אני לא מאמין שאנשים עדיין משתמשים ב"אני לא מאמין". אתם בטח מכירים את ה"אני לא מאמין", זה נפוץ מאוד בעיקר בקומדיות טלויזיוניות. למשל: זוג נכנס לדירה, מצחקקים להם, אחרי בילוי בחוץ. בעוד הם עוברים בדלת, הגבר אומר: "אני לא מאמין שהתחרית במוכר הפלאפל באכילת חריף וניצחת! ושהוא הזמין משטרה!". או "אני לא מאמין שפגשנו במקרה את צביקה פיק והוא הסכים לתת לך חתימה ואז עליתם לבמה ושרתם יחד את 'הרקדן האוטומטי' ואחר כך פרצנו למוזיאון לתולדות ארץ ישראל ואכלנו שם סנדוויצ'ים עם חציל! ואז הם הזמינו משטרה!". כמובן, אנשים אמיתיים לא מדברים ככה, הם לא מספרים אחד לשני את מה שקרה להם לפני עשר דקות, אבל זאת בסך הכל קומדיה טלויזיונית, ומישהו צריך לעדכן אותנו על מה שהתרחש מחוץ לאולפן. כשסרט קולנוע משתמש בפתרון יעיל אך עצלני כמו "אני לא מאמין ש-" כדי להעביר מידע לקהל – כפי ש"אולי בכל זאת" עושה, יותר מפעם אחת – זה כבר מעורר חשש.
עוד דבר שאני לא מאמין לו: אנשים שטוענים שהם לא-חברותיים, שונאים מסיבות, לא מסתדרים עם אנשים ולא יצאו מהבית כבר שלוש שנים – אבל מנהלים דיאלוגים שנונים, אפופי מודעות עצמית וחן, שבהם כל שורה היא פאנצ'ליין. שוב, זה לא קורה. אנשים בלי יכולת חברתית הם אנשים בלי יכולת חברתית, לא סטנדאפיסטים בארון. אבל שוב, נו טוב, זאת קומדיה רומנטית.
צריך לעשות הרבה "נו טוב" לסרט הזה, שבו אנשים מתנהגים שוב ושוב, אתם יודעים, כמו בקומדיה רומנטית. הארי פוטר הוא מובטל, אחר שפרש מבית ספר לרפואה, חי אצל אחותו וביישן עלק. הוא פוגש במסיבה את אשת חלומותיו, זואי קזן החמודה. אחרי הרבה שיחה, כשברור שבין השניים יש כימיה טובה וזוהי בוודאי תחילתה של ידידות נפלאה, היא מזכירה כבדרך אגב שיש לה חבר. כבר חמש שנים. אבל מה זה משנה? מה, שני אנשים לא יכולים לנהל שיחת נפש בלי שתהיה להם כוונה להכניס זה את זו למיטה? למיסטר פוטר בטח אין בעיה להישאר רק ידיד טוב מאוד מאוד מאוד שלה. הרי זה לא שהוא מאוהב בה עד כלות או משהו.
אז האם גבר ואישה יכולים להישאר רק ידידים? ולא נעשו על הנושא הזה כבר איזה סרט או שניים? מהלך העלילה לא צפוי להפתיע אתכם. את הלבטים הרומנטיים הסרט מנסח בתסריט שנון למדי, גם אם הוא נושא ריח של סיטקום, "אני לא מאמין ש-" וכל זה. כל הזמן נדמה שצ'נדלר ומוניקה היו עושים את זה יותר טוב. חלק מהעניין הוא השחקנים: דניאל רדקליף וזואי קזן חמודים ביחד ולחוד, ויש כימיה טובה בינהם, ועל היחסים מעיבה רק העובדה שהילד מהוגוורטס הוא פשוט לא קומיקאי. הוא אומר את השורות שלו נכון, הוא רק לא יודע לעשות את זה מצחיק. קומיקאיים משופשפים יותר היו יכולים להוציא מאותו התסריט ממש כמה צחוקים גדולים, כנראה; אצל רדקליף וחברים יש רק חיוכים. אדם דרייבר ("בנות") מצליח כאן קצת יותר, אבל לא בהרבה.
אבל זה לא שציפיתם ל"כשהארי פגש את סאלי" החדש, נכון? "אולי בכל זאת" הוא לא הסרט הכי שנון, או הכי מצחיק, ובוודאי שלא הכי מקורי שתראו השנה, ובעלילה שלו יש רגעים מאוד לא אמינים. זה לא משנה אם אתם לא מגיעים עם ציפיות ליותר מקומדיה רומנטית סטנדרטית. נו טוב.
פורסם במקור בוואלה
"עוד דבר שאני לא מאמין לו: אנשים שטוענים שהם לא-חברותיים, שונאים מסיבות, לא מסתדרים עם אנשים ולא יצאו מהבית כבר שלוש שנים – אבל מנהלים דיאלוגים שנונים, אפופי מודעות עצמית וחן, שבהם כל שורה היא פאנצ'ליין. שוב, זה לא קורה. אנשים בלי יכולת חברתית הם אנשים בלי יכולת חברתית, לא סטנדאפיסטים בארון."
דווקא כן קיימים אנשים כאלה, חלקם תסריטאים.
יש הבדל בין לכתוב שורה עם פאנץ'
ובין לשלוף אותה בצורה הנכונה. ראית אי פעם ראיון עם כותבים של קומדיות מכל סוג? כותבים של ארץ נהדרת? כותבים של סיטקומים אמריקאים? טרנטינו? כמעט כל המקרים האלו יותר מביכים מאשר מצחיקים, לא סתם הם מחפשים מישהו אחר שיגיד את השורות שלהם.
גם תסריטאים לא שולפים תוך שנייה מהשרוול פאנצ'ים
אלא חושבים עליהם במשך זמן ממושך לפני. תוכניות כמו "מצב האומה" או מופע "האילתורים" של אדיר מילר מתוסרטות בחלקן הגדול (או עד לרמת המיקרו במקרה של אדיר מילר. "אילתורים" עאלק..).
זה מה שהפריע לי בתוכניות כמו "בנות גילמור". סגנון הדיאלוגים שנון ומרהיב (ומעצבן לפעמים) אבל אין סיכוי שאנשים אמיתיים היו מדברים ככה. ולמי שטוען "לא נכון, אני והחברים שלי גם מדברים ככה".. סורי לבשר לכם זאת, אבל לא.
זה עניין של תדירות
מן הסתם בטלויזיה/סרטים הכל מוגזם, ומוקצן, ואף אחד לא מדבר באמת ככה, אבל פה ושם בהחלט עולים משפטי פאנצ'ים משעשעים, רק בתדירות הרבה יותר נמוכה. (לא אני, אני גרועה, אבל בהחלט מכירה אנשים כאלה).
בדיוק כמו שהרומנים הם הרבה יותר עוצמתיים וסוחפים מרוב הרומנים שרובנו חווינו בחיים, והאקשן יותר מהודק מהפעם האחרונה שראינו שני ילדים הולכים מכות – כך גם השיחות. ואם מישהו היה מנסה להסריט משהו שהוא "בדיוק" כמו החיים האמיתיים – היינו משתעממים נורא מהר, כך שדיאלוגים כאלה לא צריכים להיות ריאליים מבחינת החיים האמיתיים, אבל הם כן צריכים להיות קצת הגיוניים.
הסיכוי שאלה שינהלו את השיחות האלה יהיו אנשים שלא מנהלים אינטראקציות עם בני אדם באופן יומיומי, הוא בערך כמו הסיכוי שמישהו שמעולם לא ניגן בגיטרה פתאום יעלה על הבמה וידפוק את הג'אם של החיים שלו. זה דורש איזשהי רמה של כשרון + איזשהי רמה של נסיון בשביל בכלל להתקרב לשם.
בקשר לפסקה האחרונה,
נראה לי שזה יותר דומה לאדם שניגן בגיטרה כל חייו לבד במרתף שיעלה לבמה וידפוק את הג'אם של החיים שלו.
זה לא אותו הדבר
כי לנגן על גיטרה זה דבר שאתה יכול לעשות לבד. לנהל דיאלוגים עם תגובות מהירות למילים של בני אדם, דורש איזשהו נסיון באיך בני אדם נוטים להגיב…
אז אם אתה רוצה להפוך את האנלוגיה למדוייקת – בן אדם שניגן במרתף לבד כל חייו מצטרף לתזמורת ומאלתר איתם באופן מדוייק על הפעם הראשונה. זה לא מספיק לדעת לנגן. צריך לדעת גם איך להגיב לנגינה (מאולתרת!) של אנשים אחרים.
"אם מישהו היה מנסה להסריט משהו שהוא "בדיוק" כמו החיים האמיתיים – היינו משתעממים נורא מהר"
דווקא מישהו ניסה להסריט לאחרונה בארץ משהו כמו כמו החיים האמיתיים. קוראים לזה "מחוברים" וזה הצליח וזכה לרייטינג לא רע. הרבה יותר מחלק מהתוכן הכתוב האחר שיש בערוצים המסחריים. טוב, ברור שגם שם יש עריכה, אבל גם כשאנשים מדברים כמו אנשים זה מעניין (בהנחה שאלה אנשים ששווה לעקוב אחריהם).
אבל אני מסכים בזה שהייתי משתעמם מסתם לשמוע אנשים מדברים. בגלל זה אני כמעט ולא רואה ריאליטי. אבל עדיין צורם לי כשתסריטאים כותבים דיאלוגים לא אמיתיים בסרטים שלהם. זה לא חייב להיות שנינות בלתי הגיונית. אני גם לא אוהב את הדיאלוגים של סורקין בדיוק בגלל זה.
גרסה לא רעה של 500 ימים עם סאמר
למרות המגרעות המפורטות, יש לסרט וייב אינדי שמאוד מזכיר את הסרט שבכותרת, גם אם נופל ממנו.
ספוילר: ורק עם סוף טוב
אני לא יכול לכתוב ספוילרים למשהו שאני לא מכיר.
(ל"ת)
באתי להתנגד לזה שמה שכתוב בביקורת הוא ספוילר,
אבל אני מדמיין את התגובה של הצופה הלא-מודע (והלא-קיים) שיראה את "חברים" בסדר כרונולוגי למה שקורה בלונדון, וזה נשמע ממש כיף. הזוג הנ"ל הוא ספוילר בערך כמו העובדה שבסוף רייצ'ל נשארת בניו יורק, אבל כמו שהסוף של "החוש השישי" והאמצע של "פסיכו" לא נידונים כאן בפתיחות, אני יכול להבין למה עונה 4 של פרנדז צריכה להישאר בגדר ספוילר.
(ודרך אגב, רייצ'ל צדקה ורוס באמת היה לא בסדר בעונה 3. אני יודע שזאת אף פעם לא תהיה הפלטפורמה אבל אני הייתי חייב להוציא את זה איכשהו כי זה ממש העיק עלי)
They were on a break!!!!
(ל"ת)
חבל שהחלק של הטופיק מסומן בספוילר
(ל"ת)
לדניאל רדקליף דווקא יש יופי של יכולות קומיות
אולי הוא לא הפגין אותן בסרט הזה, אבל במיני-סדרה "יומני הרופא הצעיר" הוא היה קורע מצחוק, בעיניי.