קרוב לוודאי שבזמן שתצפו ב"בחזרה למחר", ממש באולם השכן יוקרן "מקס הזועם". אווירה מתוחה משהו תשרור בין האולמות, מכיוון ש"מקס" הוא בדיוק מסוג הסרטים ש"בחזרה למחר" יוצא נגדם בגלוי: סרטים שמציגים את העתיד כהרוס, שומם וחסר תקווה. העתיד הוא לא מה שהיה פעם, אומר "בחזרה למחר". אולי כדאי שנחזור לעתיד של העבר, העתיד האופטימי, היפה והמבריק, המלא בג'ט-פאקס, בניינים נוצצים, חלליות יפות ואור שמש. הסרט הזה הוא פרץ של נוסטלגיה לעבר של העתיד. כלומר, לעתיד של העבר.
המסר הזה מדויק וחשוב. הדימוי של העתיד הקודר כל כך נפוץ באמנות היום, שאנחנו כמעט לא מכירים שום דבר אחר. מ"בלייד ראנר" ועד מקס, מ"מטריקס" ועד "שליחות קטלנית", זה כמעט מובן מאליו שכל מבט קדימה יכלול אסונות, מוות ורוע. לאנשים שגדלו בסביבה האנטי-עתידית הזאת, החזון של "עולם המחר" ייראה זר לחלוטין. הסרט נקרא במקור על שם הרובע "Tomorrowland" בדיסנילנד, אבל נראה שהיה מתאים יותר לכנות אותו "אפקוט סנטר" – שניהם פרויקטים של וולט דיסני, שראה את המדע כמציל האנושות, וחלם על עיר נפלאה שתרכז את הממציאים והחולמים הגדולים בעולם כדי לזרז את בואו של העתיד הזה. מתי הפסקנו לצפות לעתיד והתחלנו לפחד מפניו? והאם ייתכן שכל החזיונות הקודרים האלה הם נבואה שמגשימה את עצמה? שואל הסרט, ומנסה לתקן את הנזק: זהו סרט דיסני לכל דבר ועניין, רק שכל מה שבנוסחה הדיסנית מכונה בדרך כלל "קסם!" הוא כאן מדע, המצאה ואופטימיות. הכוונות של הסרט מעולות, חבל רק שהביצוע פחות מוצלח.
בעולמנו המודרני והמדכא, קייסי ניוטון (בריט רוברטסון) היא צעירה חכמה ופעלתנית, בתו של מהנדס לשעבר בנאס"א, ובעיקר אופטימית. ללא הסבר, מגיעה לידיה סיכה שבכל פעם שהיא נוגעת בה, היא רואה עולם אחר – עולם עתידני, יפהפה ומדהים. בניסיון לחזור לעולם הזה, היא יוצאת לחיפוש אחר מקורה של הסיכה ומשמעותה, ובדרך מוצאת את ג'ורג' קלוני – ממציא שנושל מעולם המחר – וילדה מסתורית (רפי קאסידי) שאיכשהו מסתובבת בעולם כבר חמישים שנה לפחות בלי להגיע לגיל 15. וגם רובוטים. ואמצעי לחימה מוזרים. ואמבטית-סילון.
כל עוד החידות האלה פתוחות, הסרט מהנה מאוד. "בחזרה למחר" נראה נהדר (השוט הארוך שבו קייסי נודדת בעולם העתיד הוא מדהים אפילו אם התרגלתם לשוטים ארוכים ומדהימים), וכולל קטעי פעולה מצוינים ומלאים בהמצאות מגניבות, כפי שניתן לצפות מהבמאי של "משפחת סופר-על". בריט רוברטסון, מתברר, היא שחקנית שכיף להיות איתה; היא מתפרצת ונלהבת, מדבק לראות אותה צוחקת ומצחיק לראות אותה נבהלת. אבל בסופו של דבר צריך הרי לפתוח את הקשרים, למצוא את הפתרונות ולהגיע למקום שעל שמו נקרא הסרט, וזה בערך הרגע שבו הסרט מתמוטט. עדיין יש בו רגעי אקשן מוצלחים, ורגעים מצחיקים, והרבה דברים יפים – אבל הסיפור מזייף.
אם מחפשים אשמים, הכי קל להגיד שפשוט רואים לסרט את הלינדלוף. דיימון לינדלוף, הידוע בעיקר בזכות "אבודים", כתב את הסרט, ולכן כל כך לא מפתיע לגלות שהוא טוב יותר בשאילת שאלות מסקרנות מאשר במתן תשובות סבירות. לטובת הסרט אפשר לומר שהוא לא נופל לרמות טמטום מדהימות כמו יצירות אחרות של לינדלוף – אהמ, "פרומתיאוס" – ובכל זאת, התשובות שהוא נותן הן לא הגיוניות, ויותר חשוב, הן לא מעניינות. מהרגע שהגענו לטומורולנד. הסרט נהיה דידקטי יותר ויותר – אנשים עומדים ונואמים ישר למצלמה; הפתרונות העלילתיים הם קלישאות ממוחזרות, ומה שהכי גרוע, הסרט הופך להיות בדיוק הדבר שנגדו הוא יוצא. האופטימיות החייכנית והסקרנות שלו נהרסת בגלל הצורך לספק סצינת שיא הוליוודית, שהרי חייבת – תמיד – לכלול פיצוצים ורעים שיש להרוג אותם.
בראד בירד, הבמאי, הוא גאון; אחרי "ענק הברזל", "משפחת סופר-על" ו"רטטוי" הוא כבר לא צריך להוכיח את זה. אבל מהרגע שבו עזב את האנימציה ועבר לעשות סרטי לייב-אקשן מסחריים הוא גאון מהול. בסופו של דבר, "עולם המחר" הוא לא סרט של בירד וגם לא סרט של לינדלוף: הוא סרט של דיסני. נכון שבין "שודדי הקאריביים 5" ו"מטוסים 3" הסרט הזה ראוי להערכה בעצם היותו פרויקט מקורי, המתרחש בעולם משלו, אינו המשך וגם לא נראה כמו הכנה לפרנצ'ייז – ובכל זאת, זה סרט ש"דיסני" הוא השם הבולט ביותר המקושר אליו, ולא רק משום שהוא נקרא על שם חלק מדיסנילנד. הוא ידידותי מאוד לילדים, אולי אפילו יותר מדי, ונראה שכל פרט בו עבר בדיקה ואישור של הועדה לתדמית של וולט דיסני. ובכל זאת, בירד הביא לסרט את המגע האישי שלו: נטיות איין-ראנדיות. אם אחרי "משפחת סופר-על" התחלתם לחשוד שבירד משנן קטעים מ"מרד הנפילים" לפני השינה, "בחזרה למחר", אם לא יסיר ספק, לפחות יחזק את החששות האלה.
המסרים של "בחזרה למחר" מצוינים, הוא יפה מאוד לעין, והוא טוב מאוד כסרט ילדים, שיראו לפעמים שלא רק העבר יכול להיות קסום, אלא גם העתיד. אבל למבוגרים – בפרט, מבוגרים שמעריצים את בראד בירד – הסרט הזה הוא אכזבה. פסימי ככל שיהיה, "מקס הזועם" עדיף.
פורסם במקור בוואלה
חבל על לינדולף
חשבתי שאחרי the leftovers(המצוינת ברמת הכתיבה ובכללי) הוא הבין איך לנצל את הכישרון שלו…
לא שזה ו"בחזרה למחר" דומים באיזה שהיא צורה, אבל בכל זאת.
וגם חבל עלינו, שהרבה זמן לא קיבלנו פרנצ'ייז הרפתקאות כיפי ומגניב שישב על משבצת "שודדי הקאריביים"
בעניין The Leftovers, לפי מה שהבנתי
העונה הראשונה מאוד נאמנה לספר ואם זה לא מספיק לינדלוף לא היה הכותב היחיד שלה, ככה שעל הרמה הגבוהה שלה אני לא אשבח את לינדלוף.
רק החל מהעונה הבאה שהסדרה תתפצל מהספר ותלך לכיוון שונה ונראה איך הוא מטפל בזה וזה עדיין על אותה רמה, רק *אז* אני אשבח אותו.
לא הייתי מגזים עם ה'מאוד' (הם החליפו את הדמות הראשית…), אבל מצד שני, הכותב השני היה הסופר. בין כה וכה, מה שגם הספר וגם הסדרה מאוד התעקשו לעשות זה לא לגעת ב'שאלות' – אין שום ניסיון לתת הסבר לדבר המוזר שהתרחש, וכל השאר זה רק בני אדם נורמליים מגיבים לנשגב מבינתם.
היחס לשאלות
בדיוק בגלל היחס ב-the leftovers לשאלות ותשובות הרגשתי שיש כאן איזה התבגרות של לינדולף ככותב. אם לא בכתיבה עצמה(במקרה שכל הפנינים בסדרה הן של הסופר) אז לפחות בהבנה של עיקרי הסיפור.
ואוף-טופיקון:
איך הספר? מומלץ?
אני מאוד אהבתי, אישית.
חיכיתי לסרט הזה במשך כחצי שנה...
ואומנם התרגשתי למדי מכמה קטעים, בסך הכל התאכזבתי מהעלילה ומהמשחק.
השקיעו כל כך הרבה כסף בפרוייקט… פשוט מדהים…
אפשר הסבר לפיסקה,
" ובכל זאת, בירד הביא לסרט את המגע האישי שלו: נטיות איין-ראנדיות. אם אחרי "משפחת סופר-על" התחלתם לחשוד שבירד משנן קטעים מ"מרד הנפילים" לפני השינה, "בחזרה למחר", אם לא יסיר ספק, לפחות יחזק את החששות האלה"
אתה יודע.. לבורים שבינינו שלא מכירים את אין ראנד ואין להם מושג מה כתוב ב"מרד הנפילים" (אגב, רד ההערה הזו נכונה לא רק לביקורת הזו. עד כמה שאני חולה על התחת על הביקורות שלך, לעיתים אתה מניח כמובן מאליו שכולם, כמוך, מכירים איזשהי ז'אנר או בעלי ידע כללי לגבי סיפור מדע בדיוני אסימובי ולכן אתה פשוט משתמש בו בתור דוגמה ולא מוסיף כמה שורות הסבר שמכוונת לאלו שלא מכירים את זה, כי בלעדיהן כל הפיסקה לא רלוונטית ולא מובנת להם. קח את זה כביקורת בונה).
תמיד אפשר לגגל את השם ולהבין על מה מדובר
כמו כן, איין ראנד היא סופרת די מוכרת ופופולארית, לא מדובר במחברת איזוטרית שרק מועדון סגור של אנשים יודעים, כך שאפשר להניח שהרבה ממי שקורא את זה יבין פחות או יותר במה מדובר. זה גם לא ממש חלק מהותי מהביקורת לדעתי ואין מה כל כך להיכנס להסברים לגביה משנתה של איין ראנד.
אם זה לא חלק מהותי מהביקורת.. אולי זה לא צריך להיות בה?
ובאופן אישי, אחד הדברים שאני מתעב זה מאמרים שמוציאים
אותך
כל
מילה
שנייה
לויקיפידה. אז יכול להיות שמזה האנטי שיש לי כלפי זה..
בקשר לידע כללי, מקבל. אולי זה רק אני. אבל בכל מקרה, יותר דברתי על העקרון באופן כללי.
מי זו איין רנד, מוגש בטון הנכון
https://www.youtube.com/watch?v=_8m8cQI4DgM
זה אומר שהדמיון ל"ביושוק אינפיניט" לא נגמר רק בעיצוב, אלא גם באדיאולוגיה
רק שב"ביושוק" האנשים המבריקים שיצרו את העולם הנפרד הם המנוולים, וכצפוי העולם המופלא הזה מתדרדר לדיקטטורה גזענית.
להגיד שהוא שואב השראה זה מעניין
להגיד שהוא מבקר את איין ראנד זו האמא של הלשונות העדינות. הוא מציג את התורתה כאחד מהדברים הכי גרועים שאדם יכול להאמין בהם. או כמו שאמרו היוצרים של סאות' פארק: איין ראנד היא האינטלקטואלית הכי מרושעת בהיסטוריה.
הציטוט מסאות' פארק יכול היה להיכנס לרשימת הציטוטים האוויליים ביותר בהיסטוריה,
אילולא הייתה התחרות כל-כך קשה. אבל הוא עדיין מטומטם ברמות קיצוניות.
לכתוב על משהו שהוא טיפשי בלי להסביר זו פעולה שגובלת בטרולינג.
(ל"ת)
לא נראה לי שחייבים להסביר
למה היו אינטלקטואלים זוועתיים בהרבה מראנד בהסטוריה, אבל מאחר ומדובר בבדיחה (שכדרכה של סאות' פארק מקצינה דברים לאבסורד) נראה לי שזו התרעמות מיותרת.
להביא טענה אווילית לגמרי ולדרוש נימוקים להפרכתה זה כנ"ל.
כלומר, אתה באמת לא מכיר אף פילוסוף ואף אידיאולוגיה יותר מרושעת, שלא לדבר על רצחנית מאשר זו של ראנד? למשל, לא קראת הוגים סטאליניסטיים? לא שמעת על אינטלקטואלים נאציים?
אפילו בהנחת סאות'פארק, זה מופרך.
אגב, לא שחסר לסאות' פארק ציטוטים מפגרים
אבל אני פשוט לא מצליח למצוא את הציטוט שגעוולאד! מדבר עליו בהקשר של סאות' פארק ואיין ראנד. הציטוט שדווקא כן הצלחתי למצוא הוא הרבה יותר.. סאות'פארקי:
" Yes, at first I was happy to be learning how to read. It seemed exciting and magical. But, then, I read this: Atlas Shrugged, by Ayn Rand. I read every last word of this garbage, and because of this piece of (expletive deleted), I will never read again!"
אני רואה שבחרת "להפריך" בדיחה.
אתה מכיר את ההבדל בין בדיחה לבין טיעון לוגי? אתה יודע שאנשים לא תמיד מתכוונים בדיוק למה שהם אומרים? נשמע כאילו אתה סתם מחפש סיבות לריב. אחרי הכל יכולת לרשום את כל מה שרשמת בתגובה השניה כבר בהתחלה. אוברדוס של תרבות אינטרנט מנוכרת אולי? אני לא מאמין שאתה סתם "אוויל".
ודרך אגב, אני לא בטוח שהוגים סטאליניסטים יותר גרועים מאיין ראנד אידאולוגית, הם פשוט בצד שעשה יותר רע לעולם מעשית.
נדמה לי שנפלת ישר למלכודת
לצעוק "סטאליניזם" זה הכי קל כשמנסים להגן על ראנד, כי זה מכריח אותך לנסות להגן על אידאולוגיה רצחנית רק כדי לומר שאולי לא כדאי לבסס חברה על אידיאולוגיה שרואה בכל יחסים בין בני אדם ניצול. זה הופך את הדיון לדמגוגי, כאילו הדיכוטומיה הזו בין סטאליניזם לליברטאניזם הם שתי האופציות היחידות (ובשאלה הזו אין ספק שליברטאניזם מנצח. ועדיין זה רחוק מאד מהחברה בה הייתי רוצה לחיות).
צודק, יותר חושב להבין שאלה שני אידאולוגיות מעוותות שלא מצדיקות אחת את השניה.
(ל"ת)
סתם לצורך הסקרנות, מי פה הגן על איין ראנד?
(ל"ת)
רגע, לא הגנת עליה הרגע
מפני האשמה (המופרכת) של סאות' פארק?
כמובן שאתה מדבר בשם הפרספקטיבה ההיסטורית ולאו דוקא מנסה להצדיק את האידיאולוגיה של ראנד. לא טענתי אחרת. אבל עצם ההשוואה פה שמה אותנו על סף הדרדרות לדמגוגיה ודורשת להזכיר שעצם זה שהיו אידיאולוגיות גרועות ממנה עוד לא הופך את שלה לפחות מרושעת.
את דעתי עליה כתבתי בתגובה הראשונה שלי בשרשור הזה.
ולומר שהיו גרועים ממנה בהרבה זו לא הגנה.
תשמע, לאור העמדות שלך בדיון והגדרתך למטה ל'חרא של בן אדם'
אזי חוששני שכדאי דווקא לך להוריד את המינון.
תשמע, אתה כנראה פשוט צריך לעבוד על הנהירות שלך
כי אני לא מבין איזה מינון אני צריך להפחית ומה הקשר של מה שאני כתבתי פה לתגובה שלי למטה.
שיהיה.
(ל"ת)
יותר "ביושוק", פחות "ביושוק אינפיניט".
באינפיניט מה שמאחד את העיר זו העליונות המוסרית-דתית שלהם. בביושוק המקורי הם פשוט היו אנשים מוצלחים שרוצים להתנתק מהחברה הנבערת.
גם רטטוי הוא מאד איין ראנדי
(ל"ת)
בהחלט אפשר לראות אותו כך,
(ואני זוכר שהיה פה דיון עליו עם הודעה שהסבירה את זה מצוין – אם מישהו יוכל לחפש ולמצוא לינק) אבל שם זה פחות ברור ומובהק מאשר ב"משפחת סופר-על" ו"בחזרה למחר".
הוא איין ראנדי פחות או יותר כמו כל סיפור על אדם/עכברוש/טוסטר
עם יכולות מיוחדות. כמעט כל סרט סופר גיבורים/אקשן וחלק גדול מסרטי האנימציה עוסקים ביחידים עם תכונות מיוחדות ויכולות גבוהות מהממוצע. היחס ל"בינוניים" שסביבם הוא זה שעושה את ההבדל בין התפיסה האיין-ראנדית לזו של האינדיבידואליזם האמריקאי ה"קלאסי".
חשבתי שהמסר הוא שכל אחד יכול לבשל
אבל אל תהרוג את עצמך אם אתה לא הכי טוב בעולם בבישול
הממ, אני רואה את הנקודה שלך
(כלומר עכשיו, כשאמרת.).
אני תוהה אם פמפום המסרים הזה לדור הצעיר לא חילחל ומוביל לעצלנות שהדור המבוגר טוען שמאפיינת אותנו.
אם מחנכים אותך שלהיות טוב ב(נניח, גיטרה) זה 10% השקעה והתמדה ו90% כישרון מולד, אז למה לך לנסות בכלל, אתה בחיים לא תהיה בליגה של הגדולים לא משנה כמה תתאמץ. למה לך בכלל להתאמץ בכל דבר.
אין לי זיכרון *יותר מדי* חזק של הסרט רטטוי, אבל הקטע שהחולדה מצליחה והאיש לא, יכול גם ללמד ילדים שזה שהם נולדו עם פחות פריבילגיות, לא אומר שהם לא יכולים להגיע עד הפסגה
זה נכון, זה פשוט לא שונה בהרבה מהמון סרטי דיסני/פיקסאר/אקשן אחרים, שבהם הכוח של הגיבורים
הוא משהו פלאי ויוצא דופן, שלא מגיע מתוך עבודה קשה. ואפילו אם מראים את העבודה הקשה, זה איזה שהוא מונטאז' זריז שנשכח מיד. זה פחות עניין אידיאולוגי ויותר עניין של פשטות סיפורית.
מלבד כל מה שאמרת,
עוד דבר שמאד הרגיז אותי ברטטוי זה ההתבטלות של ניסיון ועבודה קשה אל מול כשרון מולד.
רמי הוא לא סתם בשלן טוב, הוא הבשלן הכי טוב שאי פעם בישל. הוא יותר טוב מכל שאר אנשי המטבח גם יחד – כשהטבחית מנסה ללמד את לינגוויני איך לבשל ומתקנת לו מתכון שרמי הכין, היא בבירור טועה לחלוטין ואלוהים שמישהו כבר ייקח אותה מכאן.
אז נכון שרמי לימד את עצמו לבשל אז נגיד שזה לא רק 100% כשרון טהור, אבל עדיין הייתי מצפה שחוסר הניסיון שלו במטבח של מסעדה גדולה, בעבודה עם אנשים אחרים ובעבודה עם מרכיבים חדשים יהוו לו איזה מכשלו או יגרמו לכך שהטבחים במסעדה יבינו יותר ממנו.
אבל לא, רמי נולד עם כשרון, וזה לא רק הכי חשוב, זה הדבר היחיד שחשוב.
אוי, עכשיו גם ג'ון אוליבר?
חשבתי שאצלו אין את הקטע של להיות דושבאג מתנשא כלפי מי שלדעתו הוא דושבאג מתנשא. הייתי בטוח שאת זה ג'ון סטיוארט לא לימד אותו.
הקם לדשבגך השכם לדשבגו
כלומר, אני לא חושב שאין ראנד ומאמיניה זקוקים להגנה.
כי ג'ון סטיוארט ודומיו כן צריכים...
(ל"ת)
הקטע הזה בכלל לא העליב אותם. הוא העליב את האינטליגנציה שלי.
(ואני די מתעב את הפילוסופיה של ראנד וחושב שהיא גם כתבה גרוע. ובכל זאת).
להגנתו של אוליבר
המון מחוסר ההתנשאות שלו נמצא בהגשה שלו. אותם טקסטים יכולים לשבת אצל סטוארט ולהישמע מעצבנים בהרבה. והקריין הזה הוא לא אוליבר.
אבל אוליבר נתן את הפקודה.
#ממשיכים_לשבור_שתיקה.
מה שאני אומר זה שאוליבר עובד הרבה על ההתנשאות שלו
(ואפשר לראות לדוגמא את ההבדל בהגשה שלו בין הסטנד אפ שלו לתוכנית שלו)
ושאני חושב שהוא בהחלט מנסה להפחית את כמות ההתנשאות בתוכנית שלו למינימום האפשרי. כן, הוא נתן את הפקודה – אבל תחשוב שהקטעים האלה נוטים להיבלע לחלוטין בתוך הפרקים שלו. שתי דקות של התנשאות מתוך שעה של חומר זה לא הופך את אוליבר למתנשא דושבאג ברמות ג'ון סטוארט-יות. אני לא יודע למה הקריין הזה צץ פעם בכמה פרקים, והוא כמעט תמיד לא מצחיק גם אם הוא לא מתנשא אז אני פשוט הולך להניח שיש לו תמונות בולבול של אוליבר שאוליבר לא רוצה לחשוף לעולם.
וביותר מקוצר: הדבר היחידי שעובד בתוכנית של אוליבר זה אוליבר, והוא עושה את זה בצורה מופלאה ואין לי מושג למה הוא עדיין מזמין את הקריין הדושבאג הזה.
החלק עם מארק קיובן היה מצחיק, השאר לא כל כך.
ההשוואה של ראנד ל-My Super Sweet Sixteen אירונית בהתחשב בזה שככה ליברטנים תופשים את הסוציאליסטים שמתלוננים על יוקר המחייה אבל קונים אייפונים ואוכלים בחוץ כל הזמן.
ואיך בדיוק ההשוואה שלה לסקא ועבודת יד אמורה להציג אותה באור שלילי?
לא קראתי ספר אחד של איין ראנד
אבל בכל זאת הבנתי למה רד התכוון כי הגישה של איין ראנד מאד מוכרת וכבר הוזכרה כמה פעמים בנוגע לסרטיו של בראד בירד.
דווין פרצ'י עונה לבראד בירד:
איך "מקס הזועם" מפריך את הטענות של "בחזרה למחר", ולמה עתיד דיסטופי הוא לא באמת פסימי. קריאה מומלצת.
עדיין לא קראתי את זה...
אבל הכותרת היא בדיוק התחושה שיצאתי איתה מהסרט. "בחזרה למחר" יכול לרדת על סרטי מד"ב דיסטופיים כמה שהוא רוצה, אבל בסופו של דבר, "מקס הזועם" הרבה יותר אופטימי. הוא מציג אנושות שלמרות העולם המחורבן שהיא חיה בו, הרבה יותר מוצלחת מהעולם המלוקק והמתנשא של אנשי עולם המחר.
אני חושב שהנושא לא כזה חד וחלק כמו שמוצג בכתבה ואתה מעלה.
ברור שהיצירות של ימינו מתמודדות עם ההווה יותר מאשר עם העתיד אבל יש כאן עוד כמה רבדים.
בעבר היצירות הדיסטופיות שלנו נועדו לגרום לנו לפחד מהעתידים האלה. היום, גם אם זה יוצר רושם אופטימי ושל "נשרוד לא משנה מה" הם מחבקות את העתידים האלה. ויש לא מעט אנשים שברצינות מחכים לרגע שאיזה אפוקליפסה קטנה תפרוץ.
המחשבה זזה מ"כיצד נצליח להציל את האנושות במצב שלה כיום לעבר עתיד מגניב" ל"איך להתמודד עם הגרוע מכל שכנראה הולך לבוא". יש בזה אופטימיות, אבל היא באה לאחר תרחיש פסימי.
אני כמובן קצת מפשט את הדיון אבל אני בהחלט חושב של"בחזרה למחר" יש נקודה תקפה לחלוטין לגבי ההתעסקות הלא בריאה של תרבות הפופ עם תרחישי אפוקליפסה, ושבאמת להסתכל באופטימיות על העתיד שלנו נראה כיום מיושן ומוזר. אפילו סטר טרק הפסיק להיראות כמו עתיד מגניב מלא אפשרויות ונהיה דיסטופי, מושחת ומבאס בסרטים החדשים שלו*
* – למען ההוגנות לא ראיתי הרבה סטר טרק, וזה בעיקר ידע כללי שגרם לי לכתוב את המשפט הזה. אולי זה היה תמיד המצב. מישהו שראה יותר מוזמן לתקן.
לינדלוף יצר את פרומתיאוס??? וואט דה פאק?
הוא יצר את החרא הזה?
זה מוזר כי אבודים זאת אחת הסדרות האבובות עליי והיא נוצרה על ידי לינדלוף.
איזה התדרדרות.
כן, רק שהעונה האחרונה של "אבודים" היתה מחורבנת
והפרק האחרון הרס את הסדרה (בשבילי, לפחות, ולפי מה שידוע לי לעוד המון אנשים).
העונה האחרונה באמת לא הייתה משהו. אבל אהבתי את הסוף
כמה שאלות נשארו. אבל בסך הכול הוא סגר את הסדרה באופן מספק (ואני שוב אומר: בלי קשר לשאלות המחורבנות שלא נענו!).
למה אני חושב שהסירחון של לינדלוף בולט בכל מה שהוא עושה
נדירות הסדרות שאני רואה 3-4 עונות ואז מפסיק באמצע. אם אהבתי את זה מספיק בשביל 3-4 עונות, סביר מאוד להניח שגם את ה-2 עונות האחרונות אני מאוד אוהב. ואם במקרה יש עונה חלשה באמצע, אני אעשה הרבה בשביל לשרוד אותה בתירוץ של "מתפלקת ליוצרים גם עונה לא משהו".
'אבודים' התחילה נהדר. היה בה מיסתורין, היה בה קונספט מגניב, והיו חידות מגניבות. אחרי שהחידות הצטברו במהלך כמה עונות ולא נענו התחלתי לחשוד שמדובר בעוקץ. כזה שמפתה אותנו עם חידות ואז משאיר אותנו עם תאוותנו בידינו ותו לא..?
בניגוד למה שהפרק האחרון ניסה לתרץ, לא מדובר פה על שאלות מהותיות על טבע האדם שכל אחד מאיתנו יכול להרהר בהם באופן פרטי. מדובר בדברים מוחשיים. מי זה הבן אדם הזה? מה המטרה של המבנה הזה? זה כמו שסיפור של אגתה כריסטי שמתמקד במציאת הרוצח יסתיים בזה שכולם מביטים אל השקיעה כולל הבלש שלא הצליח לפענח את הרצח.
וכל זה למה? בגלל הגישה של "המפלצת מעניינת יותר כשהיא בדמיון שלכם" שהנחתה את לינדלוף ואברהמס. הבעיה היא שאנשים צפו בסדרה *בגלל* שהם רצו לראות את המפלצת.
אבל זה לא למה הפסקתי לצפות באמצע הסדרה. זה היה נטו בגלל הרגשנות ההולמרקיטית בשקל תשעים שלא מכבדת *אף* סדרת טלויזיה. פשוט בימוי ותסריטאות שעשויים רע. אין לי דרך אחרת לתאר את זה.
איפה בדיוק המדע בסרט הזה?
הסרט הזה היה אמור, בתיאוריה לפחות, לגרום לילדים להתרגש ממה שהעתיד יכול להציע, ויותר חשוב – להראות להם איך הם יכולים להפוך את העתיד הזה למקום מדהים בכוחות עצמם. הבעיה היא שלאורך כל הסרט אין שום הבדל בין ה"מדע" שהדמויות משתמשות בו לקסם – אין שום שמץ של תהליך מחקר, של הסתמכות על טכנולוגיות קימות, של פיתוח, או של מחשבה לעומק. באותה מידה אפשר היה לקרוא לכל הדברים בסרט "קסם" ושום דבר לא היה משתנה – קייטי היתה יכולה לקבל חזון של הוגוורטס בדיוק באותה מידה*.
אני לא רוצה סרט שיפנה רק לפרוספרים לפיזיקה (הידע שלי במדעים קשים שואף לאפס. מלמטה), אבל אני כן רוצה סרט שיגרום לי להיות אופטימי לגבי היכולת שלי, של האנושות, לשנות את העתיד. אבל למרות הכסות האופטימית שלו זה בעצם סרט מאוד מאוד פסימי.
* ולזרוק את המילה טכיונים זה לא תחליף
רציתי לכתוב "אבל אמרו טכיונים!"
ואז הגעתי לשורה האחרונה שלך.
במובן מסוים השם העברי אפילו מתאים לסרט יותר מהשם האמריקאי
מצחיק.
הביקורת מדוייקת
כמה שרציתי להתמסר לסרט, וכמה שקיוויתי שיסחוף אותי, וכמה שייחלתי לכך שדיסני יעשו את זה פעם אחת כמו שצריך – נתקעתי בדיוק במקום שתיארת. קשה להבין כיצד תסריטאי ענק שכאלה, שיש להם את כל הזמן והפסיליטיז להרים סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, נתקעים ובכל זאת מצלמים את הסרט ככה.
הסצינה שבה קייסי עוברת סוף סוף לעולם העתיד נפלאה! הייתי גוזר אותה ומקרין לבד. ההגיון הפנימי של לראות משהו אחד אבל להימצא בגוף במקום אחר – בוצע בצורה פנטסטית. גם הנסיונות בבית ובעיקר השקיעה במים… חבל שהאיכות הזו התבזבזה על תסריט פח.
דיסני תמיד ישארו עצמם אחרי הכל
(ל"ת)
בקשר לאיין ראנד
היי, אני לא מגיב פה ורק קורה ביקורת (בעיקר משחקי הכס- אתה ממש טוב בזה!)
חבל לשמוע שהסרט לא מנצל את הפוטנציאל שלו.
בקשר לשימוש במוטיבים בביקורת שסביר להניח שאנשים יודעים רק עם למדו מדעי הרוח/ נפלו לויכוח חופר על כלכלה עם טבעוני ממרצ= איין ראנד – בבקשה שזה לא יהיה חפירה אידיאולוגית על משמעות הקיום האנושי…
תראה לא קראתי את הספרים שלה, קראתי עליה בויקפדיה תכלס הגברת טוענת שכולנו יצורים אנוכים שדואגים לטוסיק של עצמם ובזה היא צודקת- לא מבין מה כל כך גדול בפילוסופית החיים הפשוטה הזאתי.
כל העקרונות שוק חופשי וכו' בנויות על מסחר חופשי- אני ייצר משהו= ביקורת פיקנטי- ואדרוש כסף מאנשים עליו. יירצו ישלמו לא יירצו אני אחפש עבודה אחרת. אם האנשים החכמים והמוצלחים (ביל גייטס) רוצים ללכת לעולם אחר/ מדינה אחרת ולא לדבר איתנו יותר זה הגירה, וזה לא לברטאניזם או איין ראנד- אשר בנויים על מסחר- מישהו ישלם כדי שיהיה לו אייפון/ אינטרנט / טיפול רפואי. בעולם של איין ראנד ביל גייטס לא ילך למקום אחר, סטיב ג'ובס ירצה את המוצרים של אפל בכול חור בעולם הזה.
– זה נכון שבסיפור "מרד הנפילים" המוצלחים והחכמים עוזבים את ארה"ב למקום אחר- אבל זה כי בסיפור עולה שילטון דיקטטורי קומוניסטי- לא היה בייל גייטס וסטיב ג'ובס וגוגל ברוסיה הקומוניסטית.
אל תעשה פה דמורליזציה.
ואיין ראנד לא נראה לי חזקה בישראל, אם מכירים זה כי למדו מדעי הדשא בתואר
חוסר הבנה בסיסי
איין ראנד לא טוענת שכולנו יצורים אנוכיים- היא טוענת שאנחנו צריכים להיות יצורים אנוכיים. היא טוענת שאלטרואיזם הוא לא מוסרי. זו טענה אידיאולוגית, לא טענה סוציולוגית/פסיכולוגית. הטענה שלה היא שחברה שבה אנשים חס וחלילה חושבים על רווחת הכלל ועל טובתם של אנשים אחרים היא חברה רקובה ומקולקלת. לדוגמה, ב"כמעיין המתגבר", הגיבור, ארכיטקט, מפוצץ בניין שנבנה לפי תכנית שלו אבל שונה ע"י הממשלה כדי להתאים לצרכי המגורים של משפחות במצוקה וטוען שההגבלה של היכולת שלו לבטא את עצמו היא פשע יותר גדול משלילת מגורים וחיים בכבוד ממאות משפחות…
לי, דרך אגב, אין תואר במדעי הדשא או בכל נושא אחר, ובכל זאת אני מסוגל לבקר את התפיסה המעוותת שלה. שלא לדבר על זה שהיא הייתה שוביניסטית וגזענית ותמכה בהגדלת הכיבוש עד גבול העבדות(!) של העם הפלסטיני בא"י.
דבר ראשון, זה לא לגמרי מדוייק-הוא מפוצץ את הבניין כי השינויים שנעשו פוגעים בדיירים העתידיים של הבניין )וגם בחזון שלו, כי הוא גאון והו כה נהדר).אחר כך הבניין נבנה מחדש באופן שמשרת הרבה יותר טוב את מטרתו המקורית- דיור לנזקקים. לא טוענת שזו דרך הפעולה האופטימלית לפתור את הבעיה שלו, אבל לא צריך להגזים. מעבר לזה שאני ראיתי את הרעיון של ראנד הרבה יותר כסלידה מבינוניות מאשר ש"אלטרואיזם הוא לא מוסרי"
. כל הדמויות בספר הזה דואגות אך ורק לעצמן, הגיבור הוא היחיד שגם טוב במה שהוא עושה.
בנוסף, קורא****3
ועוד תוספת קטנה- אני קצת מתנגדת לרעיון שכל אדם שלא מסכים איתך על רעיון אידיאולוגי הוא חרא בן אדם, וגם על זה שכל מי שהוא חרא בן אדם הוא בהכרח גם לא טוב בתחומו.
מעניין, הנה ציטוטים:
בביקורת על הרפובליקנים בזמן הניו דיל: "A great many Republicans would be scared to death to recognize that altruism is the curse of the world… I wrote The Fountainhead to show, in human terms, just what that ideal actually means and where we must stand if we want to win. If we can make the word “altruism” become a shameful term, which it actually is, instead of the automatic trademark of virtue which people think it to be". היא אפילו מדגישה ש"אלטרואיזם הוא לא מוסרי" זה מוסר ההסכל של "כמעיין המתגבר". גם הסוציאליסט הקשוח ביותר (להלן, אני) סולד מבינוניות. אבל אני חושב שמציאות חברתית דורסנית בה כל אדם דואג לעצמו גם במחיר הפגיעה באחר לא פותרת אותנו מבינוניות, אבל ששיתוף פעולה ואהבת הזולת, אם נעשים במינונים הנכונים והמתאימים לכל סיטואציה חברתית, מעצימים את הפרט ואת הקבוצה. היא מאמינה שכל סוג של מחויבות חברתית מובילה בהכרח לדיכוי של החזק למען החלש, שלא יכולות להתקיים מערכות יחסים תקינות ובריאות בין בני אדם.
חוץ מזה, לא הבנתי איך התוספת בתגובה השניה רלוונטית לדיון. לא אמרתי שהיא חרא של בן אדם (למרות שאני כן חושב שכל מי שכל כך שונה ממני אידיאולוגית הוא חרא של בן אדם. איזה עוד משמעות יכולה להיות לביטוי חרא של בן אדם אם לא בן אדם שמאמין ועושה דברים רעים?) ולא כתבתי כלום על איכות עבודתה, ואני אפילו מסכים שרמת הכתיבה שלה דיי גבוהה, וקטע הנאום בסוף הספר יהיה חרוט בזכרוני כאחד מקטעי הספרות החזקים שקראתי.
אוקיי, אז אני מניחה שלא הבנתי את המשמעות מאחורי הספר. קראתי אותו די מזמן, אבל אני ממש זוכרת אותו עושה את מה שעשה משיקולי היעילות והתאמה אופטימלית שלו למטרה, ולא רק משיקולי החזון שלו. גם המעסיקים שלו לא נתפסים אצלי כאלטרואיסטים גדולים אלא די תעבי בצע מרוכזים בעצמם. אבל אני לא מתכננת להתווכח עם איין ראנד בעצמה לגבי זה:)
ההערה בסוף מתייחסת להערה שלה על הפלסטינאים וכל חוסר נחמדות כללית שלה. איין ראנד היא לא בן אדם שהייתי רוצה לשבת איתו לקפה, אבל אני גם לא רואה סיבה שהתבטאויות שלה ישפיעו על מה שאני חושבת על הספרים שלה, והרבה מהפרשנות שניתנת לה בכל מיני מקומות )
שינוי בניין של אדריכל = לא חוקי בישראל
לא שאנחנו מדינה איין ראנדית במיוחד, ונכון שהסיבה היא בעיקר קניין רוחני (זכויות יוצרים), אבל זה אכן המצב: בניין שהוקם לפי תוכניות של אדריכל נחשב, בישראל, יצירת אמנות שאסור לשנות אותה בלי אישורו של היוצר. זה נכון תמיד, אבל נכון שבעתיים כשמדובר בבניין ציבורי שהוקם אחרי 2008. ולכן, מי שמנסה לשנות, נגיד, היכל תרבות בישראל מבלי לקבל את אישורו המפורש של האדריכל יכול לחטוף תביעה, וסביר מאוד שגם יפסיד.
זה לא באמת רלוונטי לדיון, אבל למדתי את זה לא מזמן, נדהמתי למדי, ורציתי לחלוק.
הבעיה העיקרית עם הסרט שהוא בעצם מצוייר
כלומר עשוי כאילו הדמויות מצויירות. לכן האמינות וה'אנושיות' שלהן כה מוגבלות (מינוס זו של יו לורי, שלא הוזכר ושלא בצדק). לכן רוברטסון חסרת מיניות וקלוני חסר גבריות (למרות הזיפים).
כך שאם רק נוכל לדמיין שהסרט מצוייר – הוא ישתפר משמעותית…
על מה לעזאזל אתה מדבר.
(ל"ת)
איזה סרט מרגיז.
שנים שאני מנסה להצדיק את כל המסרים בסרטים של בראד בירד, כי אלוהים, הם כל-כך כייפים, והדמויות נהדרות, והדיאלוגים מבריקים, והבימוי לעילא ועילא, וזה לא רציונליזציה זה באמת טוב ומוסרי, ולה-לה-לה אני לא שומע אתכם!
ואז מגיע החצי השני של הסרט הזה, ולא רק שהוא הורס את החצי הראשון, הוא הורס לי את כל הסרטים הקודמים של בירד. בהעדר דיאלוגים טובים או משחק משכנע, ועם סיפור שנמרח כמו מסטיק, פתאום המסר ברור מאוד, וחושף באור קצת בהיר מדי את מה שהתאמצתי לא לראות כבר הרבה זמן: יש משהו פגום מאוד בפילוסופיה של בירד. וכיוון שהוא מתעקש לקדם את הפילוסופיה הזו בסרטים שלו, אני כבר לא אצליח ליהנות מהם כמו פעם.
הו וואו, איזה סרט קריפי
מה לעזאזל הקטע עם האווירה הפדופילית שמרחפת מעל הסרט לאורך כולו?
בעיקר בסופו, היה רגע שחשבתי לרגע שקלוני והילדה הולכים להתנשק, באררררר, *צמרמורת*.
There must be some toros in the atmosphere, אני מניח
(ל"ת)
הסרט גם לא ממש טורח לנסות להעביר את המסר שלו בצורה חכמה
לא סתם אומרים שהכלל החשוב ביותר בסרטים הוא Show, don't tell.
הסרט הולך סחור סחור מבלי באמת להסביר שום דבר.. עד שהנבל של הסרט אומר בנאום אחד חד וחלק את כל מה שהיה לבירד להגיד. אני מבין למה דווין פראצ'י טען שמאמר מבירד היה עדיף.
סרט מקסים, יפהפה ומומלץ מאוד!
מוזר לי שעד שסוף סוף יוצא סרט מד"ב מושקע שמתאים באמת לכל המשפחה, כולם קוטלים אותו בגלל שהוא "אופטימי" מדי ולא מדכא כמו שלל הסרטים היום. (ע"ע משחקי הרעב, מקס הזועם וכו').
מי שרוצה לראות סרט כיפי, מצחיק, ומעניין, שאפשר לצפות בו ללא חשש עם הילדים (מגיל 8, אחרת הם לא יבינו) –
אני ממליץ בחום על הסרט זה.
אין אלימות רצינית, וזו שיש מופנית בעיקר לרובוטים.
אין בדיחות גסות, אין גסויות משום סוג למעשה.
בקיצור: אני אהבתי.
הבעיה איננה האופטימיות. היא העדר התנופה.
קצת כמו שקורה לגיבורים שלו פעם-פעמיים, הסרט הזה מתחיל בתנופה גדולה, ואז פשוט מתרסק ונעצר בחצי השני – שמורכב בעיקר ממונולוגים, אידיאולוגיה ופסיכולוגיה-בגרוש. אני בקושי מצליח לזכור את העלילה בחצי השני, כי כמעט ואין כזו.
כן, הסרט הזה גם בעייתי אידיאולוגית – ולא בגלל האופטימיות שלו – אבל זו לא הסיבה שהוא מאכזב. הוא מבטיח להיות כיף, ואז הוא לא כיף. זה הכל.
הוא רחוק מלהיות מושלם, ובכל זאת נראה לי שכולם פה נעשו ציניים מדי.
(ל"ת)
שום ציניות. זה סרט שלא עובד.
לא בגלל שאני לא יודע להנות מבידור דבילי – בגלל שגם בתור בידור דבילי, הוא כושל. וחוץ מזה, האמת, בראד בירד יודע בצורה מופלאה, כנראה הכי מופלאה שיש, לעשות בידור שהוא כיף גדול וגם חכם מאוד. בסרט הזה הוא כושל בשני התחומים, וזה מאכזב כפליים.
וואו, איזה סרט נוראי.
הדמויות פשוט עוברות. ממקום למקום. זורקות משפטים סתומים לחלל האוויר. לא מסבירות את עצמן. לא מסבירות את הדמויות האחרות. גם לא בסצנות האחרונות ממש, אולי רק בקושי. שולפות טכנולוגיות מקגאפיניות מהשרוול מבלי להסביר אותן, וזורמות עם זה. כי ככה העלילה צריכה להתנהל, בהנחה שיש כאן עלילה. אם אני לא יודע למה הדמויות מתנהגות כפי שהן מתנהגות, מה הן רוצות ולמה הן רוצות את זה, אז למה שיהיה לי בכלל אכפת? מתי במקרה אחר דיסני הוציאו סרט באורך של למעלה משעתיים לא כדי להספיק את כל העלילה, אלא להפך? סצנות שלמות באקספוזיציה עוברות כמעט ללא דיבורים. צילומים יפהפיים שכולם נועדו לשכנע אותך להזמין כרטיסים לאחד הפארקים של דיסני בהקדם האפשרי, ומה עם השאר? אנשים פשוט מוכנים לעזוב את כל מה שהם יודעים ומכירים, את כל משפחתם וחבריהם הקרובים, רק בגלל סיכת הדמיה? זה מה שמניע את האי-אפשר-באמת-לקרוא-לזה-עלילה של הסרט הזה? באמת? וזה עוד מבלי להרחיב על השימוש בקלישאות לא אמינות כמו דמות שמגרשת דמות אחרת מהבית שלה אבל אחר כך נותנת לה להיכנס ומתיידדת איתה, כאילו אנשים לא זוכרים את למעלה. בשביל להסתכל על בריט רוברטסון ולהידלק מכמה שהיא דומה לג'ניפר לורנס לא צריך לסבול שעתיים פלוס של חוסר סרט. מה זה הדבר הזה, באמת. אם האופן שבו בראד בירד מתכנן, כך על פי גדולי עין הדג, להחדיר לכולנו את האידיאולוגיה של איין ראנד, הוא באמצעות סרטים כאלה, אין מה לדאוג, עתיד האנושות מובטח. אחרי פחות מרבע שעה לתוך הסרט שבה התייאשתי לחלוטין מכך שהוא יציג בפנינו את מה שהוא אמור להציג – מניעים, קונפליקטים, מי נגד מי ולמה, משהו – לא נראה לי שלילדים צעירים, שאליהם כביכול הסרט מכוון (למה?) תהיה יותר סבלנות, ועוד להבין שיש לכאורה מסרים אידיאולוגיים מאחורי זה. לוותר. לוותר ולהשקיע את הזמן בסרטים ארוכים אחרים שממש עושים את העבודה.