על קלטות וצפייה שנייה

כתב הגנה לאחד מפורמטי הצפייה המושמצים בעולם וליתרון הגדול שהיה לו.

רגע של וידוי: יש לנו עדיין קלטות בבית. לא כמשהו דומם חסר שימוש שאני יכול להשוויץ בו, ולא כמשהו שאני מחפש למכור למרבה במחיר. לא, יש לנו מכשיר וידאו פעיל (שאני למדתי לתקן כאשר הוא התקלקל) ואוסף קלטות (גדול) שאני מנסה לעדכן מתי שרק אפשר. ברצינות, אם אתם מחפשים מקום לזרוק אליו קלטות ישנות, אני אקח אותם בשמחה. יש לנו בסלון מדף של קלטות של סרטי ילדים, ומדי פעם הילדה שלי מסתכלת עליהן, ואז בוחרת מתוכן איזה סרט היא רוצה לראות. ואני פוחד קצת בשביל הילדים שיגדלו בלי החוויה הזאת.

לא ספציפית קלטות, כן? מדיה פיזית. משהו שאתה יכול להחזיק בידיים ולהגיד "זה הסרט". אני רואה את הילדה שלי מרימה את הקלטת של "צוללת צהובה" ואומרת "זה ג'ון, זה פול, זה רינגו (בעודה מצביעה על ג'ורג') וזה… אמ.. לא יודעת" (בשלב הזה אני מנסה להסביר לה שג'ורג' הוא ג'ורג' ולא רינגו, והיא מתעקשת שאני טועה). אני רואה איך אחרי שהסרט נגמר, הסרט ממשיך להיות קיים ונוכח בגלל הקלטת. זה למה הרי מלכתחילה התחילו למכור מרצ'נדייז: אנשים שאהבו את הסרט רצו עוד דרכים לאחוז בו. אבל עזבו אותה, בוא נדבר עליי: אני רואה את ההבדל ליחס שלי לסרטים עם מדיה פיזית ובלי. איך פעם רצתי לקנות סרט שאהבתי וזה אישר אותו במוח שלי כלקאסיקה והיום, כשאני כבר לא (הדיוידי שלי שבור ואותו אני דווקא לא מצליח לתקן), איך סרטים שהייתי יכול לאהוב ולחפור עליהם נעלמים בזיכרון.

אל תתפסו אותי במילה, אבלל הנה הימור: לסרטים מהעידן הפוסט-בלוריי שמנותקים מזיכיון גדול יהיה קשה להיחרט כקלאסיקות. לא בלתי אפשרי, ווודאי שעכברי קולנוע יצליחו ליצור לעצמם קאנון רלוונטי מהתקופה הנוכחית, אבל אני מדבר על האנשים שלא חיים ונושמים קולנוע. הרי איך סרטים מסוימים הצליחו לזכות למעמד קאנוני עם הזמן? מישהו ראה אותם איפשהו. לא פעם אחת: עוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם. מישהו הקרין אותם בטלוויזיה, מוכרי חנויות וידאו המליצו עליהם כשעמדתם אבודים באמצע החנות, או שאבא שלכם שלף את הסרט ההוא שפעם בכמה חודשים הוא יושב ורואה. היום, במקום זה, נטפליקס פשוט ידחפו לכם את הסדרה האחרונה או הסטנד אפ האחרון שלהם. מקסימום אולי איזה סרט שהם קידמו. אבל למה להם להמליץ לכם על, נגיד, "שלושה שלטים" אם הם לא מרוויחים מזה שום דבר? ולמה להם לתת לכם לצפות באותו הדבר שוב פעם במקום לגלות משהו חדש?

כן, כל עוד הלווין והכבלים יחיו עדיין יהיו את האנשים שיתקלו באיזה סרט שיתפוס אותם בזפזופ, אבל הנטפליקס וה-VOD הם פורמטים גרועים לצפייה בקלאסיקות. גם אם אתה מתעקש ומגיע אליהם בכוונת תחילה לצפות בקלאסיקות, הסרטים יוצאים ונכנסים מדי חודש, קשים לחיפוש וקשה מדי פעם לתקצר למה צריך לראות את "אודיסאה בחלל" בשלושה משפטים.

אז מה הסיכויים במקום שכזה לסרטים שאינם חלק מזיכיון להיחרט בתודעה? כש"חיפוש" יירד מהאקרנים, מי יבוא לחפש אותו? מי הולך לחרוש על "מכונת הכסף" ולחפור לחברים שלו על הסרט הזה? איזה ילד הולך לצפות ב"זוטרופוליס" שוב ושוב במקום לצפות  בסרטוני יוטיוב מוזרים של מישהי שפותחת פלסטלינה שבתוכה יש בובות קטנות ומדברת בקול מרגיע? מי הולך לצפות ב"תברח" ואיך בעצם? זה עדיין בנטפליקס? ב-VOD? באיזה אחד משירותי הסטרימינג המתחרים הסרט הולך ליפול, ותזכירו לי איך השיטה הזאת אמורה להיות יותר זולה מהסידור שהיה לנו קודם?

וזה לפני שאנחנו מדברים על איך אנחנו מדברים על סרטים היום – במצב סכיזופרני שמה שקרה לפני רגע כבר לא מעניין, מה שקורה עכשיו הוא הדבר הכי חשוב בעולם, ורגע, איך בכלל לא ראיתם את הדבר ההוא שקרה לפני שני רגעים? והכל, כמובן, ייהרג ובל יעבור.

והמבקרים לא עוזרים. כלומר, אממ, אנחנו לא עוזרים. למרות שלא מדובר בכולם, ונראה לי שזה נוכח יותר בארצות הברית מאשר בארץ, האקלים הפוליטי גורם למבקרים מדי פעם להיות נחמדים יותר כלפי סרטים או סדרות שלא אהבו אם הם מהצד שאותו הם תופסים כצד ה"נכון" (או לכל הפחות, כמו שמבקרים בעצמם טוענים – לפחד מאוד לפני שהם אומרים משהו שלילי) ומצד שני, ההעלאה ההדרגתית של הקיצוניות שלנו בנוגע לתגובות בחיי היום-יום גורמת לרוב הביקורות לנוע בין "זה הדבר הכי טוב שקיים אי פעם ומי ששונא אותו הוא בוגד למין האנושי" ל"זוועה אנושית שצריך למנוע פיזית מלהקרין בכל מקום על ידי ברקים", כאשר ניואנסים יכולים ללכת ולמות איפשהו, תודה רבה. מעבר לגלגול העיניים שזה יוצר כאשר אתה רואה דברים כמו "'פדינגטון 2' הוא הסיבה שבגללה נוצרנו" (סרט נפלא, ותראו אותו, אגב), זה גם יוצר מעגל צפוי מראש לחלק מהסרטים: ביקורות נלהבות ראשונות שמבטיחות שהמשיח הקולנועי הגיע, גל של התלהבות, ביקורות שניות שצופות שאומרות "אממ, רגע, אולי לא", גל של כתבות שמדברות כמה הסרט "בעייתי" או "סתם לא כזה טוב" ואז התכסחות בין שתי המחנות הללו.

אני מגזים קצת, כמובן, כנראה כדי להוכיח את הנקודה של עצמי או משהו. אבל אתם יכולים למצוא כרגע בערך 10 כתבות על "למה הדמות הצדדית הזאת שמופיעה לשני רגעים מ"כוכב נולד" היא הגיבור האמיתי" או "דירוג כל השירים מ"כוכב נולד" או "למה "כוכב נולד" הוא הסרט הכי חשוב שנוצר אי פעם" אבל כמה אנשים עדיין כותבים על סרטים מלפני שנתיים ומנסים להבין מה קורה איתם? לא שאין, כמובן – והיי, זה לא שאי פעם העיתונות התעסקה בחדשות של אתמול: אבל פעם החוויה הייתה שונה – בגלל מחזור החיים של די.וי.די וקלטות, רוב הסרטים זכו לאפשרות להערכה שנייה בזכות המלצות של אנשים שהימרו עליהם בדי.וי.די או אנשי דלפק מסורים בחנויות האלו. ככה נוצרו סרטי קאלט. אבל הוי.או.די או הנטפליקס הוא לא אישיות והוא לא באמת מכיר אותך. הוא יכול להגיד לך "אם אהבת את "שומרי הגלקסיה" תאהב את "שומרי הגלקסיה 2", אבל הוא לא יכול להגיד לך "תעזוב כל מה שאתה עושה, ותראה את "מחווה טיפשית וחסרת טעם"". יש לסרטים היום מספר חודשים קטן להשאיר את הרושם שלהם, ואם אני כנה, זה כנראה בעצם מספר ימים. מי לעזאזל הם אנשי הדלפק של היום ואיפה הם? למי יש את הכוח לתת לסרט פריחה מחודשת בפורמט הביתי?

האם אני סתם נוסטלגי לתקופה שמתה? אפשרות סבירה, אבל זה לא עוזר כשאני צופה באיך שעוד ועוד סרטים של אמנים מוכשרים הולכים לנטפליקס ומתרסקים פעם אחר פעם לעבר אנונימיות, בלי קשר לאיכותם, ומבין שנטפליקס היא פשוט לא פלפורמה טובה לסרטים. טוב, חוץ מקומדיות רומנטיות. אולי העתיד של הקולנוע הוא פשוט קומדיות רומנטיות בבית וסרטי גיבורי על בקולנוע.

אני לא אומר שהעתיד בהכרח רע. למען האמת, אני כמעט בטוח שהוא לא. ואני בטח לא אומר שצריך לחזור אחורה לייצור קלטות שוב פעם. אבל אני חושב שבשביל שנצליח לשמור על חלקים מהעבר ולהתאים אותם לעתיד, צריך להבין מה עבד בהם. וקלטות זה פורמט מסורבל ומעצבן, וההבדל בין "ללכת לחנות, למצוא חנייה, לגלות שאתה מאחר על סרט שהזמנת, לגלות שהסרט שאתה רוצה לראות לא שם, להמר על סרט אחר" שלוקח איזה שעה ובין להתלבט בתוך הבית ש..טוב, גם לוקח שעה מדי פעם (אבל בתוך הבית) הוא משמעותי. אבל היה משהו שעבד בסרבול הזה, וכדאי לראות איך אפשר לשמר אותו. אחרת, אנחנו עלולים לאבד את ה"דוני דארקו", "מת על המתים" או ה"יורוטריפ" הבאים.

תגיות: