בשנת 1974, לוליין צרפתי בשם פיליפ פטי פרץ אל בנייני התאומים של מרכז הסחר העולמי בניו יורק. באופן לא מורשה ומאוד לא חוקי, פטי וצוותו עלול לגגות של שני הבניינים והתקינו בינהם כבל מתכת, כדי לאפשר לפטי לבצע להטוט מדהים אחד: הליכה על חבל בין שני הבניינים הגבוהים בעולם.
כל זה קרה באמת. זה סיפור אמיתי ומדהים, שהגיע לכותרות ראשיות בכל העולם ב-1974, ומאז סופר שוב ושוב, ובצדק. בין השאר הסיפור היה נושאו של הסרט התיעודי המהולל "איש על חבל" שזכה באוסקר בשנת 2009. ועכשיו הכמו-סרט הזה הפך לסרט עלילתי, של רוברט זמקיס, לא פחות.
הדבר הראשון שאנחנו רואים בסרט הוא את פיליפ פטי (ג'וזף גורדון לויט במבטא צרפתי), מספר לנו, ישר למצלמה, את סיפורו. הוא מדבר אלינו, כך מתברר, כשהוא עומד על הגביע הנישא של פסל החירות, על רקע קו הרקיע של ניו יורק, שבמרכזו ניצבים מגדלי התאומים. מובן מאליו שהסצינה הזאת וירטואלית לגמרי – שום דבר פה לא אמיתי, ולו בשל העובדה הידועה שבעוד פיליפ פטי עודו חי וקיים, מגדלי התאומים כבר לא. אז המגדלים לא אמיתיים, ולכן ברור שכל הנוף לא אמיתי, וגם לא הפסל שעליו עומד השחקן עם המבטא הלא אמיתי. כל זה בעצם ברור מאליו, הרי זה סרט. אבל למה לא לנסות לפחות לגרום לנו לשכוח שזה סרט? למה סרט המבוסס על סיפור אמיתי נראה כל כך מזויף?
זמקיס, בחכמה, הפך את הסיפור של פטי לסרט-שודים. בדיוק כמו ב"אושן 11" ודומיו, הסרט כולו עוסק במבצע מסובך של חדירה ליעד מבוצר. אנחנו רואים איך מנהיג החבורה מרכיב את הצוות שלו, לכל אחד מהם תפקיד מוגדר, בולש וחוקר את השטח, טווה תכנית מפורטת, נועזת ומסוכנת, ובסופו של דבר מבצע אותה. ההבדל היחיד הוא שאין כספת מלאה במיליוני דולרים בסוף. פטי לא עשה את המבצע שלו בשביל הכסף, וגם לא בשביל שלום עולמי: הוא עשה את זה כי הוא ממש ממש רצה לעשות את זה.
כל זה רעיון מוצלח, אבל מוגש באופן קצת מגושם. אנשי הכנופיה השונים הם דמויות שטוחות שנשארות תמיד ברקע, כל אחד מהם מגיע ומיד מצטרף לצוות בלי לשאול שאלות, ממש כאילו הם יודעים שהגורל או התסריט ייעדו אותם לכך. שלא לדבר על אנני אליקס בתפקיד האישה שבחבורה, הזוכה בתחרות הקשה של הדמות הנשית המיותרת ביותר של השנה בקולנוע ההוליוודי: מלבד העובדה שהיא נמצאת בסביבה והיא אישה, היא, פשוטו כמשמעו, לא עושה כלום, מהרגע הראשון ועד האחרון. את כל הסיפור פיליפ-לויט מתעקש להסביר ולספר ולהתפייט לנו ישר בפנים, ממרומי מושבו על פסל החירות, והוא מצליח לחקות באופן אמין מאוד מבטא של צרפתי פוץ ומעצבן. אבל ככל שהסרט מתקדם, ואנחנו מתקרבים אל המבצע עצמו, הוא נהיה מעניין יותר, כי מה לעשות – הסיפור הוא סיפור טוב.
ואז מגיעים לאירוע עצמו. וזאת המטרה האמיתית שלשמה נוצר הסרט: לעשות לקהל ורטיגו כמו שצריך. למתוח חבל ולמתוח את הצופים ולמתוח את עומק התמונה למרחקים אדירים. וכן – זה מאוד מרשים, ואפילו מסחרר. לפחות עד שמגיעה מאי שם ציפור זומבית ממוחשבת ומביכה, שנראית כאילו יצאה מ"רכבת לקוטב" או אחד מסרטי האנימציה האחרים של זמקיס, ומזכירה לנו שהכל, אבל הכל פה מזויף.
וזאת הדילמה: מצד אחד, העשייה הוירטואוזית של זמקיס, שתמיד עושה דברים שלא ייתכנו ונותן למצלמה לטוס למקומות בלתי אפשריים, היא מרהיבה ומבדרת, וזה בדיוק מה שאני רוצה לראות כשאני רוצה לראות קולנוע. מצד שני, בדיוק אותה וירטואוזיות פוגעת בריאליזם של הסיפור עצמו. הדחיסה של הסיפור לנוסחאות של סרט הוליוודי אופייני, המלאכותיות של כל העסק – כל זה אמנם יפה, אבל הופך את הסיפור האמיתי המדהים לפחות אמיתי, ולכן לפחות מדהים. נדמה לי שהסיפור של פיליפ פטי עכשיו מרשים פחות, כשהוא "אה, זה ההוא שג'וזף גורדון לויט גילם בסרט הזה". יש סיפורים שצריכים להישאר אמיתיים.
פורסם במקור בוואלה
אני לא מסכים
ה-"מלאכותיות" – אני חושב עליה יותר בתור אובר-גרנדיוזיות – היא בעצם הנקודה של הסרט. זמקיס לא רצה (ובהתחשב בפילמוגרפיה שלו, אני לא ממש חושב שהוא מסוגל) לביים סרט ריאליסטי – כפי שצוין בביקורת, סרט תיעודי כזה כבר היה, ואם זמקיס היה מביים סרט עלילתי באותו סגנון, זה באמת היה מיותר. בגלל זה זמקיס מביים את הסרט הזה עם כל הטריקים הסגנוניים שיש לו בארסנל, במיוחד בחלק הראשון של הסרט, כדי להדגיש עד כמה פטי הוא אדם גדול מהחיים.
וזו הנקודה, לטעמי, שבה "על חבל דק" מתחבר לסרטים הגדולים של זמקיס. זמקיס הוא במאי שהאיש הקטן מהרחוב אף-פעם לא ממש עניין אותו. הגיבורים של הסרטים שלו תמיד היו אנשים גדולים מהחיים, או ליתר דיוק אנשים שעושים היסטוריה, לפעמים פשוטו כמשמעו ("בחזרה לעתיד", "פורסט גאמפ"). ב-"על חבל דק" הוא מביים בפעם הראשונה סיפור של אדם אמיתי כזה, וכדי להדגיש עד כמה האיש הזה עשה היסטוריה, הוא חייב להפוך אותו ליותר גדול ממה שהוא היה באמת.
זה מאוד מודגש בשלושת החלקים השונים מאוד זה מזה של הסרט. בחלק הראשון מציגים לנו את פאטי שבנקודה הזו הוא אכן פוץ מעצבן – כי הוא חושב את עצמו להרבה יותר ממה שהוא באמת. הוא מדמיין את עצמו בתור מישהו גדול יותר מהקיום הדי-עלוב שלו (והשימוש של זמקיס בחלק הזה בכל מני טריקים סגנוניים שמזכירים קצת את העבודה שלו ב-"פורסט גאמפ" הוא נפלא לדעתי מכל-כך הרבה בחינות – יש כאן אמירה על תולדות הקולנוע, הקשר שלהן לצרפת ולמופעי הקרקס והלהטוטנות, וגם על הפער בינו לבין המציאות). החלק השני, שעסוק בהתגנבות לתוך המגדלים, בנוי בתור מותחן מורט-עצבים שמבוצע לעילא – ודווקא בחלק הזה, זמקיס קצת מרפה מהשימוש בתעלולים החזותיים החביבים עליו, כי זה החלק שבו המציאות האפורה והמדכאת שעומדת בדרכו של כל מי שרוצה לעשות היסטוריה נכנסת לתמונה.
ואז מגיע החלק השלישי, שבו פאטי הולך בין שני המגדלים. והחלק הזה הוא פשוט עוצר נשימה – אבל בניגוד לצופים אחרים, לא עצרתי את נשמתי כי חששתי לגורלו של הגיבור. ידעתי שהוא נשאר בחיים (גם כי זה סיפור ידוע, גם כי הגיבור אשכרה מספר אותו בסרט ופלאשבק של אנשים מתים לא ממש מסתדר עלילתית בהקשר הזה, וגם כי מסיפור על מישהו שטיפס לגובה כזה ואז נפל ומת היה יוצא סרט לא משהו). הוא עוצר נשימה בעיקר בגלל היופי שלו (וזה אולי הסרט העלילתי השני אחרי "כח משיכה" שמראה מה האיימקס יכול לעשות), אבל החלק המותח בסרט, כאמור, בא לפניו. ההליכה על החבל בין המגדלים, להוציא שניים-שלושה רגעים ספורים, היא לא ממש מפחידה או מותחת; היא משכרת. זו חגיגת-ניצחון של הגיבור. החלק הקשה כבר מאחוריו, ועכשיו הוא עושה את מה שהוא כל-כך טוב בו. עכשיו הוא סוף-סוף נותן כיסוי להבטחות הריקות-לכאורה שלו מהחלק הראשון. יש בחלק הזה של הסרט סוג של התעלות, שלפרקים היא ממש פיוטית, לפרקים היא מדיטטיבית, אבל כמעט אף-פעם היא לא מפחידה ממש. בתור צופה הרגשתי שאני בידיים טובות.
סרטים על "אנשים שעשו היסטוריה" הם לא משהו נדיר בתקופת האוסקר, וביחד עם "על חבל דק" מגיעים אלינו גם "סטיב ג'ובס" ו-"שובר את הכלים". כל אחד מהם אמור להוציא מהקהל תגובה של "וואו, האיש הזה ממש עשה דברים מדהימים" לצד תגובה של "וואו, האיש הזה ממש היה דפוק בשכל, ברמות". אבל בניגוד לשני הסרטים האחרים (וכאן אני מודה שאני מרמה, ומסתמך על מה שראיתי בטריילרים שלהם) – זמקיס רוצה להדהים אותנו לא רק בגלל מה שעשה גיבור הסרט שלנו, אלא גם בגלל מה שהקולנוע יכול לעשות כדי להציג את הסיפור הזה. והחיבור הזה יוצא, לטעמי, מרגש עד דמעות. אחרי הרבה מאוד שנים של דרעק, "על חבל דק" הוא הסרט שהחזיר לי את האמון בזמקיס, והסרט הזה ממוקם אצלי לצד הסרטים הגדולים שלו ("בחזרה לעתיד" הראשון, "מי הפליל את רוג'ר ראביט" ו-"פורסט גאמפ").
מסכים לגמרי עם רז
רז ניסח את הדברים היטב. זה סרט נפלא ויחד עם man on wir הדוקומנטרי (וכמובן עם המידע על סופם של המגדלים במוחו של כל צופה) נוצרת ״חבילה״ שלמה הכוללת מרכיבים ריאליסטיים כמו גם פנטסטיים.
מסכימה עם מיני הסתייגות
אומנם לא עצרתי נשימה בחשש שהגיבוש לא ישרוד, כי זה סיפור אמיתי וכי הוא מספר את הכל בדיעבד, אבל אני והחברים היינו דבוקים לכסא ברגעים ההליכה על החבל. זה היה מדהים מבחינה ויזואלית.
לא חטפתי וירטגו ועדיין היה מותח, הוא אם הוא כן ייפול? למה הוא ממשיך ללכת? באמת רצינו שיפסיק כולנו היינו בסטרס וחבר אחד הוריד את משפקי האיימקס כי הוא התחיל לקבל בחילה.
סרט שחובה לראות אותו באיימקס, ובזכות קטע הפריצה למגדלים כנארה מחזיק גם צפיה באולם אחר.
אבל כן, הציפור הזאת הייתה מיותרת לחלוטין ונראת מזעזע.
הזכרת לי את הקטע הזה:
https://youtu.be/P1ULjJ3EqyY?t=4m30s
קונספירציה על הקשר בין בחזרה לעתיד = מגדלי התאומים = זמקיס = על חבל דק
חייב להסכים
מלבד ספילברג וקוארון, זמיקס הוא אולי הבמאי הוירטואוזי ביותר שעוד חי, וחלק ממה שאני אוהב בו מלבד הוירטואוזיות שלו היא הגרנדיוזיות שלו. הסיפורים הגדולים מהחיים והדמויות הגדולות מהחיים שלו הולכים יד ביד עם סגנון הבימוי שלו. בגלל זה אני אוהב את הסרטים שלו, והסרט הזה החזיר לי את האמונה בזמיקס.
לא מצליח להבין את ההתלהבות
החלק של ההתגנבות וההליכה עצמה (למעט הקטע עם הציפור) היה מצוין,
אבל החלק הראשון של הסרט, עד אותו קטע של התגנבות היה בלתי נסבל. הדמויות מאוד לא מעניינות (למשל, המנטור שאת שמו אני לא זוכר הופיע בערך ב-5 סצנות, באף אחת מהן לא נקשרתי לדמות. הוא היה שם, הוא לימד אותו שלושה דברים בערך, וזהו, הוא מנטור) ומעל הכל, לא יכולתי לסבול את הכתיבה. כתיבה קלישאתית ומשעממת, גם בקריינות וגם בסרט עצמו.
מעבר לזה
המבטא של ג'גל ממש -ממש- הפריע לי. הוא היה גרוע ברמות קומיות כמעט, והעובדה שהוא מקריין את כל הסרט רק תרמה לעניין.
כל הקטעים שמתרחשים על מגדלי התאומים (גם הסצנה הקצרה שהופיעה בטיזר, שהיא לא חלק מההליכה עצמה) נהדרים ומשובחים. כל השאר בינוני ומציק.
אני ופיליפ פטי
מתישהו באייטיז התיישבתי כרגיל ב-17:30 כדי לראות את התכנית האהובה עלי (ממש לא זוכר מה היא היתה) בתכניות-הילדים-הנוער-לערב-זה בערוץ הראשון והיחיד. וממש התעצבנתי, כי התכנית לא שודרה. במקום זה היה שידור חי של משהו מירושלים: איש הולך על חבל. יש איזה איש שהלך על חבל בכל מיני מקומות בעולם ועכשיו, לכבוד פסטיבל ירושלים או משהו, הוא הולך על חבל מעל גיא בן הינום למען השלום. זה נשמע אולי קצת מעניין, כי זה היה די גבוה, אבל בתכלס לא קרה כלום, האיש רק הלך, ומדי פעם הסתובב או התיישב. מתישהו באמצע הדרך הוא הוציא שחרר יונה מהשרוול, מה שגרם לי לחשוב איזה באסה היה ליונה שהיתה כלואה שם עד אותו רגע.קיוויתי שהוא פשוט יגיע לצד השני כדי שאפשר יהיה כבר להתחיל בתכניות הרגילות, אבל המעצבן הזה פשוט הסתובב והתחיל ללכת לכיוון השני. ככה במשך שעה. לא קרה שום דבר מעניין. בטח לא משהו ששווה להפסיד בשבילו את "שגעון של עיתון" או "מקרון 1" או מה שזה היה.
עכשיו כשבגלל הסרט הזה כולם מדברים על פיליפ פטי, אז במעבר על תולדותיו בויקיפדיה מתברר שכן, זה באמת היה הוא. אז אני יכול לומר שפטי מעצבן אותי עוד מילדות.
היית צריך להתקשר לחינוכית ולהגיד שעם האף הקטן שלו, הוא נראה כמו קריקטורה אנטישמית מוסווית בהפוך-על-הפוך
ואז היו מפסיקים את השידור באמצע ומקרינים במקום זה את 'מקרון 1'
(או את "מעוף הדרקונים"!!!!!!!!!!1)
חחחחחחחחח
הצלחת לגרום לי לצחוק בקול רם
לא הספקתי עדיין לראות את הסרט, אבל התיאור דומה מאוד לסרט התיעודי,
כולל העובדה שפטי הוא איש מעצבן והדמויות מסביבו שטוחות מאוד.
אין יותר תלת?
אני לא מצליח למצוא הצגות תלת ממד של הסרט יותר. גם לא איימקס. זהו? נגמר?
לפי רוה
הלך לו חלש באולמות התלת והאיימקס (הלך לו חלש באופן כללי אבל לא יפה לדרוך על הפצעים) והוא פונה משם לטובת "אוורסט" (סרטים עם המון לבן לרוב נראים די טוב בתלת) ו"קרימזון פיק" (סרט בעייתי בלשון המעטה שהפורמטים הללו אולי יעשו יותר חסד עם השפה החזותית שלו, לא שיש תלונות על הויזאליה בדו) ואחרים.
פשוט סרט מעצבן
הסיפור עצמו נשמע מעניין. הייתי משקיע 10 דקות לקרוא בויקיפדיה מה הלך שם באמת.
אבל אחרי שהשקעתי שעתיים בסרט הגעתי למסקנה שהוא פשוט מעצבן.
כמה מעצבן? כל כך מעצבן שרוב הסרט חיכיתי לסצנת ההליכה, בשביל שהסצנות האחרות ייגמרו.
ואז סצנת ההליכה הגיעה, רק שאחרי הסיבוב והחזרה מה שעבר לי בראש היה "נו באמת…" ועברתי לקוות שיקפלו את כל העסק כמה שיותר מהר.
אפשר למצוא ביקורת קצרה אך קצת יותר מפורטת כאן
https://gal015.wordpress.com/2016/01/06/the-walk/