בשנת 2000, קשישה יהודיה אמריקאית בשם מריה אלטמן תבעה את ממשלת אוסטריה, בדרישה שיחזירו לה את מה שלקחו. שישים שנה קודם לכן, אלטמן נאלצה לברוח מאוסטריה מאימת הנאצים, שרצחו את משפחתה, והחרימו את רכושה של משפחתה העשירה, שכלל – בין השאר – את הציור המפורסם של גוסטב קלימט, "האישה בזהב", שהוא למעשה דיוקנה של דודתה של אלטמן. הציור הפך לאחד מאוצרות האמנות הידועים ביותר של אוסטריה ואחד הציורים היקרים ביותר אי פעם – עד שפתאום באה הזקנה הזאת, בעזרת עורך דין נמרץ וחסר ניסיון, ודרשה מהמדינה לתת לה אותו, רק בגלל שזה שלה. כאילו יבוא איזה נכד של ליאונרדו דה וינצ'י וידרוש מהלובר לקבל לידיו, ומיד, את המונה ליזה.
כל זה קרה באמת. הסיפור תועד בסדרת כתבות של אן-מארי אוקונור, שהפכה לספר, ואחר כך לסרט. אין ספק, הסיפור הוא מרתק – הייתי קורא בכיף כתבה על הנושא בעיתון סוף שבוע, או מאזין לפודקאסט על זה. אפשר היה אפילו לעשות על זה סרט תיעודי מרתק. אבל במקום זה, עשו ממנו סרט בידיוני, וכאן משהו לא עבד.
הסיפור הוא, בעיקרו, דרמה משפטית: הקונפליקט העיקרי מתרחש בבתי משפט, בערכאות שונות ובמדינות שונות. ואתם יודעים איך זה בדרמות משפט: יש טיעונים ונאומים מבריקים, שמשכנעים אפילו אתכם בצדקתו של צד אחד ברגע אחד, ושל הצד האחר ברגע הבא; ראיות חדשות ומפתיעות שמגיעות ברגע האחרון; ונאומי סיום מבריקים ומרגשים. רק שכל זה לא קיים כאן. המאבק הוא אולי סבוך מבחינת התפלפלויות החוק, אבל לא מבחינת מה שאנחנו יכולים להבין, או מבחינת הטיעונים: האמריקאים אומרים "תביאו לנו את זה כי זה שלנו", והאוסטרים אומרים "לא רוצים", כך שוב ושוב, בכמה וריאציות וניסוחים שונים. מבחינתנו, הצופים, אין דילמה – ברור מי צודקת פה ומי טועים. השאלה היחידה היא האם הקשישה והעו"ד יתעקשו וימשיכו להיאבק נגד הסיכויים עד הסוף, ואת השאלה הזאת הסרט מבטא באוסף של מוסכמות מוכרות מדי. היא רוצה להילחם, עד שהיא מתעייפת; הוא עושה את זה בשביל הכסף, אבל אז משתכנע לעשות את זה בשביל הצדק (או, על פי התרגום האידיוטי, למען "מערכת המשפט". המתרגם ישראל אובל עדיין מזלזל בעבודתו).
הסרט מגיע חמוש בכוונות טובות, ובשחקנים טובים. את דורשת התמונות ועורך הדין מגלמים הלן מירן וריאן ריינולדס. שניהם שחקנים מצוינים וחביבים, אם כי הם לא בדיוק עושים כאן את תפקידיהם המאתגרים ביותר. מירן לא קיבלה פה שום דבר לעשות מלבד תפקיד ה"זקנה העיקשת החמודה" הסטראוטיפי, ש"מלון מריגולד האקזוטי" ודומיו מלאים ברבים כמוהו. ריינולדס חביב וחסר ביטחון במידה הנכונה – אבל גם הדמות שלו תלויה בהתפתחויות פתאומיות ולא הגיוניות.
מכיוון שלסיפור בהווה אין מספיק נפח, נוספו לו פלאשבקים על הימלטותה של אלטמן מאוסטריה במלחמת העולם השניה. אבל החצי הזה של הסרט סובל מבעיות דומות לאלה של החלק הראשון: זה לא שהוא עשוי באופן רשלני או משוחק גרוע, הוא פשוט קצת חסר טעם. התוצאה הרי ידועה מראש, והוא לא מספר לנו משהו שהדמויות בזיקנתן לא סיפרו לנו ממילא. אגב, את אלטמן בצעירותה מגלמת טטיאנה מסלני המבריקה מ"אורפן בלאק", אבל לתת לה לגלם רק דמות אחת זה בזבוז משווע.
איך סיפור נהדר יכול להפוך לסרט מאוד בינוני? אולי "האישה בזהב" היה צריך תסריט טוב יותר, שמונע פחות על ידי קלישאות ויותר על ידי האלמנטים המדהימים האמיתיים בסיפור. ואולי זה פשוט לא היה צריך להיות סרט, על כל פנים לא סרט עלילתי. יש דברים שנשמעים טוב יותר בדוקומנטרי.
פורסם במקור בוואלה
מתי אני יודע שהסרט ממוצע ולא יותרי מזה?
כשהביקורת שלך קצרה וקולעת. ברגע שאתה מפרסם ביקורת כמעט ללא אמירות ציניות ושהביקורת מאוד נקודתית אני יודע שמדובר בסרט ממוצע – אין איפה לשבח, ואין על מה לצחוק. אני אוותר על הצפייה :)
סרט מצויין
לדעתיסרט מצויין ! כך גם חושבים כל אלו ששלחתי אותם וכל אלו שהיו איתי בקולנוע, לפחות אלו ששמעתי. דרמה צויינת ללא רגע דל, משחק מצויין ובא בדיוק בזמן לקראת יום השואה. סרט חובה !
להפתעתי ממש נהניתי מהסרט. גם בעלי. גם הצופים האחרים.
למה להפתעתי?
אחרי קריאת שתי ביקורות הבנתי שהספר המצויין שקראתי לא ישתקף על המסך.
אולי בזכות הביקורות הגעתי לקולנוע עם צפיות נמוכות.
זה בעצם היה סרט בכלל לא של הספר אלא כמו סיפור אחר- דרמה משפטית על אותו נושא.
הוא שונה כל כך מהותית מהספר שההתייחסות שלי הייתה כהצגת סיפור היסטורי ולא כסרט על סמך ספר.
כסיפור הסטורי הוא עובד מצוין עם הדרמה המשפטית והאווירה, הלן מירן מצויינת.
הקולנוע בו צפיתי לא בארץ – אי לכך צופים זרים ובכל זאת הנשים מיררו בבכי בחלקים מהסרט.
אני מציינת את זה כי אני לא אינדיקציה לכלום- כבר בשלבים ראשונים זלגו לי דמעות …. אבל אחרות יותר אובייקטיביות ופחות יהודיות עם שורשים רצוחים גם התרגשו.
סימן שכן, הסרט מצליח להעביר את המסר של כמה חשוב היה המשפט הזה. (בתוצאות המשפט הבכי גבר באולם)
אני ממליצה.