טוד היינס אמר באחד הראיונות ש"מעשה פלאים" הוא כמו "טריפ אסיד לילדים". וזה מעצבן מאוד, כי זה אחד התיאורים הכי טובים שאפשר לקרוא לסרט הזה. אתה לא יכול גם ליצור את הסרט וגם לתת את הביקורת הכי מדויקת עליו, היינס! תשאיר משהו לאחרים! עוד בעיה היא ש"טריפ אסיד לילדים", לא משנה כמה הוא מדהים ומגיע לו שכולם יראו אותו כמו "מעשה פלאים", זה לא בדיוק ז'אנר פופולרי בקולנוע.
"מעשה פלאים" הוא עיבוד קולנועי לספרו של בריאן סלזניק ("הוגו") שעוסק בשני סיפורים מקבילים: אחד מתרחש ב-1927, השני בשנות השבעים, ושניהם מספרים על ילדים שמגיעים לניו יורק במטרה למצוא מישהו – אחת ילדה חירשת מלידה, השני ילד שהתחרש מתאונה. אם זה נשמע לכם יחסית פשוט איפה נכנס האסיד לעניין פה, אז הסיפור של שנות ה-20 מתרחש בשחור-לבן וללא קול, הסיפור בשנות ה-70 נוטה גם הוא לאמצעים דרמטיים אמנותיים של מונטאז'ים או סצנות שלמות ללא התקדמות עלילתית, וכל זה לפני שאנחנו מדברים על הסצנות שלפתע זונחות את שני הסגנונות ומחליטות "פאק איט, בוא נצלם את הסצנה הבאה עם בובות".
אבל "מעשה פלאים" הוא לא אומנותי ופלצני לשם האומנות והפלצנות. הסיפור שלו (שהוא סיפור ילדים לכל דבר ועניין) בהחלט מצדיק את האמצעים האמנותיים שהסרט משתמש בהם, ובתמורה הם מעלים אותו לדרגת יצירת אומנות. הסיפור הפשוט (מאוד) נהפך למשהו יפהפה מבעד לעדשת המצלמה, עם עיצוב תפאורה מדהים, מוזיקה נהדרת ועריכה מטלטלת. גרסה "פשוטה" יותר של הסיפור הייתה אולי יותר נגישה, אבל היא הייתה מפספסת משהו שהעריכה הייחודית והבחירות של הבמאי הצליחו ליצור.
סרט שכזה, שהולך בין הקו הדק של האזוטרי והנגיש, היה יכול לצאת רק תחת ידו המיומנת של טוד היינס – אחד הבמאים עם הפער הכי גדול בין היכולות שלו לקהל המעריצים שלו. מדובר בקולנוען מבריק, שיודע לפרק ז'אנרים, לשחק עם הקולנוע ולספר סיפורים חכמים שאין דומים להם ובכל זאת אין ממש אנשים שצועקים איפה האוסקר שלו. אולי זה בגלל שלמרות שהוא היה מחלוצי הקולנוע הלהט"בי של שנות ה-90, הוא לא פרובוקטור מספיק בשביל הקהל הקיצוני ולא סנטימנטלי מספיק בשביל הקהל הרגשני; תקשורתי מדי בשביל קהל הארט האוס ומוזר מדי בשביל הקהל הרחב. נופל בין הכיסאות, בקיצור. זה לא שאין לבן אדם הערכה, אבל לעומת במאים אחרים משנות ה-90, היינס כמעט ולא משתתף בשיחות "הבמאים הגדולים ביותר", למרות שיש לו את הרזומה לגבות את המחשבה הזאת. יש משהו כל כך ספציפי בסרטים שהוא עושה שמאוד קל להעריך אותם אבל קל פחות לנצור אותם ללב או לצעוק את שבחם שנים על גבי שנים.
אבל רק היינס, עם ההליכה על חבל דק בין האומנותי למסחרי, היה יכול להעלות את "מעשה פלאים" לשיאים שהוא מגיע אליהם. הדרך שבה הוא משתמש באמצעים אומנותיים דווקא בשביל לחבר את הקהל הרחב לסיפורים שלו ולא כדי להרחיק אותם הוא זה שנותן לסרט, שלדעתי הוא הסרט הארוך הטוב ביותר שלו עד כה, את הגדולה שלו. יש הרבה סרטי ילדים נפלאים, אבל "מעשה פלאים" הוא סרט שאם הילד הנכון יצפה בו הוא יכול להעשיר את עולמו של הילד בצורה שסרטים אחרים פשוט לא יכולים. גם כאן יש מסרים על חברות ואהבה, נכון, אבל הם מוצגים בצורה הרבה יותר מחוכמת ועדינה; כזאת שצריך לנתח לאחר הסרט ולחשוב עליה ושיכולה להישאר איתך זמן רב אחרי הצפייה.
נקודת חולשה אחת שיש לסרט נמצאת בגזרת המשחק. טוב, אולי לא חולשה כמו אכזבה: זה לא שהמשחק גרוע – אבל אחרי שסרט אחר סרט היינס מנפק הופעות קולנוע לדורות, ל"מעשה פלאים" חסר הופעה שכזאת. ג'וליאן מור (משתתפת קבועה בסרטיו של היינס) עושה תפקיד משני וקצר, מישל וויליאמס עושה תפקיד אפילו קצר מזה, והילדים בסרט בתפקידים הראשיים הם טובים ממש (בין הסרט הזה ל"חברי הדרקון אליוט", אוקס פייגלי מסתמן כאחד השחקנים הצעירים המוכשרים שיש, ובטח כאחד עם בחירות סרטים מוצלחות ביותר) אבל לא מגיעים לגבהים של ענקי המשחק.
"מעשה פלאים" הוא סרט שצריך להמליץ עליו בחום כמו שצריך להזהיר לגביו. הוא מעשה פלאים בפני עצמו, אבל אני פוחד שיהיו אנשים שיחזרו מהסרט עם גבה מורמת. זה סרט שהוא סטנדרטי מאוד מצד אחד וארט האוס-י מאוד מצד אחר. בשבילי הוא הצליח למצוא את האיזון הנכון בין השניים, אבל אני לא אתפלא אם אחרים ימצאו אותו פשטני מדי או משעמם מדי. ובכל זאת, מדובר בסרט מתוק, מלא אהבה, שעושה משהו קצת אחרת ושכיף ליפול בקסמיו.
הביקורת הזאת כמעט הייתה משהו אחר
במקור חשבתי במקום ביקורת לעשות כתבת "כל הסרטים של טוד היינס, מדורגים". אבל לא הייתי ממש מרוצה מהתוצאה וגם לא ידעתי איך לסיים אותה, אז התיישבתי לכתוב את הביקורת והעדפתי אותה (ואז גם מחזרתי מכתבת הדירוג לצורך הביקורת). ובכל זאת, זה לא הכי נורא בעולם אז הנה היא כאן בתגובה. הערה חשובה: הסרט של היינס שאני אוהב הוא בכלל לא סרט אלא סרט קצר, והוא "סופרסטאר: סיפורה של קרן קרפנטר" שמספר את סיפורה האמיתי של הזמרת שמתה כתוצאה מסיבוכים שקשורים לאנורקסיה, אבל עם בובות ברבי. אפשר למצוא את כל הדבר באיכות נמוכה מסתובב באינטרנט, ורק באינטרנט כי אי אפשר להקרין את הסרט בגלל זכויות היוצרים על המוזיקה שמושמעת בו. בכל מקרה, הרשימה:
טוד היינס הוא מקרה מוזר של אוטר שלא מצליח ממש למצוא את הקהל שלו. הוא לא פרובוקטור מדי בשביל הקהל הקיצוני, הוא לא רגשני מדי בשביל הקהל הסנטימנטלי, הוא לא מתקשר מספיק בשביל הקהל הרחב והוא לא מנותק מספיק בשביל הקהל המצומצם. אני לא חושב שמישהו יכול לטעון שמדובר בבמאי גרוע, אבל מדובר בנישה כל כך ספציפית שלא פלא שרבים לא ממש מחשיבים אותו בדיוני "הבמאי הגדול של דורנו". אף אחד לא ממהר לצעוק שהוא צריך לזכות בקאן או באוסקר או במשהו.
ובכל זאת, כשמסתכלים על הפילמוגרפיה שלו, מסתכלים על רשימת סרטים שהכי חלש בהם הוא "ממש טוב". אז לקראת צאת סרטו החדש "מקרה פלאים", בוא ננסה לדרג אותה מה"ממש טוב" ועד ה"ממש ממש טוב".
7. "אני לא שם"
הנה הסיבה ש"אני לא שם" הוא הסרט שהכי פחות אכפת לי ממנו מכל הסרטים של היינס: לא כזה אכפת לי מבוב דילן. שלא תבינו אותי לא נכון, דילן הוא אחלה משורר, אחלה פזמונאי ויש לו סגנון ביצוע ייחודי, אבל המיתולוגיה והפולקלור שצמחו מסביב לבן אדם מעולם לא עניינו אותי. "אני לא שם" לעומת זאת, הוא כמעט כולו חקר מעמיק של המיתולוגיה הזאת.
כמה שנים לפני שנפרק ביופיק בצורה אחת, היינס פירק את הביופיק בצורה אחרת – הוא לקח את הרעיון שבני אדם מתנהגים שונה מפעם לפעם והקצין אותו, ופירק את הביוגרפיה שלו על בוב דילן לשישה שחקנים שונים שמגלמים השתקפויות מסוימות של בוב דילן, שמבוססות פחות על אירועים שקרו לזמר ויותר על הסיפורים ואגדות שמלווים אותו.
כל אחד מהסיפורים הוא בעל גיבור אחר (מילד שחור קטן, עד קייט בלנשט שמגלמת גבר ועד גבר זקן לבן) וגם עשוי בסגנון קולנועי אחר. בקיצור, זה רעיון ממש מגניב וממש טוב לביוגרפיה. רק חבל שזה מתבזבז על מישהו שלא אכפת לי ממנו.
6. "Safe"
משהו לא בסדר עם קרול. למרות שהרופאים לא מצליחים להבין מה, היא מראה יותר ויותר סימנים של מחלה או תגובות אלרגיות ואף אחד לא מצליח להבין ממה. קרול, עקרת הבית הטובה מהשכונה הטובה. דווקא היא?
סיפורה של קרול יכול לעבוד ביותר ממישור אחד. הוא יכול להיות מטאפורה לגורל המין האנושי, ביקורת על הפרברים האמריקאים החונקים, מעין פרק ארוך במיוחד בסגנון "בפרק מיוחד של.." שעוסק במחלה, סגירת חשבונות עם אנשים קיצוניים או אולי הוא סתם סיפורה של קרול – עקרת בית שעולמה מתחיל לחמוק ממנה ללא שליטתה.
סרטו השני של היינס ושילוב הפעולה הראשון שלו עם ג'וליאן מור נחשב בעיני לא מעט אנשים לאחת מיצירות המופת הגדולות של שנות ה-90 ושל הקולנוע העצמאי של שנות ה-90 בפרט. ואמנם ההופעה הראשית של ג'וליאן מור מבהירה שכבר בהתחלה היא הייתה אחת השחקניות המדהימות בדורה, ובכל זאת משהו בסרט לא עבד לחלוטין בשבילי.
5. "הרחק מגן עדן"
לא מעט סרטים סגרו חשבון עם שנות ה-50, אבל אף אחד מהם לא עשה את זה עם אהבה גדולה כמו "הרחק מגן עדן". מדובר בסרט שמאשים את החברה בהומופוביה וגזענות ועדיין מצליח להיות מלא אהבה ונוסטלגיה לתקופה שעברה. הסרט, ששואב השראה בעצמו מסרטים של ה-50 (וספציפית דאגלס סירק), מספר על אישה שחווה משבר בנישואין שלה, אבל בעצם גם לא ממש מספר על כלום. כמו ב"Safe", העניין העיקרי של הסרט הוא בעולמה הפנימי של הדמות הראשית (שגם פה היא ג'וליאן מור) וכיצד היא מתמודדת עם העולם החיצוני. בניגוד ל"Safe", המיקום של הסרט בשנות ה-50 ממקם אותו כדרמה תקופתית שודאי תרחיק חלק מהקהל שלו – אבל ג'וליאן מור נותנת כאן את אחת מההופעות הטובות ביותר בקריירה שלה.
4. "קרול"
שנתיים אחרי הסרט עם סצנות המין הכמעט פארודיות של "כחול הוא הצבע החם ביותר", מגיע אחד מהסרטים המאופקים ביותר שנעשו על מערכת יחסים אי פעם. בטח לסבית, ובטח בימינו. לעומת סרטים שרק ממהרים להפשיט ולהפגיש את הזוג הרומנטי, "קרול" לוקח את הזמן לאט לאט, בונה את הקשר הרגשי הרבה לפני שהוא בונה את הקשר המיני, ומצליח להכניס אותך לנעליים של הדמויות בצורה נפלאה. כהרגלו, אין הרבה "עלילה" ב"קרול" אבל מה שיש זה התפתחות איטית וחשובה ברגשות של הדמויות שמגולמות בצורה נפלאה על ידי רוני מארה וקייט בלנשט.
3. "רעל"
"רעל" הוא סרטו האומנותי ביותר של היינס, מה שהופך אותו גם לדפוק ביותר של היינס, מה שהופך אותו גם לאחד הכיפים של היינס. 3 סיפורים לא קשורים אחד לשני בכלל, כל אחד עשוי בסגנון אחר לחלוטין, שמצליחים להיות חכמים ועוד מילים. וכל זה בסרט הביכורין של הבחור.
2. "ולווט גולדמיין"
לעומת זאת, "ולווט" הוא סרטו המתקשר ביותר של היינס, מה שהופך אותו לאחד שקל ביותר לצרוך. הוא גם מלוהק עם השחקנים של אובי ואן קנובי ובאטמן, ואם מעמידים פנים שזה הם הסרט נהיה פי איזה אלף יותר מצחיק.
בכל מקרה, הסרט, עשור לפני "אני לא שם", שיחק עם הביופיק בעצמו ושאל את השאלה "מה אם אני אעשה ביוגרפיה לדיוויד בואי בלי ממש לעשות ביוגרפיה לדיוויד בואי?". התשובה: יואן מקגרגור, כלומר אובי ואן קנובי מקפץ עירום על הבמה. מבין הסרטים האחרים ברשימה, מדובר בקלות באחד שהכי פחות מרשים קולנועית. זה לא שהוא לא מרשים קולנועית, אבל הוא הכי ישיר, הכי ברור והכי לא מתחכם. הוא לא מתעסק ברגשות אלא בדברים שמתרחשים והוא מלא במוזיקה טובה. וכולם שם הומואים או ביסקסואלים, שזה לא לכאן או לכאן, אבל זה משעשע בפני עצמו.
1. "מעשה פלאים"
טוד היינס הגדיר את "מעשה פלאים כ"טריפ אסיד לילדים" ולמשך בערך כל השעה הראשונה הוא לא טועה בהגדרה הזאת. מדובר בשילוב מוזר בין קולנוע ארט האוס לסרטי ילדים, מלא בקטעים ללא דיאלוגים (כלומר, יש אנשים שמדברים – אנחנו פשוט לא יודעים מה הם אומרים), מונטאז'ים, משחקי עריכה וגם סצנה שלמה שנעשית במיניאטורות.
לגבי סרט לילדים
הסרט מיועד לילדים? לאיזה גיל?
אין בו אלימות, קללות או מיניות
יש בו כמה דברים "קשים" (אמא של הילד מתה והוא מתחרש כתוצאה מתאונה).
הוא קצת אמנותי בקטע של "לא תמיד מוסבר מה קורה על המסך בצורה מושלמת, ומדי פעם זה מובן רק בדיעבד". אבל הוא מסתיים בטון אופטימי וחמוד להפליא.
לא סגור על איזה גיל זה בדיוק. אני חושב שהוא נמצא בקבוצת הסרטים של "הוגו" ו"חברי הדרקון אליוט".
לפי האתר common sense media גיל תשע ומעלה
נשתמש בזה בשביל לקשר לאתר: https://www.commonsensemedia.org/movie-reviews/wonderstruck
מוכוון לתת ביקורת עבור הורים. מאוד משעשע לראות אותם כותבים על סרטים כמו דדפול או המסור.
סרט גרוע, מאוד אפילו
אגזים ואגיד שהוא גורם לי לשקול מחדש את דרך ההתבוננות שלי על הסרטים של טוד היינס שראיתי. הוא במאי עם קול וחזון ייחודי או שהוא פשוט היפסטר שלא התבגר?
ללא מעט מרגעיו 'מעשה פלאים' פחות מרגיש כמו סרט לקולנוע אלא יותר כמו סרט גמר מבצלאל שיצא משליטה. כול סצנה ב'מעשה פלאים' זועקת 'תראו אני מיוחד!', 'תראו אני שונה!', 'תראו אני גאון!', 'תראו אני לא כמו השטויות האלה עם הגיבורי על שמוקרנים עכשיו בקולנוע אני באמת ייחודי תסתכלו עלי!!!111' ועוד ועוד עד כדי כך שהצפייה בסרט הופכת למתישה.
אבל הבעיה הבסיסית של הסרט? הוא משעמם, מאוד אפילו. קורים בו המון דברים אבל אף אחד מהם לא היה עבורי בעל עניין. יש סצנה לקראת הסוף שאמורה להוציא דמעות מהצופים אבל לי היא בעיקר גרמה לתהות מתי הסרט ייגמר כבר.
מדובר באחד הסרטים המאכזבים ביותר שראיתי השנה. יותר משעצוב לראות סרט גרוע ומשעמם עד מוות, עצוב עוד יותר לראות סרט גרוע ומשעמם עד מוות של במאי שאתה אוהב. חשבתי שאני יכול להכניס את טוד היינס לרשימת הבמאים האהובים עלי, מתברר שלא.
אני מחבב את הסרט הזה
אבל לא נראה שמהסיבות הנכונות. אני פשוט אחד מהאנשים שממש אהבו את הוגו כילד (שעכשיו אני רואה שהוא עם אותו תסריטאי) ועוד סרטי ילדים אקסטרגנדים כמוהו עושים לי טוב על הלב. האם הסרט משעמם?, כן, אבל בתוך השיעמום הזה יש אנטרקציות מקסימות בין ילדים ואווירה מהפנת אז פחות אכפת לי. כן ירבו. אני דווקא לא חושב שזה סרט יומרני במיוחד זה דווקא סיפור קטן מסופר בצורה גדולה, כי זה מפרספקטיביה של ילדים או מה שמבוגרים חושבים שזו פרספקטיבה של ילדים אבל אני מעריך את הניסיון.
די תואם פרספקטיבה של ילדים
אם הוא נצמד לנקודת המבט של הספר. ילדים ברגע מהורהר שמנסים לפענח את העולם, אבל בהחלט מתאים לפלח רחב של ילדים- הספרים של סלזניק הם הצלחה מסחרית יפה מאוד, ומדובר ברומנים עם נושאים "כבדים" וסגנון אמנותי "כבד" עוד יותר, זה כל היופי בהם. הם לוקחים את הקהל שלהם ברצינות מוחלטת ובלי טיפת דידקטיות או טביעות אצבע של פסיכולוגים חינוכיים (שכבודם וכבוד היצירות שהם ייעצו להן במקומם מונח, חלקן מקסימות ממש ומהנות). הספר השלישי היה הספר הכי יפה שקראתי על מגפת האיידס, לילדים או לא, ועל קשרים להט"ביים. הוגו הסרט היה עיבוד שתפס טוב את האווירה של הספר, נראה שגם מעשה פלאים (שאשלים צפייה בו בקרוב), אבל יכול להיות שהפורמט של שקיעה ברגשות ובפרטים קטנים, עבור ילדים, יתאים יותר לחוויית קריאה אינטימית והתבוננות בתמונות ולא לצפייה מסחרית בקולנוע. צפייה אמנותית מהורהרת זאת לא תרבות שקיימת בקרב ילדים באמצע היסודי כי אין הרבה סרטים אמנותיים לילדים (ולא נראה שהוגו ומעשה פלאים ישנו את המגמה), אבל ספרים בהחלט יש. בעת התנדבותי בספרייה העירונית תמיד המלצתי על הספרים של סלזניק לגיל 8-9 בערך, כמעבר מקומיקס לספרים "אמיתיים" בהצלחה גדולה, כך שלחוויה הרגשית בטח שיש ביקוש.
לא ידעתי שהם מבוססים על ספרים
בכל מקרה אני בספק שעודף אניטמיות זו בעיה של מעשה פלאים זה דווקא עובר יופי במסך. הבעיה היא שאני בקושי זוכר שום דבר מהסרט חוץ מהתעלומה הכללית והאוירה שלו. יכול להיות שהוא מתאים יותר לצפיה בייתית קלילה ופחות לקולנוע.