ב"ונוס בפרווה" משתתפים שני שחקנים בלבד, וזו לא הבעיה שלו. אפשר לעשות הרבה עם שני שחקנים, ואפילו פחות. ממש עכשיו בבתי הקולנוע אפשר למצוא את "כח משיכה", שאיש לא יאשים אותו בהיותו לא-קולנועי, ואת "הכל אבוד" שמסתדר עם שחקן אחד בלבד. שני שחקנים זה די והותר. גם צמצום בלוקיישנים הוא בסדר: אחרי ש"קבור" הוכיח שאפשר ליצור סרט מתח שלם בתוך ארון קבורה אחד, בוודאי שניתן ליצור סרט מרתק שטווח ההתרחשות שלו מכסה אולם תיאטרון שלם. העובדה שהסרט מבוסס על מחזה, ורואים את זה עליו, גם היא לא הבעיה. סרטו הקודם של רומן פולנסקי, "אלוהי הקטל", היה גם הוא באופן מובהק מחזה מצולם: מספר קטן של דמויות בתוך חלל מוגדר אחד, ברצף זמן של שעה וחצי שבו הם עושים מעט מאוד מלבד לדבר זה עם זה. והוא היה קולנועי ומבדר מאוד.
בקיצור, הבעיה של "ונוס בפרווה", הסרט החדש של פולנסקי, היא לא המגבלות שלו. אפשר להפוך מחזה בימתי לסרט איכותי. מה שמכשיל אותו הוא שזה המחזה הלא נכון, מצולם לא נכון, עם השחקנים הלא נכונים.
בתוך אולם תיאטרון שומם, במאי (מתיא אמלריך) אורז את חפציו ומתכונן לעזוב, אחרי יום ארוך ומתסכל של אודישנים. הוא מנסה למצוא את השחקנית הנכונה למחזה החדש שלו – עיבוד ל"ונוס בפרווה" של ליאופולד פון זאכר מאזוך, ספר משפיע כל כך שעד היום אנחנו מזכירים את המחבר בשמו בכל פעם שבה אנחנו מדברים על מאזוכיזם. אל האולם נכנסת וונדה (עמנואל סנייה), שחקנית מתחילה, שעושה רושם של פרחה בורה, ובכל זאת משכנעת אותו לבחון אותה לתפקיד, משוכנעת שהיא האחת והיחידה שאמורה לגלם את גיבורת הסרט. אפילו השם שלה זהה לזה של הגיבורה. מכאן הם ממשיכים – קוראים את המחזה זה לזה, נכנסים ויוצאים מהתפקידים, ומעלים שאלות בנוגע למיניות ושליטה ומחזות פוסטמודרניסטיים מודעים לעצמם.
מדובר במחזה. יותר מזה, מדובר במחזה שעוסק במחזה. במשך רוב הזמן אנחנו רואים שני אנשים על במה, ושואלים את עצמנו למה בעצם אנחנו נמצאים באולם קולנוע ולא בתיאטרון הסמטה. פולנסקי לא נולד אתמול, הוא במאי שיודע היטב להשתמש במה שהקולנוע יכול להציע לו, אבל הפעם נראה שהוא פשוט לא מעוניין: הוא מעוניין להקרין על המסך מחזה במקום לעשות סרט. האמצעים הקולנועיים המשוכללים בסרט הם ספוטלייט וצעיף צמר. קטונתי מלייעץ לפולנסקי הגדול ממני, ובכל זאת, הנה רעיון קטן: כדי להפוך את "ונוס בפרווה" לסרט, היה צריך להפוך את "ונוס בפרווה" לסרט. כלומר, את המחזה שבתוך המחזה. אילו הבמאי והשחקנית היו נמצאים באולפן הסרטה במקום על במת תיאטרון, זה היה פותח הרבה אפשרויות חדשות לדרכים שבהן הם מסתכלים זה על זו, אנחנו עליהם והם עלינו: מצלמות, תפאורות, מציאות מתחלפת. זה היה נותן משמעות לכך שהסרט הוא סרט.
ואם כבר ירדתי לפסים אישיים: פולנסקי עשה את אותו הדבר. הוא ליהק לתפקיד הראשי את אשתו. עמנואל סנייה לא מתאימה לתפקיד. זה אולי מאוד לא נכון ולא רציני ואסור לשפוט שחקנית על פי הופעתה החיצונית, אבל נדמה לי שיש יוצא מהכלל לחוק הזה כשאותה שחקנית אמורה לגלם את ונוס, אלת האהבה, היופי והפיתוי. סנייה, העטויה באיפור כבד ובגדי S&M, מבוגרת מכדי להיות אמינה בתפקיד הפרחה שהיא מנסה להיות בתחילת הסרט (בגיל 50 היא החליטה לעשות הסבה מקצועית ולהתחיל להיות שחקנית תיאטרון?), ולא משדרת את הסקס-אפיל האגרסיבי שהיא אמורה לתת בסצינות אחרות. מתיא אמרליך לא רע, אבל לא מצליח להפוך את הדמות שלו – של במאי די מלא בעצמו ומעצבן – לדמות משכנעת ומעוררת סימפטיה מספיק כדי שנרצה לבלות איתו ורק איתו שעה וחצי.
המחזה שבלב הסרט עוסק בעצמו, מתפתל סביב עצמו ומנסה להתהפך ככל שסיפור עם שתי דמויות בלבד יכול. אולי זאת אשמת הסביבה הלא נכונה שבה הוא מוצג, יכול להיות שעל בימת תיאטרון אינטימי הוא היה פועל טוב יותר, אבל כאן המחזה נראה בעיקר כמו התחכמות לשם ההתחכמות. זה מה זה מגניב כשהדיאלוג מדלג בין שכבות המציאות שהוא מציג, וכשמיטשטש הקו בין הדמויות במחזה לבין השחקנים שמגלמים אותם – כמו כשהשחקנית עוצרת את המחזה בכל פעם מחדש בכדי למחות על כך שהוא סקסיסטי – אבל כל הזמן כמעט ואפשר לראות את המחזאי ברקע, נותן לעצמו עוד צל"ש על כמה שהוא מתוחכם. בסופו של דבר, אחרי כל הגלגולים האלה, הסרט לא יגיד לכם שום דבר עמוק במיוחד על היחסים בין נשים וגברים, או בין במאים ושחקניות, או בין שולטים ונשלטים. מלבד, אולי, העובדה שעבור שחקנית, נישואין לבמאי הם עדיין צעד חשוב בקידום הקריירה.
פורסם במקור בוואלה
גם "אלוהי הקטל" הרגיש לי כמו מחזה מצולם.
מה שהפך את אלוהי הקטל למחזה מוסרט, מבחינתי, היה הדמויות, שהתנהגו כמו בהצגה.
אלוהי הקטל צולם אומנם באופן המשתמש באפשרויות הטכניות של המדיום הקולנועי, כמו זויות צילום, קאטים ומעבר בין חדרים לבידוד של דמויות מדמויות אחרות וכו'. אבל, כפי שציינתי, ישנו הבדל מאוד גדול בצורת המשחק מול קהל לעומת מול מצלמה, כמו השימוש בקול והבעות הפנים. גם הטקסטים המאפיינים מחזה לעומת אלו המאפיינים סרט שונים בד"כ בתחושה שהם מקנים.
וכפי שציינתי, על אף השימוש בטכניקות קולנועיות, אלוהי הקטל הרגיש לי מאוד כמו מחזה מול קהל. אולי זה הקטע החדש של פולנסקי.
נשמע כמו הסרטים האלה שמקרינים ב"לב"
*בודק בטיקטנט* אה, דווקא ב"לב" הוא לא מוקרן. קטע.
בכל מקרה, נראה לי שאוותר. גם בגלל הביקורת וגם בגלל מתיא אמרליך. ראיתי אותו רק ב"קוואנטום של נחמה" אבל משהו בו מעצבן אותי. לא יודע בדיוק מה…
ועם כל השמות האסטרולוגיים האלה אפשר כבר להתחיל שיר – "בלדה בין-כוכבי":
הנגה (בפרווה) שלחה אל הצדק חיוך
היי יופיטר (בעלייה) בוא ונצאה
בשביל החלב כוס קפה הפוך
נראה מה שלום שומרי הגלקסיה
ממש לאחרונה נתקלתי באודישן למחזה חדש שהוא מביים בפריז.
נראה לי שהוא פשוט בקטע של תאטרון
זו היתה אמורה להיות הכותרת לתגובה מלמעלה.