מתחילים שוב! הפעם בלוח זמנים קצת לחוץ!
בכל שנה אנחנו בוחרים את סרט השנה ואת הופעת השנה של גולשי עין הדג. את ההיסטוריה של סיכומי השנה אתם יכולים לראות כאן.
ממש בקצה השנה יעלה סקר הבחירה מבין עשרת הסרטים הגדולים של השנה. אבל לפני כן, צריך לבחור מהם העשרה האלה, מבין כל סרטי השנה. ועוד לפני כן, צריך להחליט מבין איזה סרטים להחליט. כל הסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע השנה באופן משמעותי ייכללו בטופס. וכרגיל, זה רק חלק מהתמונה. יש הרי המון סרטים טובים שלא זכו להפצה מסחרית בארץ, מסיבה זו או אחרת.
אז עכשיו, השאלה עוברת אליכם: איזה סרטים, שלא הוקרנו בארץ מסחרית, חייבים להיכלל ברשימת המועמדים של השנה? אתם מוזמנים לציין בתגובות את שמו של כל סרט שבו צפיתם בפסטיבל, בסינמטק, בטלויזיה, בוידאו ביתי או בכל מסגרת אחרת מבלבד הפצה סדירה בבתי קולנוע. ואם הסרט שרציתם להזכיר כבר הוזכר – ציינו את תמיכתכם בתגובה או בפישלייק. הסרטים שיקבלו מספר משמעותי של איזכורים ייכנסו לרשימת המוקדמות בסקר סרט השנה.
הערה ראשונה: בבקשה, ציינו כאן סרטים שאהבתם בלבד. לא כל סרט שראיתם, אלא רק סרטים שתשקלו להצביע להם בסקר המוקדמות – כאלה שאתם מכלילים בין סרטי השנה שלכם.
הערה שניה: סרט אחד בכל תגובה, בבקשה. כך אפשר יהיה לספור את הפישלייקים כתומכים בו.
הערה שלישית: ישנם סרטים שכבר יצאו בחו"ל ומקבלים תגובות אוהדות – כמו "אור ירח" או "טוני ארדמן" – ויגיעו אלינו רק בחודשים הקרובים. מכיוון שאנחנו הולכים לפי לוח ההפצה העברי, הסרטים האלה יתחרו בשנה הבאה, אחרי שתהיה לקהל הרחב בארץ הזדמנות לראות אותם. אין צורך להצביע עבורם השנה.
קצת בהמשך: רשימה של כמה מהבלתי-מופצים שכדאי לשים לב אליהם.
עוד בהמשך: סקר הציפיות, טופס המוקדמות, וכל העסק הסטטיסטי המגניב הזה של סיכום השנה.
"The Greasy Strangler"
(ל"ת)
לגמרי החונק המשומן.
bullshit artist! :)
"the witch" לחלוטין.
ככל הנראה סרט השנה שלי.
אולי תוכל להסביר מה אהבת בו?
כי לי הוא היה נראה סרט גרוע מאוד. כנראה שאני בדעת מיעוט, כי הרבה אנשים חושבים כמוך)
הוא יוצר עולם מדהים.
המשחק, הצילום הלא ייאמן, כל פרט קטן בו גרם לי (וכנראה שגם לצופים אחרים שאהבו אותו) להרגיש כאילו נחתתי בארה"ב במאה ה17. לא רק זה, הוא גם גרם לך להרגיש במעט זמן שמדובר בעולם עשיר עם היסטוריה ומיתוסים ומה לא. הוא באמת היפנט אותי לחלוטין, ובשנה כל כך מבאסת בקולנוע האמריקאי זה היה נהדר.
ברמה בסיסית יותר, וזה כבר לגמרי עניין סובייקטיבי, הוא פשוט הפחיד אותי נורא. אני אוהב מאוד סרטי אימה איטיים ואווירתיים שהאימה בהם לא נובעת מהבהלות אלא ממקום הרבה יותר אנושי. שהיא באה לייצג משהו. ואת זה הוא עשה מצוין מבחינתי.
אני מאלה שחשבו שהוא גרוע. כאילו, ממש ממש גרוע.
מלבד כל החסרונות הרגילים (מתלהב מעצמו יתר על המידה, א-י-ט-י מדי, משעמם, עלילה פשטנית ועדיין לא מובנת) הוא גם ממש לא מפחיד. לא קריפי. לא מותח. לא מעניין. כלום. את השעתיים שבזבזתי עליו הייתי מעדיף להחליךף בצפייה בטרזן של דייויד ייטס.
High rise הלובסטר swiss army man
Nocturnal animals יוקרן ב2017
בוא תקרא שוב את ההוראות בבקשה.
(ל"ת)
באמת יוקרן? אין לו דף סרט ולא הצלחתי למצוא אף תאריך יציאה.
(ל"ת)
בזה שאין דף סרט תאשים אותי.
אבל הוא אמור לעלות ב-12.1.
מצטרף ל-The Witch
ומוסיף עוד סרט אימה מדהים: The Autopsy of Jane Doe שהיה אפל ומרושע ברמות שקשה לתאר. הוא אפילו מצמרר חובב אימה כבד כמוני – אפילו יותר מ-The Witch שגם היה מאד מעוות.
חוץ מזה – The Neon Demon שהוקרן רק בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ובהקרנת עין הדג למיטב ידיעתי אז הוא בהחלט כשיר להיכנס כי ניקולאס ווינדינג רפן = אהבה.
ותוספות כי אני חולה ולא מאופס על עצמי:
המשרתת, בדיוק כמו The Neon Demon. יצירת המופת הגדולה של השנה ואחד הסרטים הכי אלגנטיים ומוקפדים שראיתי אי פעם והוא מספר סיפור בצורה מושלמת גם בעזרת תסריט טוב וקאסט מצוין וגם באמצעות שפה ויזואלית עשירה.
ודבר דומה אפשר לומר על Hell or High Water מלא האווירה.
כל-כך The Autopsy of Jane Doe.
(ל"ת)
The handmaiden
לחלוטין אחד מסרטי השנה שלי.
פטרסון
כי ג'ים ג'רמוש+ אדם דרייבר זה פשוט דבר נפלא
ווינר
הדוקומנטרי המעניין של השנה- עלייתו ומפלתו השנית של הפוליטיקאי המבטיח אך המכור למין
הסרטים שלי
the neon demon , green room
THE NEON DEMON
(ל"ת)
Hunt for the wilderpeople
לגמרי אחד מהחמישיה שלי
נא.
(ל"ת)
רכבת לבוסאן.
(ל"ת)
פופסטאר.
(ל"ת)
אנומליסה תקף כסרט שהוקרן השנה בקולנוע או לא?
כי הוא.
הוא הוקרן, כן.
(ל"ת)
קללללל
"Swiss Army Man" הוא אחד הסרטים הכי מוזרים, דוחים, מצחיקים ומרגשים שראיתי כנראה אי פעם, ואת כל שמות התואר האלה הוא מרוויח לעיתים קרובות באותה הסצנה. אחד הטובים של השנים האחרונות בעיני, ומעכשיו דניאל רדקליף עומד בפני עצמו בעיני. (לפול דיינו יש מין הילת מייקל סרה שמאוד מקשה עלי לאהוב אותו, אבל הוא עושה שם עבודה מוצלחת נורא, אי אפשר לקחת ממנו את זה.) סרט-על.
הלא-מופץ השני שהעיף לי את התחת בהשלמות 2016 שעשיתי בשבוע וחצי האחרונים (כוננות באוגדת עזה עם אינטרנט=אחד הדברים הכי טובים שקרו לי השנה. שנים עשר סרטים בתשעה ימים. הרגשתי כאילו ערכתי את פסטיבל רעים לקולנוע וזה היה מושלם) היה "Green Room", שהיה סוג של מושלם בעיני. סיפור מתח קטן, מרושע, אלים ואינטנסיבי עם הופעת-על של פטריק סטיוארט (וגם אימוג'ין פוטס מגניבה נורא), בלי רגע אחד מיותר (ואני חושב שכל שנה יש לכל היותר סרט אחד שאפשר לומר עליו את זה). אחד מסרטי המתח הטובים של השנה.
נו באמת
בן-אדם לפני צפייה בפרק האחרון בסדרה ופתאום זה מופיע. כמובן שהייתי חייב לעזוב הכל. נוט קול. סרט פר תגובה? אוקיי.
אז הראשון הוא Tickled, לדעתי הסרט הכי טוב שלא הופץ מסחרית השנה. ראיתי אותו בפסטיבל "פרינט סקרין" בחולון. זה סרט דוקו על עיתונאי ניו-זילנדי שחושף רשת של "דגדוג תחרותי" – אנשים שמשלמים לצעירים כדי לצלם אותם מדגדגים אחד את השני. הפרמיס הזה בעצמו נשמע ביזארי, מגוחך וקומי למדי ובהתחלה גם נראה ככה. אבל עם הזמן הסרט הולך למקומות אפלים יותר וביזאריים אפילו יותר. לא זכור לי מתי בפעם האחרונה עברה לי בראש המחשבה "וואט דה פאק?" כל-כך הרבה פעמים. בהחלט סרט לא שגרתי.
סרט #2 - "רכבת לבוסאן"
קחו את "נחשים על המטוס" ותחליפו את "נחשים" ב"זומבים" ואת "מטוס" ב"רכבת". איזה סרט נהדר. מהטובים שראיתי השנה, וכנראה סרט הזומבים הכי טוב של השנים האחרונות. מותח, יצירתי, עם כמה וכמה רגעים לא צפויים ומבויים ומצולם באופן נפלא.
ב"דגדוגים" אפשר לצפות ב-HOT VOD, הוא מופיע שם בקטגוריה של ערוץ 8.
(לא עובד בשבילם או משהו, סתם ראיתי את זה בפרסומות כשהזמנתי שם סרט לפני כמה שעות)
ויקטוריה
כרגע המועמד המוביל (במקביל ל"מכשפה") לתואר סרט השנה שלי. וואן-שוטים תמיד מלהיבים אותי, ו"בירדמן" היה סרט ענק לטעמי, אבל ל"ויקטוריה" ניגשתי קצת בחשש. לא הייתי בטוח שדרמה לילית על צעירים בגרמניה זה מה שחסר לי, ונדהמתי לגלות עד כמה טעיתי.
מבחינתי סרט גדול הוא כזה שיוצר עולם שנשאבים לתוכו עד הסוף. "המכשפה" עשה את זה מעולה, אבל הוא הציג עולם רחוק מאוד משלנו, ומתרחש לפני מאות שנים. "ויקטוריה" לעומתו, עוסק בחבורת צעירים ומתרחש בימינו. ובכל זאת, רק דרך משחק וצילום, הוא שאב אותי לגמרי. במקום להתפעל מהוירטואוזיות בצילום, מצאתי את עצמי במשך כמעט שעתיים וחצי(!) במסע עם חבורת צעירים זרים, כשלאורך כל החצי השני שלו כבר ממש הרגשתי פיזית את ההשפעה שלו עליי.
מופלא.
The Wailing
אתם יודעים, מותחן דרום קוריאני. לא מהגדולים ביותר שלהם, אבל לחובבי הז'אנר הוא מהנה עד מאוד. כלומר, עד כמה שאפשר ליהנות מאלימות מחרידה, הומור תמוה ברגעים מפתיעים, וכל שאר השגעונות של התעשייה האדירה הזו. ממש ממש מומלץ.
Swiss Army Man
Swiss Army Man
Don't Think Twice!!!!
(ל"ת)
סרט מעולה! ממש מפתיע איך הוא נעלם כך תחת הראדר
anno horribilis- שנה טובה לסרטי האימה
2016 הייתה שנה איומה מכל הבחינות.
אבל בסוג של צדק פואטי, היא הייתה שנת שיא לסרטי אימה.
לא בטוח אם כולם לא הוקרנו…
WITCH היה סרט טוב, ממש לא גדול.
GREEN ROOM הוא כבר סרט טוב מאוד.
DON'T BREATHE הוא כבר קלאסיקה מודרנית עם נבל בלתי נשכח.
HUSH מציב רף חדש ונדיר- לא רק שאין החלטות טפשיות של אף דמות, כל ההחלטות הם אינטיליגנטיות ורציונליות.
ויש עוד הרבה סרטים, שחלקם כבר הוזכרו פה, שממש שווה לראות וטרם הספיקותי.
The Family Fang
קומדיה דרמטית בכיכובם של ג'ייסון בייטמן, ניקול קידמן וכריסטופר ווקן בביומו של ג'ייסון בייטמן.
סרט ממש חמוד על אח ואחות להורים מוזרים שעושים אמנות מציאותית (מעין מתיחות מתוחכמות). יותר טוב ממה שהתיאור נשמע.
הוא יצא להקרנות מסחריות בארץ "משפחת פאנג". אני מצטרף לקולות ללובסטר.
הוקרן בארץ.
(ל"ת)
Hidden Figures
(ל"ת)
אפסאלון? זה אתה?!
בכל אופן, Hidden Figues נקרא בעברית "מאחורי המספרים" וייצא בפברואר.
חיי כקישוא
סרט אנימציה צרפתי מקסים, מלא לב ועם דמויות שקל לחבב שלא מפחד להתעסק בנושאים בוגרים ואפלים יחסית לסרט לכול המשפחה.
Swiss Army Man
הסרט הכי טוב שראיתי השנה
ביצים!
כבר הוזכר באתר מספר פעמים, אבל בהחלט מהאהובים עלי.
אני חושב שאני אחראי לרוב המוחץ של האיזכורים האלה
ומכיוון שהוא כנראה לא ייכנס אני אנצל שנית את ההזדמנות לדחוף אנשים לראות אותו בכלליות:
מדובר בכל מה שסרטי דוקו כמו "דגדוגים" היו רוצים להיות כשהם ישנים בלילה.
סרט עם סיפור מרתק, מופרע ובלתי ייאמן על אדם שנקודת ההתחלה של הסיפור היא ניתוח שהוא מבצע ובו הוא משתיל ביצי עיזים בבני אדם על מנת לטפל בבעיות פוריות ומשם הסיפור נהיה רק מופרע יותר ויותר.
בכמה סגנונות אנימציה, ובשילוב קולע של ראשים מדברים וקטעי ארכיון עם קטעי האנימציה מדובר באחד מסרטי הדוקו הטובים של השנים האחרונות. הייתי שש להכריז שמדובר גם בסרט הדוקו-אנימציה הטוב ביותר של השנה אבל באמת שזאת תחרות צמודה בינו ובין מגדל/Tower.
בונוס:מדובר בסרט קצרצר של 70 ומשהו דקות בסך הכל.
האיידול
The Idol
האני אבו אסאד מביים סרט על מוחמד עסאף, הזוכה הלא צפוי בתחרות הערב-איידול (הכוכב נולד של העולם הערבי), והוא עושה את זה עם הרבה תנופה, עם צילום אנרגטי, עם רגישות ואהבה לאנשים שסובבים את הדמות הראשית. כשכל השכונה מתקבצת כדי לראות בטלויזיה את הנציג שלהם מופיע ומנצח זה רגע מרומם נפש. כמעט בלי פוליטיקה (למרות שרואים היטב את ההריסות של עזה. לא מדברים על מי עשה את זה), הסרט הזה קודם כל אוהב אדם, ויש בו מסע פסיכי של בחור צעיר אחד בעקבות כשרונו.
לא הסרט הכי גדול שראיתי השנה, אבל הוא נשאר איתי הרבה אחרי בגלל שהוא כמוסת רגש מרוכזת. כיף של סרט.
Wiener Dog של טוד סולונדז
לא נראה לי שהוקרן באופן מסחרי
השניים שקפצו לראשי
Hunt for the wilderpeople
רכבת לבוסאן
"ווינר דוג" של טוד סולונדז
(ל"ת)
מוות בבאר שבע
(ל"ת)
אאל"ט מוות בבאר שבע הוקרן ב-יס דוקו וזמין ב-VOD שלהם
(ל"ת)
הסטודנט
הסרט של קיריל סרברניקוב. הוקרן בפסטיבל חיפה תחת השם שבכותרת ומאוחר יותר ב"ימי הקולנוע הרוסי" תחת השם "התלמיד".
before the flood
שאלה קשורה - בהקרנה של הצב האדום שלשום אמרת שזו טרום-בכורה
יש כוונות להפיץ אותו בבתי הקולנוע בארץ?
הוא נרכש על ידי לב
מה שרומז שהם כנראה הולכים להפיץ אותו מתישהו, אבל תאריך עדיין אין לו.
איש האולר.
(ל"ת)
Life, Animated
דוקו שמספר סיפור כל כך לא ייאמן על הכוח של הקולנוע שפשוט מרגיש לי חסר טעם לספר אותו במספר שורות. צפיית חובה לכל מי שמתעניין בכוח של הקולנוע לשנות, לא ברמה הגלובלית וה"גדולה" אלא ברמה האישית ביותר. זה נשמע מעורפל, אבל בחיי, לא כדאי לפספס אותו ועדיף להיחשף לסיפור "כמו שצריך".
אופציה נוספת, אגב, היא לקרוא את המאמר המצוין (לטעמי אפילו יותר מהסרט) שנערך לניו יורק טיימס מתוך הספר עליו הסרט מבוסס. פה תוכלו למצוא אותו מתורגם לעברית, וזה המקור.
מצטרף ל hunt for the wilderpeople
UP, גרסת העולם האמיתי
The Edge of Seventeen
אחד מסרטי ההתבגרות הכי מציאותיים שצפיתי בהם אי פעם. דמויות כתובות נהדר, וסיפור נוגע ללב ואף מעלה חיוך לפרקים. מקווה לראות עוד מהבימאית/תסריטאית Kelly Fremon Craig שזהו הסרט הראשון שהיא מביימת.
וגם, מוסיף פישלייק ואזכור ל-Paterson שכבר הוזכר פה בתגובות. לא קל בכלל להציג סיפור שנראה בנאלי על פניו בצורה כל כך מעניינת. כל הכבוד לג'רמוש ולצוות השחקנים.
The Witch
An Autopsy Of Jane Doe
שני סרטי אימה מצויינים שהייתי שמח לראות על מסך גדול ועם מערכת סאונד מתאימה.
הלובסטר באמת נחשב 2016?
כי מזכירים אותו שוב ושוב
אה, לא
הוא אפילו היה בתחרות שנה שעברה
סרט ראשון Certain Women
Certain Women – הוקרן בפסטיבל ירושלים, והיה הסרט הראשון שממש אהבתי השנה (אחרי אנומליסה שראיתי בסוף 2015)
קלי רייכרט מביימת שלושה סיפורים קטנים על נשים במונטנה, ארה"ב. כמה שלא קורה בסרט הזה הרבה, ככה הוא יפה, ועדין ונוגע ללב, ועם הופעות מעולות של מישל וויליאמס, לורה דרן, קריסטן סטוארט ושחקנית שהיתה אלמונית בשבילי בשם לילי גלאדסטון.
סרט שני - L'avenir (Things to Come)
ידוע גם בתור הסרט השני של איזבל הופר השנה.
מורה לפילוסופיה (כן, בצרפת כנראה מלמדים פילוסופיה בתיכון, מסביר הרבה דברים), מוצאת חופש מפתיע דווקא כאשר נראה שכל עולמה מתמוטט סביבה.
נ.ב – אפשר למחוק את אחת משלוש התגובות הקודמות שלי, רק אחת היתה אמורה להישלח.
ההזמנה, The Invitation
לדעתי, סרט המתח הטוב של השנה.
חבורה של אנשים נפגשים לארוחת ערב כשעבר טרגי מרחף מעל שתיים מן הדמויות. מהרגע הראשון, תחושה נוראית, מותחת ועוכרת שלווה מלווה את הסרט ונכנסת לורידים ממש. סרט על התמודדות עם אובדן, כאב וטירוף של בני אדם.
מאוד מומלץ.
ראיתי אותו בעקבות ההמלצה שלך מוקדם יותר השנה
השילוב של סרט על סוגים שונים של התמודדות עם אבל ומותחן פסיכולוגי שנבנה על גבי האבל של הדמויות הראשיות פשוט עשה לי את זה.
תודה!
Wiener-Dog
טוד סולונדז ידוע כבמאי מאוד דיכאוני. לכן, היה מאוד מוזר לראות בתקציר סרטו החדש 'כלב נקניק קטן וחמוד העובד ממשפחה למשפחה ומוצא להם סיבה לחיות' אבל בכל זאת, טוד מצליח לקחת את הכלב הזה ולהעביר דרכו את אולי מסרטו הדכאוני ביותר וגם המאוד חזק ומרתק.
הכלב הקטן עובר בין גילאים שונים של אנשים, מגיל 6 ועד 90. הוא פשוט נמצא שם, כמו החיים. וממש לא מוצא להם סיבה לחיות, אלא אולי בדיוק את ההפך הגמור.
הסיפורים הקצרים של כל אחד עשויים בצורה מרתקת, הרעיונות הצצים במהלכם עובדים חזק ואלן בורשטיין פשוט תקרע לכם את הלב באחת הסצנות היותר טובות חזקות שהיו השנה בקולנוע. (גם דני דה ויטו כאן והוא מצוין)
סרט קשה, איטי, מדכא וממש נהדר.
ההתקפים, The Fits
טוני היא בת 11. והיא טומבוי מושלם. צמודה לאחיה הגדול ומעבירה את רוב שעות היום בזירת האגרוף ובריצה. יום אחד, היא מבחינה בכיתה של בנות שכמה מוזר, לומדות ריקוד. משהו מושך את טוני לאותה כיתה ולמרות שבריקודיה הראשונים היא עושה תנועות של אגרוף, היא מנסה בכל הכוח להשתלב בעולם שהיה מאוד מנוכר לה עד עכשיו. למרות שהיא בעצמה בת.
לאחר תקופה, התקפים מוזרים מתחילים לתקוף את אותן נערות הלומדות עמה ריקוד בכיתה. אחת אחרי השנייה, הן חוות התקף מוזר המלווה ברעידות מטורפות והתעלפות. מה שמפחיד מאוד את כולם בהתחלה הופך למעין שגרה בבית הספר, כשפתאום במקום לפחד מההתקף, הבנות רוצות לחוות אותו אף הן. וכמו שטוני רצתה להצטרף לריקוד, היא רוצה להצטרף לעולם ההתקפים.
הסרט מצולם בצורה פשוט נהדרת ומבוים בחדות. האווירה כאן כבדה הזויה ומוזרה, עולם מנוכר.
בדיוק כמו הילדה הקטנה, שעוברת בין עולמות שונים במהלך כל הסרט ורק רוצה להשתייך לכל העולמות, למרות שהיא כביכול לא קשורה לאף עולם עד הסוף. היא רוצה לשלב.
הסרט הוקרן בארץ בפסטיבל הקולנוע הגאה.
ובאמת, אחד הסרטים היותר טובים שראיתי השנה.
ג'ושי, Joshy
ה'לעבור את הקיר' שלא הופץ השנה בארץ.
ג'ושי הוא בחור צעיר העומד בפני חתונתו. ביום הולדתו, ארוסתו (אליסון ברי) מחליטה לנצל את העניין שג'ושי יוצא לחדר הכושר כדי להכין לו ארוחת יום הולדת חגיגית. כג'ושי חוזר הביתה לאחר האימון, אכן מחכה לו הפתעה, אך במקום ארוחה חגיגית הוא מקבל את התאבדות ארוסתו.
הסרט מתרחש כמה חודשים אחרי, בתאריך בה נקבעה מסיבת הרווקים של ג'ושי, שהחליט לא לבטלה.
לכן, חבריו החוששים מתאספים לחגיגה של כמה ימים כשבהם האלכוהול נשפך והעצב מאיים למוטט את כולם.
בין האשמה מצד הורי ארוסתו לשעבר לחברים שלא מסכימים לקבל את התנהגותו של ג'ושי, הסרט מצליח לעסוק בהתמודדות הפשוטה עם כאב, טרגדיה ואיך בכלל אפשר להמשיך הלאה.
דווקא ג'ושי (תומאס מידליטיץ שמשחק נפלא וממוטט רגשית בשלב מסוים בסרט) נדחק קצת לשוליים כשחבריו הופכים לעיקר ומראה את דרך התנהגותם בסיטואציה ההזויה שאליה נקלעו.
מפתיע, מרתק, עצוב ונפלא.
דוגמניות ושדים
רפן ממשיך בקו הקבוע שלו מסרטיו הקודמים. אפס עלילה, אווירה מטורפת ואפלה, מוזיקה מצמררת, תאורה אפלה ומסנוורת ודמויות משוגעות על כל המוח. רק שהפעם, הוא הולך קצת רחוק יותר בכל פרמטר.
ה'עלילה' כביכול, עוסקת בנערה צעירה, ג'סי (אלה פאנינג) העושה את צעדיה הראשונים בעולם הדוגמנות. בעולם שכולו מסמל רק יופי בלתי נתפס וכך גם סרטו מוגש כיופי בלתי נתפס.
הסרט לא מחדש יותר מידי עם הביקורת הברורה שיש לעולם להציע על עולם הדוגמנות והוא מודע לזה לגמרי.
רפן מחליט להציג סיפור די צפוי דרך דימויים מזעזעים ונוראים (לא, באמת, אני לעולם לא אוכל להסתכל על ג'נה מאלון הנהדרת באותה צורה אי פעם) ודרך יופי מסנוור ומטורף. בדיור כמו העולם עליו הוא מבוסס. יופי בלתי פוסק שלא מבוסס על שום דבר.
אחד הסרטים המצמררים של השנה שסצנות שלמות ממנו וודאי לא יצאו מראשכם תקופה ארוכה.
פשוט מחריד
זהו
ספיישל חצות
הסרט החדש של ג'ף ניקולס (מאד, סערת רוחות ולאבינג בקרוב).
איך היה נראה גיבור על בימינו, בעולם שלנו.
במציאות שבה כל שבוע שלישי יוצא סרט גיבורים אחר, ג'ף ניקולס מספר סיפור מציאותי לגמרי שבתוכו מצוי ילד קטן, תמים, מסכן ומוזר בעל כוחות על הזויים.
כל העולם מנסה לנצל את הילד, והסרט בערך נוקט ביקורת על כל אחד ואחד מהעולם.
אין כאן זלזול בצופים, אין כאן פיצוצים מטורפים וקרבות ענקיים. יש כאן בסה"כ ילד שבלי שביקש בכלל יכול לעשות דברים מדהימים ועולם גדול שלא יודע איך להתמודד איתו.
האפקטים מצוינים. מייקל שאנון דופק כרטיס קבוע אצל הבמאי ואפשר למצוא עוד כמה פרצופים מוכרים.
בשנה בה יצאו שבע סרטי קומיקס, הנה לכם סרט גיבורי העל הטוב של השנה. בקלות.
ספיישל חצות יוקרן בסינמטק הרצליה
ספיישל חצות יוקרן בסינמטק הרצליה ביום שישי 20.1 כחלק מדאבל פיצ'ר שכולל גם את "איש הכוכבים" של ג'ון קרפנטר.
קיאנו
אחת הקומדיות היותר מוצלחות של השנה.
שני חברים נקלעים במקרה לעולם הסמים לאחר שמצאו חתול קטן וחמוד השייך לאותו עולם.
זה נשמע אידיוטי,זה בחלט כזה אבל משום מה זה עובד לגמרי. יש מלא סיטואציות מצחיקות מאוד בסרט, הוא זורם בלי שתרגישו ויש בו הופעות נהדרות של ג'ורדן פלה וקיגן מייקל קיי שנהדרים ביחד.
ואם כבר הזכרתי את קיגן מייקל קיי, שווה להזכיר את 'אל תחשוב פעמיים' שגם הוא סרט קומי מצוין שלא הופץ השנה בארץ.
ארץ המוקשים
נכון, הרשימה של תשיעיית הסרטים הסופיים המועמדים לאוסקר לסרט הזר מאוד מוזרה ומעצבנת. אבל יש בה סרט אחד פשוט מעולה שקשה לי לבוא בטענות לאקדמיה.
'ארץ המוקשים'.
סוף מלחמת העולם השנייה, דנמרק. מפקד בצבא הדני השונא נאצים (ובצדק) עד כדי כך שהוא עובר לידם הוא פשוט יכול להרוג אותם במכות במקום, מקבל חבורת גרמנים צעירה, המגיעה לדנמרק כדי לנקות אותה מהמוקשים שהגרמנים האירו במלחמה.
לחבורה הצעירה אין כל ניסיון בנטרול מוקשים ווהם יודעים שהעבודה הזאת ככל הנראה תסיים את חייהם.
הסיטואציה ממש מצוינת והסרט מנצל אותה עד הסוף.
כמעט כל הסרט מתרחש בחוף הים ומורכב מפירוק מוקשים, מה שגורם לסרט להיות מותח בטירוף. מעבר לזה, הקשר הנוצר בין המפקד לצעירים, הופך למעניין והזוי ככל שהסרט מתקדם.
מדובר בסרט מעולה ממש. קשה לנשום הרבה במהלכו והוא עוסק בשלל נושאים רלוונטיים ומעניינים ומציג נקודת מבט שונה משאר סרטי המלחמות שהורגלנו אליהם.
מאוד מאוד מומלץ.
(ואם כבר דנמרק וסרט מועמד לאוסקר הזר. גם 'מלחמה' שהיה מועמד שנה שעברה פשוט מצוין ורלוונטי במיוחד אלינו.)
הניסוי של כלא סטנפורד
(ל"ת)
Aloys
הוקרן בפסטיבל חיפה ונקרא שם משום מה "אלויס: בלש פרטי" (או, אם לצטט את הקופאית, "אלביס"). סרט קטן ונוגע ללב על בדידות ועל דמיון.
הטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=q4BTLKgoZTg
חיי כקישוא
(ל"ת)
KILLS ON WHEELS
רוצחים על גלגלים: אחד הסרטים הטובים של השנה, מדבר על הקשיים של אנשים עם מוגבלויות בצורה יוצאת דופן
Bone Tomahawk
לא יודע אם הוא השתתף בתחרות שנה שעברה, אבל בהחלט מהטובים ביותר הלא מפוצים שראיתי השנה
ומצטרף לשדולה לתת ללובסטר צ'אנס נוסף השנה
אולי סרט השנה שלי.
הוא נכנס ל30 שנה שעברה, אבל אם יש אופציה שהוא ישתתף אני איתך
גלים גבוהים/ A Bigger Splash
גלים גבוהים צריך היה להיקרא בשמו האמיתי והוא "בואו לראות את רייף פיינס מדהים. אה וגם, טילדה סווינטון. כן טילדה סווינטון זוכה רק לאזכור בנוגע לסרט הזה וזה לא שהיא מחפפת, אלא פשוט שרייף פיינס כל-כך טוב".
קומדיות עושות טוב לרייף פיינס, ולמרות שגלים גבוהים הוא לא בדיוק קומדיה – התפקיד שלו הוא קומי.
אחרי הריסון המאופק של "מלון גרנד בודפשט" ו"יחי הקיסר!" גלים גבוהים נותן לו הזדמנות להתפרע וליצור את אחת הדמויות המוחצנות שידע הקולנוע וליצור את אחת הדמויות האיקוניות של השנה.
אני מודה שלמרות שאני מאוד אוהב את הסרט, עיקר החשיבות כאן הוא האפשרות לתת לי להצביע לפיינס בהופעת השנה כי למרות שנה עם הופעות מדהימות מכל עבר (איך אני אמור לבחור רק 3??), פיינס הוא אולי ההופעה הכיפית והבולטת ביותר של השנה.
וכן, בלי זלזול – סווינטון באמת מדהימה ככוכבת רוק דמוי דיוויד בואי שאיבדה את הקול שלה ורצתה קצת שקט עד שמגיע פיינס להפריע את מנוחתה וגם הסרט עצמו מעניין אבל מבחינתי הסרט התחיל כשפיינס נכנס לתמונה (שקלתי לא לראות את הסרט בחמש דקות הראשונות שלו ואז פיינס הגיע והבנתי שאני נשאר) ונגמר כשהוא עוזב. השחקנים האחרים פשוט לא מצליחים לעמוד בקצב.
חיזוק ועודף התלהבות
אני חושב ש'גלים גבוהים' הוא אחד מהסרטים הכי טובים שיצאו השנה. (בסרטים שלא הופצו הוא מקום שני אצלי, אחרי 'איש האולר')
מעבר להופעה של רייף פיינס, שגם בשבילי מדובר בהופעה הטובה והמשוגעת של השנה די בקלות, אני חושב שהסרט הזה פשוט מושלם מהרבה בחינות.
הסוף שלו די מקושקש, אבל פרט לחצי שעה האחרונה, הכל כאן מדהים.
פריימים שלמים מהסרט הם למעשה תמונות מפורסמות. הצילום כאן מושלם. האווירה ההזויה והמטורפת מורגשת מהשנייה הראשונה. המשחק של כל הקאסט כמעט נהדר (רייף פיינס כבר אמרנו. אבל טילדה שותקת כל הסרט ומעבירה כל כך הרבה רגש בלי לדבר כמעט בכלל זה פשוט מדהים)
העלילה עצמה, העוסקת בזמרת מאוד מצליחה ומפורסמת, מריאן ליין, (טילדה) החופשת עם בן זוגה בבית נופש מבודד באיטליה. הזמרת צרודה, ורופאיה אוסרים עליה לדבר, מה שמקנה לחופשה שקט כמעט מוחלט שלא מפריע ליופי הבלתי פוסק. אל החופשה פורץ בסערה הארי הוקס (פיינס), חבר מהעבר של הזמרת. רייף פיינס פורץ אל העולם השקט והדומם שהסרט מציג בתחילתו ומהווה קונטרה גמורה למה שראינו עד עכשיו. הוא מטורף, לא מפסיק לדבר לרגע, צורח, מתלהב, קופץ ושר בלי הפסקה. ובבקשה שלעולם לא יפסיק.
הארי ומריאן חולקים עבר עמוס וגדוש. מעבר לכך שהוא היה המפיק שלה, הם גם חלקו סיפור אהבה מטורף וממכר. העבר מאיים לסגור על השניים. אם זה לא מספיק, הארי פורץ אל החופשה ביחד עם ביתו הקטנה והיפה מאוד, שגורמת לבן זוגה של מריאן לצאת אף הוא מדעתו.
נוצר כאן מרובע אהבה מטורף. העוסק בקיצוניות בין עבר להווה, שקט לרעש, שמחה לעצב וזה עובד מצוין.
הסרט הזה ממש מעולה, ההופעה של טילדה מדהימה.
אבל כן, הכל קצת מתגמד לעומת תצוגת המשחק של רייף פיינס, שכל רגע שמופיע שורף את המשך לגמרי, בעיקר כשהוא מחליט להעביר לנו שיעור במוזיקה וריקוד. הולי שיט איזה סצנה מטורפת.
אבל גם בלעדיה, הסרט עומד לגמרי בפני עצמו (שוב, למרות החצי שעה האחרונה המוזרה) ומבטיח חווית צפייה שונה, מענגת ובאמת נהדרת.
הכי מומלץ שאפשר.
מסכים עם כל מילה
ראיתי את הסרט עכשיו.
רייף פיינס מדהים והסרט קפץ ישר לחמישיה שלי.
מגדל/Tower
החוויה הכי מלחיצה שתוכלו לחוות השנה בקולנוע (לא סגור לגבי צפייה ביתית).
סרט שמצליח להכניס את הצופה לעיצומו של אותם משברים אמריקאיים של "אדם מגיע עם רובה ומתחיל להרוג את כולם" שנהיו נפוצים יותר ויותר לאורך השנים, למרבה הצער.
שילוב של אנימציה יפה, סיפורים אישיים מדהימים מתגבשים כולם ליצירה מרגשת, מלחיצה שמגישה סיפור לא פשוט בצורה מורכבת ומעניינת. כולי מחזיק אצבעות שהוא יצליח להתגנב למועמדויות של האוסקר בקטגוריית הדוקומנטרי.
קרישה/ Krisha
קרישה הוא תרגיל בימוי מדהים באורך של 80 דקות שמצליח להסתיר בצורה אפקטיבית לחלוטין את היותו תסריט כמעט בנאלי מדי על ארוחה משפחתית שמשתבשת.
אבל במקום ללכת לכיוון האינדי-ריאליסטי שלרוב מהדר סרטים כאלה, הבמאי הפך את הסרט לאימה. לעולם דברים כמו שיחות חולין או הכנת אוכל לא היו כל כך מלחיצות וגורמות לחוסר איזון. אם כל זה נשמע כמו סרטון יו-טיוב בסגנון "מה אם הניצוץ היה קומדיה רומנטית?" אז זה לא. זה שלוב כל כך מוצלח, בייחוד עם הופעה נהדרת של השחקנית הראשית (וגם של הקאסט הרחב, שמורכב ברובו ממשפחה וחברים של הבמאי) שמצליח להעלות את הסרט בכמה מדרגות.
אז למרות המגרעה העיקרית שלו (התסריט), הסרט הזה מומלץ לצפייה – ולו רק בשביל שתוכלו להגיד שהייתם שם מהתחלה כאשר הוא יפרוץ עם הסרט הבא שלו.
שי-ראק/ Chi-Raq
סרט טוב של ספייק לי! השם ישמור, היינו צריכים אחד כזה.
שי-ראק הוא אחד משלושה סרטים שיצאו ב2015 אבל בגלל ההתעלמות הכוללת שזכו לה אני אנסה מזלי ואדחוף אותם עוד פעם, ולמרות ששי-ראק הוא לא המוצלח בהם, הוא המרתק שבהם. ספייק לי משועמם עם קולנוע רגיל בשלב זה, והוא מנסה כל כך הרבה דברים עם הסרט הזה שפלא שהוא בכלל עובד כחוויה קוהרנטית. כמובן, לא הכל עובד – אבל זה חלק מהקסם של הסרט כשהוא מצליח לעבוד. לא בדיוק מחזמר אבל גם לא בדיוק-לא מחזמר, שי-ראק הוא כנראה סרט הספוקן וורד הראשון (או לפחות הבולט שבהם), עם הופעות אורח של שחקנים נהדרים (סמואל ג'קסון, דייב שאפל, shiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiit [מצטער שאני לא זוכר את השם שלך! , אנג'לה באסט וג'ון קיוזאק) ובימוי לוקח סיכונים שי-ראק הוא הסרט שהכי עצוב לי שהתפספס שנה שעברה מבחינת ההכרה הכוללת. בוא לא ניתן לזה לגרום שוב פעם.
וחוץ מזה, מה לעזאזל נסגר עם שיקגו איך כל כך הרבה אנשים נרצחים שם בשנה זה מטורף. כן, סוריה והכל, אני יודע. וגם תימן – אבל אפשר לעשות פאקינג משהו לגבי שיקגו??
סרט נהדר
עבורי היה חוויה רגשית חזקה מאד.
סיום הסיור/ The End of the Tour
ג'יימס פונוסלדט. בוא נזכור את השם הזה. אחרי "מרוסקים"/Smashed הנהדר ו"ההווה הנהדר" ה..אה.. לא, מגיעה עוד יצירת מופת שמצליחה להציג דמויות מורכבות בצורה אנושית ומלאת אהבה. בקיצור, סרט אינדי. אבל איזה סרט אינדי, אלוהים. ג'יימס פונוסולדט הוא אולי במאי האינדי הפורה הטוב של השנים האחרונות, והוא פשוט לא זוכה ליחס המגיע לו ואין לי מושג למה.
עם הופעה נהדרת של ג'ייסון סיגל כדיוויד פוסטר וואלס ונהדרת רק קצת פחות של ג'סי אייזנברג כעיתואני שנשלח לראיין אותו, מדובר בפנינה משנה שעברה שמי שעדיין לא השלים כדאי שיעשה זאת.
יצירה מצחיקה, מרתקת, שמציגה רעיונות ומפתחת אותם, מראה מערכת יחסים מתפתחת בצורה מלאת רבדים ופשוט מהווה סרט מוצלח.
מערב איטי
מה עם ווס אנדרסון היה מביים מערבונים? ומייקל פסבנדר היה מלוהק לתפקיד הראשי?
התוצאה, כצפוי, תהיה נהדרת – אפילו אם לא מדובר בסרט של אנדרסון עצמו אלא במאי שרק מחקה את סגנונו ורק משהו שמזכיר משהו כמעט-י, "מערב איטי"/ Slow West הוא פשוט סרט כיפי שמצליח לגרום ל2015 להיות שנת המערבונים הטובה מזאת של כמה שנים ביחד עם בון טומהוק ושמונת השנואים.
אפריל והעולם המופלא
אומנם לא התאהבתי בו כמו אנשים אחרים, אבל עדיין מדובר בסרט אנימציה כיפי של היסטוריה אלטרנטיבית שמציג משהו קצת שונה מתוצרי האנימציה האמריקאית של השנה, וכל זה באנימצית דו מימד שנהיית יותר ויותר נדירה לראות, לצערי הרב.
מיס הוקוסאי/ Miss Hokusai
אנימה יפנית שלא עוסקת במפלצות, מד"ב או שאר ירקות אלא בביופיק על ביתו של אמן יפני מפורסם באנקדוטות שמנסות לפענח את דמותה. אומנם לא כל הסצנות באותה הרמה, אבל כחוויה אחידה מדובר במשהו יפהפה וחלק מהסצנות פשוט מדהימות.
מעבר לגבול, Transpecos
שלושה שוטרים נמצאים באחד הגבולות בשממה המדברית בין מקסיקו לארה"ב. העיסוק העיקרי שלהם הוא לריב מי יקבל את הרכב הבא שיעבור, דבר שקורה לעיתים מאוד נדירות. השגרה השוממת והשקטה שלהם עוברת טלטלה רצינית כשרכב המנסה להבריח סמים נעצר בגבול וחושף פרשיה הקשורה לאחד מהשוטרים העומדים בגבול.
שלושת השוטרים נכנסים למסע יחד וכל אחד לחוד, מסע אחר שפיות, הגיון, אינטרסים ומוסר במקרי קיצון.
המסע הזה, עבור שלושת הדמויות, הוא בעיקר רגשי כששניים מהם מאבדים את זהותם כמעט לגמרי במהלכו, בעוד השלישי, מעט בעקשנות, נשאר כל הזמן אותו הדבר, מה שאולי יכול להיות הפתרון היחיד.
הסרט הזה מבקש מאיתנו לא פעם להרגיש, והוא לחלוטין מצליח לעניין ולרגש.
Always Shine
הסרט הזה התחיל בפוסטר שלו.
לי הוא הזכיר מאוד את 'פרסונה' של אינגמר ברגמן ביחד עם הכתוביות של 'אפוקליפסה עכשיו'.
ואכן, ככל שהסרט יתקדם, הקשר לסרטו של ברגמן בלט יותר ויותר, בעוד אפשר לחלוטין לקשר את הסרט לאפוקליפסה, פשוט לא כ"כ לסרטו של קופולה.
שתי שחקניות מתחילות מלוס אנג'לס, אנה ובת', יוצאות לחופשה בת ארבעה ימים מחוץ לעיר. בעוד אנה יחסית מצליחה ומתקבלת לסרטי אימה כשמבקשים ממנה להתפשט שוב ושוב, בת' לא כ"כ מוצאת את עצמה ומרבה להיכשל. השוני בניהם לא נגמר כאן, כשלראשונה יש חבר צמוד, השנייה בודדת לגמרי, כשגם הסובבים אותם בד"כ מעדיפים את אנה ומתחילים איתה, שבת' נדחקת הצידה.
כמה זמן לדעתכם הייתם מצליחים להישאר חברים של מישהו כאשר הקנאה הייתה כ"כ גדולה?
מהרגע הראשון, ברור שמשהו בקשר הזה דפוק. מעבר למוזיקה, לשקרים, לתאורה, משהו אפל נמצא בין השתיים ומאיים לפרק אותן לגמרי.
ככל שהזמן עובר, הסרט מתכתב בצורה די חד משמעית עם 'פרסונה' המופתי של ברגמן ולא ניתן להבחין מי היא אנה ומי היא בת'.
הסרט מהרגע הראשון מלווה בעריכה מטמטמת וכל מיני הבזקים של רגעים מהמשך הסרט, דבר שמכניס אמנם לאווירה אבל די מטמטם את המוח מידי, והיינו מסתדרים יפה מאוד בלעדיו.
אני מרגיש שהסרט מהווה מעין קונטרה ל'לה לה לנד'. תראו מה קורה שיוצאים מלוס אנג'לס, כשכל הזוהר, היופי, הריקודים והשירים נשארים מאחור. כל הזבל והגועל צף.
הסרט מציג מציאות די מוכרת וקשה על שחקניות בהוליווד והיחס שלה לנשים והדרך שלהם להצלחה. אבל מעבר לרעיון הצפוי הזה הוא גם מצליח לעסוק בצורה מעולה ביחס בין חברות להצלחה והאם הם בכלל יכולים להגיע ביחד.
Southside with You
כל שנה בערך, מגיעה הקומדיה הרומנטית הבנאלית שמצליחה להפתיע אותי לגמרי.
שנה שעברה זה היה 'אני רואה אותך בחלומותיי' (וזה המקום להמליץ עליו שוב כי הוא באמת מצוין ממש) והשנה זה-
Southside with You
כמה כבר יכול להיות מעניין הדייט הראשון של ברק ומישל אובמה? מסתבר שהרבה.
הסרט הזה מאוד מזכיר את הסרטים מטרילוגיית 'לפני' של לינקלייטר. כל הסרט הוא למעשה יום אחד, דייט אחד שהולך ונמשך ממקום למקום.
וכמו הסרטים המעולים של לינקלייטר, גם הסרט הזה עובד.
מבחינת מישל בכלל לא מדובר בדייט, אלא בסתם פגישה עם עמית לעבודה, למרות שהיא טורחת ללבוש את השמלה הכי יפה שלה משום מה. ברק מנסה בתחילת הפגישה לשכנע אותה להפוך את זה לדייט רציני. וככה, בין מסעדות, תערוכות, נאומים ופגישות הניצוץ בין השניים ניצת.
מעבר לכך שהסרט, כצפוי, מפאר קצת יותר מידי את הזוג, הקומדיה הרומנטית הזאת באמת טובה, מפתיעה ולא קלישאתית כמו שהיינו מצפים.
והשנה, יש שניים כאלה.
Blue Jay
עוד קומדיה רומנטית. עוד סרט מפתיע לגמרי ועוד סרט שמזכיר מאוד (במסר בלבד) את 'לה לה לנד'.
'מה היה קורה אם'. כמה נוראית השאלה הזאת יכולה להיות.
שני אנשים מבוגרים נפגשים במקרה בסופר. שניהם, מסתבר, היו הזוג המלכותי של התיכון. מאז, המציאות והחיים הפרידו בניהם ואין בניהם שום קשר.
הם מחליטים לעזוב הכל ולבלות יום שלם ביחד, יום שמזכיר להם את העבר, מעמיד אותם מול המציאות העגומה ובעיקר מדכא אותנו הצופים לגמרי.
הסרט כולו מצולם בשחור לבן, מה שמבליט את הנוסטלגיה והעבר בנושא הסרט.
עבר מדהים, אהבה גדולה שנעלמה כאילו כלום. אבל האם באמת אהבה כזאת יכולה להיעלם? ולעזאזל, אם קצת היינו מתנהגים אחרת המציאות הייתה קוטפת אותה מאיתנו? הסרט שואל שאלות די מבאסות ומציג אותן בצורה מצוינת. בסיטואציה שהופכת להזויה יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם כשהם מציגים ארוחת ערב משותפת, הנשענת על הקלטת שיחות שלהם מן העבר, ומהווה מציאות אלטרנטיבית וחלומית. וזאת סצנה נהדרת ומרגשת.
נכון שהמשחק של הבחור לא כ"כ טוב וכשהוא צריך להביע רגשות הוא מרבה לצעוק ולהיות מוזר (לעומת שרה פולסון שכובשת אותך מהרגע הראשון), נכון שהתסריט מעט מחפף בלא מעט מקומות והתקדמות העלילה קצת מגוחכת.
נכון.
ועדיין, מרתק ושובר לב.
ובנוסף לכל אלו
אני מוסיף המלצות גדולות לסרטים מעולים שכבר הוזכרו כאן:
'קרישה' המעולה ממש! 'נשים מסוימות', 'סוף הסיור', 'העתיד לבוא' (איזה שנה מעולה לאיזבל הופר), 'המשרתת', 'אפריל והעולם המופלא' (סרט האנימציה הטוב של השנה מבחינתי), 'המרדף אחר אנשי הבר' הממש מצוין ובראשם 'איש האולר' שבלי ספק מדובר בסרט שלא הופץ בארץ הכי טוב של השנה, והרבה הרבה מעבר לזה. סרט עצום.
וממליץ על עוד כמה סרטים נהדרים שלא הוזכרו:
'נולד לבלוז', 'חיבוק הנחש' (קולומביה), 'בארבו!' (רומניה) 'בית קברות לתפארת' (תאילנד), 'פרטיזן' ו'הרחק מבני אדם'(צרפת), 'המנון הלב' (אנימציה יפנית)
בכללי, זאת הייתה שנה מאוד טובה לסרטים שלא הופצו.
קשה לכתוב על כולם בהרחבה, אבל בכל מקרה, בשנה בה הקולנוע לא סיפק לנו יותר מידי סיבות לצאת אליו, יש כאן כמה סרטים ממש מעולים ומעניינים שכדאי לצפות בהם.
וכמדי שנה, אלו סרטי משבצת פסטיבל הקולנוע של yes
אלו הסרטים ששודרו במהלך 2016 במשבצת פסטיבל הקולנוע של yes, המוקדשת לסרטים איכותיים / מדוברים שלא זכו להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע.
חלק מהסרטים הינם סרטים שנרכשו מהמפיצים/אולפנים (וכתוצאה מכך ישנם טייטלים ששודרו גם בכבלים), חלק הינם רכש ייעודי של yes.
ישנם סרטים רבים נוספים שלא הוקרנו מסחרית בארץ אך הם שודרו שלא במסגרת הרצועה.
אצל כולם זה כמובן שידור טלוויזיוני ראשוני בישראל.
ואלו הסרטים של 2016:
The Guest / האורח
El Nino / אל ניניו
You're Ugly Too / משפחה על תנאי
The Dark Valley / עמק אפל
Camp X-Ray / מחנה אקס-ריי
Mr. Kaplan / מר קפלן
Cop Car / ניידת משטרה
Palo Alto / פאלו אלטו
Ex Machina / אקס מכינה
Serena / סרינה
The One I Love / אהוב ליבי
Liza The Fox Fairy / ליזה – פיית השועלים
Bridgend / מקום ושמו ברידג'נד
Phoenix (2014) / פניקס
Infinitely Polar Bear / היפוך תפקידים
The Duke Of Burgundy / הדוכס מבורגונדי
Confirmation / באישור (HBO)
Every Thing Will Be Fine / הכל יהיה בסדר
The Ardennes / חבל הארדנים
71 / 71
Dope / חומר טוב
All The Way / לאורך כל הדרך (HBO)
Far From Men / הרחק מבני האדם
Body (Cialo) / גוף
Maryland / מרילנד
Bone Tomahawk / בון טומהוק
The New Girlfriend / החברה החדשה
The Overnight / נשארים ללילה
Mistress America / גברת אמריקה
99 Homes / י / 99 בתים
Looking: The Movie (HBO) / י / Looking: הסרט
Life / לייף
Chevalier / שבאלייה
The End Of The Tour / סוף הסיור
Diary Of A Teenage Girl / יומן של מתבגרת
Florida / פלורידה (ז'אן רושפור)
Silent Heart / לב דומם
Slow West / לאט במערב
Grandma (2015) / סבתא (לילי טומלין)
Sunstroke / מכת שמש
Me And Earl And The Dying Girl / אני וארל וזאת שעומדת למות
11 Minutes / י /11 דקות
Green Room / חדר מנוחה
Assassin / המתנקשת
How He Fell In Love / איך הוא התאהב
Demimonde / מאהבות בתשלום
Suntan / שיזוף
High Rise / גורד שחקים
Egon Schiele / אגון שילה: המוות והעלמה
בינואר 2017 ישודרו:
Knight Of Cups / אביר הגביעים
It Follows / משהו עוקב אחריי
The Lobster / הלובסטר
Midnight Special / ספיישל חצות
Paradise Lost / אסקובר: גן עדן אבוד
היה אמור להיות ב-2016 אך נדחה מסיבות טכניות ויגיע במהלך 2017 למסך:
The Fencer / הסייף
הפצצצתם ב-2016
ואני רואה שיש למה לצפות בינואר 2017. יופי של עבודה אתם עושים.
"שיזוף" הוא סרט שעבר ממש מתחת לראדר, גם של עכברי סינמטקים שמשום מה התלהבו מ"שאבלייה" המרדים, אך הוא אחד הסרטים המעולים שראיתי השנה. סרט על דמות כל כך דפוקה שבא לך לתת לה כאפה ולחבק אותה אחרי. וגם היה בו משהו מאד חודר ומערער, איכות שיש לסרטים יוצאי דופן (כמו ל"מקום ושמו בריג'נד" ששידרתם, אהבתי את השם אגב) . אומנם לא ראיתי הרבה סרטים מיוון ולא הבנתי למה מתלהבים מהקולנוע שלהם (במיוחד אחרי "שאבלייה") אבל אחרי "שיזוף" יש לי רצון לחרוש על הקולנוע היווני, אז תודה על "הלובסטר".
נכון - שיזוף Suntan!
עוד סרט מעלה מפסטיבל ירושלים
טוב, לא יודע אם זה כבר רלוונטי לסקר
אבל הנה הסרטים שאהבתי מבין אלה שלא מופיעים, נכון לעכשיו לפחות, בסקר…
Imperium
דניאל רדקליף משחק סוכן FBI שצריך להסתנן לקבוצה של נאו-נאצים במטרה למנוע פיגוע. הוא אמנם לא עושה הרבה דברים חדשים, אבל את מה שהוא עושה הוא עושה טוב. דניאל רדקליף וטוני קולט נותנים הופעות מצוינות.
Anthropoid
סרט על המבצע לחיסול ריינהארד היידריך ע"י צ'כים במלחמת העולם ה-2. קיליאן מרפי משחק נהדר, ועושה אחלה בחור טוב שאתה עדיין ממש ממש לא רוצה להיות איתו בחדר. ראוי לציון גם הדיוק ההיסטורי של הסרט – הם השתדלו מעל ומעבר, וצילמו את הסרט במקומות האמיתיים בהם הארועים התרחשו עד כמה שניתן. התוצאה מגניבה ממש.
I Am Not a Serial Killer
סרט מוזר וממש מגניב, על נער עם סוציופת שמנסה להתמודד עם דחפיו הלא מאוד סימפטיים, כשלפתע רוצח סדרתי אמיתי מופיע בעיירה. וגם – כריסטופר לויד!
זה איפשהו בין אימה לקומדיה שחורה לדרמה עצובה, וכולם משתלבים היטב ביחד.
Tale of Tales
(אולי הסיבה שהוא לא מוזכר היא שנחשב שהוא לא יצא השנה; הוא היה בקאן ב-2015, אבל בארה"ב ובבריטניה הוא הופץ רק ב-2016.)
סרט אגדות שמבוצע בצורה אפלה ומאוד מאוד מגניבה. הויזואליה של הסרט הזה מהממת ברמה שלא ניתן לתאר, זה בפער ניכר הסרט הכי יפה שראיתי השנה. צריך רק לזכור שמדובר בסרט *אגדות*, לא בדיוק בסרט פנטזיה – מי שבא אליו כשהוא מצפה לקבל את שר הטבעות או את משחקי הכס, עלול להתאכזב.
Hush
ללא ספק סרט האימה הטוב ביותר שראיתי השנה. הוא לא מנסה להתחכם והוא לא מנסה להמציא את הגלגל מחדש; הוא מכניס בסך הכל טוויסט אחד על נוסחת ה-home invasion הקלאסית – והיא שהגיבורה היא חרשת. אבל הטוויסט הזה לבדו לא היה מספיק בשביל להפוך אותו מה שהוא, סרטי אימה עם טוויסטים יש מספיק. העניין הוא שהסרט הזה פשוט אפקטיבי באופן רצחני. הוא פשוט, הוא ברוטלי, והוא תופס אותך חזק ופשוט לא משחרר.
Emelie
אם מסתכלים נטו על הבימוי ועל המשחק, על פניו אין פה משהו מאוד מיוחד. אימה כמו אימה, מבוצע היטב אבל לא נשאר איתך.
מה שהופך את הסרט הזה לסרט שנשאר איתי הרבה אחרי הצפיה הוא התמה המחרידה שלו. העובדה שגיבורי הסרט הם ילדים, ושאנחנו כצופים מבינים שקורה פה משהו מאוד מאוד לא בסדר בזמן שהילדים עצמם לא מבינים את זה – חוויית הצפייה שנוצרת היא מאוד לא נעימה. אבל היא "לא נעימה" בדיוק כפי שהיוצרים התכוונו (יש להניח), זה בדיוק האופן שבו הם רצו לערער את הצופים. ועלי, לפחות, זה עבד. ולי אפילו אין ילדים.
Whiskey Tango Foxtrot
עצם השילוב של המלים "קומדיה" ו"עיתונאית מלחמה" זה משהו שצריך לשים את הסרט הזה על הרדאר. אז זה מה שזה – קומדיה קצת שחורה על חייהם של עיתונאים באפגניסטן. היא לא הקומדיה של השנה, ובעולם תוכן סטנדרטי לא הייתי מסתכל עליה פעם שניה. אבל הייחוד הזה שלה, היכולת שלה להוציא קומדיה לא רעה מתוך עולם שהוא לא קומי בעליל, ראוי לציון.
אולי אפשר אפילו למתוח קו דמיון בין הסרט הזה לבין Stalag 17 הוותיק.
אופס, זה אמור היה להיות בתוך תת-השרשור הקודם.
(ל"ת)
קצת תוספות
רציתי לתמוך בכמה מהסרטים שהוזכרו, אבל כיוון שהרשימה התפרסמה כבר אין טעם. אז במקום, אתרעם על הסרטים שנבחרו, ועל הגישה שסרט (שלא הופץ בארץ) שהיה בשנה אחת לא יכול להיות בשנה אחרת.
ניקח למשל 'פטרסון'. סרט מעולה, אולי הטוב ביותר שראיתי השנה, אבל כמה אנשים כבר ראו אותו? לא רק שהוא לא יצא לקולנוע בארץ, רק החודש הוא סוף סוף יצא להקרנות, וגם זה בכמה מקומות בודדים בעולם, ועד כמה שאני יודע הוא לא היה זמין בשום דרך אחרת – חוקית או לא חוקית. אז חוץ מכמה מאות ברי מזל שהצליחו לתפוס אותו בשתי ההקרנות היחידות שלו בפסטיבל ירושלים, לכל שאר משתתפי הסקר לא הייתה אופציה לראות אותו.
ומצד שני, 'הלובסטר' הגיע בתנאים דומים למקום 24 בסקר של שנה שעברה. האם היה מצליח יותר השנה? לא יודע. בטוח שליותר אנשים הייתה הזדמנות לדרג אותו. אותי קצת תסכל לראות ברשימה סרטים שנמצאים אצלי גבוה בוויש ליסט, אבל עוד לא צפיתי בהם בהעדר הזדמנות (המשרתת, אני מסתכל עלייך).
ובמעבר חד, עוד כמה סרטים שחשבתי ששווה להזכיר.
ברוכים הבאים לנורווגיה – כאשר עלילת פיל גוד מתלבשת על אירוע אקטואלי יש פוטנציאל לאסון, אבל כאן הכל נופל במקום. בחור תחמן ובטלן מבקש להפוך את המלון הכושל שלו למכון קליטת מהגרים, וכך להרוויח מזרם הפליטים שמציף את ארצו. משעשע ומדאיג בו זמנית.
האזרח המכובד – היה בפסטיבל חיפה. נציג ארגנטינה לאוסקר מתמקד בזוכה פרס נובל לספרות, שבניגוד לזוכה הנוכחי דווקא כן הגיע לקבל את הפרס אבל הוא לא מרוצה מהזכייה. ואז הוא מקבל הזמנה לשוב לכפר הקטן בו גדל ועליו כתב כל חייו. קצת הזכיר לי את 'השועל בלול התרנגולות' של קישון. רק חבל שהצילום שלו די מכוער.
בת הים – היו לסטפן צ'ו סרטים טובים יותר (נניח Kung Fu Hustle) אבל עדיין מדובר במשהו שלא דומה לשום דבר אחר. עיבוד פרוע, מבולגן, מצחיק וטפשי (לפעמים הכל ביחד) לאגדה המפורסמת, כאשר הפעם בת הים עולה לאדמה כדי לעצור פרויקט נדל"ן גדול.
אל קלאסיקו – קומדיה נהדרת, שהייתה בפסטיבל חיפה וייצגה את עיראק באוסקר הזר, על גבר קטן קומה שיוצא עם בן דודו למסע בעקבות רונאלדו כדי להוכיח לאביה של ארוסתו שהוא ראוי לה. סרט קטן ומקסים.
ואזכיר, כמו כל שנה, שכמעט את כל הסרטים שהוזכרו בעמוד הזה ניתן לראות כחלק מפסטיבל הקולנוע ב-yes3, מסגרת שבועית שמוקדשת לסרטים הכי טובים שלא הופצו באופן מסחרי בארץ.
בת הים לחלוטין
רק שאני עדיין לא רואה שום קשר בינו ובין אגדת הילדים. בעודה מידה אפשר לטעון שזה עיבוד ל"ספלאש"
The Lobster - אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה
(ל"ת)
הלובסטר זה מ 2015 באירופה 2016 ארה"ב
מה החוק לגביו? אני מאירופה….
Ex Machina
(ל"ת)
זה מ-2015
(וזכה בטקס האוסקר שנערך ב-2016)
Hunt for the Wilderpeople
(ל"ת)
לשנה הבאה - Other People/אנשים אחרים
למען האמת, אני לא יודע אם אני רוצה להגיד על מה הסרט הזה. זה לא שזה סרט טוויסטים או משהו, אבל צפייה בפוסטר שלו לעומת צפייה בסרט היא שתי חוויות שונות לחלוטין ואני חושב שחלק מהכוח והפאנץ' של הסרט (ובעצם כל סרט) הייתה בכניסה אליו נקי מציפיות.
אבל אם בכל זאת – מדובר בדרמת אינדי סאנדנס/קומדיה מאוד יבשה שכזאת, שעוסקת במשפחה (קלישאה) ובצעיר ניו יורקי במשבר (קלישאה) עם משחק משובח (מולי שאנון צריכה להופיע בעוד מקומות כשחקנית המשנית הטובה של השנה) ותסריט שחותך בבשר.
ג'סי פלמונס (יותר אהבתי לקרוא לו Meth Damon, אבל זה לא הכי מכבד) בתפקיד הצעיר שחוזר הביתה ומרגיש מנוכר מהסביבה שלו, מהמשפחה שלו ומכמעט הכל, בעצם.
כמו מיטב הסרטים מהסגנון הזה, הסרט הולך על הקו הדק של הצגת דמויות לא תמיד פשוטות ומדי פעם אפילו אבסורדיות, אבל עם אהבת אדם ותשומת לב לפרטים הקטנים שגורמת לשום דבר לא להיות פשטני ולסרט להיות מלא באהבת אדם שכזאת.
אבל, אזהרה – באמת שמדובר בסרט שאומנם קומדיה לרגעים אבל מאוד.. מדכא? מרגש? בין לבין. לא יודע אם זה יעבוד על כולם אבל בשבילי זה עבד לחלוטין וכשזה עבד, זה פשוט עבד.
A Street Cat Named Bob
(ל"ת)
הסבר לבחירה= סרט פשוט , סיפור אמיתי ומחמם לב.
אני חובבת חתולים אז עבורי זה מאסט אבל הסרט הוא לכולם. סוף סוף סרט לאופטימי .
אופטימי זה דרך אחת להגדיר אותו
אני הייתי מגדיר אותו כ"טריינספוטינג של דיסני".
עוד לשנה הבאה - Your Name.
נכנסתי אל הסרט בסקפטיות משהו. למרות הביקורות המשתפכות, הוא נראה מבחוץ כמו דרמת מערכות יחסים גנרית כזאת וסגנון הציור הטלוויזיוני שלו לא גרם לי לחשוב שאני לא הולך לצפות במשהו יותר מתוחכם מכך.
ו-וואו, כמה שטעיתי. יכול להיות שאני עדיין שטוף מהצפייה, אבל אני חושב שמדובר בסרט האנימציה של השנה שהכי אהבתי (גם אם הוא לאו דווקא הכי טוב או מרשים). אני מאוד מעריך את קובו ומיס הוקוסאי וטרולים וזוטופיה ועוד מסרטי האנימציה של השנה אבל הם מחושבים מדי או מנוכרים מדי בשביל לתת לי ממש להתרגש מהם לחלוטין ולתת להם לשטוף אותי.
אבל "השם שלך." שטף אותי, ככל שזה ניתן. עדיין יש לא מעט נקודות שגלגלתי עיניים ואני לא יכול להגיד שבאמת היה אכפת לי מגורל הזוג הראשי אבל משהו בסרט הזה עבד עליי לחלוטין. בין אם זאת המוזיקה שמלווה את הסרט, או העובדה שלמרות שהוא ממשיך להיות אותו הסיפור על אותן הדמויות הוא מצליח לשלוף קלפים מהשרוול שמשנים את אופיו מהקצה אל הקצה כמה וכמה פעמים, או פשוט הכתיבה של הדמויות והעולם שהן נמצאות בו – משהו בסרט הזה תפס אותי בצורה שסרט אנימציה לא תפס כבר הרבה זמן.
נצטרך כמובן לחכות ולראות אם אני ארגיש ככה עוד זמן, וכמובן שיש עוד סרט אנימציה אחד שאני רוצה להשלים מיבול 2016 (חיי כקישוא) אבל נכון לעכשיו, ולמרות שאני יודע שהסיכויים נמוכים אני מקווה בכל כולי שהוא יצליח להשתחל לרשימת האנימציה של האוסקר, ולו רק בשביל שעוד אנשים מחוץ ליפן ילכו לבדוק אותו.
מצטרף
סרט האנימציה הכי טוב של השנה שעברה (חוץ מאנומליסה כמובן), גם אחרי שצפיתי בחיי כקישוא.
'השם שלך' פשוט סרט נהדר! ובאמת מאוד מומלץ.
ואם כבר אנימציה יפנית מהשנה שעברה- יש גם את 'המנון הלב'. סרט טוב מאוד עם אנימציה יפה ומוזיקה נהדרת. וגם בו יש רגעים שגורמים לגלגל את העיניים אך הם לא פוגעים בהרגשה הכללית.
אני דווקא לא התחברתי ל"המנון הלב"
למרות שבאמת היו בו מספר רגעים מרעננים, בעיקר בסופו, הוא הרגיש לי בעיקר פשטני מדי ומנסה בכח לכפות מה לחשוב ומה להרגיש.
האנימציה והמוזיקה אכן מוצלחים, אבל בסך הכל הוא הרגיש לי סרט די ממוצע.
איפה ראית אותו?
(ל"ת)
בשתי מילים: יצירת מופת
מדהים איך אחרי כל-כך הרבה זמן שהוא הבטיח, שינקאי סוף-סוף מקיים.
מחשבות מסודרות יותר (למרות שקשה בלי ספוילרים) אולי בהמשך. אולי בביקורת שתתפרסם איפשהו. נראה.
הביקורת שלי על הסרט, למעוניינים
http://strangehorizons.com/non-fiction/reviews/your-name/
לסרט הזה... יש פתיח של סדרה?
די הפתיע אותי לראות משהו כזה. מה הקטע עם זה? זה לא משהו שרואים לרוב בסרטי אנימה.
חוץ מזה, באמת אחלה סרט אבל אפילן לא הכי טוב של הבמאי.
אפילו עוד לשנה הבאה - מלכת קטווה/ Queen Of Katwe
מסתבר שבזמן שלא שמנו לב, דיסני לאט לאט משקמים את יחידת הסרטי ילדים המצולמים שלהם. ולא רק, הם גם בקלות בין הסרטים הטובים יותר שיוצאים כרגע מאימפריית המדיה הזאת. כי אחרי "אליוט הדרקון" הנהדר שאפף את עצמו בקסם מאליק-י שכזה מגיע "מלכת קטווה", סרט הספורט הקלישאתי-אך-מחתרתי ובעיקר משמח, מרומם נפש ונהדר (עם כמה הערות פה ושם).
כמו ב"אליוט הדרקון", גם כאן הדבר התמוה ביותר היא בחירת הבמאי – מירה נאיר? הבמאית ההודית המחתרתית? *אותה* הפקדתם לעשות את סרט הילדים שלכם? טוב, אל תתפלאו אם בעקבות הבחירה הזאת בסרט שלכם תופיע השורה "אני לא חושבת שלאלוהים אכפת מאיתנו" אבל תודה רבה בכל מקרה כי היא מעלה את הסרט כמה נקודות מעלה.
הסרט הוא בבסיסו אותה דרמת ספורט ידועה – ילדה מחור באוגנדה לומדת שח ומגלה שהיא ממש טובה בזה. לכל מי שראה סרט ספורט אי פעם ברור לאיזה כיוונים זה יתפתח, אבל "מלכת קטווה" מצליח בגלל שהוא לא שם את הדגש על הספורט של המשחק אלא על ההשפעה של זה על הדמויות הראשיות – המאמן שלה, היא עצמה ואימא שלה.
ווואו, בוא נדבר על זה לשנייה – ברור שאף אחד לא היה גונב לויולה דייויס את האוסקר השנה אבל יש משהו מעצבן בכך שאף אחד אפילו לא ירק לכיוונה של לופיטה ניונגו בעונת הפרסים האחרונים. מילא שכבר בגילה הצעיר היא נאלצת לעשות תפקידי אימהות (שבעקבות המיקום של הסרט אני מקבל יותר בנינוחות) , אבל כשהיא עושה אחד כל כך טוב ופשוט כולם מתעלמים ממנו לטובת הפאות של ניקול קידמן.. טוב, לא משנה. היא ודייויד אויולו (עוד נשדד אוסקרים) מעלים את הסרט הזה בכמה רמות, בעוד שהשחקנית הראשית.. מתנדנדת. מדי פעם היא נראית מאוד חובבנית ומדי פעם היא משחקת טוב מאוד.
אז אם יש סרט אחד השנה שאתם הולכים לראות על אישה שחורה חכמה שמפתיעה את כולם – תעשו שזה יהיה מלכת קטווה, ולא מאחורי המספרים. פשוט כיף של סרט.
לא 2016, אלא 2015 בנטפליקס.
Under the Sun.
מכירים את התיירות לצפון קוריאה? כשקבוצת תיירים או יוצרי סרטים דוקומנטריים מגיעים לצפון קוריאה, הממשלה מצמידה להם ליווי מיוחד שייקח אותם לאתרים שהיא רוצה שהם ייראו, שדואג שהם לא ידברו עם סתם אנשים ברחוב, ושיבדוק את המצלמות שהם לא צילמו תמונות שהם לא היו אמורים לצלם.
אז ויטאלי מאנסקי התחיל לשאת ולתת עם משרד התרבות של צ.קוריאה לצלם סרט דוקומנטרי, והם ברוב טובם הרשו לו לעקוב אחר ילדה ממשפחה רגילה לחלוטין במשך שנה. הסרט נפתח בכתובית הזו:
"התסריט לסרט ניתן לנו ע"י ממשלת צפון קוריאה. ברוב טובם, הם גם הצמידו לנו ליווי מסביב לשעון, בחרו את אתרי הצילום, ועברו על כל החומרים שצילמנו כדי לוודא שלא עשינו טעות בתיעוד חייה של משפחה נורמלית לחלוטין במדינה הטובה בעולם".
וזה בעצם מה שהסרט מראה, את צילומי הפרופוגנדה שהממשלה הרשתה להם לצלם (הצילום יפהפה), עם טוויסט אחד קטן. הסרט פשוט מראה גם את הקטעים לפני התסריט הכתוב, כשהבמאי אומר לאנשים בדיוק מה להגיד, את הנתונים שמשתנים בין טייקים, את ה"מהנדס" שלא יודע על מה הוא מדבר. וכל הזמן ברקע יש את שידורי התעמולה בטלוויזיה, את השלטים והתמונות של המנהיגים, את המוניומנטים העצומים שהם הקימו לעצמם.
ברגעים מסויימים הסרט ממש מצחיק עם התסריט הנוראי והדיאלוגים שמשוחקים בצורה עלובה ('אם כולנו נעבוד יחד, אין דבר שלא נוכל להשיג!' זה משהו שאתם אומרים הרבה בחיי היום יום?), אבל לאט לאט המציאות המעוותת הזו מחלחלת לצופה, ובסופו הוא פשוט נותן אגרוף לבטן.
כן, הסרט קצת ארוך מדי, קצת רפטטיבי, אבל הצורה שבה הכל מוצג ורמות ההזיה שצ.קוריאה מגיעה אליהן הופכות את הסרט לחווייתי במיוחד.
ועוד פעם נטפליקס, אבל 2017
I Don't Feel at Home in this World Anymore הוא סרט נפלא ברוחם של האחים כהן וג'רמי סאולנייר על אישה שלאחר פריצה לביתה מחליטה לקחת את החוק לידיים ולמצוא את הפורצים ולהתעמת איתם.
מצחיק, אלים, מהורהר ובעל מערכת היחסים של גבר ואישה הטובה ביותר בשנה הקצרה שהייתה לנו עד כה. אלייז'ה ווד נהדר, השחקנית הראשית מופלאה. סרט מומלץ ומוצלח ביותר.
תומך בהתלהבות בהמלצה
סרט טיפה בוסרי (טוב, זה סרט הבכורה של מאקון בלייר) אבל מי שאוהב את הסרטים של ג'רמי סאולנייר יאהב גם את זה.
סרט אינדי הזוי ומומלץ.
אלייז'ה ווד פשוט אדיר שם.
פרשנות לסוף
מישהו?
עברו כמה ימים מאז שראיתי ועדיין אני לא בטוח שהבנתי עד הסוף ואשמח לשמוע חוות דעת.
בכל מקרה,מצטרף לכל ההמלצות.
פחות האחים כהן (אולי רק קצת בהתחלה) והרבה יותר ג'רמי סוליינר.
מדמם (לא יותר מידי האמת), מותח, משוחק נהדר, מעלה אחלה רעיונות בצורה מעולה וסרט פשוט נפלא.
אין פרשנות.
זה או שזה סוף טוב או סוף מריר – תלוי במה אתה רוצה להאמין.
אז אם אנחנו כבר כאן
Krisha
האם אי פעם רציתם לראות דרמה משפחתית מסופרת כאילו הייתה סרט אימה?
האם אי פעם רציתם לראות סרט שצולם ב-9 ימים בבית של הבמאי כשרוב חברי הקאסט הם פשוט המשפחה שלו?
אם כך, זה הסרט בשבילכם!
אני לא רוצה לחשוף יותר מידי על מה הוא – אבל רק חשוב לי להבהיר שהוא מרשים לא רק ביחס לסרט מיקרו-תקציב, זה סרט שכמעט שאי אפשר לראות עליו את התקציב הנמוך שלו.
הפס-קול מעולה, העריכה מרשימה והכתיבה נהדרת, השחקנים (בעיקר השחקנית הראשית) מצויינים והעלילה מתקדמת לכיוונים מאד לא צפויים ובסוף הופכת לשוברת לב של ממש.
למי שנרתע כי אמרתי את המילה "אימה" מקודם – האימה פה נובעת בעיקר מהאווירה, יש בדיוק ג'אמפ סקר אחד (ויש סיבה מאחוריו), ובסופו של דבר זו באמת דרמה משפחתית, אז אם אתם אוהבים את הז'אנר ורוצים לראות אותו נעשה בזווית אחרת – הסרט הזה מאד מומלץ.
מצטרף בחום להמלצה
הסרט הזה מרגיש לרגעים מאוד בוסר. העלילה דלה, הסרט קצר (80 דקות) אבל עדיין מרגיש לפעמים קצת ארוך מדי, ובכל זאת – הוא מרשים ביותר. הוא מבוים נפלא ואני מקווה מאוד שהבמאי הזה יממש בהמשך את הפוטנציאל העצום שהוא מראה בסרט הזה.
מצטרף פחות בחום להמלצה
הסרט מתחיל נהדר וכמו שצוין מבוים נפלא אבל הסיום שלו חלש מאוד והסיפור בסופו של דבר סטנדרטי ביותר.
ובכל זאת, אני מחכה מאוד לסרט האימה של הבמאי שאמור לצאת השנה "It Comes At Night"
עוד לשנה הבאה - Cameraperson
קריסטין ג'ונסון היא צלמת סרטי דוקומנטרי – יש אפילו סיכוי שראיתם סרט או שניים שהיא צילמה (המפורסמים בהם כנראה "פרנהייט 9/11" או "סיטיזןפור", ובסרט הזה היא לקחה את כל החומרים שהיא צילמה לאורך השנים – וערכה אותם לסרט אחד, לו היא קוראת memoir שלה. מה שיוצא מזה זה סרט של מלא סרטונים קצרים. חלקם פחות מדקה, חלקם דקות ארוכות. חלקם חוזרים ומהדהדים בסרט, חלקם מופיעים פעם אחת ונעלמים. חלק ערוכים כמונטאז' בעל קשר כלשהו, חלק עומדים בפני עצמם.
זה נשמע די מעצבן ותלוש, אבל אולי זה בגלל איכות החומרים, או העריכה הנהדרת או הצילום הנהדר או משהו אבל הסרט היה הזה הוא בקלות הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר של 2016 (שראיתי עד כה, למרות תחרות לא קלה מ"Fire at Sea") ואחד הסרטים הנהדרים של השנה החולפת. חוויית הצפייה בעבודות של ג'ונסון מהפנטת, מרתקת וכיפית גם מדי פעם. בשילוב עם סרטונים ביתיים על אימה או ילדיה, היא אפילו מצליחה בכנות ליצור עבודה שמאפשרת לך לקבל חוש כלשהו עליה ועל מה שעשתה.
פשוט כיף של סרט (למרות שאולי לסרט שמככב בו כל כך הרבה רצח העם בבוסניה, "כיף" זאת לא המילה המתאימה). בזכותו ובזכות "תברח", היה לי אתמול את הימים הנדירים האלה שיצא לי לראות שתי יצירות מופת אחת לאחר השנייה.
חיבוק הנחש, פנטום בוי ומלחמה על כולם
שלושה סרטים מוצלחים נוספים ומאוד שונים אחד מהשני.
חיבוק הנחש (Embarce of the Serpant) היה מועמד לפרס הסרט הזר באוסקר ב2015 ופספסתי אותו בזמן אמת ועכשיו אני מתחרט כי למרות איכויותיו של "הבן של שאול", אין ספק שהסרט הזה טוב אלפי מונים. מדובר בסרט שחור לבן על חוקרים בלב האמזונס והכל בשחור לבן ואווירה מיסטית שורה מעל הכל וזה היה מהפנט. כמה מהפנט? ובכן, הילדה בת שנה וחצי שלי מאוד נהנתה מהסרט. מה שכן, אם הסרט שלך כמעט נגמר בטריפ ויזואלי על סודות היקום אבל אז ממשיך – עדיף פשוט לסיים בטריפ הויזואלי.
פנטום בוי (Phantom Boy) הוא גם מיוצרים מועמדים לאוסקר, אבל הפעם אנימוטרים צרפתים ועל סרט אחר בכלל (חתול בפריז). מדובר בערבוב ז'אנרים בין גיבורי על לדרמת פשע לסרטי מחלות שעובד. האנימציה וסגנון הציור כיפיים והדמויות מצחיקות והכל מאוד חמודי וכיף כזה וגורם לי להמשיך במסקנה שרוב סרטי האנימציה הממש טובים של 2016 פשוט לא היו מועמדים לאוסקר ואוף :(
ומלחמה על כולם (War On Everyone) הוא פשוט כיף טהור. הסרט החדש של האח השני במשפחת מקדונה (זה של "הכומר" ו"שומר חוק") הוא מעין גרסה אלימה (בעיקר מילולית) של ווס אנדרסון. יקום שבו כולם מדברים במשפטים קצרים ונראים מנותקים אבל גם יורים בכל דבר ומרביצים מכות ומקללים ומדברים בפאנצ'ליינים נהדרים וסרקזם גבוה ואזכורים תרבותיים שרובם עברו לי מעל הראש. מייקל פניה נהדר, אלכסנדר ססקאגרד גם והכל פשוט כיף. למרות שראיתי שהביקורת שקיבל דווקא לא התלהבו, אז אולי זה לא לכולם. אבל אני ממש אהבתי.