אנשים כל הזמן מדברים על השוט הבודד של "בירדמן".
אני לא אהבתי במיוחד את "בירדמן" או את גימיק השוט-הבודד שלו, משום שהרגשתי שזה כל מה שהוא היה – גימיק. הסרט נראה כאילו הוא מצולם (כמעט) כולו בשוט אחד, ארוך-ארוך-ארוך, בלי שום קאטים. כאילו מישהו לחץ על כפתור ה-Record במצלמה ולא לחץ עליו שוב במשך יותר משעה וחצי, כשבדרך הוא עובר דרך קירות ובין זמנים ובין פנטזיה ומציאות. זה די מגניב, ומרשים מבחינת הביצוע, אבל זה לא באמת עבד לטובת הסרט (לדעתי. רבים חושבים אחרת). לא היתה שום הצדקה עלילתית לכך שהסרט יתרחש כאילו-בשוט אחד, וכל ההישגים שנהוג לקשר עם שוטים ארוכים – מיידיות, מתח, הכנסת הצופה לתוך הסיטואציה – לא באמת עבדו בגלל העובדה הברורה שהשוט הארוך לא היה אמיתי, אלא נתפר דיגיטלית מכמה וכמה שוטים קצרים. מה הטעם בלהטוט מתוחכם כזה אם אתם לא באמת עושים אותו? בכלל, כל הרעיון של סרט-שלם-בשוט-אחד – ש"בירדמן" לא היה הראשון שניסה אותו – נראה לי מיותר. מה הטעם? למה בעצם צריך לעשות סרט בלי קאטים? מה יש לכם נגד קאטים? אין שום דבר רע בקאטים. בסרטים יש קאטים. תהיו סרט.
אבל אז ראיתי את "ויקטוריה".
"ויקטוריה" הוא סרט גרמני שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבלים למיניהם, כולל בארץ, וקיבל הרבה שבחים מהביקורות והרבה התעלמות מהמפיצים. הדבר הראשון, אם לא היחיד, שתשמעו על הסרט הזה בכל מקום (גם כאן. עובדה) הוא שזה סרט שמצולם בשוט אחד. שעתיים ועשרים כמעט של שוט אחד – אבל, להבדיל מ"בירדמן", כאן זה קורה באמת, בלי טריקים של עריכה או אפקטים. הסרט צולם במשך שעתיים ועשרים דקות, ברחובות (ובתוך כמה בניינים) ברלין. המצלמה התחילה לעבוד בערך בארבע וחצי לפנות בוקר וכובתה לקראת שבע. כל מה שאתם רואים הוא מה שקרה, מתי שהוא קרה. כל זה היה יכול לעניין אותי באופן אקדמי בלבד, כי לא אכפת לי כמה קשה לעשות סרט, אלא האם הסרט עובד. אבל מתברר שבמקרה הזה, זה לא רק גימיק. מתברר שכל מה שאמרו על "בירדמן", ושלא קניתי בכלל – נכון לגבי "ויקטוריה". שהחוסר המוחלט בקאטים גורם לסרט להיות אינטנסיבי; שזה גורם לך להרגיש את הזמן עובר עם הדמויות, ושאתה נמצא איתן באותו העולם יותר מבסרט רגיל; ושהחד-פעמיות של ההופעה – שאותה כל השחקנים היו צריכים לבצע במלואה, מההתחלה ועד הסוף, בלי שום אפשרות לעשות טייק חוזר על שורה שהתפקששה או פשוט ללכת לנוח לפני הסצינה הבאה – מביאה לסרט אנרגיה של הופעה חיה. הפעם, הכל נכון.
ויקטוריה (לאיה קוסטה) היא צעירה ספרדיה שנמצאת בברלין. בשלב הזה בחייה נראה שהיא לא עושה בהם הרבה: היא עובדת בקפה ומבלה במועדונים בלילות. נראה שהיא לבד, היא מנסה לפתח קשרים עם אנשים אבל זה לא כל כך הולך כי היא לא מפה. לפנות-בוקר אחד, ביציאה ממועדון, היא פוגשת ארבעה ברלינאים שיכורים וחביבים, ובעיקר את סונה, בחור מקומי שמוצא חן בעיניה ולהיפך. הם מסתובבים קצת ברחובות, מנסים לתקשר בינהם למרות מגבלות השפה והאלכוהול, ובמשך זמן די רב לא קורה הרבה יותר מזה. אבל אחרי יותר מחצי שעה של מה שנראה כמו איזה לפני-הזריחה בשוט אחד, הדרמה-הרומנטית הזאת מוחלפת בפתאומיות בז'אנר אחר. פתאום זה סרט מתח, ואנחנו עדיין באותו שוט.
החלק הראשון של הסרט דורש סבלנות. הוא ארוך, ובנקודה כלשהי אפשרי בהחלט שתשאלו את עצמכם, ובצדק: זה בכלל הולך לאיזה מקום? אז תנו לי להגיד לכם: תשארו איתו, זה הולך לאיזה מקום. כשהסרט מתחיל באמת, אתם כבר מכירים את הנפשות הפועלות – וגם את הקצב הקצת משונה, הלא שגרתי, שמחייב סגנון הצילום הזה. וזה משתלם. לי סצינות מהסרט הזכירו את "הילדים של מחר" או אפילו את "כח משיכה", ההתגלגלות הזאת בלי האפשרות לנשום. גם סצינות שכמוהן ראינו אלף פעם הופכות למשמעותיות יותר כשהן מתרחשות לדמויות שאנחנו חיים איתן בזמן אמיתי.
השאלה שתמיד צריך לשאול במקרים כאלה היא האם הסרט היה שווה משהו גם בלי הגימיק שלו – כלומר, אם אותו סרט היה טוב גם אם הוא היה ערוך כמו סרט נורמלי. התשובה היא שכן, אבל פחות. אי אפשר לנתק את הסרט הזה מאופן העשייה שלו. יש בסרט בהחלט סצינות שבכל סרט אחר היו נחתכות החוצה בלי לחשוב פעמיים: אנשים לפעמים נכנסים לכלי רכב ונוסעים במשך כמה דקות כדי להגיע למקום שבו הם צריכים להיות. הם מדברים קצת בינהם בדרך, אבל שום דבר באמת חשוב לא קורה, והסיבה היחידה שאנחנו רואים את כל הנסיעה היא ההסכם הבלתי כתוב שקיבלנו מהבמאי בכניסה לסרט: הוא לא יכבה את המצלמה אף פעם, ואנחנו בתמורה ניתן לו קצת סבלנות.
מצד שני, העובדה שהמצלמה של הסרט נישאת ביד לא אומרת שהסרט נראה כמו סרטון שצולם בטלפון נייד, או שהוא התמקדות אינסופית בעורף של אנשים שהולכים קדימה עם הגב למצלמה. מפתיע כמה שהסרט הזה נראה טוב; המצלמה מתמקמת באופן מאוד לא מקרי, בכל פעם מחדש, באופן שיעצב שוטים שיתנו לנו את המידע שאנחנו צריכים. הצלם מן הסתם עבר חזרות ועבד קשה לא פחות מכל אחד מהשחקנים. ובעניין השחקנים עצמם, צריך להגיד רק דבר אחד: לאיה קוסטה היא פנומנלית. מה שהיא עושה כאן מדהים: היא נמצאת מול המצלמה כמעט מאה אחוז מהזמן, בלי מנוחה, וכשהיא עוברת קשת רחבה של רגשות – והיא עושה את כל זה באופן משכנע, עם כמה רגעים שוברי לב. אמרתי כבר: מבחינת מה שהשחקנית נדרשת לעשות, יותר משזה דומה לסרט, זה דומה להצגת תיאטרון. בלי הפסקה.
ההתפעלות מההישג של הסרט – וכן, הוא שווה צפיה בגלל ההישג הזה בלבד – לא לגמרי מחפה על כמה חסרונות. מבחינת עלילה – ברור למה היא בנויה כפי שהיא בנויה, אבל כמה דמויות צריכות שוב ושוב לקבל החלטות ממש טפשיות כדי לגרום לה להמשיך לזוז. בנוסף לכך, החיסרון הגדול ביותר של הסרט הוא העובדה שהוא מדבר אנגלית. ויקטוריה מגיעה מספרד, החברים החדשים שלה – ברלינאים. היא לא מדברת גרמנית, הם לא מדברים ספרדית, ולכן רוב הדיאלוגים בסרט נעשים באנגלית של תיירים, שפה דלה וקלושה, מה שאולי עוזר לדוברי האנגלית שבקהל, אבל די מוציא מכלל אפשרות דיאלוגים שנונים במיוחד. וזה חבל מאוד, בעיקר בחלק הראשון של הסרט, שבו רוב מה שקורה הוא דיבורים (חלקם מן הסתם מאולתרים). כל הדמויות בסרט הזה היו יכולות לבטא את עצמן טוב יותר אילו היו מדברות בשפה שהן מדברות.
"ויקטוריה" הוא לא הפעם הראשונה שבה נעשה סרט בשוט-אחד, בכאילו ("חבל" של היצ'קוק), או באמת ("תיבה רוסית"), אבל אם אני לא טועה הוא הסרט הראשון שעושה את זה נכון, ושבאמת מראה בשביל מה הניסוי הזה היה בכלל טוב. בדרך הוא כותב מחדש כמה כללים של קולנוע. לא כולם יהנו מהסרט הזה – יהיו כאלה ישברחו עוד בחצי השעה הראשונה – אבל בהחלט שווה לבדוק אותו.
"ויקטוריה" לא יוקרן בארץ מסחרית. הוא כן יוקרן, באופן חד-פעמי, בסינמטק חולון ב-18.2. לפני הסרט – הרצאה קצרה שלי (היי, אני דורון) על תולדות השוטים הארוכים במיוחד. עם קוד ההנחה 666 אפשר לקנות כרטיסים במחיר של 28 ₪ בלבד (במקום 38 ₪). בואו, כי הזדמנות אחרת לראות את הסרט הזה על מסך גדול לא תהיה לכם.
יופי של ביקורות
אהבתי מאוד את הסקירה ואת ההדגשה של הנקודות החזקות והחלשות של הסרט. התלבטתי אם הוא שווה צפייה ועכשיו השתכנעתי סופית שכן.
תודה כמו תמיד על ההשקעה והעדכון!
אני מרגיש חובה להזכיר את הסרט טיים-קוד מ2001
סרט של שעה וחצי שמורכב מ4 שוטים רציפים
http://www.fisheye.co.il/timecode/
פישלייק.
מרתק לדעת עוד על איך עשו אותו. מה קורה אם מישהו מהשחקנים מועד, שוכח שורה או מתעטש, חלילה? ומה קורה אם זה קורה לצלם?
לסרט יש אמנם תסריט
אבל ברור שחלק ממנו מאולתר, אז אם שחקן כלשהו היה מתעטש, האחרים בטח היו אומרים לו "לבריאות" וממשיכים בחייהם. אם הצלם מתעטש, זאת כבר בעיה יותר קשה.
יש תסריט של 12 עמודים
השאר זה אילתור גמור, פשוט נהדר!
3 פעמים
בהקרנה שהיתה בפסטיבל ירושלים התארח הבמאי, שסיפר, בין היתר, שהסרט צולם 3 פעמים. היו 3 טייקים לשוט הזה, רק שבמקום שוט של דקה-שתיים בסרט רגיל, שמצולם כמה פעמים, ובחדר העריכה בוחרים את השוט הטוב ביותר, כאן מדובר בשוט אחד ארוך של שעתיים ורבע. שצולם 3 פעמים. כלומר: הסרט כולו, מהתחלה ועד הסוף, צולם 3 פעמים.
*רק* 3 פעמים
איך הצליחו לעשות את זה כל כך מהר? שוטים מסובכים הרבה פחות מצולמים לפעמים עשרות פעמים.
בגלל שמדובר ב3 פעמים
זה קריטי להצלחה.
דמיין שכל השחקנים ושאר הקאסט נותנים הופעה מעולה עד הדקה האחרונה בה אחד הניצבים שוכח את השורות שלו…
זה משנה את ההגדרה שלנו ל"סרט"
כיצירה שבאה עם תסריט שהולכים צמוד אליו. כאן יש תסריט בסיסי וברור מראש שיהיו בו אלתורים ויהיו בו שינויים. אולי יש מקומות שפתוחים לאלתורים מראש, כדי לא להעיק יותר מדי על השחקנים שצריכים לזכור את השורות שבאמת חשובות לעלילה ולא ישכחו איפה לעמוד בכל סצינה. ומן הסתם עושים המון המון המון חזרות עד שהכל ממש חי במוח של השחקן.
אלתורים מתוכננים מראש בקולנוע, כמו ג'אז כזה. וזה מגניב.
לניצב אין שורות. אף פעם. ככה שאין ״מה לשכוח״. כנראה התכוונת ל״שחקן של כמה שורות״ שבמקרה שכח כמה מהן על הדרך? :-)
סרט מעולה
הייתי כל כך שקוע בו שלא שמתי לב לטייק האחד (אפילו שידעתי על זה מראש), מדהים!
לגבי בירדמן, גם סרט הרבה פחות מעניין וגם רואים בו ממש את קטעי המעבר, כך שזה גם לא "בכאילו".
מה התפקיד של העורך בסרט כזה?
כלומר, עורך רגיל. לא סאונד ולא צבע ולא אפקטים
בקרדיטים של הסרט באמת מופיעה עורכת.
מה היא עשתה שם, אני לא באמת יודע. אני מניח שהיא באמת טיפלה בעיקר בסאונד – מתי נכנסת המוזיקה ומתי היא יוצאת (להבדיל מעורך סאונד, שמטפל בקולות השונים שבגוף הסרט). היא גם הכניסה את כותרות הפתיחה והסיום, אני מניח – לא עבודה קשה במיוחד, אבל מישהו בכל זאת צריך לעשות אותה. מעבר לזה, באמת שאני לא רואה מה יש לעורך לעשות פה.
אבל סאונד, צבע, אפקטים זו גם העבודה של העורך.
עורכים לא רק מחליטים איזה טייק ייכנס, ומה לקצץ ומה לא.
אז העורכת פה הייתה יותר מנהלת הפרוייקט, וכל תיקוני הצבע, האפקטים (אם יש, לא ראיתי), מחיקת פשלות מפריימים (סביר להניח שכמה פעמים הבום או יד בצבצה בפריים ומישהו היה צריך למחוק את זה) וכו' היה עליה.
קוד הנחה
נראה שקוד ההנחה לא עובד (חיוב 38 שקל).
האם ההנחה היא רק ברגע התשלום בקופות או משהו כזה?
שוב הוא לא עובד?!
לא, אתה אמור לראות את ההנחה כשאתה משתמש בה באתר. אפשר גם להתקשר ולהזמין כרטיסים בטלפון. ואני מתנצל על המערכת האיומה של סינמטק חולון.
העתק הדבק
אני הולך לעשות מעשה קצת בזוי ולהעתיק מכאן תגובה שכתבתי בבלוג אחר לפוסט על פסטיבל ירושלים. פשוט אני חושב שהתגובה ההיא (שנכתבה קרוב מאוד להקרנה) סיכמה הכי טוב את מה שהרגשתי אחרי הסרט:
הסרט הכי טוב ביי פאר שראיתי עד כה בפסטיבל היה הסרט הגרמני "ויקטוריה", סרט של כמעט שעתיים וחצי שמצולם בשוט אחד רצוף. זה נשמע גחמתי, אבל מנומק לחלוטין. האירועים בו מתרחשים בזמן אמת אבל מפוזרים על פני לוקיישנים שונים בברלין.
אני לא רוצה לספיילר, שכן הסרט מתחיל בצורה מסויימת אבל נמשך ומסתיים בצורה אחרת לגמרי, אבל כן אומר שמדובר באחד הסרטים האפקטיביים ביותר שראיתי מעודי. הגוף שלי הגיב פיזית לסרט, יצאתי ממנו כמו אחרי רכבת הרים – דופק מואץ, בחילה, סחרחורות, והסימפטומים האלה לא שככו למשך דקות ארוכות לאחר סיומו. צריכים לשים שלט בכניסה לסרט הזה, "אינו מיועד לנשים בהריון". זה היה סוג של התקף חרדה קולנועי.
טעיתי לרגע וחשבתי
שחזרת 15 שנים אחורה בזמן ויצאת מהקרנה של רקוויאם לחלום
אוף טופיק - למה בירדמן צולם בשוט אחד לדעתי
אולי זה צריך להיות מודבק גם על הביקורת של בירדמן אבל לדעתי יש היגיון עלילתי מאוד גדול בלצלם את בירדמן בשוט אחד.
אני יודע על עצמי שכשאתה עובד על הפקה כלשהי, במיוחד אם היא הולכת להיות מבוצעת בחי (בין אם זה הצגה, מסיבה או כל פרוייקט אחר) אתה עובד קשה יותר ויותר לקראת הדד ליין ובימים לפני ההפקה אז בכלל אין חיים פרטיים ואתה מרגיש כאילו אתה ישן רק כשאתה חייב וקם לנשום מחדש את הפרוייקט שלך.
בדיוק כמו שקורה לדמות הראשית בבירדמן. אני חושב שהרבה אנשי במה הזדהו עם התחושה הזאת של כל היום הוא שוט אחד ארוך עד הבכורה.
שני דברים:
1. בכל הוון שוט הארוך הזה היה חסר קאט אחד שהיה הופך את הסרט למושלם – לחתוך לפני שהכל נהייה מגוחך ומופרך, לפני מערכה שלישית לא הגיונית שנמרחת על פני שעה. למה לא לסיים כשהם במסיבה חוגגים ופתאום המוזיקה נפסקת ואני שומע את הסירנות בסוף? זה היה נותן לי את הסוף שבכל מקרה קרה רק בלי להתיש אותי ובלי לאבד את כל בניית הדמויות שנעשתה ולהוציא אותי מהסרט לגמרי.
2. ולדעתי כן יש כאן בדיוק את ההתלהבות של מבקרי קולנוע ממשהו שהוא קשה לביצוע רק בגלל שהוא קשה לביצוע (שאתה כל-כך מזהיר ממנה ואז נופל אליה). לא שהסרט לא מעולה (עד הרגע שהוא נהייה מטומטם), אבל לא הייתה שום סיבה לבצע אותו בטייק אחד אמיתי חוץ מבשביל ללכת ולספר לחבר'ה. היו מלא מקומות שהיה אפשר להכניס קאטים בלי שהצופה היה רואה. אולי הם גם עשו את זה ופשוט משקרים בשביל יחסי הציבור. אני מקווה שכן.
לא מבין את ההייפ
סרט ארוך מדי, עם כמה קטעים מוצלחים טובעים במלא רגעים מתים ומיותרים, בלי קצב ועם צילום מכוער. את רוב אלה עריכה יכלה לפתור אבל אז מי היה מתייחס לסרט?
תשמע, כרגע תיארת את 'מתחת לעור'
ובכל זאת הוא קיבל הרבה התייחסות. טוב, אולי בלי הקטע של הצילום.
מסכים שהסרט מפוספס
למרות שבגדול אהבתי את הסרט (נותן לו 7/10), אם היו חותכים כמה רגעים, מעמידים את המצלמה כמו שצריך ואולי משנים קצת חלקים מהעלילה בעריכה, הסרט היה טוב יותר.
ולדעתי היו מתייחסים אליו גם בלי הגימיק – כי יש פה סיפור טוב, מתח, רגש, דמויות מעניינות, אבל הכל קצת מפוספס דווקא בגלל מגבלת השוט הרציף שלא תורם בצורה יוצאת דופן לתחושת המתח או הריאליזם, אפשר להשיג אותן גם עם שוטים ארוכים ספורים או אפילו בלי שוטים כאלה בכלל…
התאכזבתי
אחרי הביקורות שראיתי ציפיתי לסרט מעניין. התאכזבתי. לאחר השעה הראשונה הייתי צריך לוודא ממש שאני רואה את הסרט הנכון… לא התייאשתי ונתנתי לו עוד צ'אנס. ראיתי עד הסוף. אכן הוא קצת הופך להיות יותר מעניין. אבל רק קצת.
את השעה הראשונה היה אפשר לקצר בהרבה (בכל זאת זה סרט ואם אנחנו מסוגלים לסספנד החלטות מוזרות בהמשך הסרט אז אנחנו יכולנו לסספנד גם את ההחלטות המוזרות בתחילת הסרט בלי האקספוזיציה האיטית הזו). מצד שני זה לא מה שהיה משנה בהרבה את ההתרשמות שלי מהסרט.
בקיצור, מבחינתי העלילה לא הייתה מספיק מקורית או מעניינת.
סרט מעולה
זה למה קולנוע זר הופך את אמנות הסרטים כיום לאיכותית לא פחות מספרות. גם החצי הראשון של הסרט יכול היה להיות סרט קצר ונהדר בפני עצמו על הרצון הכנה לקשר אנושי והתגברות על פערי שפה וחברה, וזו הגדולה של הפרויקט השאפתני כמכלול.
סרט מדהים
אוכל בלי מלח את הוואן שוט בכאילו של 'בירדמן' (ואני מאוד אהבתי את 'בירדמן'). היותו של 'ויקטוריה' בשוט אחד זה מה שהופך אותו לסרט מאוד אינטנסיבי ובלי מנוחה. הוא עמוס מאוד אבל הפעם זה עובד לטובתו. לאיה קוסטה מדהימה וגם שאר השחקנים שמסביבה טובים מאוד.
אם יש דבר אחד שאפשר להסיק מהסרט הזה זה שהפנינים הגדולות ביותר של כול שנה נמצאות בין השאר גם בסרטים הזרים ו/או באלה שלא מופצים בארץ. 'ויקטוריה' ו'הלובסטר' הם שניהם יצירות מופת מלאות סטייל שלא הופצו בארץ בצורה סדירה ואני סקרן מאוד לדעת אילו פנינים לא ידועים יחיסית יהיו ב-2016 הקולנועית.
הדבר המשמעותי ביותר שהסגנון הזה הבטיח לסרט זה דיאלוגים שהם לא מכווני מטרה, גנריים, ובסופו של דבר נורא נורא משעממים. מכיוון שגם אין עלילה או חוויה שמתעלה (בניגוד לטראנס מאליק, שגם הוא אוהב אלתורים אבל האסתטיקה הפואטית-תיאטרלית הכל כך יחודית שלו מבטיחה חוויה מתקנת) כל מה שנותר לנו זה גלגול עניינים שהוא פשוט לא מעניין או מושך באיזושהי צורה.