ביקורת: שלושה זרים זהים

איזה כיף זה שסרטים תיעודיים מעניינים סוף סוף יוצאים בארץ בהפצה רחבה. איזה כיף זה שהז'אנר התיעודי זוכה להערכה ולחיבוק על ידי הקהל הרחב שדחה אותו במשך עשרות שנים. איזה באסה זה שהסרטים האלה לא תמיד טובים.

קחו את "שלושה זרים זהים" – הצלחה מסחררת בפסטיבלים, שיחת היום, "אתם חייבים לראות את זה", אשכרה מופץ בארץ, סרט… בואו נגיד ככה: זה סרט שממש כיף לצפות בו וקשה להוריד ממנו את המבט, אבל ככל שהוא מתקדם מתגלות בו עוד ועוד בעיות.

מכיוון שרוב הכוח בסרט נמצא בסיפור שלו, אנסה לא להרוס יותר ממה שהכותרת מגלה. בשנת 1980 שלושה נערים זהים לחלוטין שלא הכירו לפני כן מוצאים אחד את השני את השלישי ומגלים שהם שלישייה שהופרדה כאשר נמסרו לאימוץ. החלק הזה ממלא את החצי שעה הראשונה של הסרט, והצורה שבה הוא מסופר פשוט ממסמרת למסך. הסיפור הזה מועבר בביטחון ובעניין וגורם לך לחשוב, "וואו, עברה רק חצי שעה, הא? בטח יש לסרט עוד כמה קלפים בשרוול שיזעזעו את עולמי". אז זהו, שלא.

הסרט מתפתח מנקודת המוצא הזאת לשתי עלילות: ניסיון להבין מה בדיוק קרה כאן ולמה, והמשך סיפורם של השלישייה מהרגע שהם נפגשו והלאה. הבעיה היא שאת התשובות לראשון הסרט לא ממש מצליח לפתח לסיפור, והמשך הסיפור של השלישייה מפסיק להיות מעניין. או לפחות, כך הסרט חושב, כי הוא באופן די אקטיבי מפסיק לספר מה קרה להם אחרי שלב מסוים, אפילו בלי איזה "בימינו הוא עושה כך וכך" סמלי.

הפספוס העיקרי בסרט הוא שיחסית לחבית הנפץ הסיפורית שהוא יושב עליה, הבמאי לא מצליח להבין מה לעזאזל הסיפור פה. כפיצוי על כך, הוא מנסה להציג כל פיסת מידע כאיזה גילוי הופך עולמות שמתעלה על הגילוי הראשוני.  באמצע הסרט אשכרה מופיע מונטאז' מהקטעים הקודמים בסרט שהוא או "בפרקים הקודמים של הארבעים דקות האחרונות שראיתם ממש עכשיו" או מונטאז' "עכשיו גיליתם טוויסט ואנחנו נראה לכם שוב חלקים מהסרט כדי שתראו אותם באור שונה". שני הפירושים לא מחמיאים לו, כי זה לא סרט טוויסטים ולא פרק אחרון בעונה של סדרת טלוויזיה, מה נסגר. זה בעיקר נראה כמו מאמץ נוטף זיעה להיראות מגניב.

לכן, כשמגיע הזמן לסכם את העניינים, הסרט נכנס לפאניקה ומחליט שבעצם המקרה של האחים הוא הזמן לבדוק את שאלת ה"תורשה מול סביבה". זה אכן קצת מתבקש, לנוכח נקודת המוצא – שלושה אנשים עם מטענים גנטיים זהים שגדלים בסביבות שונות – אבל לסרט יש תשובות ממש טיפשיות, אז תודה אבל לא תודה.

כל זה היה יכול להימנע אם הסרט פשוט היה נותן לאנשים האלה לדבר. הנערים האלה (שהיום הם כבר לא נערים) הם מספרי סיפורים מוכשרים וכריזמטיים, ובמקום לתת להם לדבר מהתחלה ועד הסוף הסרט מעדיף לעשות כל דבר אחר, אפילו כשהם רומזים על כמה סיפורים מעניינים ואפלים. למה? ככה. במקום זה, האם ההורים אשמים בכל מה שקורה לילדים שלהם??? כן! התשובה היא כן! אני שמח שנשארתם איתנו עד כה.

זה מחזיר אותי לנקודת הפתיחה – הפריחה של הקולנוע התיעודי היא מבורכת, אבל צריך לזכור שרק בגלל שסרט הוא תיעודי זה לא אומר אוטומטית שהוא טוב. יש שלל בעיות בסרטים תיעודיים, כמו מחקר מזורז שהיה צריך יותר זמן כדי להבשיל, פירוטכניקה קולנועית לא נחוצה שאמורה להיות מגניבה אבל לא מוסיפה שום דבר, או חוסר הבנה מה משמעותי בסיפור ומה לא. יש הרבה מאוד סרטים תיעודיים שהגיעו למרחק נגיעה מלהיות יצירות מופת והתפרקו משום שהם לא הצליחו להבין איך להפוך את הבסיס המרתק שלהם לסרט הנפלא שהוא היה יכול להיות.

"שלושה זרים זהים" הוא דוגמא בולטת לתופעה הזאת. מדובר במה שהיה יכול להיות יצירת מופת תחת במאי אחר שהפכה לסרט חביב בסך הכל וטיפשי בצורה בלתי נסלחת שמהווה חווית צפייה קלילה וזורמת. אני באמת שמח שהסרט מופץ פה ושמח לכל באזז שהוא מקבל, אבל יש משהו מתסכל בכך שחלק מהשיחה שהוא מעורר לא נסובה סביב הבעיות שיש בו .

אז אם אתם רוצים לצאת לקולנוע ולראות משהו שונה מכל דרמות האוסקרים או סרטי האקשן – אין ספק שנחמד ש"שלושה זרים זהים" הצטרף כאופציה לבילוי בערב, ולחלוטין מגיע לו. הוא לא מושלם, אבל גם שאר הסרטים בקולנוע לא מושלמים וזה לא מפריע לנו ללכת אליהם. הוא מציג בידור שונה בנוף והוא סרט שראוי שיצפו בו וידונו בו. הידד לפריחת הקולנוע התיעודי בכלל ובארץ בפרט, ועכשיו אם רק אפשר שהוא יהיה גם קצת יותר טוב, תודה מראש.