והשני אף עוד יותר הוא סרט מתנקשים מהסוג שמעולם לא נעשה. כזה שאשכרה בונה מיתולוגיה מרתקת סביבו. חוץ מזה, שהתפקיד תפור על קיאנו ריבס ושהאקשן עשוי לעילא.
5. קולסאל – התלבטתי בינו לבין עוד כמה סרטים, אבל בסופו של דבר, הייחוד של התסריט המקורי הזה, והסיום של הסרט מצדיקים כניסה שלו למקום החמישי.
כמעט נכנסו: בריגסבי הדב, A GHOST STORY, CELL IN BLOCK 99. יחד עם החמישייה, אלו שמונת הסרטים הטובים ביותר ברשימה הזאת.
שני שחקנים כבר הזכרתי (וושינגטון וויולה דייויס). השלישי הוא אדם סנדלר שנתן כהרגלו בתפקידים דרמטיים, משחק אדיר ב"סיפור מאירוביץ'". תצוגה שיחד עם התצוגה שלו ב "FUNNY PEOPLE,, "REIGN OVER ME, ו "PUNCH DRUNK LOVE, ממשיכה למצב אותו כאחד מגדולי השחקנים הדרמטיים בעולם היום, כשהוא רוצה.
מה עצוב לי? שסרט השנה האמיתי לא נמצא כאן. הסרט האחד שעולה אפילו על "נורמן" – "פרויקט פלורידה" הוא הסרט המושלם ביותר שיצא השנה, והוא יצירת מופת באמת אדירה עם תצוגות משחק אותנטיות, וגם כאן, עם סוף מקורי מאין כמוהו. סרט כואב ומדכדכך אך צבעוני ומלא אהבת אדם. סרט מושלם.
עוד סרט מושלם שלא נמצא כאן (אצלי הוא בכלל ב 2016) הוא "הרכבת לבוסאן", שהוא גם סרט הזומבים הכי טוב שאי פעם יצא (וראיתי המון. שני סרטי ה 28 הם סרטים אדירים, אבל הם לא "הרכבת לבוסאן"). הוא אמנם מעט נוסחתי, אבל הוא עושה את הנוסחה הזאת כל כך טוב ועם כל כך הרבה לב, שאי אפשר להגדיר אותו כשום דבר פרט ל "מושלם".
"צורת המים", עוד סרט מושלם אמנם לא כאן, אבל לא נורא – כי הוא כנראה יהיה ברשימה השנה הבאה. בכל מקרה, מקום שלו בחמישייה מבחינתי, כבר מובטח לגמרי.
רכבת לבוסאן דווקא כן ברשימה
הסרט נקרא בעברית "רכבת לבוסאן" (לא "הרכבת…"), או בשפת המקור (קוריאנית) "Busanhaeng".
מסכים איתך שהוא טוב מאד בתור סרט זומבים למרות הנוסחתיות שלו, אבל לא הייתי קורא לו מושלם.
וואלה, אז אדרג מחדש. תודה!
(ל"ת)
מכיוון שלא ראיתי תמרורים נגד שתדלנות
אני מפציר בבוחרים להצביע לג'יימס מק'אבוי. למרות שאני באופן אישי נהניתי מאוד מספליט ואפילו שמתי אותו בחמשת הטובים שלי, ברור לי לגמרי שיש מי שישפטו את הסרט לכף חובה. אממה, מה שמק'אבוי עושה כאן במהלך הסרט זה יצירת אומנות שראויה לכל הערכה. זה דבר אחד להחזיק סרט אחד לבדך (לוק / קבור ), או אפילו לגלם תאומים (אגדת האחים קריי), אבל לעשות את זה עם מגוון דמויות כל כך מרובות וכל כך שונות, מבלי להפוך את כל העניין לקריקטורה, זה עבודה שחייבת לכל הפחות להישקל בכובד ראש.
אחלה שנה בסה"כ
בתחילת השנה בדקתי סיכומי שנה קודמים של האתר והתברר לי שמהשנים האחרונות, המספר הכי גבוה של סרטים שראיתי שיצאו באותה השנה היה 72. הצבתי לעצמי מטרה לעבור את זה השנה. ואני חושב שדי הצלחתי. כשמכלילים סרטים שהופצו כאן, סרטים שלא הופצו וסרטים של נטפליקס, יצא שראיתי 109 בסה"כ, שזה בהחלט מספר מכובד. מתוך הרשימה של האתר ראיתי 93. נראה לי שמחר או מחרתיים אראה סרט אחרון, כדי לסגור את השנה עם 110 עגול ויפה (המועמד המוביל הוא "לא מרגישה בבית בעולם הזה יותר", ששמעתי עליו המלצות מכמה מקורות שאני מעריך את דעתם).
בתגובות למעלה ביקשו משהו בין "ככה-ככה" ל "אהבתי", אבל אני צריך עוד משהו מתחת ל"לא אהבתי", בסגנון של "אלוהים אדירים, מה היה הזבל הזה, אני רוצה את X הדקות שלי בחזרה". כי בהחלט היו כאלה השנה. כמו "אמונת המתנקש", "לפני שאפול", "המומיה", "המגדל האפל", "רובוטריקים", "שודדי הקאריביים", "משמר המפרץ", "ג'ומנג'י" ו"ליגת הצדק".
אה, ו"דנקרק". כן, גם אצטרך לצאת למלחמה (הבנתם? מלחמה) מול כל המבקרים בעולם, אני עומד על כך ש"דנקרק" פשוט סרט רע. זה לא שהוא עשוי רע, אבל הוא ההיפך מחוויה קולנועית. כשיש אפס אכפתיות מהדמויות ושום חיבור רגשי, לא יעזרו כל המטוסים והטום הארדים שבעולם. לא הרגשתי שנולאן הכניס אותי לתוך המלחמה, ההפך המוחלט. אני לא חושב שמעולם ראיתי מלחמה קולנועית שהייתי כל-כך אדיש כלפיה. סרט חלול, שגם בו נולאן מתעקש להתחכם גם כשזה בכלל לא נחוץ ופשוט רע.
מתוך 109 סרטים, רק שליש אני מחשיב כלא טובים (ומטה), כך שבסה"כ הייתה אחלה שנה.
לפני החמישייה, רק רוצה לציין את הסרט הכי טוב שראיתי השנה שהוא-לא-מהשנה – "הת'רס". אחרי הצפייה לא הבנתי איך זה שלא ראיתי אותו עד היום, צפיתי בו אחר כך שוב מספר פעמים והוא לחלוטין מתברג איפהשהו בטופ של הסרטים האהובים עלי אי פעם. אני לגמרי מאוהב בסרט הזה ועובד על טקסט ארוך ומפורט לגביו. השלמתי אחר-כך גם את המיוזיקל (שהוא נפלא ועם שירים נהדרים אבל פחות טוב מהסרט) ובמרץ הקרוב עולה סדרה המבוססת על הסרט ובעלת אותו שם, אבל עם ספין מודרני. היא בהחלט נראית…מעניינת. נראה מה יצא מזה. בקיצור, הסרט הזה ממש very.
כמעט נכנסו – "אור ירח", "לגו באטמן", "רוחות קרות", "בלייד ראנר 2049", "אינגריד נוסעת מערבה", "Super Dark Times".
5. זה בא בלילה – כשסיימתי לצפות בסרט עברו לי שתי מחשבות: 1) וואו, זה ממש לא הסרט שציפיתי לראות על סמך השיווק שלו. 2) ולמרות זאת, וואו, זה היה כל-כך טוב! בקושי יש בו אקספוזיציה, מה שבהחלט תורם לאפקטיביות של המתח שלו. כל השחקנים בו טובים. וזה מהסרטים האלה שנשארים לך בראש אחרי הצפייה ואתה רוצה לדבר עליהם עם אנשים כדי לדעת מה הם חשבו ואיך הם פירשו דברים.
4. לוגאן – יצאה השנה כמות מכובדת ביותר של סרטי קומיקס, אבל זה כנראה היחיד מביניהם שעובר אצלי את ה"נחמד". קצת כמו "מלחמת הכוכבים החדש", זה סרט שמשנה לצאת מהתבניות והקונבנציות של הפרנצ'ייז שלו וללכת לכיוונים חדשים ומעניינים. ג'קמן, סטוארט ודפני קין פנטסטנים ואחרי שני סרטי סולו חלשים הגיע פתאום סרט וולברין שפשוט העיף לי את המוח. מדהים שזה אותו הבמאי של הטלנובלה היפנית המוזרה של וולברין מלפני 4 שנים. שאפו לכל המעורבים על הסרט הזה ועל פרידה נהדרת מהדמות (לפחות עד שילוהק מחדש).
3. קולוסאל – סרט נפלא, שכמו הבא בתור ברשימה משתמש בקונבנציות של ז'אנר אחר כדי להעביר את המסר שלו. אן האת'וויי וג'ייסון סודייקיס אדירים והוא מציג ממש טוב את הנושא של מערכת יחסים מתעללת. כמו כן, יש לו גם את שוט הסיום האהוב עלי לשנת 2017, שצפיתי בו כבר הרבה מאוד פעמים. מרגיש לי שהוא די עבר מתחת לרדאר ואני באמת מפציר בכם לתפוס אותו איכשהו.
2. תברח – סאטירה חברתית מוצלחת שהיא גם סרט אימה וגם עם רגעים ממש מצחיקים? מדהים שג'ורדן פיל הצליח ליצור סרט כל-כך מדוייק, רלוונטי ומהוקצע על הפעם הראשונה שלו. סקירה משעשעת ומטרידה של הצד ההפוך וה"ידידותי" יותר של גזענות. הכל כאן ממש נהדר.
וסרט השנה שלי הוא…היא…הם…רגע! מוסרים לי באזנייה עכשיו שזה יגיע בפוסט של תמונה קבוצתית. סרט השנה שלי יחשף אחרי 20 פרסומות ו4,236 חסויות. Stay tuned.
קיצר בייבי דרייבר.
כמה מקורי מצדך![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
כ"כ רציתי להצביע לאיקרוס אבל הוא לא בסקר :(
(ל"ת)
וגם לא פרוייקט פלורידה
שהיה הסרט האהוב עלי השנה.
אני מאמין שפרויקט פלורידה יהיה שנה הבאה
בין אם בהפצה רגילה (מה שסביר, כי הוא כנראה יהיה זוכה אוסקר), או פשוט דרך סקר הלא מופצים.
זה הזמן הזה של השנה השוב
יאללה, תפתחו פנקסים – בואו נהמר על העשירייה שתהיה לנו השנה
יש את הקלים
לוגאן
ת'ור רגנארוק
בייבי דרייבר
דנקירק
קוקו
גולשי עין הדג נוטים להיות מאוד צפויים כשזה מגיע לסרטים של נולאן ורייט, ויש באתר סוג של קונצנזוס על כך שהפרק השלישי של ת'ור הוא הטוב ביותר שמארוול הוציאו השנה. גדול מכך הוא הקונצנזוס סביב לוגאן שהוא כנראה סרט הקומיקס הכי טוב מאז האביר האפל, וקוקו, הו קוקו…
מכאן נשארים חמישה
תברח
אור ירח
וונדר וומן
בליידר ראנר 2049
מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי
תברח, כמו גם אור ירח וכמובן וונדר וומן, הם סרטים שמאוד מייצגים את הלך הרוח, את התקופה בה אנו נמצאים, ויש לי הרגשה שגולשי האתר מאוד אהבו את שלושתם. לוונדר וומן יש גם אסית בשרוול בדמותה של גל גדות, שעוזרת להזריק קצת "גאווה" עבור המצביעים, והיא כאילו מכניסה את הסרט למשבצת "הסרט הישראלי" שיש כל שנה בסקר, אפילו שזה סרט לא ישראלי בעליל.
יש לי תחושה שבלייד ראנר יקבל כאן מספיק קולות כדי למצוא את השיבוץ שלו, אבל הג'וקר האמיתי מבחינתי הוא מלחמת הכוכבים החדש, שלגביו ראיתי כל כך הרבה ביקורות סותרות באתר שאני לא בטוח שהוא יכול להשיג את כמות הקולות הנדרשת כדי להגיע לעשירייה, נחיה ונראה.
אני משווה את העשירייה פה לעומת עשיריית 2017 עליה הימרתי בשנה שעברה, ורואה המון הבדלים.רק 4 סרטים מהרשימה של אז נכנסו לרשימה הנוכחית, מאוד מפתיע אבל זה רק אומר שכנראה שהייתה שנה ממש טובה לקולנוע.
מה ההימורים שלכם?
אבל מה לגבי הופעות? וסרטי שנה הבאה?
(ל"ת)
תופעה מעניינת
בריפרוף מהיר על הסקרים מכלה שנים ניתן לראות שהרבה סרטים זכו להמון קולות אך שנים לאחר מכן לא יהיה אף אף אחד שיגן עליהם, ההוביט הראשון זכה למאה קולות, שודדי הקאריביים ה2 עם מעל 100 גם ,מסקרן
אני חושב שיש לא מעט אנשים שיגנו על שודדי הקאריביים 2
אולי לא כסרט הטוב ביותר של 2006, אבל בהחלט כסרט טוב שהם נהנו ממנו. לגבי ההוביט – אני חושב שיש, אבל אין ספק שהמריחה לשלושה סרטים השפיעה רע על כל הסדרה הזאת.
שנה סבירה ודי חלשה
אין לי מגילה באורך יציאת מצרים לכתוב פה, כמו שראיתי בתגובות קודמות (ומעניינות), אבל האמת היא שפשוט זאת לא הייתה שנה חזקה במיוחד. רוב הסרטים שדירגתי ב"טוב" הייתי יכולה לדרג גם ב"ככה-ככה", אבל חשבתי שברובם הם סבירים ונחמדים אז אין סיבה להוריד מערכם. בכל מקרה השנה לא ראיתי כל כך הרבה סרטים, וגם אלו שראיתי ברובם לא היו מדהימים. לא הייתי יכולה לבחור "חמישייה", בחרתי שלושה סרטים שהכי אהבתי אותם באופן אישי מכל מני סיבות לא קשורות. אם הייתי מדרגת אותם רק לפי איכויות, אולי לא הייתי בוחרת שום דבר.
החמישייה שלי (שלישייה, במקרה הזה) היא "זה", "היפה והחיה" ו"ליגת הצדק". איך יכולתי, שמע ישראל, גוועלד!
האמת היא שאף אחד מהסרטים האלה הוא לא נהדר בצורה יוצאת דופן ולא יצירת מופת קולנועית, וכל אחד מהם נקטל ע"י מבקרים, מי יותר ומי פחות. אלה סרטים שאהבתי באופן אישי, כי קיבלתי מהם את מה שציפיתי. "זה" הצליח להפחיד אותי. "היפה והחיה" הוא קלאסיקה ישנה שנהניתי לראות. "ליגת הצדק" העביר תחושה של קומיקס בסגנון סופרמן שהחליטו להעתיק אותו לדמויות בשר ודם. לכל אחד מהסרטים האלה יש מגרעות לא קטנות, אבל בסופו של יום זה מהנה. בקיצור, לא בדיוק השלישייה המפציצה של השנה, אבל זה מה יש.
הסרט הבינוני של השנה הוא "פלא". הוא חמוד, יש בו קטעים שמצליחים לרגש. אבל הוא לא מה שקיוויתי לו, לא באמת דרמה מהסוג שמותח אותך ונותן לך תחושה של כאב, כאילו שילדים קטנים באמת מסוגלים להתעלל רגשית. זה סוחט ממך דמעות או קצת כעס על התנהגות מטופשת של אחת הדמויות, ובזה זה מסתכם. יש מצב שציפיתי ליותר מדי, אבל עדיין, בינוני מדי לדעתי.
הסרט שאכזב אותי השנה היה "ספליט". סרט עם טריילרים שעניינו אותי והבטיחו הרבה, קפצתי בהתלהבות לראות אותו, ועוד באמצע התחלתי לשחק בפלאפון (זה היה בבית, אל תכעסו!) משעמום. זה סרט גנרי לחלוטין עם סוף שלא הבנתי בכלל, וגם באמצע לא הכל היה מובן.
הסרט הסבבה של השנה הוא "ספיידרמן: השיבה הביתה". אני לא חובבת גדולה של ספיידרמן. אני תופסת ממנו סיפור די גנרי, שהיה פורץ דרך כשהוא יצא והיום הוא פשוט מותג ידוע שמתלהבים ממנו. אבל אפשר להגיד את זה על הרבה סרטים אחרים, בפרט כשזה מגיע לגיבורי-על, לכן אני לא שופטת לפי הקריטריון הזה. באתי אליו בלית ברירה כי לחברה היה יום הולדת, אבל יצאתי מרוצה מאוד. זה עדיין ספיידרמן רגיל לגמרי, אבל זה סרט שכיף לראות מכל הבחינות.
אני חייבת לציין לטובה את ההופעה של ביל סקארסגארד בסרט "זה". ראיתי קומדיה בכיכובו וסרט נוסף שבו הוא היה דמות משנית, וזאת הייתה הפתעה מוחלטת. הפתעה מצוינת – בלי קשר לדעה על הסרט כולו, המשחק שלו מצוין. הופעה נהדרת, הוא מפחיד בטירוף בתור פניוויז.
שנת 2017 הייתה שנה חלשה מבחינה קולנועית. שנזכה לשנה הבאה.
החמישיה שלי:
וונדרוומן
שומר הראש והמתנקש
ללכת עם סטייל
פצצה אטומית (ממש ממש נהניתי)
ספיידרמן
2017 שלי
לא חושב שהייתה שנה נוראית(אולי כי על רוב הסרטים שכולם מתארים כנוראיים אני מוותר מראש) לא היו הרבה סרטים שהיו יצירות מופת חד פעמיות אבל עשירייה טובה עד מצוינת יש לי.
הסרטים היחידים שממש לא אהבתי הם קולוסאול
וסיפור רוחות שהוא לא גרוע אבל הצפייה בו הייתה השעה וחצי הכי משעממת שאני זוכר כבר הרבה זמן.
היו גם כמה סרטים בינוניים כמו ספיידר מן, תור רגנורק וגוד טיים,
אבל את רוב הסרטים שראיתי כן אהבתי אז סהכ שנה לא רעה.
כמעט נכנסו לעשירייה, בייבי דרייבר, המשחקים של גראלד, חולי אהבה ופרחים בבוץ.
העשירייה:
10. זה בא בלילה
9. דנקירק
8 מלחמת הכוכבים אחרוני הגדיי
7. דיטרויט
6 יצורים ליליים
5. סיפורי מאירוביץ– הסרט היחיד שראיתי פעמיים רצוף יום אחרי יום, כ"כ נהניתי מהסרט הזה, לא מנסה להיות סרט ענק, אבל פשוט תסריט נהדר ומדויק עם משחק מצוין של כל השחקנים ובעיקר דסטין הופמן ואדם סנדלר, סיפור מצוין על יחסים בין אחים יחסים בין ילדים ואב.
4. אוקגה– אמנם הסרט בהחלט יוצא נגד תעשיית הבשר אבל ממש לא רק, סרט נפלא על ילדה שרק רוצה להציל את החברה הכי טובה שלה, ועוד סרט עם משחק מצוין של כל השחקנים.
3. אמא! – וואו,חוויה חזקה מידי בשבילי בשביל לתאר במילים כרגע.
2. בלייד ראנר 2049– ככה עושים סיקוול, מבחינתי עולה על המקור מכל הבחינות.
הסרט הכי מרשים מבחינה טכנית שממש נותן תחושה של חזרה לאותו עולם רק מספר שנים אחרי, סרט שהוא גם חוויה וגם סיפור מצוין שיש לו הרבה מה לומר מחכה כבר לראות אותו שוב, דני וילנב חייב להמשיך עם המד"ב לדעתי הוא מצא את הזאנר שלו.
1. לוגאן-וולברין– אין סרט שיותר נכנס לי ללב מהסרט הזה ובצפייה שניה הוא רק משתפר, המשחק הסיפור האווירה, לא חושב שהיה אפשר להיפרד מדמות כמו וולברין בצורה ראויה יותר, המשחק של יו גקמן ופטריק סטיוארט מדהים.
סרט שמוכיח שהזאנר לא משנה, מה שמשנה זה הסיפור שאתה רוצה לספר ואיך אתה מספר אותו.
הופעות.
היו הרבה הופעות טובות כמו: גייק גילנהול בחזק יותר, איסיי אוגאטה בשתיקה, אדם דרייבר באחרוני הגדיי, מייקל קיטון וקייט בלאנשט הביאו הופעות מצוינות והיו מהנבלים היותר מוצלחים של מארוול למרות שהסרטים עצמם לא היו כ"כ טובים.
והאחד והיחיד בניסיו דל-טורו במלחמת הכוכבים סתם כי נהניתי מכל שניה שלו על המסך למרות שלא היה משהו יוצא דופן בהופעה שלו.
אבל ההופעות שבחרתי הם:
3. דסטין הופמן– סיפורי מאירוביץ.
המקום הזה בעיקרון הגיע לפטריק סטויארט או יו גקמן אבל אני כל כך נהניתי מהדמות של דסטין הופמן בסרט הזה, כי הדמות הזאת מדויקת להפליא והיא נורא מוכרת לי מהחיים האישיים שלי שהייתי חייב להכניס אותו
2.סאו-היון אן-אוקג`ה
הסרט הזה לא היה עובד אם לא היו מוצאים את השחקנית הנכונה לשחק את מיז`יה, אבל היא הייתה ממש טובה בדרמה ובקומדיה שהתפקיד דרש.
1. קרלה גונינו– המשחקים של גראלד
ההופעה של השנה ללא ספק, מחזיקה סרט שלם על עצמה כשהיא שוכבת כל הסרט במיטה, ותוך כדי גורמת לנו להרגיש את הטרואמה ואת כל מה שהיא עברה בחיים, הייתי מרותק למסך בסרט הזה וזה בעיקר בזכות ההופעה המדהימה שלה.
הרשימה הצנועה שלי
לבושתי הרבה לא ראיתי כל כך הרבה סרטים השנה כמו שקיוויתי, וגם לא ראיתי הרבה סרטים מדוברים שאולי היו נכנסים (בייבי דרייבר וכו'), אז אנסה להשלים השבוע כמה מהסרטים, בתקווה שתהיה לי חמישיה.
בינתיים יש לי רק שלושה:
3. ובמקום השלישי המכובד – וונדר-וומן – לסרט הזה יש לא מעט מגרעות, אבל אני שמחה להגיד שאף אחד מהן היא לא גל גדות. היא עשתה עבודה טובה מאוד. כמה רמות מעליה היה כריס פיין. ושניהם עם הכימיה המדהימה שלהם עשו מהתסריט המוזר הזה הרבה יותר ממה שהוא היה. גם הטאץ' הנשי בבימוי עבד נפלא.
2. במקום השני – קולוסאל – בהתחלה חשבתי שהסרט הזה יהיה המקום הראשון מרוב שהוא השפיע עליי וזעזע אותי. בטריילר זה נראה כמו איזה סיפור נחמד ותמים, אבל זה היה פסיכי, והזוי, והעיף אותי מנטאלית מכל המדרגות. כל כך הרבה רבדים ומטאפורות, שנבנו כל כך יפה ולא נהרסו בסוף כמו הרבה סרטים אחרים.
1. ובמקום הראשון – קוקו – וואו, איזה סרט. התרגשתי, התמוגגתי, בכיתי כמו ילדה קטנה עם קוקיות. ברגעים מסויימים רציתי לקחת גיטרה ולרקוד כמו ג'ולי אנדרוז בין הגבעות. או לנסוע למקסיקו ל"יום המתים" ולהגיד לכולם "אבווליטה" ו"איחו מיו". כמה אהבה למוזיקה, כמה רגישות עם נושא כל כך עמוק כמו מוות ומשפחה. פשוט סרט יפהפה. חבל רק שהפסקול לא להיט.
חמישייה שלי בקצרה
5. דטרויט
4. אמא!
3. תיקון
2. פוקסטרוט
1. מלחמת הכוכבים אחרוני הג'דיי
חולה עליך ראיין אנדרסון.
ריאן ג'ונסון
או שהטעות במכוון להקיש את גדולתו לפול תומאס אנדרסון? או לווס אנדרסון? או לבראד אנדרסון? או פול וו. אנדרסון?(!)
או לפאוור פורוורד של יוסטון רוקטס שהשם שלו זה אשכרה ריאן אנדרסון.
(ל"ת)
8 סרטים.
זה ההספק שלי ל2017, מתוכם 2 סרטי ילדים עם המשפחה, ועוד 2 ספקטקלים בקולנוע (שומרי הגלקסיה ואחרוני הג'דיי). בדרך כלל אני מנצל את דצמבר להשלמה של סרטי הקיץ שלא ראיתי בזמן אמת, אבל השנה היו נסיבות. אז לוגאן כן, וונדרוומן (עדיין) לא.
ואני לא ממש מרגיש חוסר. השנה הייתה שנה מוצלחת בטלוויזיה. הרבה יותר קל לי להתחייב לפרק של שעה (גם אם הוא חלק מעונה שלמה שעלתה בבת אחת) מאשר לסרט של שעתיים. אז המעניש כן, תור (עדיין) לא.
14 סרטים
לא כולל 2 סרטים שראיתי עם הילדים שלי.
זה הייתה השנה הכי חלשה שלי מאז התחלתי להיות סינפיל לפני כמעט 20 שנה. תוצאה של שנה חלשה בקולנוע, חוסר זמן, והזליגה המתמשכת שלי לעבר המסך הקטן.
מתוך ה-14 האלה רק 5 ראיתי בקולנוע. מה שכן מיעוט הסרטים שראיתי כן הכריח אותי לבחור רק סרטים שיש סיכוי מאוד גבוה שאהנה מהם ככה שהשנה אני יכול להגיד בכנות שלא ראיתי אף סרט שהיה בעיני גרוע (או אפילו לא טוב) וזה הישג משמעותי בפניי עצמו (למעט סימן חיים שהוכיח שגם אנסמבל של שחקנים מצוינים יכול לעשות סרט מטומטם אבל לא מספיק גרוע כדי שהוא יהיה טוב)
בכל זאת גם במעט סרטים שראיתי אפשר קצת לדרג.
סרטים שעוד לא הספקתי וחייב להשלים: מלחמת הכוכבים. ספיידרמן. דטרויט. קוקו.
אכזבת השנה: יש שני סרטים שראיתי השנה שעל אף שהיו טובים בכל קנה מידה, אכזבו אותי מאוד.
הראשון הוא לוגאן: אולי זה העייפות שלי מסרטי קומיקס ואולי העובדה שהתסריט בסופו של דבר די רעוע, לא נהניתי מהסרט הזה כמו שהייתי אמור. לכאורה היה בו כל מה שצריך ולשם שינוי הוא אשכרה עמד בציפיות שהטריילר יצר, ובכל זאת, לא התחברתי לאף אחד מהדמויות, כל הקטע של משפחה לא עבר אצלי, ושכחתי אותו שנייה אחרי שיצאתי מהקולנוע.
השני הוא כוכב הקופים: מלחמה אחת הטרילוגיות האהובות עליי הסתיימה בסרט מדכדך, איטי, עם עלילה חסרת היגיון והרבה יותר מדי רפרנסים לתנ"ך ולשואה. גם כאן, מדובר בסרט טוב, אבל בכזה שלגמרי לא עמד בציפיות שלי ולא הותיר בי שום רושם.
הגילטי פלז'ר של השנה גם כאן שני סרטים. הראשון הוא ג'ון וויק: פרק 2 שאשכרה ראיתי (לבד באולם!) בקולנוע, ונהיתי מכל רגע. כן קיאנו ריבס משחק כמו רובוט, אבל האקשן פשוט מושלם. יצירתי, מעניין ובנוי סביב מיתולוגיה שגם אם יש בה לא מעט חורים, ממש מושכת אותך פנימה.
השני הוא הרוח במעטפת, ברור שאי אפשר להשוות למקור המצויר, אבל עדיין סרט אקשן די חכם, עם משחק לא רע וויזואליה עוצרת נשימה לעתים. נהניתי מאוד.
הפתעת השנה עם כניסה לחלק מהחמישייה שלי ת'ור ראגנרוק הוא לגמרי הפתעת השנה מבחינתי. עייפתי מסרטי MCU, לא נהניתי בכלל מסיביל וור, וגם על דוקטור סטריינג' לא עפתי. אבל הסרט הזה, מהרגע הראשון שלו היה פשוט כיף חיים. מעבר לעובדה שבניגוד לסרטי מארוול אחרים הסרט הזה היה באמת מצחיק, ממש ממש מצחיק, הוא אשכרה עמד מצוין בפן גיבורי העל שלו. הדמויות היו צבעוניות ומעניינות, העולמות היו מגניבים לאללה והאקשן היה ערוך ומצולם בצורה פשוט מעולה.
חמישיית השנה:
5. תו'ר ראנגרוק שהוזכר לעיל. למרות שהיה בתחרות קשה מול רכבת לבוסאן שהיה אחד מסרטי הזומבים הטובים שראיתי בחיי עם ביקורת נוקבת (גם אם טיפה מפורשת מדי) על העולם הקפיטליסטי שאנחנו חיים בו.
4. השם שלך: כן, אני חובב אנימה גדול והסרט הזה היה פשוט מושלם. הוויזואליה שלו הייתה מטריפה (לא ייאומן שהוא צויר ביד) הדמויות חמודות ממש והעלילה (גם אם מעט צפויה) הייתה מרגשת, מצחיקה ומעניינת. תנו לנו עוד כאלה!!
3. תברח באתי לסרט עם ציפיות ענקיות והוא התעלה על כולן. קודם כל ולפני הכל נהניתי מכל שנייה של הסרט הזה. השחקנים המעולים, הפסקול, האווירה. אבל יותר מהכל זה פשוט היה סרט חכם, סרט עם מסר שמצליח לדחוף לך אותו מתחת לעור בלי שתרגיש. סרט שיש בו כל כך הרבה פרטים קטנים וחכמים שאתה שם לב אליהם רק בצפייה שנייה ושלישית.
2. דאנקירק כל כך פחדתי להתאכז מהסרט הזה. מה לנולאן, אומן הפנטזיה והמדע הבידיוני, לסרט מלחמה שכזה, וכמה שטעיתי. במשך שעה וארבעים דקות נולאן (והאנס זימר, שביחד אתו מהווים את אחד השילובים השילובים הקולונועיים הטובים שקיימים כיום) פשוט שאב אותי למלחמה הזו, על הפחד שבה, על חוסר התוחלת, על האובדן, על הגבורה. לא נשמתי, בכלל, כל הסרט, ועד עכשיו כשאני שומע חלקים מהפסקול אני נכנס לסטרס פוסט-טראומתי כאילו אני חוזר בעצמי לשדה הקרב. כל כך שמח לחיות בזמן שחווה את היוצר המדהים הזה בזמן אמת.
1. ומהיוצר הכי אהוב עליי ליותר השני הכי אהוב עליי שקיים היום (אם כי התחרות קשה), בלייד ראנר: 2049 הוא יצירת מופת. נקודה. אני לא חושב שראיתי אי פעם סרט שהטריף אותי כל כך ויזואלית, ששאב אותי לעולם שלו, שגרם לי כל כך להזדהות עם הדמויות שלו (במיוחד עם ריאן גוסלינג) . אם הייתי צריך עוד הוכחה לזה, דניס וילנאב הוא גאון. הבימוי האיטי שלו, השימוש המינימלי שלו בפסקול, המתח שהוא מצליח לבנות בסרטים שלו הם פשוט מופת לאיך לעשות קולנוע. וגם כאן כמו עם נולאן, אני פשוט שמח לחיות ולחוות את היוצר הזה בזמן אמת
החמישייה שלי
1. רוחות קרות: גם הסרט הכי אנדרייטד של השנה. טיילור שרידן הוא אחד התסריטאים הכי טובים שעובדים היום בהוליווד וזהו סרטו הטוב ביותר.
2. בלייד ראנר- חייב להתוודות, אני לא ממעריצי הסרט הראשון. תמיד חשבתי שזה סרט טוב אך רחוק מאוד מלהיות יצירת המופת שכולם אומרים שהוא. הסרט הזה טוב ממנו פי כמה וכמה. סרט של כמעט שלוש שעות אבל אפילו פעם אחת לא הסתכלתי בשעון בזמן הצפייה. המבחן האולטימטיבי לסרט טוב.
3.דטרויט- לגמרי סרט שנפל מתחת לראדר. הגיע מוקדם ונשכח במהרה למרות שמדובר בסרט מצויין עם נושא מאוד עכשווי במציאות של היום בארצות הברית.
4. ת'ור- הסרט שהכי נהניתי ממנו השנה. יש לו את החסרונות שלו אך הם נשכחו בגלי הצחוק וההנאה.
5. תברח- שנאתי את הטריילר של הסרט הזה. חשבתי שמדובר בכלל בפרודיה . אפילו כשראיתי שהסרט מקבל ביקורות טובות עדיין חיכיתי משהו כמו חצי שנה לראות אותו. ללא ספק הפתעת השנה שלי וכנראה הסרט שראיתי הכי הרבה השנה.
עוד כמה סרטים שראוי לציין אותם: הגיבורים של בוסטון, רכבת לבוסאן, זה, ספיידרמן:השיבה הביתה, ספליט, לוגאן, וונדר וומן וחולי אהבה.
השנה יש לי רק 2 סרטים
שאני יכול להגיד עליהם שהם באמת היו אדירים וגרמו לי לצאת מהקולנוע נרגש ונפעם, והם "תברח", ו"נורמן".
על תברח כבר נאמרו מספיק מילים, אבל נורמן הוא בעיניי אנדרייטד בצורה מוזרה. סרט עם בימוי כל כך מבריק לא ראיתי, ובכן, מעולם (כן כן). כמו גרסה קצת יותר משעשעת ומעניינת של הערת שוליים (שהיה מצויין בפני עצמו).
גם קינגסמן נכנס לחמישייה שלי (שלישייה, יותר נכון) כי הוא היה כיף גדול.
אבל חוץ מזה… היו לי בעיקר הרבה מאוד אכזבות. ראיתי 25 סרטים בקולנוע, וכיוונתי רק לאלו שסיקרנו אותי, אז מבחינתי לפחות 15 מתוכם הוציאו אותי ממש מאוכזב.
רק 15 סרטים.
ככה זה כשיש שני תאומים שעברו מגיל חצי שנה לגיל שנה וחצי לאורך השנה האחרונה.
כרגיל, לא ראיתי סרטים רעים השנה. כשהבאז והביקורות אומרים "סרט רע", אני נוטה להמנע ממנו, כי החיים קצרים. ובכל זאת, כמו שאני לא יכול לדבר על סרטים רעים שיצאו השנה, קשה לי לדבר על יצירות מופת. לא היו כאלה. היו סרטים טובים מאוד, אבל אף אחד מהם לא העיף אותי מהכסא.
אכזבות, כולן באות ב':
בלשים בע"מ – השנינויות של שיין בלייק עובדות, הסרט שמחזיק אותן ביחד לא ממש.
בייבי דרייבר – מבדר, אבל בשביל זה צריך את אדגר רייט? נפילה כואבת מאוד, בהשוואה לטרילוגיית הקורנטו שלו.
בלייד ראנר 2049 – יפה חזותית, אבל נגרר בלי סוף עד לפואנטה הצפויה, ובעיקר מעורר תהיות בשביל מה היה צריך את הסרט הזה.
אהבתי, עם הסתייגויות:
וונדר וומן – הכריזמה של גל גדות וסצינת אקשן מרשימה מאוד אחרי בערך שלושת-רבעי סרט מחזיקים את העסק, אפילו אם הם מוקפים בסצינות אקשן ודרמה בינוניות ומטה ותסריט מחונטרש למדי.
זה – שחזור תקופתי מרשים של שנות ה-80 עם שחקנים מצוינים ולא-מעט רגעים מפחידים באמת, חבל רק שהמפלצת שעל שמה הסרט נקרא לא ממש מספקת את הסחורה.
מלחמת הכוכבים – אחרוני הג'דיי – המון שינויים רדיקליים במותג, רובם לטובה, אבל הסרט די נופל בפרטים קטנים בעיקר בתחום העיצוב (פלנטת קזינו שנראית כמו אולם חתונות עם שולחנות בלאקג'ק, ומי לעזאזל אחרי לעיצוב השיער של לורה דרן).
פצצה אטומית – שרליז ת'רון חורכת את המסך (פירוט בהמשך), סצינת האקשן באמצע הסרט מדהימה, כל השאר פחות.
אהבתי (כמעט) בלי הסתייגות – אבל עדיין לא נכנסו אצלי לחמישייה:
פוקסטרוט – הדרמה חזקה וחודרת עמוק, גם אם המסר מועבר עם פטיש חמישה קילו.
קוקו – פיקסאר מקסימים כרגיל, אבל הסרט מרגיש יותר מדי כמו מיחזור של סרטים טובים יותר שלהם ושל אולפנים אחרים. קצת עצוב כשזה בא מאולפן שפעם הראה לאחרים את הדרך.
קרב המינים – הדרמה צפויה, אבל עדיין מרתקת, במיוחד בזכות השחקנים הראשיים.
תברח – האמת? סרט פשוט מצוין (אם כי ההתחלה קצת מקרטעת). איבד מקום בחמישיה לטובת "רוחות קרות" שלא קיבל מספיק תשומת-לב לדעתי.
ולחמישייה שלי:
הצב האדום – וואלה, הוא הוקרן פה השנה (ראיתי בסוף השנה שעברה)? יפהפה, מהורהר, פיוטי ואכזרי. הבמאי מצליח לקחת את הסגנון המדכא מהסרטים הקצרים שלו ולהפוך אותו למשהו מרתק.
השם שלך – תלמידים בקורס שלי מתעצבנים שאני מספיילר להם את הטוויסט (זה הכרחי עבור השיעור הספציפי) ואני אומר להם "אנשים, הסרט יצא כבר לפני יותר משנה, אז אין תירוצים". בכל מקרה, אחרי סרט קצר מדהים מ-2003 ("Voices of a Distant Star" – עדיין הסרט הכי טוב שלו, אגב) והרבה סרטים מאכזבים מאז, מקוטו שינקאי סוף-סוף מממש את הפוטנציאל. רק שלא יחזור לאכזב אחר-כך.
להציל את נטע – בין כל הרעש שיצרו "פוקסטרוט" ו-"מכתוב", הסרט הזה – דרמה אנושית נפלאה, עם הרבה קשיים בדרך וסיום אופטימי – הלך לאיבוד, וחבל. תסריט רגיש, צילום נפלא שחקנים מעולים כולל אחת מהופעות השנה שלי.
רוחות קרות – איך קוראים למערבון מודרני שבכלל מתרחש בצפון? צפונון? צפונבון? בכל מקרה, הסרט הזה מצליח להיות גם מערבון כזה, גם מותחן בלשי משובח וגם דרמה נוקבת על היחס לאינדיאנים באמריקה של המאה ה-21, עם צילום מרשים של נופי צפון ארה"ב ומשחק מצוין של ג'רמי רנר (ופחות מצוין של אליזבת אולסן, אבל לא נורא).
תור: ראגנארוק – סוף-סוף סרט גיבורי על כמו שסרט גיבורי על צריך להיות: במשקל נוצה, אבל לא מפסיק לבדר אפילו לרגע, עם בלי-סוף הפתעות חזותיות. משדרג את סדרת ת'ור לאחת המובילות של סרטי מרוול, אחרי שני סרטים שהיו די-נפל.
סרטים שאני צריך להשלים מהשנה: דאנקרק, לוגאן אוקג'ה (אבל כל-כך לא סבלתי את "רכבת הקרח", אז לא בטוח שאטרח).
הסרט המצוין שראיתי השנה ולא בסקר: The Limehouse Golem.
הופעות השנה:
שרליז ת'רון ב-"פצצה אטומית" – מצליחה להיות גיבורת-אקשן סקסית להדהים, גם עם הקמטים של אחרי-גיל-40, וגם גיבורת אקשן מוכה וחבולה אחרי השתתפות באחת מסצנות האקשן הטובות של השנה.
כריס המסוורת' ב-"ת'ור ראגנרוק" – אם יש תפקיד שהמסוורת' תמיד ידע לעשות זה תפקיד הדג מחוץ למים שלא מבין מה הולך מסביבו. בסרט הנוכחי, הוא עושה בדיוק את זה – בווליום גבוה.
בני אבני ב-"להציל את נטע" – האיש שעובר ארבע תקופות חיים בארבע מקומות שונים ברחבי הארץ במסע חיפושים אחרי לא-ברור-מה, ובדרך מציל נשים שהוא פוגש (והן, מסתבר, מצילות גם אותו).
וזהו, נקווה שבשנה הבאה נראה יותר.
החמיישיה שלי
5. אור ירח
4. סוף טוב
3. פטרסון
2. מהומה באגף 99
1. בריגסבי הדוב
ההופעות הכי טובות:
-וינס ווהן על מהומה באגף 99
-אדם דייבר על פטרסון
-אדם סנדלר על סיפורי מאירוביץ
בונוס, הסרט הכי גרוע של השנה שלא ראיתם:
הרוחות של ישמועאל: היו לי צפיות גדולות מהסרט הזה, הוא פתח את פסטיבל קאן, יש בו שחקניות טובות שאני אוהב (מריון קוטיאר ושארלוט גינסבורג), להפתעתי התוצאה הסופית הייתה משעממת, חסרת פואנטה ולפעמים ללא כוונה מצחיקה, זה הרגיש לי יותר כמו פארודיה על הזאנ'ר שלו מאשר סרט אמיתי.
למה השמרטפית לא ברשימה?
הוא אמור להיות בחמישיה שלי![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
חשבתי שהוא הוקרן בארץ
השמרטפית לצערנו לא הוקרן, מכיוון שהוא סרט של נטפליקס
וסרטים של נטפליקס צריכים לעבור דרך הסינון של סרטים שלא הופצו. לצערי (חיבבתי את הסרט מאוד) הוא לא עבר.
איזו תקופה איומה ונוראית (ונפלאה) להיות בה צרכן תרבות
כל כך הרבה מדיות, כל כך הרבה פלטפורמות, כל כך הרבה רצון לבלוע הכל וכל כך מעט שעות ביממה בשביל זה. יותר מדי תוכן אבל יכולת כל כך מוגבלת לראות דברים בפרופורציות מבלי לנסות להעריך יתר על המידה או לקטול בצורה קיצונית סרט או סדרה מסוימים על מנת להעצים את חווית הצריכה. אבל יותר מכל מייאש חוסר היכולת לצרוך סדרה או סרט, להישאב לתוכה וליהנות ממנה באמת ובתמים מבלי לתהות ברגעים מסוימים איזה תוכן אחר יכולתי לצרוך בזמן הזה. איףףףףף
ולמרות זאת היו גם סרטים. השנה, בניגוד לשנים קודמות בהן הייתי פתוח לז'אנרים חדשים וסוגות שהן לא כוס התה המידי שלי, הפכתי לקצת יותר בררן וראיתי בקולנוע רק 74 סרטים בהקרנות סדירות (לעומת 161 ב-2015) ורק 40 סרטים בהקרנות פסטיבלים (לעומת 90 ב-2015). ולמרות שהייתי די בררן ודי ממוקד וביטלתי לגמרי ז'אנרים שלמים בהינף יד קשה לי להגיד שראיתי השנה שיאים מיוחדים שאני אזכור שנים קדימה, גם לא בקרב הסרטים שמרכיבים את החמישייה שלי.
סצינת השנה: סצינת הסיום של "אנשים שהם לא אני".
כנראה הסצינה הטעונה ביותר שראיתי השנה. סצינת שיא כל כך אמוציונלית וטעונה שהיא הרבה דברים בו זמנית: מצחיקה, עצובה, מקסימה, מטרידה, מצמיתה, מכמירת לב, שובת לב, שובניסטית, מיזוגנית וגם פמיניסטית. שעה פלוס אתה צופה בסרט שרגש הוא מצרך שלא קיים ביקום של הסרט ואז בום, הסצינה הזאת. ואת כל זה הדס בן ארויה מנקזת לתוך חמש דקות נטולות כל מלל. איזה קסם. איזו ממזרות.*
הסרט הרע של השנה (הסרט הכי מלא פוטנציאל שהכי מצליח לחרבש לעצמו): "המשחקים של ג'ראלד"
פמיניזם הוא דבר טוב שהלוואי והיינו חיים בעולם שלא היה בו צורך אבל כשהסרט צועק על עלייך בכל סצינה שנייה שלו שכל הגברים שנקרים בדרכך הוא רוע טהור, זה מעייף וכל כך מגויס.
הסרט הגרוע של השנה: "סוף טוב" (מיכאל האנקה), "ז'נט, ילדותה של ז'אן דארק" (ברונו דומון)
למרות הבררנות לא מעט אכזבות ונפילות קשות חוויתי השנה: "המסיבה", "הצב האדום", "זה רק סוף העולם", "טוני ארדמן". אבל האנקה ודומון הצליחו להתעלות ולבאס ברמות אחרות. על "ז'נט, ילדותה של ז'אן דארק" כתבתי בפוסט על פסטיבל ירושלים כחוויה היחידה ששווה התייחסות במהדורת 2017 של פסטיבל י-ם. "סוף טוב" היה מבאס ברמות אחרות. האנקה רקח סרט על פי מיטב הקלישאות של הסרטים הקודמים שלו ובאיזשהו שלב זה נהייה כל כך צפוי ומשעמם שהרגשתי צורך לצאת באמצע ולראות את אחד מהקודמים שלו על מנת לנסות להבין אם הוא תמיד היה קלישאה ולא ראיתי (ספוילר: הוא לא, פשוט "סוף טוב" סתם גרוע). "סוף טוב" הוא כמו לצפות בקסם שאתה יודע איך עושים אותו. זה משעמם ברמות.
החמישייה:
"נשות המאה ה-20", "פטרסון"
איזו שנה נפלאה לשירה בקולנוע. ג'ים גרמוש תמיד עשה קולנוע פיוטי משובח, הפעם גם לעלילה שלו היה קשר לשירה. התסריט של "נשות המאה ה-20" הוא פשוט שיר אהבה יפהפה של בן לאמו ואחת המועמדויות המוצדקות בהיסטוריה של האוסקר.
"אור ירח"
בעיקר בגלל הסצינה המשולשת סביב השולחן בשליש הראשון.
"נא"
הידוע יותר בכינוי "נא בעין לכל אותם מפיצים שמתעקשים להפיץ רק קומדיות צרפתיות דלוחות ומוציאים שם רע לקולנוע הצרפתי".
"פרנץ"
אחרי עשור שלם שהוא מבסס את מעמדו כבמאי הכי משועמם באירופה שעושה סרטים רק כי הוא יכול פרנסואה אוזון מפתיע עם קולנוע קלאסי משובח במובן הכי קלישאתי וטוב.
רוב הסרטים המוקדמים של האנקה דומים מאד זה לזה
ועם "סוף טוב" הוא עושה מאמץ מאד מופגן לחזור לסגנון של סרטי שנות ה-90 שלו.
האנקה של שנות ה-2000 הוא הבמאי האהוב עליי אי פעם, בעיקר בגלל שבכל אחד מהסרטים שהוא עשה בעשור הזה הוא הלך למקום אחר. אבל צריך לבוא ל"סוף טוב" מתוך ציפייה שזה יהיה עוד מאותו דבר.
למרות שהסרט הכי מוקדם שלו שראיתי הוא "משחקי שעשוע" (97') אני לגמרי יכול להבין למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על "סוף טוב" בהקשר של סרטי שנות ה-90 שלו. אני נוטה להסכים לגבי האנקה של שנות ה-2000 ("אהבה" היה סרט השנה שלי ב-2013) אבל אחרי רצף כזה של סרטים "סוף טוב" היה סוג של נפילה, כי זה ללכת אחורה במובן מסוים (או לפחות לדרוך במקום). במובן הזה הסרט מזכיר טיפה את המפנה שחל (לפחות אצלי) ביחס לסולונדז אחרי "פלינדרום". קודם הייתה ההתעניינות אחרי "בית הבובות", אחר כך התרוממות הציפיות אחרי "אושר" ונפילת מתח קטנה בעקבות "אגדות וסיפורים". ב"פלינדרום" הוא כבר התחיל להיות קלישאה ולמחזר את עצמו (הוא אפילו חזר לגיבורים מסרטים קודמים). זה לא הפריע לי לצפות לסרט הבא שלו (ולהתאכזב קלות שוב ושוב) זה רק העניין שהוא לא מצליח להמציא את עצמו מחדש או לפחות לנסות להראות כאילו הוא מתעניין במה שהוא עושה.