קצת אחרי שיצא הטריילר הראשון של "ואז הגיעה טלי" (שנקרא כך כי המפיצים בארץ כנראה חושבים שסרט לא יכול למשוך קהל אם הוא לא נשמע כמו קומדיה רומנטית מלפני עשור וחצי), בחור אחד בטוויטר בשם לואיס וירטל הזכיר שהוא יכול לחשוב על תריסר סרטים שעוסקים בגבר עם מחסום כתיבה, אבל על אפס סרטים שמספרים על דיכאון אחרי לידה. וזה לא רק שבגלל שמישהו פעם צייץ את זה אז זה נכון – גם אחרי גיגול שטחי, מתגלה העובדה הפשוטה ש״טלי״ הוא אחד הסרטים הראשונים שראיתי שעוסק במפורש בדיכאון אחרי לידה.
זהו סיפורה של מרלו (שרליז ת'רון), אישה בשנות הארבעים לחייה, שבפתיחת הסרט נמצאת בחודש התשיעי להריונה. היא נשואה לדרו (רוי ליווינגסטון) ואם לשני ילדים, אחד מהם דורש המון תשומת לב – הוא ככל הנראה אוטיסט, אבל לאף אחד מסביבו לא נעים לומר את השם המפורש בקול רם. מרלו היא אמא טובה, שכנראה באמת כיף לבלות איתה אבל קשה לראות את זה מבעד לשכבות התשישות והעייפות שעוטפות אותה. לקראת הולדת תינוקה השלישי, אחיה העשיר והמעיק (מארק דופאלס) מציע לה, כמתנת לידה, לשכור בשבילה מטפלת ללילה – כזאת שתרגיע את הינוקא בשעות הלילה בזמן שמרלו תוכל להשלים שעות שינה כמו בן-אדם. בתחילה מרלו מסרבת, בטענה שהיא לא צריכה שמישהי שהיא לא היא תטפל לה בילדים, אבל אחרי שנולדת תינוקת #3 וקשיי היומיום רק הולכים ונערמים עליה, היא מחליטה למחול על כבודה. וכאן נכנסת לתמונה טלי: היא צעירה, היא יפה, היא מלאת חיוניות ושמחת חיים והיא תזכורת צובטת לב למה שמרלו אולי הייתה פעם אבל עכשיו כבר לא יכולה להיות. מדי לילה טלי נכנסת הביתה, לוקחת לידיה את התינוקת, ומעירה את מרלו כשהתינוקת צריכה לינוק. מרלו קמה בבוקר, ורואה פתאום שהבית נקי, או שפתאום מופיעה על שולחן המטבח סלסלה מלאה בקאפקייקס מלאכת יד. לאט לאט נרקמת בין השתיים ידידות קטנה ומקסימה, שהולכת למקומות ביזארים ויפים כאחד.
"ואז הגיעה טלי" דל בהתרחשויות דרמטיות, אבל הוא לא משעמם. מדובר בחקר דמות עדין על אישה שרוצה להיות מאושרת בחלקה אבל פשוט לא מצליחה, ועל הבחורה הצעירה שמנסה לעזור לה. הגברים, רון ליווינגסטון או מארק דופאלס, שם כדי לתמוך בהן בצד (ואת זה הם עושים בסדר גמור). השבחים, בראש ובראשונה, לשרליז ת'רון, באחד מתפקידיה הטובים ביותר. היא כל כך טובה שקצת לא נעים לראות מולה את מקנזי דיוויס בתפקיד טלי, המרי פופינס בחולצת הבטן. הבעיה היא לא שדיוויס לא טובה מספיק, אלא שטלי לא טובה מספיק. בשעה שמרלו היא דמות עם עומק אמיתי, טלי היא פלקט חמוד מאוד. הלוואי שכל הפלקטים היו מנקים לי את הבית ואופים לי קאפקייקס, אבל האטרקציה העיקרית היא ההופעה של ת'רון. שרליז היא מהשחקניות האלה שמצליחות בכל תפקיד להמציא את עצמן מחדש. ב"תקועה" היא הייתה סופרת סוציופתית ומונעת מטרה; ב"מקס הזועם: כביש הזעם" היא הייתה כוכבת אקשן שתקנית ועשויה ללא חת; וכאן היא מצחיקה, מיואשת, מייאשת, ובעיקר מעוררת המון הזדהות. כילד בן 22 שככל הנראה לא יידע אף פעם איך מרגיש דיכאון אחרי לידה, ת'רון הצליחה לרגע לגרום לי לחשוב שאני מבין.
זה הסרט השישי שכתבה דיאבלו קודי, שפרצה לחיינו ב-2007 עם "ג'ונו", קומדיית הנעורים החמודה על ההיפסטרית בת ה-16 שנכנסת להיריון, שהפכה לקאלט בזמן אמת. שכמו "ואז הגיעה טלי", גם אותו ביים ג'ייסון רייטמן. "טלי" הוא שיתוף הפעולה השלישי של קודי ורייטמן, והשני (אחרי "תקועה" מ-2011) בו מככבת ת'רון, ונראה ששילוש התסריטאית-כוכבת-במאי הזה עובד להם מצוין.
נראה גם שבין סרט לסרט, דיאבלו קודי מתבגרת: גם בנושאים שלה (מנערה, למבוגרת שלעולם לא התבגרה לאימא לשלושה ילדים) אבל גם במטרותיה – בעוד שבסרט המתוק ההוא מלפני 11 שנה נראה לפעמים שלקודי ממש חשוב שכולם ישימו לב כמה שנונה ומיוחדת הדמות המאגניבה שהיא כתבה, יש ב״טלי״ ובדמות המורכבת שקודי בנתה משהו יותר בוגר ומעודן: מרלו היא לא מכונת וואן-ליינרים – היא אישה חדה ועוקצנית, אבל יותר דחוף לה להשלים שש שעות שינה מאשר להבהיר לסובבים אותה כמה חדה הלשון שלה.
את "טלי" לא חובה לראות בקולנוע, אבל מומלץ לראות איפשהו. הוא מביא למסך הגדול הסתכלות חדשה על נושא שלא דנו בו מספיק במדיום הזה עד עכשיו, אבל לא בגלל זה הוא שווה צפייה. הוא יפה, הוא מוזר והוא הזדמנות לבלות שעה וחצי עם שרליז ת׳רון, שנמצאת כאן בשיא כוחה כשחקנית דרמטית (ואם יורשה לי, יש להוסיף שגם עם כרס של אחרי לידה שלישית, איפור מינימלי ושקיות מתחת לעיניים – היא עדיין אחת השחקניות הכי יפות בעולם). ובעיקר, "טלי" הוא סרט שהצליח לגרום לי לחשוב כמו שהוא הצליח לגרום לי להתרגש.
לצערי קראתי אותו בטוקבק של ביקורת באחד העיתונים
קצת קל מידי למצוא אותו.
דווקא חיפשתי, אבל בכל מקום שקראתי התעקשו על סודיות
כאילו מדובר בריגול.
תודה רבה :)
(ל"ת)
דיכאון אחרי לידה או שביזות אמצע החיים?
הביקורות לא לגמרי מעבירות את הרושם של דיכאון אחרי לידה (שזו תופעה שאפשר לאבחן פסיכיאטרית וכוללת סימפטומים מובהקים של דיכאון, במקרים קיצוניים גם פגיעה עצמית ובסובבים).
הסיבה היחידה היא שאני פשוט לא פסיכיאטר - ככזה,
אין לי את הסמכות לומר מה בדיוק בהתנהלות של מרלו הוא זה שמראה שיש לה דיכאון אחרי לידה. בסוף הסרט היא מאובחנת ככזאת.
האם הסרט הוא אופטימי,
או שהוא מסוג הסרטים שגורמים לך לרצות למות ו\או לא להביא ילדים, כמו שמרגיש הטריילר?
הביקורת מצויינת וגרמה לי לרצות מאוד לראות את הסרט, אבל לא מאוד מתאים לי עכשיו לראות סרט שירסק לי את הלב ולא יבנה אותו מחדש בסוף…
הוא גם וגם.
זה השיעור שטלי מלמדת את מרלו – לקחת את הדבש עם העוקץ. הסרט נחתם באחת הסצנות הכי חמודות שראיתי השנה עד כה
לא ממש אופטימי…לי הוא ריסק את הלב לשאלתך
מצטרף לשאלה - כדאי לקחת את האישה לסרט כזה?
כלומר, בסיום של יום נישואים, הסרט הזה מתאים או ממש לא?
בלי לראות: לא.
שום דבר ששמעתי על הסרט הזה לא גורם לו להישמע כמו סרט יום נישואין, אלא אם כן מדובר בזוג הרפתקני משהו.
קצת התאכזבתי מזה שהסרט לא באמת עוסק
באמא לשלושה ילדים שבעברה הייתה מרגלת, רוצחת ונהגת חסרת יד.
אחלה סרט.
נהניתי ממנו הרבה יותר מדדפול 2, ואני בכלל מעדיף אקשן דבילי.
בכל אופן, מומלץ מאוד כסרט זוגי לנשואים פלוס (ילדים), פחות מומלץ לזוג שאינו נשוי עדיין.
סרט קשה על אף שיש רגעים משעשעים ומעוררי הזדהות
כאימא לתינוקות שלישית שאובחנה עם דיכאון אחרי לידה בילדה הראשונה- א. לא חמוד וכיפי ליום נישואין. מרסק לב והאופטימיות בסוף קלה ועדינה מכדי להתמודד עם כמה מהדברים הקשים שקורים לפניה. ב. הסרט אכן מיטיב לתאר את חווית הדיכאון אחרי לידה- אבל חשוב להגיד שהחוויה שהוא מתאר היא במידה רבה החוויה הנורמלית של אחרי לידה, לא רק של ה-1 לחמש שיחוו דיכאון של ממש.
עוד לא ראיתי אבל לדייק
עוד לא ראיתי (בין השאר כי אני אחרי לידה ואין לי זמן. תוהה אם זה הזמן לקרוא לאלניס מוריסט).
אבל רק לדייק – הרוב המוחלט של האמהות יחוו דכדוך מסויים אחרי לידה – שנובע גם מסיבות פסיולוגיות (הורמונים, עייפות), וגם מסיבות פסיכולוגיות וחברתיות (כי החיים שלהם השתנו לחלוטין ולוקח זמן להתאושש כשהשגרה שלך מתהפכת לך על הראש, ומישהו אחר מתחיל לנהל אותה…)
אבל רק אצל חלקן הדכדוך יתפתח לדכאון במובן הקליני של המילה – שהוא כבר יותר קיצוני. מבחינת המשמעויות שלו, מבחינת התפקוד של האם והיכולת שלה לטפל בתינוק ובילדים שלה ודורש התערבות מקצועית.
מעניין אותי לדעת האם הסרט מדבר על הדכדוך שאחרי לידה או על דכאון של ממש.
כאמור, אינני פסיכיאטר ואין לי רחם. להסביר למה ההתנהגות של מרלו תואמת את הסימפטומים אני לא יכול
אני כן יכול לתת תשובה בצורת ספוילר: יש לה דיכאון אחרי לידה כי הרופאים בסוף הסרט אומרים שיש לה.
ספויילר עצום מעלי!
חשבתי שלחצתי על הספויילר, סליחה!
ציוץ כל כך פופוליסטי
מחסום כתיבה זה רעיון אוניברסלי שגם גברים וגם נשים חוו אותו, וגם נשים יכולות להזדהות איתו. עד שגברים לא יתחילו ללדת הם לא יחוו דיכאון אחרי לידה כנראה… סתם ממש הפריע לי
אני חושב שזה תלוי באופי הספציפי שלו
בהנחה ודכאון אחרי לידה נובע משילוב של רכיבים, נדמה לי שכמה מהרכיבים הללו הם רק של נשים, וכמה בעיקר של נשים – ויש הבדל.
נניח, למשל, שהרכיבים הם הורמונים, כאבים, שינוי גופני ושינוי בדימוי גופני, עייפות, התאקלמות למצב משפחתי חדש, התאקלמות למצב חברתי חדש, פיתוח יחסים רגשיים לתינוק/ת וטיפול בתינוק/ת.
מתוך הרשימה הזו, את החצי הראשון גברים יכולים להבין רק מתוך אמפטיה ולימוד (ואפשר להתווכח כמה זה אפשרי – לדעתי, בהחלט אפשרי), אבל את החצי השני הם חווים גם בעצמם, במידת מה. בוודאי שבתוך מערך יחסי המגדר הנוכחי הם חווים אותו פחות מנשים, אבל זה גם תלוי במיקום חברתי ובזוגיות ספציפית.
יש דיכאון אחרי לידה אצל גברים
https://www.horuta.co.il/%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94/%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%90%D7%A6%D7%9C-%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/
או לפחות – יש תופעה שאנשים קוראים לה דיכאון אחרי לידה אצל גברים. לא יודע אם זה קופי-פייסט לאותה תופעה שיש אצל נשים.
סרט גרוע
אני מאוד אהבתי את הסרטים הקודמים של דיאבלו קודי. והאמת, התחלת הסרט הייתה באותו הסגנון. הומור חביב, אווירה קלילה ולא כבדה, וסיפור קטן אך מעניין.
כמו נסיעה רגועה בדרך פרברית – כשלפתע יורדת בפתאומיות מהכביש הפתוח לתוך דרך כורכר משובשת. כל השליש האחרון של הסרט הוא בסגנון אחר – הסרט מפסיק להיות כיף ומעניין, ופתאום אני מרים גבה, בהתחלה לא מבין מה לעזאזל הולך בסרט הנחמד שראיתי עד עכשיו, ובסוף חושב "זה הסוף העצלני והקלישאתי שהם בחרו?!"
מצד אחד זה די ברור שזה מה שהולך לקרות, מצד שני לא האמנתי שעדיין מותר לבחור פתרון כ"כ נדוש וחרוש.
בקיצור, לא ממליץ. לא אוהב שסרט שמתחיל מז'אנר אחד הופך לז'אנר אחר…
אמהות יודעות
הסרט הוא לא על דכאון אחרי לידה הוא על הורות בעידן המודרני.
הוא לא סרט מצוין ,אבל שרליז ת'רון משחקת אדיר והוא נוגע בהרבה נקודות כואבות של הורות בחיים שלנו ,בעידן הזה .