הראיון הזה התפרסם במקור אתמול, במוסף התרבות החדש של מעריב, 'ז'ורנל' (אה, אגב: יש למעריב מוסף תרבות חדש בשם 'ז'ורנל'. ואני כותב שם). הגירסה שמובאת כאן היא הגירסה המקורית והמלאה של הראיון, הארוכה ושונה מעט מזו שהתפרסמה בעתון. בנוסף, כמה דברים התעדכנו מאז אתמול. ניפגש שוב בתחתית הפוסט.
קשה לתפוס את נבות פפושדו ואהרון קשלס. בחודשים האחרונים הם צברו עשרות אלפי מיילים של טיסות לכל רחבי העולם. כשהם לא מטיילים בין פסטיבלים בינלאומיים הם עובדים בארץ על הפיצ'ר הבא שלהם. יומיים לפני שהם ממריאים לטקסס, הם מצאו זמן לדבר קצת על הטירוף שהם אחוזים בו בשנה האחרונה. לטירוף יש שם, "כלבת", והוא הסרט הישראלי המצליח ביותר בעולם השנה.
זה לא היה קל. פפושדו וקשלס, מבקר הקולנוע של "רייטינג" לשעבר, יצרו את מה שנחשב לסרט האימה הישראלי הראשון. "כלבת" צולם במשך חודש, בתקציב זעיר וכמעט ללא תמיכת קרנות (קרן רבינוביץ' הצטרפה למימון הסרט בשלב מאוחר יחסית), בהשתתפות אניה בוקשטיין, ליאור אשכנזי ומנשה נוי, שעבדו כולם "כמעט בהתנדבות" לפי הגדרת היוצרים. בניגוד למקובל, הסרט הגיע להקרנות מסחריות בארץ לפני שהוקרן בפסטיבלים בחו"ל. הוא זכה להרבה תשומת לב תקשורתית בזכות הראשוניות שבו, אבל נתפס כאכזבה קופתית. "יומיים לפני שהסרט יצא קיבלנו את הגבלת הצנזורה לגיל 18 ומעלה, שזה גזר דין מוות בקופות. בסוף השבוע שבו הסרט יצא היתה השריפה בכרמל. זה היה ברוך אחרי ברוך אחרי ברוך", נזכר קשלס.
חלק מהבעיה היא שאפילו בז'אנר שלו, "כלבת" אינו סרט למתחילים. הוא מתחיל כמו סרט סלאשר קלאסי: קבוצת צעירים הולכת לאיבוד ביער שבו מסתובב רוצח פסיכופט. אבל הנוסחה נשברת מיד: לאורך כל הסרט, הרוצח למעשה לא רוצח אף אחד, מה שלא מפריע לגופות להיערם. ה"כלבת" – הקנאה, שנאת האחר והקטנוניות שמובילה לאלימות, עוברת בין הדמויות בסרט שמחסלות זו את זו. את הקריצה והעיקום של מוסכמות הז'אנר יכול להבין רק מי שכבר ראה כמה סרטי אימה בחייו.
לא יותר מפנטזיה אינפנטילית
הסרט הביא בסופו של דבר לבתי הקולנוע כ-30 אלף צופים בארץ, מספר לא גדול, בעיקר בהשוואה ללהיטים כמו "הערת שוליים" שהביא מעל מאתיים אלף צופים. "ברור שהתאכזבנו", אומר פפושדו. "כמו כל יוצר, ציפינו ליותר. בדיעבד, כשעצרנו לחשוב, גילנו שבעצם יצאנו די מרוצים: סרטי אימה בארץ – אפילו להיטים ענקיים בחו"ל, כמו סדרת 'המסור' – בקושי מגרדים את ה-10,000 צופים. אז שסרט ישראלי יפרוץ את הסכומים האלה – זה לא רע בכלל".
אבל אולי הנקודה הכואבת ביותר היתה המפגש של "כלבת" עם המבקרים בארץ. היו רבים שהחמיאו לסרט, אבל אלה היו הביקורות השליליות שעוררו את מרבית ההדים. כמה מבכירי המבקרים בארץ קטלו את הסרט באכזריות. מאיר שניצר כתב על הסרט שהוא "משווק עצמו כסרט אימה, למרות שלא נכללת בו ולו שנייה אחת של הפחדה מכל סוג שהוא… אין בו סיפור, הצילום מחריד, העריכה אינה מוסיפה לו נקודות בסולם השנינות, והמשחק אוי ויי". שמוליק דובדבני ב-ynet הגדיר אותו: " לא יותר מפנטזיה אינפנטילית שעשויה לשעשע במקרה הטוב את בני ה-16".
קשלס: "בואו נהיה כנים – ביאסו אותי לאללה כמה מהביקורות בארץ. התבאסנו. בכינו. אף יוצר שיגיד לך שלא אכפת לו מביקורות לא אומר את האמת: אין דבר שובר לב יותר מלקבל קטילה על בייבי שהשקעת בו שנים של עבודה. מחלק מהביקורות קיבלנו את ההרגשה שלא מדברים על הסרט עצמו, אלא סוגרים איתי חשבונות, או כועסים עלינו על עצם העובדה שהעזנו לעשות סרט אימה בארץ".
המגפה העולמית
היה נדמה שסרט האימה העברי עומד להיקבר בתולדות הקולנוע הישראלי כקוריוז חד פעמי. אבל כמה חודשים אחרי שירד מהמסכים, הגיעה נקודת המפנה, כשהסרט התקבל ל"פנטספורטו", פסטיבל סרטי הפנטזיה של פורטוגל. "מאוד חששנו. זאת היתה ההקרנה הראשונה שלנו בפסטיבל בינלאומי" מספר פפושדו. "מהתגובה של הקהל היינו בשוק. קהל של 400 איש, אף אחד מהם לא מבין מילה בעברית, היה פשוט באקסטזה על הסרט. צעקו, מחאו כפיים, ואני ואהרון התחבאנו בכסאות שלנו. זאת חוויה אחרת לגמרי".
"כלבת" יצא מפורטוגל עם פרס המבקרים, וכאן התחיל מסע בין פסטיבלים שעדיין רחוק מלהסתיים. בפסטיבל אדינבורו קיבל הסרט את פרס חביב הקהל. בפוצ'ון שבקוריאה הוא זכה בפרס חבר השופטים. פפושדו כבר מתקשה לספור את הפסטיבלים: "היינו בפורטוגל, טרייבקה, קוריאה, קנדה, לונדון, גרמניה, עכשיו טקסס… עד סוף השנה הסרט יהיה בערך ב-40 פסטיבלים בעולם, לא כולל פסטיבלים של סרטים יהודיים וישראליים. בקנדה, באולם של 750 איש, עולה מנהל הפסטיבל על הבמה וצועק בעברית 'מזל טוב מאדרפאקרס!!!'".
לאורך סיבוב הפסטיבלים הזה "כלבת" צבר גם ביקורות נלהבות בפרסומים נחשבים בכל העולם. פתאום הטון של הביקורות נשמע שונה לחלוטין: במגזין Salon הסרט כונה "אחת מקומדיות האימה האכזריות והמצחיקות ביותר שתראו אי פעם"; בלוג הקולנוע הנחשב Twitch כינה אותו "אחד הסרטים הכי מקוריים, ומבעיתים באמת, בשנים האחרונות"; הלוס אנג'לס טיימס בחר בו כאחד מחמשת הסרטים הבולטים של פסטיבל טרייבקה; בטיים אאוט לונדון הוא קיבל את המקום הראשון ברשימת ההמלצות השבועית. חשוב מזה, "כלבת" זכה בדבר הכי חשוב שסרט יכול לקבל: באזז. הוא הפך לאחד הסרטים המדוברים ביותר של השנה בקרב חובבי האימה בעולם.
פפושדו: "פתאום אנחנו כבר לא זוג האלמונים מישראל עם הסרט שאף אחד לא שמע עליו. היינו עכשיו בפרייט-פסט, הפסטיבל הכי גדול באנגליה לסרטי אימה. יש שם אולם קולנוע עצום של 1300 איש, ו'כלבת', משום שהוא לא הוצג שם בבכורה, קיבל את האולם הקטן יותר. חודש לפני ההקרנה אזלו הכרטיסים. אחד ממבקרי הקולנוע החשובים בבריטניה פתח עצומה כדי להעביר את הסרט לאולם הגדול. אנחנו פוגשים את ניל מרשל הגדול, הבמאי של 'The Descent', והוא יודע מי אנחנו. כשהיינו בטרייבקה קיבלנו טלפון בהול מהארווי ויינסטיין, המפיק של סרטי טרנטינו, ששמע על הסרט ורצה שנשלח לו עותק מיד".
הוא נהיה מפלצת
לבאזז הזה יש גם השלכות כלכליות. בזכות התקציב המצומצם וההצלחה הפסטיבלית, "כלבת" הפך כבר עכשיו לחיה נדירה מאוד בעולם הקולנוע הישראלי: סרט רווחי. וזאת עוד לפני ההקרנות המסחריות בחו"ל שיגיעו בהמשך: הוא נמכר להפצה בקנדה, ארה"ב, יפן וגרמניה. בנוסף, נמכרו גם הזכויות ליצור לו רימייק הוליוודי.
פפושדו: "כמה חברות נלחמו על הזכות לעשות רימייק לסרט. שמענו כבר על שמועות על ליהוקים, מדברים על המשך, על פריקוול… יש כל כך הרבה תכניות מגלומניות כלפי הסרט, שאני ואהרון כבר מרגישים שזה יצא משליטתנו. אנחנו בסך הכל עשינו סרט קטן, והוא נהיה מפלצת. אז אנחנו כרגע יושבים בצד ומוחאים כפיים עם כל שמועה חדשה. זה נשמע לנו כל כך פנטזיונרי, כל התכניות האלה, אבל זה רציני. אנשים משקיעים בזה כסף".
כמו הסרט, גם צמד הבמאים שלו הפך לסחורה חמה. "אנחנו מקבלים כל שבוע הצעות לביים סרטים בחו"ל. קיבלנו הצעה לביים את סרט ההמשך של סרט הוליוודי. יכולנו להיות כבר באוגוסט בהונגריה, מביימים סרט בתקציב של 15 מיליון דולר. ביקשו מאיתנו לכתוב את הסרט הבא שלנו באנגלית, כדי שיהיה קל יותר לשווק אותו ישירות לשוק האמריקאי, אבל לא הסכמנו".
למה לא, בעצם? הגשמתם את החלום האמריקאי, למה להישאר בארץ?
קשלס: "תראה, התחלנו משהו. עשינו סרט שכמוהו עוד לא עשו בארץ, שכבנו על הגדר, חטפנו הרבה אש, וגם קיבלנו הרבה צ'ופרים. אם יתברר שזאת היתה תופעה חד-פעמית – אם עכשיו, אחרי 'כלבת' ו'חתולים על סירת פדלים' זה יהיה הסוף של סרטי הז'אנר בארץ – זה יהיה אסון מבחינתי. אבל אם תהיה המשכיות, אם אנשים יראו שוואלה, החבר'ה של כלבת לא ברחו לשום מקום, וממשיכים לעוד סרט – אז הם יבינו שמשהו קורה כאן, ולא יפחדו כל כך לנסות גם. אני רוצה לראות את המצב בארץ מגיע לכך שבכל שנה ייצאו שניים-שלושה סרטי ז'אנר, בנוסף לסרטי פסטיבל קאן.
"בנוסף, אני חושב שיש תהליך הבשלה שאתה צריך לעבור. הקפיצה המהירה הזאת למים ההוליוודיים, אני מרגיש שזה טירוף. לפעמים יוצרים שעדיין לא בשלים, כשהם מקבלים תקציב גדול, מתחילים להתפזר על שטויות. כשיש לך תקציב של שלושה מיליון דולר, יש לך יותר מדי אפשרויות. אז בינתיים אנחנו הולכים שוב על קטן. בזכות 'כלבת' אנחנו יכולים לעשות את הסרט שאנחנו רוצים עכשיו בלי להיות תלויים בקרנות. נלך על חדירים מצומצמים, תפיסה קאמרית, נשכלל את יכולת המצלמה והתאורה שלנו".
איזה מין סרט זה?
פפושדו: "זה מותחן חטיפה, עם שלוש דמויות עיקריות, ועם טוויסט מגניב על כל הז'אנר, מאוד מצחיק אבל גם מאוד מאוד אלים. עוד יותר חזק, עוד יותר פסיכי, עוד יותר מורכב".
קשלס: "הצנזורה לא מעניינת אותנו עכשיו, כי ממילא זה יהיה סרט למבוגרים בלבד. אנחנו לא מכוונים לילדים בני 12. אבל אם הם יתגנבו פנימה – בכיף".
עם ההכרזה על המועמדויות לפרסי אופיר, התברר שהבאזז, ההצלחה והביקורות המחמיאות מחו"ל לא עזרו לסרט לקבל הכרה בארץ. "כלבת" קיבל מועמדות אחד בלבד: לפרס האיפור.
הקולנוע הישראלי תקוע במחסום
אתם מאוכזבים מחוסר ההכרה של האקדמיה בסרט?
קשלס: "היינו בהקרנת אקדמיה. היו שם שלוש זקנות שדקות אחרי תחילת הסרט דהרו החוצה – 'כל כך הרבה דם, אלוהים אדירים!' הזקנות האלה, ברור שהן לא יצביעו בשבילנו. אם אתה מזדעזע מהדם, אתה יכול בכלל לשמוע את עבודת הפסקול? ברור שלא".
"התכתבתי עם מבקר מאוד חשוב בארץ, שסיפרתי לו על כל הפסטיבלים שבהם היינו – פסטיבלים ענקיים, שמוכרים מאות אלפי כרטיסים – והוא אמר שהוא לא שמע על אף אחד מהם. אצלנו, אם זה לא קאן ולא ונציה, זה כאילו לא קיים. כל המסע האדיר הזה ש'כלבת' עושה, כל ההצלחה שלו, כאילו לא נחשבת. אבל יש עולם שלם של קולנוע שחי בחוץ לארץ, ופה פשוט לא מדברים עליו. זה לא רק אימה, זה גם פנטזיה, מדע בדיוני, אקשן. אלה ז'אנרים שמתים פה".
דווקא נדמה שיש הרבה רעב לסרטי אימה בארץ. כל סטודנט שנה ראשונה לקולנוע טוען שהוא רוצה לעשות סרטי אימה.
קשלס: "ומה הוא עושה בשנה השלישית? כל אחד נכנס ללימודי הקולנוע כשהוא רוצה להיות ספילברג, כשהוא יוצא הוא רוצה להיות בלה טאר. משהו קורה בשלוש השנים האלה באקדמיה, גורמים לך להרגיש שלעשות סרטים פופולריים זה לא בסדר. כשהייתי מרצה הייתי רואה את השינוי שחל בגישה של כל סטודנט, מהשנה הראשונה שבה הוא היה עושה קווין סמית וטרנטינו, ועד לשנה ג' כשהוא התחיל לעשות דרמות על החייל התקוע במחסום או הפלסטינאית שמתאהבת בישראלי.
"הבעיה היא שהדגש בלימודי הקולנוע בארץ הוא לא על אסתטיקה, לא על ה'קראפט' – היכולת הטכנית – אלא על אג'נדות. יש המון קורסים על תאוריות פמיניסטיות בקולנוע, על הזר והחריג בקולנוע, על דמות הערבי בקולנוע. כאילו האג'נדה היא הדבר המשמעותי היחיד. אז התוצאה היא שיוצרים לא רוצים לעשות סרטים בז'אנרים שהם יודעים שהמבקרים יתעלמו מהם. הם מפחדים שהם לא יקבלו קרנות, שלא יקבלו תמיכה, שיעברו את כל המסע המטורף הזה ובסוף יתקלו בחומה של הביקורת. אז אתה רואה מגמה שלמה של יוצרים צעירים שפונה לעשות את אותו סרט בפעם המאה. ואתה אומר, לא ראיתי את זה כבר? זה לא היה כבר לפני שנה, עם אותם שחקנים בדיוק, רק שינו לזה את השם?"
ול"כלבת" יש אג'נדה?
"יש אג'נדה. הסרט מדבר על כלבת כמצב מטאפורי של אלימות כמחלה מדבקת. אבל לא לחצנו את זה החוצה, כי היה חשוב לנו קודם כל לעשות סרט שיהיה מהנה. סרטי אימה לא באים לחנך אותך. כל הפסטיבלים האלה שהשתתפנו בהם, אג'נדה לא מעניינת אותם. אני יכול עד מחר לנסות לדחוף להם את הסרט בקטע של 'זה סרט חשוב, זה מדבר על הסכסוך, זה על החברה הישראלית'. זה לא מעניין אותם. הדבר היחיד שמעניין אותם הוא אם הוא עובד בתור סרט אימה. אם הוא מבדר, אם הוא מפחיד, אם הוא מותח. בעולם שפטו אותנו על האמנות שלנו, לא על הפוליטיקה שלנו.
"אנחנו מקווים שבזכות 'כלבת' אנשים יבינו שיש עולם אחר. אחרי שקיבלת ביקורות בוול סטריט ג'ורנל, בלוס אנג'לס טיימס, ב'סייט אנד סאונד' – מי אלה המבקרים הישראלים לעומתם? אתם לא אמורים לפחד ממבקרי קולנוע בארץ שבחיים לא יתחברו לז'אנר שלכם. יש עולם שלם של חובבי קולנוע בחו"ל שיתנו לכם את הגב. אל תפחדו ממבקרים. אל תפחדו מאימה".
עד כאן הראיון. עכשיו עדכונים:
* בגירסה המקורית הופיעה שגיאה מביכה בנוגע לשריפה שקשלס ופפושדו הזכירו: מדובר כמובן בשריפה הטרגית בכרמל, שבגללה המדינה שהתה במצב של אבל במהלך סוף השבוע. ולא בשריפה השולית בסינמה סיטי. הטעות היא שלי, לא שלהם.
* בנוגע לסרט הבא של הפפוקשלסים, בראיון לבלוג Twitch הם חושפים בבלעדיות (ככה זה כשמצליחים בחו"ל, אפשר למסור סקופים בלעדיים לבלוגים בינלאומיים פופולריים, ולא לעתונים ישראליים) עוד כמה פרטים עליו: הוא עוסק במורה לתנ"ך שמואשם ברצח אכזרי, אבל זוכה מחמת עניין טכני. איך זה הופך לחטיפה? והאם טיילור לאוטנר מעורב?
אז יש מה לקרוא ב'מעריב'
ראיון מעניין ומוצלח שבהחלט חשף לי עוד כמה פרטים על עולם הקולנוע.
אפילו מתחשק לי לצפות בסרט, ואני בכלל לא חובב אימה.
החלק המדאיג יותר היה ההערות על לימודי הקולנוע בארץ. יש כאן סטודנטים\מרצים לקולנוע שיכולים לאשר את זה?
מאשר
(ל"ת)
לא פעם תהיתי
לא פעם תהיתי למה, למראית העין לפחות, הקולנוע הישראלי מורכב רובו ככולו מדרמות משפחתיות מרגשות, סרטי מלחמה/אנטי-מלחמה ונושאים "ברומו של עולם".
אז זו התשובה… עצוב.
מש''א
(ל"ת)
מאשר
סטודנט מ'מעלה'
אבל לא אתה, כך אני מתרשם.
וטוב שכך. הסרטים שלך שראיתי הם מצוינים דווקא בגלל שהם מלאים בהומור ולא נופלים לז'אנרים הסטודנטיאליים הרגילים.
כל הכבוד להם!
לא הספקתי לראות את הסרט בארץ, ואני מרגיש קצת פספוס פה… לא ראיתי עדיין סרט ישראלי בז'אנר של "אני רוצה אוסקר".
כל הכבוד להם!
מחכה כבר לסרט הבא - הולך להיות גדול
(ל"ת)
אני חושב שבדיוק בגלל הטענה שמוזכרת בראיון
יצא שהכתבה הזאת היא הפעם הראשונה ששמעתי ש"כלבת" מצליח בעולם. (כאילו, שמעתי, אבל לא ברמה שזה נחרט בזיכרון…)
זה ממש לא בסדר שהמבקרים, אתרי החדשות והעיתונים לא נתנו לזה יחס יותר גדול…
דורון, אנחנו מסכימים לך לצרוח ולהאשים כל מבקר ומבקר באופן אישי בועידת מבקרי הקולנוע הישראליים הבאה! (אם קיימת כזאת בכלל)
אני עוקב אחרי הבלוג של קשלס,
והיו בו הרבה פוסטים מעניינים בנושא.
אבל אני לא חושב שיש להם על מה להתלונן בנוגע ליחס הממסד הקולנועי בארץ. האם סרטי אימה (ואני לא מתכוון לכאלו מהסוג של "שתיקת הכבשים" או "ברבור שחור") זוכים להכרה במדינות אחרות בעולם (טוב, אולי רק בדרום קוריאה)? האם הסרטים האחרים בפסטיבל היו כאלו שזכו בפרסים מחוץ לקהילה של חובבי האימה? דווקא המבקרים בארץ טרחו לראות את הסרט, וגם אם התגובות היו מעורבות, לפחות ניתן לו יחס רציני (ראיתי יותר ביקורת על כלבת מאשר על "אחותי היפה", בטח ובטח על סרטים כמו היום השלישי למשל).
אם כלבת הביא 10% מ"הערת שוליים", הסרט המצליח ביותר באותה שנה, זה מקביל פחות או יותר ל-30 מליון דולר לסרט אמריקאי (10% מרובוטריקים 3, אחד הסרטים המצליחים ביותר בארה"ב השנה). סכום בהחלט מכובד לסרט אימה – רק צריך לקוות שההצלחה הזאת מספיקה כדי ליצור סרט אימה טוב לפחות כמו זה כל שנה.
מצטער אם לא הייתי ברור
התכוונתי שלא היה יחס גדול מצד התקשורת הישראלית להצלחה בחו"ל.
כשהסרט הוקרן בקולנוע בארץ, היה לו מספיק באז… לפחות מבחינתי.
זה עצוב שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין
שברכת המזל טוב לא הגיע מארגון בשם אדרפאקרס?
יותר מצחיק מעצוב
זו התאגדות של בעלי פטיש הבלעדי ליקום של "שיר של קרח ושל אש": the other-fuckers.
ברכות על ההצטרפות למעריב מאדרפאקר
(ל"ת)
איזה מילה קטנה על כלבת וסרטי אימה
רוב סרטי האימה שיוצאים בעולם הם סרטים גרועים. זו עובדה די מוצקה. אני יכול לחשוב על ז'אנרים מעטים שמספקים יותר זבלונים ממנו. ועם זאת, ז'אנר זה קיטלוג ולא הרבה יותר מזה. כלבת הוא סרט מצוין, גם אם הוא מגיע מז'אנר שמייצר סרטים גרועים. כפי שלא צריך לשפוט מראש את הסרט על פי הז'אנר שלו, לא צריך גם להשליך שמכיוון שהסרט טוב, כמוהו הז'אנר בכלליות. אני ממש שמח בשביל השניים שהצליח להם ואני מאושר לשמוע שהם לא מביימים איזה בית האימה 2 רק כדי לעשות קופה יפה. לגבי המבקרים הישראלים – לקרוא ולבכות. קראתי את הראיון של אורי קליין עם יוסף סידר והתביישתי http://www.haaretz.co.il/gallery/1.1176103. אני לא רוצה להפריז בערכם, אבל הם מביאים יותר נזק מאשר תועלת, ולרוב הכתיבה שלהם מעידה על א. שמרנותם ב. הידע הנרחב שלהם בהיסטוריה של הקולנוע, ולא מצליחה לחדד את הבנת הקהל של הסרט.
דבר אחרון ודי – לא למדתי מעולם קולנוע באוניברסיטה, אבל קשה לי להאמין שבגלל שמרצים בכירים מקדמים קו, מבורך לטעמי, של ליצור קולנוע עם אג'נדה ולאו דווקא מוצר תרבותי מתוחכם ומיומן (ולא ברור לי למה זה צריך להיות או או), קולנוענים ישראליים יוצרים קולנוע על פלסטינאית שמתאהבת בישראלי וכן הלאה. ישראל היא מדינה קטנה, עם קהל עוד יותר קטן שהולך לקולנוע, ועם תמיכה ממשלתית אפסית. אף אחד לא הולך לעשות סרטים אם לא יהיה להם קהל, וחוץ מהבלחות כאלו ואחרות, הסרטים שנוצרים פה מיועדים לחובבי הארט האוס בעולם באשר הם. "כלבת"ים יש עוד, בצורה כזו או אחרת, אבל סרטים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני הם מוצר נדיר. תאשימו את השיטה, את הקפיטליזם, לא כמה אקדמאים שרוצים שהסטודנטים שלהם יצרו קולנוע בעל ערך.
ואם, מה לעשות, סרטים על הסכסוך לא מעניינים אותי?
התוצאה היא, שאני משועמם מהקולנוע הישראלי באופן כללי, ומתרחק ממנו כמו מאש. אם אני רואה שני סרטים ישראלים בשנה, זה נחשב הרבה. וזה לעומת עשרות סרטים באנגלית.
אפשר להאשים את השיטה, אבל השיטה היא לא קפיטליזם
אמרת בעצמך שישראל היא מדינה קטנה עם קהל קטן ותמיכה ממשלית אפסית. אבל בסופו של דבר אותה תמיכה ממשלתית במסגרת חוק הקולנוע +תמיכה חיצונית של קרנות פרטיות הן אלו שמכתיבות את הטון, ולכן החוכמה היא לדעת מאיזה קרנות וגופים לבקש כסף ואיזה סוג של סרטים אותם גופים רוצים לקדם.
בקפיטליזם, קרי שוק חופשי אמיתי, מי שרוצה לעשות סרט ולהתפרנס מזה צריך לעשות סרטים שיעניינו את הקהל הרחב. אבל כשיש עיוות שוק שכזה, היוצרים נאלצים לחשוב על הקהל המצומצם של אלו שחותמים על הצ'ק.
בלי להיכנס לדיון פוליטי
אבל אין כזה דבר שוק חופשי אמיתי. גם בחוג לכלכלה ילמדו אותך ששאין קפיטליזם שהוא לא כלכלה מעורבת – כלומר קיימים מינונים שונים של מעורבות ממשלתית ורגולציה. דווקא הקולנוע בארץ הוא יותר קרוב לקיצון של שוק חופשי "טהור". הממשלה תומכת תמיכה אפסית והיוצרים נתמכים על קרנות פרטיות וחברות פרטיות. מה לא קפיטליזם בזה? זה הסיפור של השוק החופשי, שהוא יוצר עיוותים. הקולנוע בארץ, בגלל האוכלוסייה הקטנה אך לא רק, אינו בנוי לתמוך כלכלית בקולנוע מסחרי רחב. בגלל זה יוצרים רבים בורחים מפה ומפיקים רבים מעדיפים להתעסק בטלוויזיה למשל – שוק הרבה יותר משתלם. הפתרון למגבלות הקולנוע הישראלי, ועם כל המגבלות זהו עדיין קולנוע מצוין לטעמי בכל קנה מידה, הוא הגדלת התמיכה הממשלתית בתרבות. במקום מטוסים מתוחכמים ופנסיות מגיל 45 לקצינים, שיעשו סרטים, שישקיעו ברווחה, בחינוך, בתרבות. בהסכם קיבוצי ראוי לרופאים. אבל זה לא ההיגיון של השוק החופשי וכל עוד שזה כך – נהנה מהמעט שיש.
רגע, מסתתרת כאן שאלה עובדתית.
מה גובהה של התמיכה הממשלתית בסרט בודד? ואיזה אחוז מתקציב ההפקה היא מהווה?
לא אמרתי שיש מודל כזה
מצחיק שאתה לא רוצה להיכנס לדיון פוליטי מצד אחד, אבל מגיב בסוף התגובה שלך לנושאים כמו שכר קיבוצי לרופאים מוד מטוסים מתקדמים מצד שני. אם תרשה לי אני אשאר בעולם הקולנוע…
כל מדינה בעולם נמצאת איפשהו על הסקאלה, אבל כשזה מגיע לתעשיית הסרטים ישראל לא נמצאת במשהו שאפילו מתקרב לקפיטליזם – בראש ובראשונה מאחר והתמיכה של הממשלה בסרטים היא לא אפסית כמו שאתה טוען. אם אני לא טועה אז למעט יוצאי דופן, רבים מהסרטים הישראלים הגדולים בשנים האחרונות זכו לסיוע מהקרן (ואלס עם באשיר למשל), והסיוע הממשלתי *הישיר* מגיע לעשרות מיליונים בשנה.
וכל זה בלי הסיוע העקיף, כן? ההשקעות של חברות כמו יס, הוט, רשת, קשת וערוץ 10 נובעות בין היתר גם מכח החלטת ממשלה: החברות האלו מקבלות את הזכות הציבורית הבלעדית לשידורי טלוויזיה ובתמורה בין היתר חלק מהתנאים שהן לוקחות על עצמן הוא השקעה בהפקות מקור ישראליות לפי קריטריונים כאלו ואחרים (הכוכבים של שלומי למשל). ומעבר לכל אלו, אפילו מדינות זרות מתערבות בהפקות סרטים ישראלים דרך קרנות בינלאומיות (נדמה לי שאזור חופשי של גיתאי קיבל מימון ישיר מממשלת צרפת).
יוצאי דופן בודדים הם כנראה האחים אדרי שמגיעים מהמגזר הפרטי להשקיע בסרטים ישראלים (בלי שהממשלה מחייבת אותם לעשות שום דבר כחלק מאיזשהו חוזה), אבל אני לא מכיר עוד משקיעים פרטיים גדולים מלבדם.
אז מצד אחד בתור חובב קולנוע גם אני רוצה לומר "כמה שיותר השקעה יותר טוב", אבל זה יוצר עיוות בסופו של דבר כי זה מכניס גם לא מעט פוליטיקה להחלטות. זו בדיוק הדוגמא שאתה רואה כאן: סרטים כמו כלבת הם בדיוק הסרטים ש(מעולם?) לא יקבלו מימון מהקרנות האלו.
ככה שלא השוק החופשי הוא זה שיוצר עיוותים, אלא חוסר השוק החופשי וההתערבות הממשלתית. הפיתרון הראוי אם כבר הוא או תיקון של השיטה והשקעה "עיוורת" של הממשלה בפרוייקטים בלי קביעת קריטריונים מצד אחד, או פניה לשוק הבינלאומי מצד יוצרי הסרטים.
אי אפשר בלי קריטריונים.
כי אז ימין מסיקה ודומיו יקבלו כסף מהמדינה. חייבים קריטריונים. וברגע שאתה מנסה לקבוע באופן אובייקטיבי וגלובלי מה היא איכות, אתה עתיד להכשל.
אולי הפתרון הוא דווקא להוסיף סטנדרטים. לקבוע למשל אחוז מינימלי של התקציב שילך לקומדיות, אחוז אחר שילך לסרטי פעולה, וכן הלאה. לא מושלם, אבל בהחלט התחלה.
מחזק את ידם!
ממה שקראתי כאן ובראיונות קודמים עם צמד הבמאים, נדמה כי פפושדו וקשלס הם התקווה של הקולנוע בישראל. מאז ומתמיד חשבתי על דברים דומים מאוד למה שהם אומרים בראיון הזה (שיש יותר מדי דרמות על אותם נושאים ופחות מדי סרטי ז'אנר ושסטודנטים לקולנוע בארץ מתקלקלים בלימודים ועוד), אבל לא חשבתי בחיים שישנם אנשי מקצוע מוכשרים ורציניים שחושבים כמוני ומסוגלים אפילו להביא את הלך המחשבה הזה לכדי יצירת סרט מקורי, אמיץ, נדיר במחוזותינו – ובעיקר מגניב רצח. בתור אחד שמתכנן לעסוק בקריירה בתחום הקולנוע והטלוויזיה בעתיד, זה טוב לדעת שיש עתיד לסוג הזה של היצירה הקולנועית בארץ, ואלו לא סתם פנטזיות רטובות שלעולם לא יתגשמו. בנושא זה אני יכול גם לציין את דני לרנר (ימים קפואים, קירות) שגם הוא מביא משב רוח ז'אנרי ומרענן לקולנוע הישראלי, ומחזיק בדעות דומות על ריבוי הדרמות העדתיות/משפחתיות/פוליטיות בקולנוע.
לגבי כמה נושאים ותהיות שעלו כאן בדיון יש לי כמה דברים להגיד:
דבר ראשון, יש לי חבר טוב שכמו כל חובב קולנוע מושבע אהב בתיכון מד"ב ואת טרנטינו וכל הג'אז הזה, ולאחר שנתיים במכללה לקולנוע אני יכול להעיד שחל בו קלקול מסוים, מהבחינה שהוא החליט ליצור קולנוע פחות חתרני ומקורי, ונכנע (כמו שאר בני המחזור שלו) לתכתיבי היצירה "הסטנדרטית" בבואו לכתוב תסריט לסרט גמר. אני לא חושב שזאת בהכרח אשמת המרצים באקדמיה שמעודדים בכוח סטודנטים ליצור סרטים בעלי "עומק" ו"מוסר" שפונים לרגש בצורה שחוקה כמו שאר הסרטים "הרגילים" בקולנוע הישראלי, אלא הנטייה של אנשים לחוות איזושהי סוג של "התבגרות" מהמשיכה הילדותית-כביכול שלהם לסרטים שיש בהם יותר כיף מעומק (למרות שהשניים בהחלט לא סותרים זה את זה), בזמן לימודיהם. כדי לשנות את המצב, צריך לשנות את הקונספציה של אנשים (ובעיקר מבקרי קולנוע סנובים) שסרטי ז'אנר הם בשביל מתבגרים בלבד. במתח, אימה ומד"ב ניתן למצוא עולמות שלמים של סרטים מרתקים, מקוריים ועמוקים, שלא נופלים ברמתם מאף סרט נואר צרפתי זה או אחר.
בעניין הזה, עליי גם להגיב על הערה שנכתבה כאן לגבי זה שישנם הרבה סרטי אימה גרועים – אל תתבלבלו, סרטי האימה שמגיעים לבתי הקולנוע בארץ לא מייצגים את סרטי האימה הטובים באמת שנעשים בעולם. רוב סרטי האימה שמגיעים לפה מכוונים למכנה המשותף הנמוך ביותר, וסרטי אימה רבים, טובים ועמוקים יותר, שנעשים ברחבי העולם, לא זוכים לתפוצה רחבה בארץ ולכן גם לא לחשיפה לקהל הישראלי. חובבי אימה ומד"ב אמיתיים צריכים לחפש את הלחם והחמאה שלהם במקום אחר, לא (רק) בקולנוע. זו גם יכולה להיות הסיבה שסרטים כאלו נתפסים כסרטי הנאה זולה בלבד – מתי יצא למבקרי הקולנוע לראות סרט אימה מתוחכם בקולנוע בארץ?
ולגבי ההערה הכלכלית על קפיטליזם ושוק חופשי – בארץ לא קיים שוק חופשי לסרטים. קרנות וגופים פרטיים לא עונים על ההגדרה של מקורות מימון של שוק חופשי. אלו קרנות שמשקיעות בסרטים לפי קריטריונים פרטיים שהן מציבות, שלרוב לא מקבלות סרטים עם אימה מוגזמת או דם או שלא כוללים פלסטיני/הומו/אושרי כהן. להגיד שבגלל שגופים פרטיים ולא ממשלתיים משקיעים בתקצוב של הקולנוע בארץ אז יש שוק חופשי, זה עיוות מוחלט של המצב הקיים. שוק חופשי היה קיים באמת אם סרטים בארץ היו אשכרה רווחיים. דבר שלא מתאפשר בגלל כמה סיבות –
קודם כל, מעטים היוצרים המפורסמים בארץ שיוצרים סרט בכוונה תחילה שיהיה רווחי ו"ימכור". ביום שקולנוענים ישראליים יתחילו ליצור סרטים בשביל הקהל שלהם ולא בשביל עצמם או בשביל חבריהם הקולנוענים, אז סרטים אולי יתחילו להיות רווחיים. אבל זה לא רק הקולנוענים.
מה שמוביל אותי לנקודה השנייה – צריך לשנות את הלך המחשבה בקרב הקהל הישראלי. קולנוע ישראלי לא נתפס אצל אף אחד כמהנה או מושך או בילוי. בגלל העודף המוגזם של סרטים ישראליים כבדים ועמוקים (ושאף אחד לא יגיד לי שחסרים סרטים בישראל שעוסקים בערבים ופלסטינים ופוליטיקה ומלחמות ועדות), אז קולנוע ישראלי נתפס כמשהו שלא הולכים לראות "עם החבר'ה", כי הוא תכלס לא מעניין את הרוב המוחלט של האנשים, אלא רק אנשים מסוג מסוים מאוד (=שמאלנים אניני טעם. Face the facts). וזה גורם לכך שקולנוע ישראלי לא יכול להיות רווחי. כדי להרוויח צריך אנשים שיקנו, ואם המוצר שאתה מוכר בעל מוניטין שלילי, אז אף אחד לא יקנה גם אם הוא יהיה הכי אחלה שבעולם.
שתי העובדות האלה, כשמחברים אותן יחדיו, יוצרות מעין מעגל שחוזר על עצמו – קולנוענים יוצרים סרטים עמוקים ולא רווחיים, ובגלל שהם לא רווחיים אז אין להם כסף לממן אותם ולכן הם צריכים לקחת כסף מעמותות וקרנות שמממנות רק קולנוע מסוג מאוד מסוים. ובגלל שהקרנות האלו מממנות רק סרטים מסוג מסוים, שאינו רווחי במיוחד, אז יוצרים שכן רוצים ליצור סרטים רווחיים לא מסוגלים לעשות זאת כי אין בידם את המשאבים (אלא במקרים נדירים במיוחד שבהם יש לך תמיכה של גוף מדיה ענקי ומוניטין חיובי עצום – כמו במקרה של זוהי סדום, קומדיה ישראלית אמיתית). ובגלל שהקהל רגיל שסרטים ישראלים הם רק מסוג מסוים (עמוק, נדוש ולא מהנה), אז כל הקולנוע הישראלי נתפס ככזה.
כיום ישנו תהליך של יוצרים שמנסים להפוך את שוק הקולנוע הישראלי (כי בסה"כ קולנוע זו תעשיה, ולא חבורה מגובבת של אמנים – זו עובדה שצריך להכיר בה) לנורמאלי יותר ודומה יותר לתעשיות אחרות בעולם. כלומר, ריבוי של סרטים מהנים ורווחיים, ומיעוט של סרטי עומק חכמים. ככה צריכה להיראות תעשיה, וככה נראות כל תעשיות הקולנוע בעולם. ואם היו קמות פה כמה חברות הפקה בעלות תקצוב שמשקיעות בסרטים רווחיים בכוונה תחילה למכור אותם לקהל ולעשות מזה כסף, אז באופן טבעי הייתה נוצרת פה תעשייה הרבה יותר עשירה ומגוונת – שהייתה מביאה בסופו של דבר לשגשוג בכל הז'אנרים. כי אם חברת הפקה משקיעה בשנה אחת סכומים כאלו וכאלו בסרטים רווחיים, ומצליחה באמת להרוויח מזה, אז בשנה הבאה יהיה להם גם תקציב לעשות סרטים פחות רווחיים, אילו רק בשביל המוניטין והפרסים – מה שייתן לסרטים הרווחיים שלה חותם של איכות.
בסופו של דבר, השאלה שצריכה להישאל היא זאת – האם אפשר בכלל לקיים תעשיית קולנוע רווחית בארץ? בארץ של 8 מיליון תושבים, שרובם לא רואים סרטים בתדירות גבוהה מדי, יש גבול להכנסות הכוללות של התעשייה, והגבול הזה כנראה אינו גבוה במיוחד. מספיק שההכנסות האלו יוכלו לקיים יותר מחברת הפקה גדולה אחת, ויהיה אפשר להקים שוק תחרותי וחופשי באמת של יצירה קולנועית. אני מאמין שזה אפשרי. וגם אם לא, אי אפשר להאשים אותנו שניסינו. גם אם בסוף נישאר עם סרטי מלחמות-אושרי כוהן וסרטי הומואים-אוהד קנולר, לפחות הצלחנו להשחיל כמה סרטי אימה-יעל גרובגלס בדרך (וזאת, אני חייב לציין, שחקנית עם פוטנציאל בתחום).
עצתי לך - לך להוליווד
שם תמצא אנשים כמוך, שעושים סרטים "בשביל הקהל שלהם ולא בשביל עצמם" ושהמטרה היחידה שלהם היא שהסרט "יהיה רווחי וימכור", או בקיצור, במאים מסחריים (לא כולם, כמובן). לעומתם, הבמאים בארץ, כולל במאי כלבת וכולל דני לרנר, עושים סרטים "בשביל עצמם" – סרטים שהם היו רוצים לראות, כי הם במאים אומנותיים (כן, כלבת הוא אמנות, לא פחות מאף סרט של אלמודובר. ואמנות טובה, לדעתי).
בהוליווד תמצא גם אנשים ששופטים סרטים כמוך – מצד אחד, סרט שהוא "מהנה או מושך או בילוי", ומצד שני – סרטים "עמוקים" (הו לא), סרטי "הומואים אוהד קנולר" (כמה נורא!) ואבוי, ההוא שם רוצה שיהיה בסרט שלו דמות של פלסטיני!!! למה? סרט לא יכול להיות מהנה אם יש בו פלסטינים, נכון?.
ולא, קולנוע בארץ הוא לא תעשייה, וגם לא יהיה. למעשה יש רק שני מקומות בעולם שיש בהם תעשיית קולנוע אמיתית – הוליווד ובוליווד. והעובדה שאין תעשייה לא משנה את העובדה שהיחס בין כמות הסרטים הטובים למספר התושבים בארץ – שהוא המדד האמיתי לאיכות הקולנועית של מדינה כלשהי (למרות שכל אחד קובע בעצמו, כמובן, מהו סרט טוב) – הוא בין הטובים בעולם. אז כנראה שלא צריך תעשייה – צריך רק כשרונות, וצריך שהכשרונות האלה יעשו את מה שהם רוצים לעשות, ולא את מה ש"נוסחת הסרט המרויח" שהמציא איזה מנהל אולפן כלשהו אומרת שצריך לעשות.
אבל אם החלום שלך הוא להיות מייקל ביי ולא יוסף סידר – לך להוליווד.
יוסף סידר כבר כמעט הלך להוליווד בתור מועמד לסרט הזר.
ובמחילה, הרעיון שלפיו הקהל צריך להריע ולהשתחוות (שלא לדבר על לממן) כל מי שעושה סרט שעלול להיות מחורבן בתכלית רק כי הוא עונה על כל המשבצות הרצויות לפי קריטריונים עלומים, הוא סרט שמוליד סרטים שהם לא רק כושלים קופתית אלא גם דפוקים לגמרי. זבל יש בכל מקום, אבל ההודעה שלך(שמתעלמת כמובן משאלת המימון, וטוענת טענה שיש לי ספק גדול אם אתה יכול להוכיח אותה לגבי יחס הסרטים הטובים בארצנו) מהללת את היריקה בפרצוף לקהל עד לדרגת אמנות.
וכמדומה, שדני לרנר ובמאי כלבת לא במיוחד נהנו משיטת תקצוב הקולנוע הישראלי המקובלת, בניגוד, נגיד, לסרט מצליח כלכלית וביקורתית כמו 'קרקס פלשתינה'.
(וזאת למרות שההומאז' ב'כלבת' לעבודתו המהפכנית של רוז'ה די-גארי, שהיה עוזר תאורן ב'שרשה לה פם' הידוע ברור לגמרי, שלא לדבר כמובן על כך שימים קפואים איננו אלא מחווה לצילומיו של רוברט קאפה כפי שהוצגו ב-1975 בלוויית מוזיקה של פרנק זאפה ב-Gallery du merdere המפורסמת, שהיוותה בסיס למהפכת ה'נקיות הישנה' בקולנוע של טולוז).
1. אתה לא צריך להשתחוות ולהריע לאף אחד
2. האם אתה ואני צריכים לממן סרטים של אחרים? כל אחד ודעתו. אני שמח שחלק מהמסים שאני משלם הולכים למימון סרטים, ומסתבר שלא מעט אחרים חושבים ככה – ומכאן קיומו של חוק הקולנוע. ומכיוון שהוחלט לממן סרטים, מן הסתם יש קריטריונים למימון. לשמחתי," ימכור מיליוני כרטיסים" הוא לא הקריטריון הקובע כיום, אבל (שוב) כל אחד וטעמו.
3. לאחר הצלחת סרטו הראשון והעצמאי של דני לרנר, קרן הקולנוע הישראלי הכירה בכשרונו והעניקה תמיכה רבה לסרטו השני, "קירות",למרות שהוא סרט אלים למדי (לפי מה ששמעתי, עדיין לא יצא לי לראות אותו). בנוסף תמכו בו גם "קשת" ו"יונייטד קינג", וסה"כ התקציב שלו היה 3 מיליון דולר – שזה יותר מבופור. (הנתונים מסעיף זה ע"פ הערך על הסרט בויקיפדיה). מסקנה: אולי זה קשה יותר, אבל אם תוכיח שאתה במאי מוכשר, יש לך סיכויים טובים לקבל תמיכה, בלי קשר לז'אנר. מסיבה זו, אני לגמרי מאמין שלאחר הצלחת סרטם הראשון, גם ל"צוות כלבת" יש סיכוי טוב לקבל תמיכה מהקרנות או מגופים אחרים בסרט הבא שלהם, בלי קשר לז'אנר של הסרט, או לכמות הפלסטינים בו. ואולם, ע"פ הראיון, הם מעדיפים שוב לעבוד עצמאית – וכמובן שזו זכותם.
4. כלבת הוא אמנות טובה בגלל שהוא שנון, מקורי ומרהיב.
5. לדעתי, יריקה בפרצוף של הקהל היא לעשות שאינו מוצלח לדעתך, בגלל שלדעתך הוא ירויח יותר כסף.
ההגדרה (שלי לפחות) ל ''אומנות''
היא "יצירה אשר מנסה לגרום לקהל להרגיש רגש מסוים" , בין אם זה צחוק, כאב, התפעלות, פחד, עצב או שמחה. כדי לנסות ולהעביר רגש לקהל, אתה צריך לדעת איך אנשים פועלים – מה מצחיק אנשים, או מפחיד, או מדהים, או מעציב או משמח (ואולי גם הכל ביחד). כדי לעשות קולנוע – אתה צריך לחשוב על האנשים שרואים את הסרט – לא במובן של "רק אני ושלושת החברים שלי" ולא דווקא במובן של "בני-נוער הם אהבלים שילכו לכל סרט אם יש בו ציצים ופיצוצים".יש נקודה באמצע
יצירת אמנות לא מתקיימת ללא קהל.
טכנית אולי כן, אבל מעשית – אם אתה מעוניין שאנשים *יקנו* כרטיסים לסרט, סימן שאתה מעוניין ליצור סרט שאנשים ירצו לראות. אם לא, אין שום סיבה שתטרח לנסות ולהפיץ אותו בבתי הקולנוע.
האמת ניתנת להיאמר, שבאמת בארץ לא מעט סרטים הופקו שלא על מנת להיות מופצים לבתי הקולנוע. ואני מדבר על סרטים שזכו לתמיכה של קרנות. לא על סרטים כגון אלו של אבי ביטר וימין מסיקה, שלפי הקריטריונים שלך הם בהכרח סרטים אומנותיים לא פחות, ואף יותר, מרוב סרטי הקולנוע הישראלי. אני מתחייב בזאת שימין מסיקה לא עשה את הסרט *רק* כדי להשיג רווחים. גם הבמאי העצמאי לגמרי שביים את הסרט עם הטריילר הלא-מוצלח על טייס המסוק בעל חנות האופניים לא עשה את זה כדי לעשות רווחים, בוודאי ובוודאי שבמאי 'הטרמפיסט' לא עשה את זה בשביל הרווח – ובארה"ב, ההוא שעשה את מאנוס יד-הגורל לפי כל הסימנים היה בעל חזון אומנותי. מחורבן למדי, כמסתבר.
רק מה, שאין שום קשר בין נושא הסרט לטיבו, ואפילו הקשר בין כוונות הבמאי לטיב הסרט הוא מאוד לא מוחלט. באטמן מתחיל נעשה מן הסתם כדי לעשות כסף יותר מאשר 'קדמה' של גיתאי; אבל הוא סרט הרבה הרבה הרבה יותר טוב מ'קדמה'.
כמובן, בניגוד לטענתך הראשונית, גם בארץ נעשים סרטים שכנראה כל המניע להם הוא כסף; אבל במשך הרבה מאוד שנים, נעשו בארץ מאות סרטים גרועים בסיוע קרנות מסויימות, שההצדקה להם הייתה מפוקפקת; לא מקוריות, לא כשרון יוצא דופן והשד יודע מה עוד. וכאן מה שאמרו לך וכמדומה התעלמת: כש'פלסטינים' הופך לז'אנר לענייני תקצוב,, אז זה לא בגלל האומנות אלא בגלל שהבמאי מפיק סרט שיזכה לתקצוב קרנות, ומכוון לא לקהל כי אם למי שקורא את התסריט. וכשסרטים נחשבים לאומנותיים רק בגלל שמישהו לא רוצה לראות אותם, אזי גם הטיעון לגבי כשרון לא מחזיק מים.
תגובות ממוספרות זה ממכר
1. כל הסרטים העלילתיים שמופקים בעזרת הקרנות מיועדים להפצה בבתי קולנוע. הבעיה היא שבתי הקולנוע לא תמיד מעוניינים להציג אותם.
2. אני הייתי נותן לכריסטופר נולאן קצת יותר קרדיט. יכול להיות שהסיבה שהוא עשה את באטמן הייתה כלכלית, אבל אני לגמרי מאמין שהוא עשה אותו באופן שהוא עשה אותו כי ככה "הוא" חשב שהסרט צריך להיות, ולא בגלל שככה הוא חשב שהוא יהיה יותר רווחי.
3. אכן, לדעתי כל סרט שנעשה ע"פ טעמו של היוצר שלו הוא אמנות. אמנות טובה או רעה? כל אחד ישפוט בעצמו. להיות מבקרים כולנו יודעים ואוהבים.
4. אני מסכים לחלוטין שאין קשר בין נושא הסרט לטיבו. להזכירכך, לא אני הוא זה שפסל על הסף סרטי "מלחמה הומואים ופלסטינים".
5. אם נתעלם לרגע מאבי ביטר וימין מסיקה (אגב, מי זה ימין מסיקה?) מי מפיק היום סרטים בארץ על מנת להרויח כסף? כמה סרטים ישראלים בכלל מרויחים כסף? מעט מאוד, וחלק גדול מאלה שכן הרויחו הם אותם סרטים שלכאורה נעשו "בשביל קוראי התסריטים בקרנות", כמו בופור (הסמולני!) ועג'מי (יש בו פלסטינים!!!!).
6. ולסיום, לנושא שלכאורה התעלמתי ממנו – אני מסכים שהלקטורים בקרנות הם לא מושלמים, בלשון המעטה. אחת הבעיות העיקריות שלהם הוא החשש שלהם לתמוך בסרטים מז'אנרים לא קונבנציונליים של במאים שעדיין לא ביימו אף סרט. עם זאת, לזכותה של קרן הקולנוע יאמר, שלאחר שהיא נוכחת בכשרונו של במאי כמו דני לרנר למשל, אין לה בעיה לתמוך בסרט הבא שלו, אפילו אם הוא אלים ואין בו פלסטינים (או שאולי יש בו? לא יצא לי לראות את קירות עדיין) וכמו שכתבתי באחת התגובות למטה, אני מאמין שגם יוצרי כלבת לא יתקשו לקבל תמיכה לסרט הבא שלהם. בסופו של דבר, גם בכלבת הם קיבלו תמיכה מקרן רבינוביץ' בפוסט פרודקשן, וגם בו לא היו פלסיטינים, או הומואים :)
נדמה לי שההגדרה המקובלת,
למי שטורח לתקשר רק עם עצמו, ולא מעוניין או מסוגל בתקשורת עם אחרים, היא 'אוטיסט'.
אין לי בעיה לקבל את זה שיש כאלו שרוצים לעשות סרטים בשביל עצמם. כל עוד הם מכירים בכך שרק הם עצמם יראו את הסרט. אני אישית מעדיף לצפות בסרטים שנעשו עבורי.
אתה יודע מה זה סרט שנעשה עבורך?
סרט שנעשה עבורך הוא סרט שבו יש את מה שהסטריאוטיפ המייצג אותך, בעיני במאי כלשהו, אמור לאהוב. לצערך, הוא לא חושב על הסטריאוטיפ שלך דברים טובים, ולכן הסרט שהוא יעשה בשבילך הוא "רובוטריקים". וע"פ הרווחים, הוא צודק. אז מה, זה הקולנוע שאתה רוצה?.
לא.
אם אתה חושב ש'רובוטריקים' הוא סרט שנעשה עבורי, אתה לא מבין אותי. אנא, אל תעשה עבורי סרטים.
סרט שנעשה עבורי הוא בדיוק ההפך ממה שאתה מתאר. לא הסתמכות על סטריאוטיפים, אלא נסיון כן ואמיתי להבין מה מעניין, מרגש, ומרתק אנשים. קולנוע (או כל אומנות אחרת) חייב להיות קומיוניקטיבי. חייב לדבר בשפה של הלקוחות שלו. אחרת, כאמור, חזרנו לאוטיזם.
בדיוק
וזאת הבעיה בגישה של "לעשות סרט בשביל הקהל". מכיוון שאין שני אנשים בעלי טעם זהה, אתה מגיע למצב שהמטרה שלך היא לפנות לאיזה מכנה משותף כלשהו, במקום פשוט לחשוב איך לעשות סרט טוב. כיוון המחשבה הזה גורם בסופו של דבר למייקל ביי להחליט שסרט ש"מרתק, מעניין, ומרגש אנשים" הוא רצף ארוך של פיצוצים ומייגן פוקס.
וכל הכבוד לו.
הוא מצליח לעשות דברים שמביאים הנאה רבה לאנשים רבים. הלוואי על כולנו.
רק מה, זה לא בשבילי.
וכן, סרטים צריכים וחייבים לפנות למכנים משותפים. אין דרך אחרת. זה לא בא במקום לעשות סרט טוב. להפך, זה מה שהופך סרט לטוב.
ואין שום דבר רע במייגן פוקס.
כלומר, בטח יש. בטח גם היא מפליצה, או לא מחזירה את החלב למקרר, או לא משנה מה. אבל בסרט טוב (כלומר, שמדבר אלי), אשמח לראות עוד ממנה.
צודק. מצטער מייגן, אין לי שום דבר נגדך.
אין לי גם שום דבר נגד פיצוצים, אגב.
ואו
כל הדיבורים כאן על לימודי קולנוע באוניברסיטה קצת מפחידים אותי, האמת.
אני לא לומדת קולנוע באוניברסיטה, אבל אני חושבת שבכל מקצוע, כשהולכים ללמוד מאנשים מנוסים ומעורים יותר בתחום, לומדים בדרך גם את תבניות החשיבה של הדור הקודם. היוצרים המעניינים ביותר (וגם המדענים המעניינים ביותר) יודעים לקחת מהלימודים שלהם הרבה אבל גם לפרוץ את התבניות הקודמות וליצור משהו חדש ומרענן.
מפחידים כי גם את בכיוון?
(ל"ת)
אני עכשיו בתיכון , במגמת קולנוע
אבל אני מתכננת להיות תסריטאית, ואני די בטוחה שצריך לימודים באוניברסיטה בשביל זה
לא צריך כלום
אבל כדאי.
תגובות
סרטים הם לא רעים בגלל שמופיעים בהם הומואים או פלסטינים או מלחמה, זה סילוף מוחלט של מה שאמרתי. הבעיה היא, לדעתי, שהרוב המוחלט של הסרטים שנעשים בישראל עוסקים בקבוצה מצומצמת של נושאים – הסכסוך היהודי פלסטיני על משמעויותיו, מלחמות (מנקודות מבט ימניות ושמאלניות גם יחד), טרגדיות השימוש בסמים, הקהילה ההומוסקסואלית וקבלתה בחברה, ודרמות משפחתיות שמבוססות על דת או עדה. יש שיאמרו שאלו הם נושאי הליבה של מהות הישראליות, ולכן הקולנוע שנעשה בישראל צריך לשקף אותם. אני אומר שכל הנושאים האלו כבר חפורים ומנותחים עד היסוד ואין הרבה חדש שניתן להגיד עליהם. לכן אני חוטא בפסילה על הסף של סרטים ישראלים הנוגעים בנושאים הללו. ובכל פעם שאני הולך לסרט כזה, אני נוכח שאני צודק לגבי דעתי עליהם.
למרות שאלו בתכלס כן נושאי הליבה של החברה הישראלית, אלו לא נושאי הליבה של החברה האנושית. סרטים שנעשים באמריקה (ואין לזלזל בתעשיית הקולנוע האמריקאית, אני בטוח שכל האנשים שנוכחים בדיון הזה יכולים למצוא לפחות 9 סרטים אמריקאים ברשימת עשרת הסרטים האהובים עליהם) מדברים על קשת רחבה פי כמה וכמה של נושאים. כמובן שיש את נושאי הליבה האמריקאיים, שזה פוליטיקה, דת מלחמה וכו. אבל יש גם סרטים רבים שנעשים על נושאים מגוונים ושונים הרבה יותר, שלא כוללים בהם אפילו שמץ של נושאים שקשורים בהוויה האמריקאית, אלא אך ורק קשורים בהוויה האנושית – כאשר החיים האמריקאים מהווים תפאורה בלבד.
ואלו הם סוג הסרטים שהייתי רוצה לראות נעשים בארץ – סרטים שלוקחים את ישראל כתפאורה, אך משליכים על נושאים מגוונים הרבה יותר. זה שעלילת סרט מרחשת ביפו לא אומר אוטומטית שהסרט צריך לעסוק בערבים (בניגוד לתפיסה הרווחת בקרב אנשי הקולנוע בארץ). יפו יכולה גם להיות תפאורה להתרחשות שונה לגמרי, שעוסקת בחייזרים, רובוטים, רוצחים פסיכופתים, היפים במסע רוחני, בלשים אפלוליים, קאובואים קשוחים ועוד ועוד.
אם רק תסתכלו על תעשיית הטלוויזיה בארץ, אומנם תוכלו למצוא את אותם נושאים חפורים (ובמיוחד דרמות על רקע דתי – דתלשים תרדו לי כבר מהמסך!), אבל תוכלו למצוא עוד ערב רב של סדרות מכל מיני סוגים, החל מדרמות מתח יוקרתיות, קומדיות אימה, סאטירות פוליטיות ועוד ועוד מטעמים. זה הגיוון שהייתי רוצה לראות על מסך הקולנוע.
ולא, לא רק מייקל ביי עושה סרטים בשביל הקהל. גם ספילברג והאחים כוהן וטרנטינו עושים סרטים בשביל הקהל שלהם, כלומר סרטים קומוניקטיביים שגורמים לך גם הנאה וגם הרהור קיומי באותו זמן, ואף אחד לא חושב שהם אוטיסטים.
מש''א! מש''א! מש''א!
(ל"ת)
קשלס מגיב לתגובות לכתבה על התגובות לסרט.
של קשלס.
ולהיפך.
http://pkarina2.wordpress.com/2011/10/11/%D7%92%D7%9E%D7%A8-%D7%97%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%94-%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94-2-%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%9B%D7%9E%D7%95-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA/