ביקורת: וולברין

וולברין תמיד טען שהוא מעדיף להיות זאב בודד. מתברר שהוא צדק: סרט הסולו שלו הוא אחד מסרטי האקס-מן היותר מוצדקים
שם רשמי
וולברין
שם לועזי
The Wolverine
סרט מס' 6 בסדרת אקס-מן

כבר שנים שהוא טוען שהוא רק רוצה שיעזבו אותו לבד, אבל אנחנו לא מניחים לו. וולברין נועד ‏להיות זאב בודד: נודד בעולם, ארוך שיער ולא מגולח, מיוסר על ידי חרטות, לא מתקשר, לא גיבור, אבל עדיף לא להרגיז אותו, ולהעיר את החיה. לצערו, הסרטים אף פעם לא השאירו אותו לבד: ‏הוא תמיד נאלץ להיות חלק מצוות, או לעשות בייביסיטר לחבורת ילדים. אפילו בסרט הקודם ‏שהיה אמור להיות מוקדש לו ולו בלבד, "אקס-מן המקור: וולברין", דחפו לו מיליון ושניים ‏מוטנטים אחרים ועלילות משנה מיותרות. לכן, אף שמדובר בדמות שכיכבה כבר בארבעה סרטים, ‏‏"וולברין", הסרט החדש (שהוא לא "וולברין", הסרט הישן. לא שזה מבלבל או משהו) הוא הפעם ‏הראשונה שבה וולברין סוף סוף מקבל באמת את הבמה לעצמו. ‏

ונחשו מה – זה די מגניב. זה לא מפגש פיסגה, לא סוף העולם, לא רגע היסטורי בתולדות סרטי ‏הקומיקס, לא הסרט הכי בומבסטי של השנה – אבל סרט אקס-מן מוצדק ומגניב בהחלט. הוא לא ‏נושא בעול של סיפור אוריג'ין או ריבוט, שהיה מחייב אותו לספר שוב את כל תולדות ‏הדמות, ולכן יש לו זמן לספר סיפור כמעט עצמאי, עם התחלה וסוף. ביחס לסרטי קומיקס אחרים, אפשר ‏כמעט לקרוא לו "אינטימי", ככל שזה אפשרי עבור סרט הכולל נינג'ות ורובוטים מאדמנטיום.

היכרות מוקדמת עם וולברין ‏ועולם האקס-‏מן תעזור, אבל היא לא הכרחית להבנת הסרט. ובכל ‏זאת, יש כמה קריצות לסרטי אקס-מן מהעבר והעתיד: אתם בהחלט רוצים להישאר לשבת בזמן הקרדיטים. סרטי האקס-מן, כידוע, מאוד לא אחידים: חלקם מצוינים, חלקם גרועים. גם אם אישית הייתי מעדיף להעמיד פנים ש"אקס-מן 3" ו"אקס-מן המקור: וולברין" מעולם לא קרו, "וולברין" לא מאפשר לי: הוא מכיר בקיומן של ההתרחשויות בשני הסרטים האלה, בעיקר באמצעות החלומות שבהם וולברין משוחח עם אהובתו המתה, ג'ין גריי. אולי זה בעצם אמצעי תסריטאי מבריק: כדי להזדהות עם כאבו של לוגן, שסוחב צלקות נפשיות מהעבר, הסרט מאלץ גם אותנו להיזכר ב"אקס-מן 3", בידיעה שעצם המחשבה עליו תייסר אותנו. גאוני.

בזמן מלחמת העולם השניה, לוגן-וולברין היה שבוי בסביבות נגסקי. בזמן שהעיר נמחקה מהמפה, ‏הוא הציל חייל יפני צעיר בשם ישידה. משהו כמו 70 שנה מאוחר יותר, ישידה הוא האיש העשיר ‏ביותר ביפן, שולט על אימפריה כלכלית, וגוסס. בני משפחתו הענפה והמקושרת כבר מתקוטטים על הירושה. ‏הוא מזמן את לוגן ליפן, כדי להודות לו על כך שהציל את חייו כל כך מזמן, ולהציע לו תמורה ‏צנועה: היכולת למות, דבר שוולברין, כידוע, מתקשה בו. במפתיע, לוגן דוחה את ההצעה הנדיבה, ‏אבל – כי ככה זה כשמסכימים לעשות טובה לחבר – מסתבך בקנוניות משפחת יאשידה, הכוללת, כמו בכל משפחה, ניסיונות רצח, פוליטיקאים מושחתים, רופאה בלונדינית בכלל לא מרושעת, אנשי יאקוזה וכמובן, נינג'ות.‏

משום מה נראה שדווקא יפן, מדינה שספגה כמה מנות של ‏קרינה, דלה באופן מפתיע במוטנטים. ‏"וולברין" הוא סרט האקס-מן עם המספר הקטן ביותר של דמויות ‏מוטנטים עד היום. לאורך רובו, הסרט לא מתנהל כמו "סרט קומיקס": ההרגשה מזכירה יותר מערבון (מזרחון, ליתר דיוק) שלגיבור שלו יש, במקרה, אדמנטיום בגוף. הבמאי ג'יימס מנגולד כבר הוכיח שהוא יכול לעשות מערבונים (ב"3:10 ליומה"), וכאן הוא מראה התמצאות גם בסרטי סמוראים. ומכיוון שהסרט לא צריך להקדיש זמן להצגת והדגמת הכוחות של עשרים מוטנטים שונים, וולברין חופשי לבלות ‏יותר זמן עם שתי בנות יאשידה: מריקו (טאו אוקמוטו) היורשת לאימפרית יאשידה, ויוקיו (רילה פוקושימה) בעלת השיער האדום הזרחני, שיודעת לעשות עם חרב אחת כמעט את כל מה שוולברין עושה עם שישה להבים. אמנם לא חוכמה גדולה להיות מגניבה להפליא כשאת נערה יפנית עם שיער אדום וחרב סמוראים – קשה להתחרות בנתוני פתיחה כאלה – אבל פוקושימה, שזה, אגב, הסרט הראשון שבו היא משתתפת אי פעם, עושה עבודה מספיק טובה כדי לדרוש ספין-אוף משל עצמה. לוולברין גם הודבקה עלילת משנה רומנטית עם אחת הבנות, אבל נראה שהיא נמצאת שם רק כדי לצאת ידי חובה. הרי בכל סרט הגיבור צריך להתאהב במישהי, ויש דברים שרוח של חברה מתה מהעבר לא יכולה לספק.

לוולברין יש גם שפע של הזדמנויות לשלוף טפרים ולהפגין את כישורי הלחימה שלו. קרבות ‏החרבות והטפרים מצוינים, ואפילו הסצינה שנראתה כל כך מטופשת בטריילרים – זאת שמתרחשת על גגה של רכבת קליע – נראית מעולה בסרט עצמו. כל כך הרבה אנשים רצו על גגות רכבות בתולדות הקולנוע, הגיע הזמן שמישהו יזכיר שבעצם לרוץ – או אפילו לעמוד – על רכבת שנוסעת 300 קמ"ש זה לא קל.‏

הסרט קצת חלש בגזרת הנבלים: הם גנריים למדי ולא מאוד מעניינים. בנוסף – לעזאזל, על איזה ‏סרט הקיץ הזה לא היה צריך לומר את זה? – הוא סובל מעלילה מסובכת מדי שמנסה להפתיע ‏באמצעות יותר מדי טוויסטים, עד שקשה לעקוב וגם לא אכפת למה דמות א' מנסה להרוג את ‏דמות ב' בכל רגע נתון. החלק החלש ביותר של הסרט, אחרי כל אותם טוויסטים, הוא הסיום, שבו הוא נאלץ לחזור להיות סרט-קומיקס על כל המשתמע מכך. החלק האחרון של הסרט, שמתרחש במין מאורת נבלים ג'יימס-בונדית, כולל כמה מהרגעים המטופשים ביותר בו, אבל מה לעשות, כנראה שככה זה בקומיקס.

אילו סדרת האקס-מן הקולנועית היתה סדרת טלויזיה, "וולברין" לא היה פרק סיום עונה חגיגי, אלא פרק רגיל של אמצע העונה – אבל צריך פרקים כאלה כדי לבנות סדרה כמו שצריך. זה פרק מוצלח ומבדר שמצליח לתקן חלק ממה ‏ש"אקס-מן המקור: וולברין" קלקל. דווקא כשסרטי קומיקס נוטים יותר ויותר לכיוון שיתופי פעולה גרנדיוזיים ‏‏(באטמן נגד סופרמן! הנוקמים! האקס-מן הזקנים נגד האקס-מן הצעירים!), הוא מוכיח שלפעמים ‏כל מה שצריך זה מופע סולו טוב.‏


פורסם במקור בוואלה