אם אתם הולכים לראות את "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" (וזאת הייתה הפעם האחרונה בהחלט שארשום את השם הזה במלואו) זה כנראה בגלל שאתם באים לראות את פרננס מקדורמנד זועמת וקורעת את התחת של המשטרה במה שנראה כמו סרט החלומות של "צילומי מסך נגד הפטריארכיה". וזה טוב, כי בסרט יש לא מעט מהזעם שבאתם לראות, אבל יש מצב שאתם והסרט לא מסונכרנים לגבי למה אתם רואים את הזעם הזה.
אם אתם באים לסרט בציפייה ליהנות מסוג של "ג'ון וויק" פוגש את "ארין ברוקוביץ'", של אישה שנלחמת נגד מערך גדול ומושחת בכל האמצעים בלי פחד – הסרט מספק לא מעט מהסחורה הזאת. אבל עיקר השימוש שלו בזעם הוא כדי לדון בו. כעס וזעם הם דברים שמופיעים הרבה בסרטים אבל מעט מאוד סרטים מנסים לנתח אותם – את המקורות שלהם, את המעגליות שלהם, את הדרך המדויקת שבה הם הורסים חיים. כן, ישנה קלישאת ה"אם תתן לזעם לשלוט בך אתה תסיים בדיוק כמוהו!" אבל זה טיפול שטחי במקרה הטוב. "שלושה שלטים" בא לעשות סדר בעניין.
הסרט מתחיל בהחלטה של מילדרד הייז (פרנסס מקדורמנד) לשכור שלושה שלטי פרסום בכביש נידח, שבו על פי כל המעורבים בסרט עוברים רק "מפגרים ואנשים שאיבדו את הדרך", שעליהם יהיה רשום מה שהיא רוצה. מה שהיא רוצה לזה לעורר בלגן. השלטים נושאים מסר ישיר למפקד המשטרה, ומבקשים לדעת כיצד זמן רב לאחר שהפשע התבצע עדיין אין מעצרים בנוגע למקרה הרצח והאונס של בתה של הייז. המשטרה, כפי שאפשר להניח, לא מתה על השלטים האלה, משלל סיבות. מכאן מתחיל ריקוד שיוצא משליטה מהר מאוד בין מפקד המשטרה ווילובי (וודי הארלסון), אחד השוטרים שלו (סם רוקוול) ומילדרד הייז. בין צעדי הריקוד: שריפות, קללות, איומים, צעקות, מכות, אנשים שעפים מחלונות, עוד שריפות. לא בדיוק הצ'רלסטון, אבל דומה.
צפייה אפשרית אחת בסרט היא לראות את כולם כועסים אחד על השני, ואיך אירוע אחד מוביל לשני, וליהנות מרצף האירועים המטורפים שנפרשים למולנו: הדיאלוגים של הבמאי והתסריטאי מרטין מקדונה מהירים, שנונים ומצחיקים, כמצופה ממי שכתב את "ברוז'", והם מניבים כמה מהציטוטים הטובים ביותר שנשמעו השנה. מכיוון שזה לא הישג מרשים לשנה שיש בה רק שלושה שבועות, המשפט הקודם תופס גם לשנה שעברה.
אבל מתחת לכל המאורעות האלה, ישנה צפייה אחרת. כזאת שבה מתגלה שהסרט לא עוסק בסיפורה של אישה נגד המשטרה אלא של אנשים נגד עצמם. אנשים שלא מכירים שום דרך אחרת מלבד זעם, ושוכחים איך להתנהג אחד מול השני או מול עצמם. ולכן, לצד כמה שהסרט סוחף בסצנות הזעם שלו, הוא מדכא כשהוא מזכיר שהזעם הזה מכלה כל חלקה טובה בבני האדם. הוא מצליח לפגוע באותה נקודה מדויקת שבה הוא גם מציג את המעשים הנוראיים ככיף, אבל גם לתפוס מספיק מרחק כדי לראות שיש להם השלכות אמיתיות ונוראיות. בכלל, הסרט מוצא את עצמו לא פעם מסתובב באזורים האפורים מוסרית, ולמרות שהוא לא נמנע לחלוטין מלחלק אנשים לטובים ורעים, ככל שהסרט מתקדם החלוקה הזאת נהיית ברורה פחות ופחות.
אולי כל זה נשמע כבד מדי, ואכן צריך לקחת בחשבון שלא כל הסרט הוא אותה רכבת הרים של סצנות בהן פרנסס מקדורמנד קורעת אנשים לגזרים באגרופים, שלטים או מספר הבהרות מינמאלי. אבל כשהוא סרט שכזה, הוא פשוט כיף. פרנסס מקדורמנד, כפי שהיה אפשר להבין מהפריים הראשון של הטריילר, נהדרת בתפקיד הזה. וגם סם רוקוול, שכנראה לא שמע על כל הסיפור הזה של "הזדקנות" כי בגיל 49 הוא צעיר ורענן כמו בן 30 וקצת, הוא נהדר בתפקיד. וגם וודי הארלסון, שמשחק את הדמות ה"אבהית" בסיפור, תפקיד שעוד לא יצא לו לעשות ושאותו הוא עושה בצורה נפלאה, נהדר בתפקיד. וגם פיטר דינקלג', בתפקיד לא גדול אבל משמעותי הוא נהדר. וגם לוקאס הדג'ס ו-יודעים מה? אני אחסוך את הרשימה הארוכה: כל השחקנים בסרט הזה עושים עבודה ממש ממש טובה. כולם. גם מקדונה מצליח לשחזר בסרט החדש שלו את ההישגים מ"ברוז'": סרט עמוק, עם לא מעט רבדים אבל כזה שגם ברמה השטחית ביותר הוא כיפי, חד, מלא בהומור שחור, דיאלוגים קורעים מצחוק ורגעים מטלטלים.
אם הסרט, שהוא נכון לעכשיו המוביל במירוץ עונת הפרסים, יזכה באוסקר – אין לי שום בעיה עם זה. הוא אומנם לא הסרט הטוב ביותר במירוץ ("תברח"), ולא הסרט הטוב של מקדונה ("ברוז'") אבל הוא עדיין סרט נהדר שמצליח להיות כיפי ומצחיק כמו שהוא חכם ומעניין עם מה שהוא אולי ההופעה המוצלחת ביותר בקריירה הענפה של פרננס מקדורמנד. אז גם אם הוא לא שיא כל השיאים, וגם אם אולי היה סרט אחד או שניים יותר טובים ממנו השנה – הוא בקלות הסרט הטוב ביותר שאפשר לראות בקולנוע מזה כמה חודשים טובים.
וודי הרלסון
רק השנה עשה תפקיד אבהי לחלוטין (גם אם בתור מורה ציני) ב EDGE OF SEVENTEEN הנהדר
והוא גם היה "ה"אבא (כלומר תפקיד אבהי מובהק) גם אם כושל ב THE GLASS CASTLE הבינוני למדי.
מה גם, שאפשר לטעון שהתפקיד שלו ב"משחקי הרעב" הוא בעל מאפיינים אבהיים ברורים.
טוב, את טירת הזכוכית לא ראיתי
אבל ב"קצה ה17" הוא אומנם היה דמות סמכותית, אבל כזאת צינית וסרקסטית להחריד שבצורה מוחצנת דואגת רק לעצמה, וב"משחקי הרעב" זה מאפיין אחד שהלך לא פעם לאיבוד. ב"טירת הזכוכית" לפי הבנתי, כמו שאתה אומר – מדובר בתפקיד כושל.
כל התפקידים האלה (ואחרים) מצביעים על איזשהו חספוס גדול, דמות שאמורה להיות אבהית והיא אכן חכמה אבל יש דברים שמונעים ממנה להפיץ חוכמה ואהבה. ב"שלושה שלטים", החספוס נמוך בצורה לא אופיינית להרלסון.
בקולנוע האמריקאי נסיון חיים ורוך אבאי הולכים יד ביד עם מראה מחוספס ומבטא דרומי
וודי הארלסון פשוט הגיע לגיל הנכון כדי להיכנס לנישה הזאת – כלומר, הוא במקום שבו טומי לי ג'ונס היה לפני 15 שנה. מתיו מקונוהי – בקרוב אצלך.
אני לא מדבר על מראה מחוספס אלא על חספוס של הדמות
אם בסרטים האחרים הוא היה "כן, אבל" בכל הנוגע לאבהיות שלו, כאן הוא היה "כן" בנוגע לתפקיד שלו כמנטור מגדלור.
בדיוק באתי לכתוב
שב-Edge of Seventeen הוא לגמרי דמות אבהית. אני כבר שנים רואה אותו יותר כדמות אבהית מאשר כחייל קשוח כמו בכוכב הקופים.
גם אני לא הבנתי את התאור של קרקר
עד שראיתי את הסרט.
אני לא יודעת אם יש מילה אחרת שתתאים לתאור הדמות של וודי הארלסון בסרט הזה, אבל היא דמות אחרת מהדמות הגנרית שהוא משחק. תוהה אם לנסות להסביר את זה יהפוך את ההודעה לסוג של ספוילר. בגדול, הדמות האבהית השגרתית שלו, מגיעה עם קורטוב של חיספוס וקורטוב של סרקזם קשוח. בסרט הזה הוא משחק אדם אחר לגמרי, כשבמידה רבה המראה, התפקיד וגם ההכרות עם תפקידים קודמים שלו מוסיפים להפתעה שבדמות הנוכחית. בגדול, אפשר לומר על הרבה מהדמויות בסרט שהן מורכבות יותר ומפתיעות ביחס לדימוי הראשוני והציפיות שמגיעות איתו. הדמות של וודי הארלסון לחלוטין מורכבת ומפתיעה מאוד.
מישהו באמת חושב שיש לו סיכוי לזכות?
זו תהיה סטייה חדה מאוד מ'אור ירח', במיוחד לאור הביקורת שהוא חולל בהקשר הזה.
אם לא הוא - אז מי?
גם אני רואה את הביקורת שעולה עליו בארה"ב לאחרונה, ותוהה איך זה ישפיע עליו, אבל אחרי זכייה בגלובוס והופעה מתמדת בכל הגילדות הרלוונטיות – מי המועמד הרציני כנגדו? כן, "צורת המים", "ליידי בירד" וגם "תברח" נורא רוצים את המקום הראשון הזה אבל גם להם יש לא מעט בעיות אחרות.
נכון לעכשיו, מדובר עדיין במירוץ מאוד צמוד, אבל בראש וקצת – מרביתהחזאים צופים לו את הניצחון (אומנם בהפרש של חזאי אחד לפה או לשם – ובכל זאת). צפה לשינוי לכאן או לכאן בקרוב.
אפשר לדעת מה ביקורת על הסרט?
(ל"ת)
במילים שלי או לקשר אותך למאמרים?
אגב, נמרוד למטה בתגובה ליאיר_24 מגיב לרוב הביקורת הזאת – אם עוד לא קראת.
אסביר את עצמי יותר טוב
אייל אמר שיש ביקורת עליו בארה"ב. לפי מה שאני מבין, זה לא ביקורת על הסרט (כלומר אם הוא טוב או רע) אלא יותר על נושא שהוא מעורר.
אשמח אם זה יהיה במילים שלך כי עדיין לא ראיתי את הסרט אז אני נזהר מספויילרים (אלא אם כן כל הביקורת על הסרט היא ספויילר שלא מופיע בטריילר)
הביקורת העיקרית עליו היא מהכיוון הגזעני
הסרט מעלה סוגיות של גזענות, אבל לא נכנס אליהן – כי הסרט לא מדבר עליהן.
זה, משהו שהוא ספויילר לדבר עליו והעובדה שהדמויות המשניות השחורות נדחקו לשוליים – מעוררות את חמתם של לא מעט אנשים.
ביקורות אחרות על הסרט טוענות שהוא לא מאוד מציאותי, ושיש לו סצנה אחת באמצע עם עבודת אפקטים מחורבנת ממש.
מכל הביקורות הללו, היחידה אני נוטה להסכים איתה היא האחרונה.
יאפ.
(ל"ת)
אז לדנקרק אין שום סיכוי?
(ל"ת)
יש עוד חודש וחצי עד האוסקרים. כרגע, לכולם יש סיכוי.
נדע יותר ביום שלישי הקרוב, אחרי המועמדויות, פרסי גילדת המפיקים (שיחולקו מחר בבוקר) וגילדת השחקנים (שיחולקו מחרתיים בבוקר). אם "דנקרק" יזכה במפיקים, אף אחד מהמתחרים הרציניים שלו לא זיכה בשחקנים והוא יפציץ במועמדויות (כלומר, מה שמצופה ממנו + מועמדות תסריט או משחק) – הוא יחזור למשחק כמועמד רציני. כרגע הסיכוי הטוב ביותר שלו הוא בבימוי, וגם שם הוא מקום שני.
הרבה יותר טוב מ-״ברוז׳״
באוז׳ הוא סרט נהדר, אבל ב״שלושה שלטים״ יש את כל המעלות של ברוז׳ ועוד רבים. המשחק טוב יותר, האמירה מעניינת יותר והעלילה מפתיעה יותר.
הגזענות בסרט
בארה"ב ההגזענות כלפי שחורים היא עדיין פצע פתוח במובן הכי בסיסי של הדברים, משום שעד שנות ה-60 היתה מעוגנת בחוק, כך שבכל משפחה שחורה אמריקאית יש עדיין אנשים שחיו כשהדברים היו ככה. מנגד, יש דור צעיר שהוא כבר לא דור ראשון ל"שיוויון" ומסוגל לראות גם את הבעיות במצב הנוכחי מבלי להשוות כל הזמן לפחד מתליה/שריפה. שחורים עדיין מרוויחים פחות, נעצרים יותר, סובלים מאלימות שוטרים וגם, לצד הבעיות האלו- סובלים מתת יצוג במדיה.
למה תת יצוג? בדומה לבעיות של מיעוטים אחרים (או נשים) זה נובע בעיקר ממי שמעצב את המדיה. אנשים נוטים ליצג את מה שהם מכירים, וכל זמן שבמוקדי הכח נמצאת אוכלוסיה הומוגנית, היא תייצג בעיקר את עצמה. יש פה גם catch 22 קטן, משום שאפילו נסיון ליצג את האחר יהיה מאוד לא נאמן במקרים רבים, או שייצג יותר את הסטראוטיפ של תפיסת גזע ע"י אדם לבן, וכך ימשיך לתחזק ולשקף תפיסה שהיא גזענית.
אני חושדת שחלק מהבעיה בסרט הזה נובעת מהפער התרבותי שבין מקדונה הבריטי לבין האמריקאים. בסך הכל הוא השתמש בנרטיב השחור כפי שגם אני, כלא אמריקאית, תופסת אותו. אנחנו יודעים שיש בעיות של שחורים, אנחנו יודעים איך נראה מתנהג white trash מעיירה דרומית, אנחנו יודעים איך נשמע שחור, אבל יש לנו מעט מאוד קונטקסט תרבותי עמוק או עשיר על המשמעות של להיות דמות שחורה.
אפשר במידה רבה לטעון שהעלילה הכל כך אמריקאית הזו, משקפת לאמריקאים איך אנשים לא אמריקאים תופסים את הנרטיב שלהם. כלומר, יותר משהיא משקפת את הגזענות של מקדונה, אני חושבת שהיא משקפת את האפליה הגזענית בתרבות האמריקאית, שמלמדת את הזרים רק ראשי פרקים ספציפיים על עצמה.
אני חושבת שהרבה מהמבקרים מדלגים על העניין הזה ושופטים את מקדונה כפי שהיו שופטים כל במאי אמריקאי. יש בזה מידה מסויימת של צדק, משום שאם הוא בחר לספר סיפור אמריקאי, מוטלת עליו האחריות להבין את התרבות שבה הוא עוסק. אני משערת שאם העלילה היתה שבדית או פיליפינית הרעש היה חלש יותר, אבל זו פונקציה של גודל, שפה ואמצעים. השבדו-פיליפינים אינם מעצמות טוויטר או קולנוע עולמי.
אני דווקא קראתי פעם,
שייצוג השחורים בסרטים הוא גדול לאין שיעור יחסית לכמות שלהם באוכלוסייה (ע"פ ויקי, 12.3% בארה"ב. לא יודע כמה בסרטים, אבל נראה לי יותר מ-1 ל-10)
יצוג זו שאלה מורכבת יותר מכימות דמויות
אם אתה סוכם את סך כל המשתתפים, אני לא בטוחה שיש יצוג של 1 ל-10, אבל נניח שכן. כמה מהם בתפקיד ראשי? כמה מהם השחור היחיד בקאסט? (אולי עם משפחה שחורה, אבל בלי עוד שחורים בסביבה) כמה מהם נופלים לאותם תפקידי טייפקאסט שחורים קבועים? (הנבל, החבר, הגנגסטר..)
אני חושבת שבעולם שיוויוני, שבו בקולנוע היינו רואים יצוג הולם למיעוטים, כלומר סרטים שבהם יש דמויות שחורות שנראות, נשמעות ומתאימות בקונטקסט לצבע העור והעלילה שלהן, שלא מלוהקות בתור סייד קיק או תפקיד פלקטי אחר בלבד- בעולם כזה שלושה שלטים לא היה מושך ביקורת על גזענות, אפילו שהוא השתמש בגזענות כדי לקדם את העלילה. היו יכולים לחיות עם ההשטחה של הדמויות השחורות בו. אבל אנחנו לא חיים בכזה עולם.
אגב, 12% זה יותר מ1:10
(ל"ת)
אני שומע מה שאת אומרת
וגם נכון שצריך יותר מ1/10.
ולתחושתי, עדיין יש לך את זה. אבל אולי זו סתם תחושת בטן וצריך איזה מחקר.
סתם זורק מהראש את שלושת הסרטים האחרונים שראיתי בקולנוע- בג'ומנג'י זה 25% מהשחקנים הראשיים, במלחה"כ לא יודע לספור כמה שחקנים ראשיים יש, אבל קיים בטופ, ובשלושה שלטים, ובכן אין שחקנים ראשיים שחורים, אבל נראה לי שיש מעבר לייצוג באוכלוסייה, כלומר יותר מ-12% מהשחקנים בעלי שורות בסרט. אולי אני טועה לגביו, אבל באמת תוקפים אותו על גזענות..
הנושא של היחס לשחורים בארה"ב הוא סבוך מנשוא.
יש כאן שילוב מרתק (באמת.) בין גזענות חברתית קיימת בשטח, תוצאות של גזענות ממסדית רשמית שכפי שציינת עדיין קיימים אנשים שחוו אותה ישירות, הצגת עובדות מוסטות לכאן ולכאן, ארגוני קיצון המלהיטים שנאה ופלגנות בקרב אזרחי ארה"ב ולבין כמובן ניצול ציני של כל הבוץ הסוער הזה ע"י ערוצי המדיה השונים.
שתי הדמויות המשניות השחורות בסרט מוצגות באור חיובי, יחס המשטרה והחברה אליהן מועלה ומודגש ואמנם דמותו של דיקסון גזענית (לא משנה אם בגלל החינוך הלוקה מהבית, פלט נוח לזעם או שהוא באמת הכי גזען ביקום) אבל האלימות שהוא מבצע בסרט היא דווקא כלפי דמות בחור לבן שהוא מעט נשי. אולי יש גם סערה מצד קהילת ההומוסקסואלים על רמיזות סטריאוטיפיות וכך שמקדונה לא "מעניש" את הדמות מספיק, אבל לאור העובדה שעל טענות האפליה כנגד שחורים כן שמעתי, לא בכך מתמקדת התקשורת. לא יודע כמה דמויות עם מספר שורות דומה יש בסרט, אבל בהתחשב בכך ש11 משהו אחוז מאוכלוסיית מיזורי הם שחורים ורובם אוכלוסיה אורבנית… טענות על חוסר ייצוג הולם הן די פאקין מגוכחות.
בכלל, הכנסת דמויות 'צבע' לצורך עמידה בתקנה חברתית-פוליטית כזו או אחרת בו-זמנית גם פוגמת באומנות וגם מתנשאת מעל אותם מיעוטים. אני מעדיף בהרבה דמות שאם היותה אדם שחור או אישה בעולם של גברים וכו' אז אכן ישנה התייחסות מציאותית לכך מאשר ליהוק בן האומה הראשונה לתפקיד מסוים רק בשביל למצוא-חן בעיני טוויטר. איכות הייצוג חשובה אין שעור מכמות הייצוג, ואני באמת שלא מבין מה הבעיה עם ייצוג השחורים בסרט הזה.
אבל מה אני כבר יודע, אני בסה"כ בן מיעוטים מהמזרח התיכון שלא מתעסק יותר מדי בכל הרעש הנוכחי בארה"ב סביב הנושאים האלו.
כתבתי בהודעה הקודמת
חוסר יצוג לאו דווקא מתבטא בהאם יש דמות שחורה, אלא בכמה נוכחות יש לדמות השחורה.
מבחן בכדל אמור לבדוק האם לנשים קיים יצוג בסרטים, בודק 2 פרמטרים בלבד:
1. האם יש בסרט לפחות 2 דמויות נשיות עם שם
2. האם שתי הדמויות הנשיות מתקשרות בינהן, בנושא שאינו גיבור הסרט
מדהים לגלות שרוב הסרטים ההוליוודיים עדיין בימינו לא עוברים את מבחן בכדל. דווקא הסרט הספציפי הזה כן.
עכשיו בוא נפעיל את המבחן הזה על הדמויות השחורות בסרט:
1. יש בסרט את הבוסית של מילדרד, את השריף החדש ואת הבחור שתולה את השלטים בתחילת הסרט. לכל הדמויות הנ"ל יש שם.
2. האם הן מתקשרות אחת עם השניה? שתיים מהדמויות בזמן חידוש השלטים אחרי השריפה. על מה הם מדברים בינהם? על מילדרד והשלטים שלה.
הסרט הזה לא עובר מבחן בכדל לענייני שחורים.
אני אחזור שניה צעד אחד אחורה ואתיחס למשהו שכתבתי באחת ההודעות כאן, אבל מזוית אחרת. המבחן הזה נועד להצביע על בעיה מערכתית, אני חושבת שיכול להיות סרט שלא עובר מבחן בכדל (לענייני נשים או שחורים או כל דבר אחר) והוא סרט טוב, וחוסר היצוג הגיוני בו. למשל בסרט על פנימיית בנים או על שדה קרב במלחמת העולם השניה יכול להווצר מצב שאין איפה לשלב דמויות נשיות. השאלה היא למה זו תופעה כל כך נפוצה, הרי רוב הסרטים לא עוסקים בפנימיות בנים ושדות קרב, ברוב הסרטים כן מופיעות דמויות נשיות, אבל הן לא טורחים לתת להן שמות או טקסטים וכך מיצרים או משמרים מצב שנשים כמעט תמיד זניחות בעלילה.
ספציפית בשלושה שלטים ובחזרה לענייני גזענות: זו בחירה לא מאוד סבירה בקונטקסט של הסרט לא לעבור את מבחן בכדל השחור. בסך הכל ענייני הגזענות הם אחד ממניעי העלילה המרכזיים בסרט.
רק להוסיף לתגובת העט.
מגיגול קצר רשום בתסריט שדניס היא אישה שחורה בת 28. אם אני זוכר נכון ישנה גם התייחסות כלשהי לצבע עורה ע"י דיקסון, ווילובי או דמות משטרתית אחרת.
קיילב לנדרי ג'ונס
לא שם מוכר במיוחד, אבל הבחור מסתמן בתור קמע המזל הטוב לסרטים ב2017, עם הופעות מכובדות ב3 סרטים שצפויים לרוץ חזק באוסקר- "שלושה שלטים" (בתור מנהל חברת הפרסום), "תברח" (האח של אליסון וויליאמס) ו-"פרוייקט פלורידה" (הבן של ווילם דפו).
מי שנותן לו פייט הוא מייקל סטולברג שגם הוא מופיע ב3 סרטים מוצלחים (הפוסט, קרא לי בשמך ו-צורת המים), אבל הוא שם יותר מוכר אז זה פחות מפתיע.
סתם פיסת טריוויה קטנה
אחד הסרטים הטובים. באמת
מילא לי את חסך האחים כהן, הן מבחינת הדמויות והדיאלוגים והן מבחינת השימוש במוזיקה ובהומור.
השחקנים נפלאים, העלילה זורמת ואין כמעט סצינה אחת שהסיטה את עיניי לכיוון הפלאפון או שגרמה לי לגלגל אותן במיאוס.
אני דווקא לא חושבת שהאלימות היתה בוטה או שהמסרים היו גזעניים. הסרט אמנם הביא את כל אלו, אבל נתן לנו פשוט להרהר במורכבות שלהם במקום לנקוט בעמדה
כתבתי על זה קצת בהרחבה
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10215187699231467&set=a.4375092861138.2182380.1402567433&type=3&theater
וגם השימוש ב פרנסס מקדורמנד
(ל"ת)
וואו, איזה סרט מעולה
אחרי שנה די דוחה בקולנוע זה ממש סרט מרענן, ולפחות לפי ספירת עין הדג גם התחלה מצויינת ל2018 בקולנוע. מאוד מגיע לסרט ולפרנסיס מקדורמנד אוסקר ואני אתאכזב אם הם לא יזכו לפחות ב-2 הקטגוריות האלו (לדעתי גם לשחקן משנה יש 2 מתחרים מעולים בסרט)
** קצת נזהרת מתחזיות טובות ל2018, בערך בשלב הזה של 2017 ראיתי את הסרט הטוב היחיד שראיתי לשנה הקודמת **
מהר מאוד לתוך הצפיה הבנתי שהסרט מאוד מזכיר לי את 'רצח', המחזה המצויין של חנוך לוין, שראיתי לפני (השם ירחם) כ20 שנים. האסוציאציה הכמעט מיידית די הובילה אותי להשוות תוך כדי צפיה, בגדול ההשוואה הזו עשתה עם הסרט המון חסד.
ברצח יש עיסוק בזעם המתגלגל ובאלימות המתגלגלת לכדי תגובת שרשרת שרק מתגברת ככל שהמחזה מתקדם. 3 שלטים הוא סרט סימבולי לא פחות מרצח, גם הוא עוסק בזעם ואיך שהוא מפעיל אנשים ויוצר תגובות שרשרת. אבל זעם הוא לא הנרטיב היחיד בסרט, והדמויות הן לא רק יצוג לבעית הזעם הסטראוטיפית שלהן ובמידה רבה הן יצוג למורכבות אנושית. והמורכבות הזו יוצרת גם הרבה אמפתיה וגם קצת חמלה. וכל זה נוצר בתוך עלילה שלא קופצת בין אפיזודות אלא משתמשת בעיירה אחת ובקבוצת דמויות שאינה מתחלפת, כדי להעביר את המסר על האופן שבו זעם מפעיל מעגלי אלימות.
לא נראה לי שיש הרבה מה להוסיף על הביקורות שכבר כתבו כאן, פשוט סרט ששווה צפיה.
נחמד לדעת שההורים שלך תומכים בך
מקסים ומתכתב עם הסרט באופן מרתק
איך מוסיפים תמונות?
בשביל תמונות צריך לערוך
אבל בשביל לעשות embed לדברים צריך פשוט להעתיק את הקוד embed שלהם. עובד בעיקר עם יוטיוב וטוויטר.
מישהו קרא במקרה מחזות של מרטין מקדונה?
למשל איש הכריות?
כן, אבל לא התנשאתי אח"כ.
(ל"ת)
ראיתי את איש הכריות פעמיים
אישית, אני חושבת שזאת אחת ההצגות הכי טובות שיצא לי לראות. ספציפית איך שגשר העלו אותה לפני 12 שנה. תאטרון חיפה העלו אותה גם לא מזמן, אבל פחות אהבתי.
אני נשבעת שאני לא מתנשאת, סתם אוהבת תאטרון…..
זה העיבוד המוצלח ביותר שראיתי ל'מיכאל קולהאס'.
כמובן, כיוון שזו לא המאה ה-19 צריך מניע יותר חזק מהמניע של קולהאס. אבל הסרט מציג מהלך די דומה: הזעם שבו אדם מוכן להרוס את עצמו וכל הקרובים לו כדי לתקן אי צדק. ולדעתי זו גם הסיבה לסצנת הפלאשבק המיותרת לכאורה: להראות שהאופי שמוביל את מילדרד קולהאס למאבק היה שם קודם, וזו לא רק הטראומה שדחפה אותה.
עבורי סצנת הפלאשבק שירתה מטרה אחרת
היא הוסיפה למניעים של מילדרד אשמה עמוקה, שמשנה לגמרי את איך שרואים את ההתנהלות, את הזעם ואת השנאה שלה. זה לא היה לגמרי אותו סרט בלעדיה.
אוקיי, בהתחשב בזה שהבמאי פה הוא מרטין מק'דונה
יצא כבר למישהו לבטא בטעות את שמו של הסרט, בגלל איך שהשם העברי שלו כתוב, כ"שלושה שלטים מחוץ Loving, מיזורי" ואז הגיע מישהו וצעק עליכם "Le-Ebbing יא טמבל LeEbbing!"
אווווו חיכיתי שש שנים לעשות את הבדיחה הזאת שוב. לא מספיק אנשים מוצאים תירוץ לכתוב את המילה "ברוז" בתגובות לאחרונה.
וואו, זאת הייתה בדיחה מסובכת
מה שכן, העט המרקד הצביע על כך שבעקבות האיות הנ"ל בעברית יש שני שנים ברצף מועמדת לשחקנית ראשית שבשם הסרט שלה יש "לאבינג".
והזווית המקומית:
המעצבת של הסרט הזה, ענבל ויינברג, היא ישראלית לשעבר שכבר הפכה לכוכבת די גדולה בתחום העיצוב של סרטים עצמאיים בארה"ב.
https://www.haaretz.co.il/gallery/1.1172265
מעיון בימד"ב עולה שהפרויקט הבא שלה הוא עבודה על סרט אימה של הבמאי של "קרא לי בשמך".
שהוא רימייק ל"סוספיריה"; אחד מסרטי האימה הישנים הנחשבים ביותר
וגם במקרה אחד מסרטי האימה המוערכים יתר על המידה.
הכוונה כמובן לעלילת הסרט ולא לעליית.
אין אפשרות לתקן תגובה בדיעבד, גם אם גולשים מאותה הכתובת?
אין.
אפשר, כמו שאתה עושה כרגע, לתקן בתגובה נוספת. מדי פעם העורכים יתקנו את התגובה בשבילך. מדי פעם לא.
אני לא מסכימה עם הביקורת
כלומר, אני מסכימה לחלוטין שהסרט מצוין, כנראה מהטובים שראיתי, אבל חוץ מזה ראינו שני סרטים שונים לחלוטין. בסרט שאני ראיתי היתה המון חמלה לצד הזעם, ממש לצד, שלובים אלה באלה באופן כמעט בלתי אפשרי – לכתיבה, לפחות, כי אלה כמה מהסצנות הכי אמינות שראיתי (ובשיאן סצנת החקירה של מילדרד במשטרה, שהיא סצנת השנה שלי ולא משנה איזה סרטים עוד יגיעו). הסרט שאני ראיתי אמנם יוצג נאמנה על ידי הטריילר שלו, אבל גם ממש לא, כי ציפיתי למשהו מגניב ושנון ועם סטייל של האחים כהן וקיבלתי משהו אחר לגמרי. בכיתי חלק ניכר מהסרט, ואז ישבתי ובכיתי מחדש בזמן הכתוביות (הקצרות נורא! דווקא לסרט הזה מוותרים על 10 דקות של כתוביות?!) וניסיתי לעבד את מה שעברתי ולהתאפס על עצמי ולחזור לעולם האמיתי. ויום אחר כך עדיין הרגשתי את זה, כמעט באותה העוצמה. הוא לוקח את מה שברוז' עשה, עם דמויות מורכבות שמבלבלות אותך עם מגניבות קלישאית ואז בועטות בך בבטן ברגש כשאת לא מסתכלת, ורץ איתו כל כך רחוק קדימה שהוא גורם לברוז' להיראות כמעט סתמי (ואני מתה על ברוז').
הסרט שאני ראיתי הוא קשה וכואב ושורף וההומור שלו רק מעצים את האפקט, לא מרכך אותו. ואני ממליצה עליו בחשש, כי הוא כל כך טוב וכל כך מדכא.
מסכים,
חוץ מדבר אחד: לדעתי, הסרט הוא בהחלט בסטייל של האחים כהן, ולא רק בגלל שמקדרמונד מככבת בו. בהשוואה ישירה לפארגו המיתולוגי, האלימות דומה, וכך גם ההומור השחור.
אם כי
הסרט מלא בבדיחות שטוחות על דמויות המשנה שנשארות שטוחות רוב הסרט, ובינינו, טיפה נמאס מבמאים שחושבים שהם יכולים לשלוף את השפן מהכובע שנייה לפני שהסרט נגמר ולומר "אבל הן בעצם דמויות עגולות". ולא מפתיע ששני הדמויות שאפילו זה לא קורה להן- החברה בת ה19 והמזכירה במשטרה- נשים צעירות וטיפשות.
איזה סרט מעולה
אחרי צפייה שניה פשוט סרט מעולה, כל מה שאמרו עליו נכון, סרט על אנשים לא מושלמים, כועסים שעושים דברים די גרועים לפעמים אבל סרט על אנשים אמיתיים שזה תמיד טוב.
טוב בכמה רמות מהמועמדים האחרים לאוסקר שראיתי.
ואקדמיה יקרה אם סרט מועמד לתסריט שלושה הופעות של שחקנים עריכה ופסקול, אתם לא חושבים שיש מישהו שעשה עבודה יפה שכל זה ביחד יצור סרט מצוין?
לא יכול לענות בשם האקדמיה, אבל
ההסבר הטכני: כל "תחום" באקדמיה מצביע למועמדים שלו. כלומר, השחקנים לשחקנים, עורכי הסאונד לעורכי הסאונד וכן הלאה (בשלב המועמדויות). כנראה שהבמאים פשוט לא התלהבו מהסרט כמו שאר אנשי המקצוע שלהם.
ההסבר האחר: האקדמיה אהבה אותו, אבל חשבה שחמישה במאים אחרים עשו עבודה יותר טובה ממנו.
ההסבר ה"זה אשמת הפוליטלי קורקט": הם העדיפו לתת את המקום שלו לאישה/במאי שחור.
ההסבר הצנוניות: הוא אכל יותר מדי צנוניות.
בזמן אמת הוא גדול
הוא משונה, מצחיק, חכם, מענג ועצוב, ולפעמים (למשל, כששיר של אבבא עושה הופעת אורח לא צפויה) הוא כל אלה בו זמנית. אחרי שעוברים כמה ימים הפגמים של התסריט – הגדול, אבל לא מושלם – מתחילים להתבלט.
אבל המזל הגדול של הסרט, האס המשמעותי שלו הוא גברת פרנסס מקדורמנד. אין דברים כאלה. זה לא רק העניין שהיא יוצרת דמות מורכבת שמעוררת יראה וחמלה ולבלות איתה שעתיים שבהם היא מקללת ומשתמשת במקדחות שיניים ככלי נשק זה אושר גדול – זה כמה שהיא אנושית בזמן שהיא עושה את זה. ועוד יותר – כמה שהיא מצליחה להושיע את הסצנות החלשות ביותר של הסרט (פלאשבק וצבי), ולא רק להפוך אותן לנסבלות, אלא לטובות באמת. אז עם כל הכבוד לוונדר וומן, מילדרד הייז היא הדמות הגדולה ביותר של 2017 בקולנוע, ומה שפרנסס עושה שם הולך ישר לפנתיאון.
על התחושה הסימולקרית של שלושה שלטים
בפודקאסט Still processing של הני"ט, דנו השבוע בתחושה המזוייפת של "שלושה שלטים" – משהו שכנראה צורם יותר לצופה האמריקאי, וגם נוגעים בריבוי הסדרות והסרטים מהזמן האחרון שיוצרים תחושה של "זה קורה במקום דמיוני/מזוייף" וההצדקות השונות לכך (הסרט/סדרה מתרחש בעולם הבא, משל וכו'), לעומת הסיבות לכך (למשל, צולם על sound stage ו/או בלי תפיסה קוהרנטית של גאוגרפיה אמריקאית, כלומר סוגי אוכלוסיה, אוצר מילים או נימוסים אופייניים לאזור).
הפרק נקרא We don't know where we are, כרגע הוא בראש העמוד.
https://www.nytimes.com/podcasts/still-processing
זה צורם גם לצופה הישראלי, פשוט בסרטים ישראלים
ע"ע "מי מפחד מהזאב הרע", שגם אם מאוד אוהבים אותו – אי אפשר להגיד שהוא ישראלי במיוחד. יכול להיות, כמובן, שזאת הסיבה שמאוד אוהבים אותו.
בעברית זה צורם
אבל אם למממ"ה היו את אותם הדיאלוגים רק שהם היו מתורגמים לאנגלית (בתסריט, ושהשחקנים ידברו גם באנגלית) אז אני לא חושב שהיה משהו צורם בדיאלוגים. לפחות לא לאוזן ישראלית
קראתי את ההודעה שלך שוב
ומסתבר שכתבתי בדיוק מה שאתה כתבת.
הדיון בלינק מורכב יותר
לא ראיתי את מי מפחד מהזאב הרע, אז אולי זה לגמרי מה שקרקר התכוון להגיד- העניין בלינק הוא פחות השפה הלא טבעית שבה הדמויות מדברות (תמיד בסרטים), אלא העובדה שההתרחשות ממוקמת באזור לא קיים.
יש ניואנסים בשפה, בלבוש, במבטא. כניראה שכולנו צפינו במספיק טלויזיה אמריקאית כדי להבחין במבטא דרומי, או במבטא שחור וכו'. אנחנו לא באמת מעוגנים בחברה האמריקאית ולכן כשמראים לנו כפר עם הילביליז שלבושים כמו הילביליז ומדברים כמו הילביליז זה נראה לנו הגיוני. מה ששני המתדיינים בלינק אומרים, זה שיש דיסוציאציה מאוד גדולה בין הנופים, הניואנסים בשפה ובמבטא, והלבוש ושאר המאפיינים החיצוניים של הדמויות. אי אפשר להגיע למקום כלשהו בארה"ב שבו תפגוש את הדמויות האלו בתוך הנוף הזה והתרבות הזו.
בהדגמה ישראלית, זה כמו שמישהו יעשה סרט על ישראל שמתרחש בפריפריה, ילביש את הדמויות שלו במכנסי חאקי, סנדלים תנכיות וכובעי טמבל, עם התלבושת הזו יכניס אותם לעבודה במשרד עורכי דין וכל ההתרחשות תקרה בישוב שנראה כמו עוספייה, אבל נמצא ליד דימונה.
אנחנו נזהה ישר מה לא הגיוני: רק קיבוצניקים בני 60 ומעלה לבושים ככה והם יעבדו עם טרקטור ולא במשרד, עוספייה לא ליד דימונה, והיא ישוב לא יהודי ויש סממנים לישובים לא יהודים.
כניראה שמישהו שטייל בישראל מזמן יחשוב שיש שימוש מצחיק בסטראוטיפים מסויימים של ישראלים, אבל מי שחי את התרבות יזהה ישר את הנקודות שפשוט לא מתחברות.
**אגב, זו היתה אחת הביקורות שלי על המחסום בפוקסטרוט, כתבתי על זה בדף הסרט**
עוספייה על המפה!!!
(ל"ת)
אם הייתי יודעת שתתרגש כל כך, הייתי עושה את זה קודם
(ל"ת)
במחילה מכבודך, גברת כבודה, חולק אני עלייך באשר לעניין משלב השפה.
כלום את מבקשת להביע את הדעה כי הראינוע הציוני שח בשפת עבר מילים אשר לא שערו קדמונינו כי יעלו על דל לשונם של בני אנוש מן השוק?
(כמו כן, לטובת כל מי שמתמודד עם מילים שהשד יודע מאיפה הן באו ושפה לא טבעית:
https://www.facebook.com/yagil.henkin/posts/10156422788680476. גם התגובות).
מתנצלת וזה
אתה מודע לכמות הטעויות שהצלחת להכניס ל2 המשפטים האלו? אולי אם סרטים היו כתובים במשלב גבוה מספיק..
אני לא אנשים מהשוק ואני לא נשמעת ככה, גם אתה לא אנשים מהשוק ואתה לא נשמע ככה. אני לא בטוחה שהמשלב הוא הבעיה היחידה של דיאלוגים לא טבעיים, זו בכל מקרה לא הבעיה שבה דנים בלינק.
כיוון שהתגובה הייתה בדיחה, אז כן, הייתי מודע לכמה זה מטופש.
הבדיחה לא הייתה על חשבונך, אלא על חשבון השפה הלא-טבעית.
לא לקחתי את זה אישית.
אני אוהבת עברית ארכאית, בילדות קראתי המון ספרים בגרסאות התרגומים הראשונים לעברית, או ספרים עבריים שנכתבו בעבר הרחוק. יש בזה משהו מהמם.
כמובן שהשפה לא טבעית, אבל היא מאוד שונה ממשלב גבוה מודרני. המשפטים (המצחיקים) שלך היו ערבוב מעניין בין עברית ישנה לבין משלב גבוה יותר מודרני.
למזלי, לא יוצא לי לפרסם מאמרים בעברית, אז אני לא נתקלת בפטישים מוזרים של עורכים לשוניים. דווקא במחקר STEM האנגלית צריכה להיות פשוטה כדי להשאר קוהרנטית. למעשה, במהלך העריכה הלשונית ביקשו מאיתנו להחליף ביטויים גבוהים וז'רגון ספציפי במיוחד, בנוסח שלא יבלבל את הקוראים. קצת חבל בעיני, אבל לצערי נסיון עבר מלמד שזה שיקול מוצדק.
איזה הצפת רגשות!
כמה רגשות סרט אחד הצליח לעורר בי. כמה זעם מצד אחד וכמה חמלה יש בסרט הזה.
וודי הארלסון באחת הדמויות הנוגעות ביותר ללב ובאחת הסצנות הכי מרגשות ועצובות שנראו בקולנוע מזה הרבה זמן.
סם רוקוול עם דמות כל כך עגולה ומפתיעה…
ופרנסיס מקדורמנד, ובכן אין לי מה להוסיף על כל הדברים הנפלאים שכתבו לפני.
סרט טוב,גם אם היה יכול להיות יותר טוב
אין לי יותר מדי שבחים לומר שלא נאמרו כאן כבר.מתחת לטירוף,הכאוס,והאנדרלמוסיה שיש כאן,זה סרט מאוד מאוד עצוב.נדמה לי שהזעם והאלימות של הדמויות בסרט הזה מתפקדים כהסחת דעת ובריחה מן העצב,גם עבור הדמויות וגם עבור הצופים.
החלק האחרון של הסרט קצת נופל ברמתו לדעתי ונכנס לקלישאות.ההתפתחות של אחת מדמויות המשנה בחלק האחרון היה די קלישאתי ולא מספיק מעניין כמו שהמון שיבחו.בנוסף,היה עניין עלילתי שזכה לפתרון קל מדי ופשוט מדי.איכשהו גם סצינת הסיום הרגישה לי קצת פשוטה ולא סגרה מספיק טוב את הסרט.הסיום כאן לא השאיר לי טעם רע כמו זה של "תברח",אבל הוריד קצת את ההתלהבות שהיתה לי ברוב הסרט.
בכל מקרה,אהבתי את הסרט,אבל הביקורת של תומר קרלינג גרמה לי להעריך אותו קצת יותר.
לא נפלנו
עברו אי-אילו חודשים מהצפייה ואני כבר לא זוכרת ממנו הרבה, אבל התשבחות לסרט קצת תמוהות בעיניי. זה היה עוד סרט על החיים הקשים בפריפריה, סבל אנושי, אובדן, שכול, נקמה, זעם, שחיתות וכו', וכמובן פרנסס מקדורמנד נהדרת, אבל מבחינתי זה היה פשוט עוד סרט. בעיקר היה לי מוזר לראות בביקורת את המילה "כיף". סרט כמו "הנוקמים" הוא כיף; סרט "איכותי" הוא סרט שגורם לך להרגיש שאתה צופה בסרט רציני ונו, איכותי. כי הוא מדבר על קשיי החיים והאדם הפשוט והחיים הם די חרא לפעמים וכו'. אבל כל אחד והכיף שלו… ובסופו של דבר לא הרגשתי שלסרט היה הרבה "בשר" ובעיקר לא ממש סוף. אז זה לא היה רע אבל גם לא מי יודע מה טוב, ואוסקר? נו טוב, בסדר, הרי זה סרט איכותי, והוא מדבר על נושאים רציניים. שיהיה.