ביקורת: הפוכים

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 11 באפריל 2013Posted in: ביקורות
בסרט הזה יש תסריט מבריק וגאוני, רק חבל שהויזואליה כל כך מכוערת. לא, רגע, הפוך
שם רשמי
הפוכים
שם לועזי
Upside Down
בימוי
חואן דייגו סולנס
תסריט
חואן דייגו סולנס
סנטיאגו אמיגורנה
שחקנים
ג'ים סטורג'יס
קירסטן דאנסט
לדף הסרט

הר גבוה ומושלג, אפוף בעננים מלכותיים. על הפיסגה, ממש בקצה, עומד ילד קטן, ומביט למעלה. ‏מעליו – במקום שבו היה אמורים להיות שמים ריקים – יש עוד הר. הפוך. על פיסגת ההר ההפוך ‏עומדת ילדה הפוכה, ומביטה אל הילד, למטה. כלומר, למעלה. ‏

זה רעיון נהדר לתמונה. זה רעיון מצוין לפוסטר, שאפשר היה לקשט איתו חדרי שינה של הרבה ‏תיכוניסטים (אם כי היה רצוי אולי להחליף את הילדים במבוגרים ערומים ולהוסיף קצת סוסים ‏בשקיעה). אם מפתחים את זה מעט ומוסיפים איזו עלילה ייצוגית, זה יכול להיות רעיון נהדר ‏לקליפ. שמישהו יברר אם מישל גונדרי פנוי. זה יכול להיות אפילו סרט קצר: אחד המועמדים ‏לאוסקר סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר השנה היה מבוסס על רעיון דומה מאוד. אבל סרט ‏באורך מלא? בשביל זה צריך יותר מרעיון אחד, יפה ככל שיהיה. ל"הפוכים" יש רעיון יפהפה אחד, ‏וזהו.‏

שני עולמות הפוכים, בעלי כח משיכה מנוגד, קיימים זה מעל/מתחת לזה. כל חומר שמגיע מהעולם ‏שלמעלה נמשך אליו, באופן טבעי, ולכן נופל "למעלה". בבניין משרדים ענק אחד, שמגיע מהקרקע ‏של מטה אל הקרקע של מעלה, עובדים אנשי המעלה ואנשי המטה יחד, ריצפה מול תקרה. אל ‏תנסו לחשוב על איך זה הגיוני. זה לא. צריך רק לקבל שככה זה בעולם הזה וזהו, קסם. לכן חבל ‏מאוד שבקריינות הבלתי נסבלת שפותחת את הסרט, הוא מתעקש לדבר על "פלנטות" ועל ‏‏"תופעה חד פעמית ביקום". נו באמת. אין לי שום בעיה לקבל עולם עם חוקים משלו, אבל אל תנסו ‏להעמיד פנים שיש פה הגיון פיזיקלי. בנוסף, גם החוקים שהסרט קובע לא מחזיקים מעמד: כשיש ‏לך סרט שלם כדי לחשוב על זה, אי אפשר שלא להיתקל בחורים עצומים בהגיון. מגע של חומר-‏של-מעלה בחומר-של-מטה גורם לשריפה, אבל לא כל הזמן, אלא רק כשנוח לתסריט. כשאנשי ‏מטה העניים רוצים להסתנן לעולם העשירון-העליון של מעלה, הם מחזיקים על עצמם "משקולות" ‏שמאפשרות להם ללכת על התקרה. אבל הם עדיין תלויים הפוך. הדם אמור לעלות להם לראש. ‏השיער שלהם אמור לעמוד כמו של אדוארד מ"דמדומים" (אולי בעצם הוא היה תמיד ערפד מעולם ‏הפוך?). אם הם מכניסים לפה מזון, זה היה אמור לשרוף אותם מבפנים. לא? הדרך היחידה ‏להתעלם מכל זה היא להגיד "עזבו. קסם", אבל יש גבול למספר הפעמים שבהן אפשר לומר "עזבו" ‏לאורך שעה וחצי.‏

אבל עזבו. בין אם הוא הגיוני ובין אם לא (הוא לא), אי אפשר לקחת מהעולם ההפוך של הסרט את ‏העובדה שהוא יפהפה. העולמות ההפוכים יוצרים מראות נפלאים – חדר נשפים עם זוגות רוקדים ‏על התקרה, רכבל בין עולמות, נפילה מהעולם של מעלה אל העולם של מטה. כל אחד מהם – ‏פוסטר מדהים. לגמרי לא פשוט לבנות ויזואלית עולם אמין שבו אנשים הולכים על התקרה, ואת ‏העבודה הזאת הסרט עושה מצוין. אם כי גם כאן משהו צרם: ראיתי את הסרט בקולנוע, על מסך ‏גדול, אבל קיבלתי את ההרגשה כאילו הסרט מוקרן ברזולוציה נמוכה מדי. כאילו אזל התקציב כדי ‏לרנדר את כל האפקטים ברזולוציה מלאה.‏

מעבר לזה, סרט צריך גם סיפור. במקרה הזה, סיפור אהבה. וכאן מדובר באחד מסיפורי האהבה ‏המחופפים ביותר שנראו על מסך גדול. אדם (ג'ים סטורג'יס), מלמטה, ועדן (קירסטן דאנסט) ‏מלמעלה היו פעם שני הילדים ההם שנפגשו על פסגת ‏ההר, ועכשיו הם מבוגרים ומאוהבים. אנחנו ‏יודעים את זה, כי הם מתנשקים כל הזמן (קירסטן דאנסט לגמרי בקטע של נשיקות הפוכות, עוד ‏מימי "ספיידרמן"). אבל חוץ מלהתנשק, מה יש בינהם? מה הוא מוצא בה, והיא בו? כדי להשתכנע ‏ששווה לאוהבים לסכן הכל כדי להיות זה עם זו, הסרט צריך לכל הפחות לגרום גם לנו להתאהב ‏בהם קצת. ובשני אלה אין כלום. הסרט פשוט קובע שהם מאוהבים. אנחנו בקושי רואים אותם אפילו ‏מתקשרים, מלבד באמצעות הצמדת שפתיים. כתחליף ליחסים, הסרט משתמש בטריק העלילתי ‏הכי משומש, נדוש ולא אמין: אמנזיה. היא לא זוכרת אותו, אבל אם היא תזכור, היא בטוח תתאהב ‏בו מחדש. כששני הגיבורים כבר חיים בעולמות הפוכים פיזית, רק תסריטאי חסר השראה באמת ‏היה מאמין שצריך בנוסף לכל גם פער מעמדות, כח משטרתי ואובדן זיכרון כדי להפריד בינהם.‏

‏"הפוכים" הוא אחד הרעיונות המטורפים והמרהיבים ביותר שהפכו אי פעם לסרט באורך מלא, ולכן ‏כל כך מתסכל שכסרט, הוא פשוט לא טוב. לפחות הוא מצוין בתור פוסטר.‏

פורסם במקור בוואלה

תגיות: