ביקורת: ללכת בין דינוזאורים

‏"ללכת בין דינוזאורים" הוא סרט ילדים שנראה נפלא ונשמע נורא. אם יש סרט שמומלץ לצפות בו ‏על ‏mute‏, זה הסרט.‏

המותג "‏Walking with Dinosaurs‏" התחיל עם הסדרה התיעודית של הבי. בי. סי – סדרה מצוינת ‏של סרטי טבע כאילו תיעודיים: תיעוד של חייהם של הדינוזאורים בעוד הם נולדים, גדלים, אוכלים, ‏מחרבנים, טורפים, נטרפים, מזדווגים,‏ מתים. הדינוזאורים האלה לא מדברים, לא רוקדים ולא ‏שרים, לא מרכיבים משקפי שמש ולא נלחמים בחייזרים עם חרבות סמוראים, כי הם דינוזאורים. ‏המילים היחידות שנאמרות בסדרה הם דברי הקריינות (בארץ זה היה גידי גוב). בקיצור, ‏זאת היתה תכנית שהתייחסה אל הדינוזאורים, למרבה החדשנות, כאל בעלי חיים, פלאי טבע אמיתיים, ולא כ‏צעצועים לילדים.‏

נראה שהמטרה המקורית היתה שהסרט "ללכת בין דינוזאורים" יהיה דומה: סרט באנימציה ריאליסטית על חייהם של דינוזאורים כפי ‏שהיו, אולי, באמת. כמובן, מכיוון שמדובר בסרט צריך שתהיה עלילה, אבל היא לא צריכה ‏להיות מתוחכמת במיוחד, והיא באמת לא כזו: זו גירסה דינוזאורית ל"במבי": פאצ'יריינוזאורוס ‏ ‏קטן גדל, מכיר את העולם, עובר טראומה משפחתית או שתיים והופך למנהיג העדר. מלבד סיפור-‏מסגרת קצרצר ומיותר לחלוטין, הסרט לא כולל בני אדם: כולו דינוזאורים פוטו-ריאליסטיים ככל ‏האפשר, באנימציה ממוחשבת יפה מאוד שאפילו עושה שימוש מצוין בתלת-מימד. ‏

אבל על סרט הטבע היפה הזה הודבק משום מה פסקול של קומדית-ילדים אמריקאית איומה. ‏הדינוזאורים מדברים; הם אמנם לא מזיזים את השפתיים, אבל הם מדברים זה עם זה (או אולי ‏מתקשרים טלפתית), יכולת מופלאה שאותה הם מנצלים בעיקר לבדיחות קרש. הקריין הוא מין ציפור נודניקית קדומה עם מבטא ‏‏…ג'מייקני? ארגנטינאי?… כלשהו; לא הצלחתי לזהות, ואין לי מושג למה לציפור מעידן הקרטיקון העליון בכלל צריך להיות מבטא. או שיוצרי הסרט התבססו על מחקרים מדעיים מקיפים בנוגע למבטא של ציפורים מדברות קדומות, או שהם חשבו שדברים שאומרים במבטא זר זה תמיד מצחיק. רוב הזמן, הדיבורים לא מוסיפים שום דבר ‏לעלילה: אם הדינוזאור נפל,הוא אומר "אוי, נפלתי. חייבים לקום!". אם יש שלג מסביב, אתם יכולים ‏להיות בטוחים שתישמע שורה שנונה כגון "ברררר, קר פה!". אתם יודעים, דיאלוגים מועילים ומרתקים מהסוג הזה, שבלעדיהם לא יכולתם להבין את העלילה הסבוכה. ואת רגעי החלל שבין דינוזאור אחד לאחר תמיד ימלא אותו עורב-תרנגולי שלא סותם את הפה לרגע, וגרם לי לייחל לבואו של איזה אירוע הכחדה המונית.‏ מדי פעם אפשר לשמוע לשניה או שתיים את הפסקול המושקע של קולות הדינוזאורים האמיתיים – שאגות, גניחות, חרחורים ‏‏– שמעצב סאונד כלשהו בוודאי השקיע בו הרבה עבודה לפני שהוא נקבר תחת הררי ברבורים של דינודניקים שלא סותמים את הפה לשניה.

אני לא אתפלא אם הסרט הופק כולו כסרט טבע כמו-תיעודי, עם דינוזאורים שתקנים (בטריילרים הראשונים הם לא אמרו אף מילה), ואז, ‏שבועיים לפני ההפצה, המפיקים קיבלו רגליים קרות ותקעו על הסרט איזה פסקול שנכתב בשעתיים, עם בדיחות פיפי בילט אין. זה יסביר למה הדינוזאורים לא מזיזים את השפתיים. אני מקווה שלפחות בגירסת ה-‏DVD ‎‏ תהיה אפשרות לצפות בסרט בעברית, באנגלית, או בגירסה הטובה באמת – זו שלא כוללת דיבורים בכלל.

בגירסה שבה הוא מוקרן, "ללכת עם דינוזאורים" הוא סרט בסדר גמור לילדים, אבל לילדים בלבד. הוא מזכיר את אחד ‏מאותם סרטים חינוכיים שמוקרנים במוזיאוני טבע: מינימום עלילה, מקסימום התחנפות לילדים ‏כדי שישימו לב לתכנים החינוכיים. אם אתם מוצאים את עצמכם באולם קולנוע, לצידכם ילד ומולכם פאצ'יריינוזאור, בואו עם אזניות ועם פלייליסט מוכן בסגנון המוזיקלי המועדף עליכם, ותוכלו לערוך לעצמכם פסקול אלטרנטיבי כדי שילווה את ‏המראות – הבאמת יפים – שבסרט. לא תפסידו כלום.

פורסם במקור בוואלה