מסטפני מאייר אני לא מצפה לשום דבר. כשסרט מכריז על עצמו כעל "מהמחברת של 'דמדומים'" – זו לא פרסומת, אלא אזהרה. זאת על אף שמקורות יודעי דבר טוענים בתוקף ש"גוף מארח" – הספר היחיד שחיברה מאייר שאינו קשור לסאגת הערפדים המנצנצים – הוא דווקא מוצלח בהרבה.
מאנדרו ניקול, לעומת זאת, אני מצפה להרבה דברים, אבל הוא מאכזב בכל פעם מחדש. ניקול כתב את התסריט ל"המופע של טרומן", וכתב וביים את "גאטקה", אחד מסרטי המדע הבדיוני הטובים של שנות התשעים. אבל שום דבר שעשה מאז לא עמד בסטנדרטים של יצירות הבכורה שלו. הוא ביים את "סימון" המיותר, את "שר המלחמה" הדווקא-לא-רע, את "עולם הזמן" שחירבש רעיון מבטיח מאוד, ועכשיו, גם את "גוף מארח".
וגם הפעם, הרעיון דווקא מצוין. כדור הארץ נכבש על ידי חייזרים. הם לא פוצצו את הערים שלנו ולא השמידו את כולנו באמצעות וירוסים, הם רק השתלטו עלינו, אחד אחד, והכריחו אותנו להתנהג יפה. החייזרים – יישויות שנראות כמו רכיכות זוהרות – מתיישבים בתוך גוף האדם ומשתלטים עליו. אין להם שום כוונה רעה: להיפך, החברה האנושית מעולם לא נראתה טוב יותר מאשר מהרגע שהפסיקה להיות אנושית. אין מלחמות, כולם אדיבים, חביבים, לא מעשנים, מכבים את הסלולרי בקולנוע ועוצרים בתמרור עצור אפילו כשאין אף אחד אחר על הכביש. נותר רק קומץ קטן של בני אדם שמתעקשים להישאר בני אדם. אחת מהן היא מלאני (סירשה רונן), אבל לא להרבה זמן: בתוך כמה דקות מתחילת הסרט היא נלכדת וגם אל העורף שלה נכנסת רכיכה זוהרת, העונה לשם "נוודת", שמקבלת את ההגה לגופה של מלאני.
להפתעתה של נוודת, התודעה של מלאני המקורית לא התפוגגה או נכנסה לתרדמת, אלא עדיין שוכנת אי שם בירכתי מוחה, בועטת, צועקת ומעירה הערות ציניות. וכאן אנחנו מגיעים לאתגר הגדול העומד בפני הסרט: איך בדיוק מסריטים דרמה שבה שתי הדמויות הראשיות שוכנות באותו הגוף. זה המקום שבו במאי עם חזון היה בוחר פתרון יצירתי ומקורי, ושבו ניקול בוחר את האפשרות הנדושה ביותר: אנחנו רואים את סירשה רונן מגלמת את נוודת, ושומעים את המחשבות של מלאני בווייס-אובר עם הד. אם יש שחקנית צעירה שהיתה יכולה לעמוד במשימה, סירשה רונן (שהיתה מצוינת ב"כפרה" ו"האנה") היא זו שיכולה; אבל היא צריכה משהו לעבוד איתו מלבד לעשות פרצוף תומה ולצעוק מהרמקול השמאלי.
הסטפני-מאייריזם של כל העסק מגיע כשמתברר שהגיבורה הכפולה היא חלק ממשולש (או מרובע, תלוי איך סופרים) רומנטי, כשמלאני מאוהבת בבחור אחד, ונוודת בשני. ומתברר שזה, ולא שום דבר אחר, מרכז העניין של הסרט. להשתמש במדע בדיוני כדי להעלות שאלות מרתקות על זהות, חברה, אנושיות? מה פתאום, אנחנו כאן בתחרות של טים אדוארד נגד טים ג'ייקוב, רק עם חייזרים.
ואפילו זו לא היתה בעיה אילו העלילה הרומנטית בסרט לא היתה מבוצעת באופן כל כך מזעזע. התפתחות היחסים בין סירשה הכפולה לבין הגברים שמסביבה לא קיימת: הסרט רק מכריז שמרגע זה והלאה הם מאוהבים, וזהו. האסון האמיתי מגיע בסצינות בינה לבין הגברים שבחייה. העולם של הסרט כולו מתנהל באווירת יום הזכרון. כל שיחה, בין אם היא עוסקת בעתיד האנושות או בבחירת מקום לאכול בו ארוחת ערב, מתנהלת בטונים כבדים ומהוסים, כאילו מישהו מת ועוד לא נעים להתחיל לספר בדיחות. ודווקא משום כך, הדיקלום הכה רציני של שורות רומנטיות שנשמעות כאילו הן לקוחות מתוך שירי וואן דירקשן הופך סצינות מהסרט לקומדיה הכי טובה שאפשר למצוא כרגע על המסכים. במספר השורות הכאילו-רומנטיות שהפכו לבדיחות שלא בכוונה הסרט הזה מנצח את "דמדומים".
אז אנדרו ניקול, מתברר, לא יודע לביים רומנטיקה, ולא מנסה לביים הומור. או אקשן. ונוסף לכל, "גוף מארח" מחייב אותנו להתמודד עם העובדה שבתור אדם שעוסק באופן כמעט בלעדי במדע בדיוני, גם בזה הוא פשוט לא טוב. חלק חשוב במדע בדיוני הוא החזון הויזואלי, ולניקול, מה לעשות, פשוט אין את זה. מה שב"גאטקה" אפשר היה לקבל כבחירה מודעת, ב"עולם הזמן" ועכשיו גם ב"גוף מארח" כבר נראה כאילו הוא נובע פשוט מחוסר דמיון: העתיד אצל ניקול נראה תמיד בדיוק כמו ההווה, רק משעמם יותר. כדור הארץ העתידני שלו הוא אחת מאותן אוטופיות שבהן כולם לובשים תמיד לבן וכל המכוניות נראות אותו הדבר. כל מה שאמור להיות חייזרי נראה זול עד מגוחך.
להבדיל מסרטי "דמדומים", בהם חומר המקור חיסל כל אפשרות ליצור סרט טוב, נדמה של"גוף מארח" דווקא היה הרבה פוטנציאל. אבל הוא בוזבז לחלוטין, ואם היה אפשר להציל את שמה הטוב של סטפני מאייר, זה לא הסרט שיעשה את זה. לגבי כל הנוגעים בדבר, הסרט הזה פשוט מביך.
פורסם במקור בוואלה
גם הספר עצמו לא מקורי בכלל… רכיכות חייזריות ירוקות שמשתלטות לאנשים על המוח…
כל מה שחסר זה בני אדם שקיבלו טכנולוגיה שמאפשרת להם להשתנות לחיות כדי להילחם בחייזרים הספציפיים ואפשר לומר שלום ״אנימורפס״.
תשאיר את זה כמו שזה, ותקבל את The Puppet Masters
(ל"ת)
כיוון שכמות יצירות המד"ב הספרותיות
גדול פי כמה מאלו הקולנועיות, יש המון עלילות מד"ב ספרותיות שחוקות שהיו מתרגמות לעלילות קולנועיות מקוריות למדי…
שאלה כללית
(אולי זה ספויילר?)
האם התודעה המקורית של כל האנשים נשארת? או שזה קטע ייחודי של בלה כמו שאי אפשר היה לקרוא את המחשבות שלה?
כי זה דווקא יכול להיות משל על תירבות וסופר אגו ודברים כאלה. ואז היה אפשר לעשות איזה משושה אהבה בין כל הזהויות.
Don't judge a movie by its twilight
הספר עצמו הוא נפלא (וארוך). הוא מגולל באופן מרתק את המסע של הנוודת בעולמות השונים, מראה איך היא בהתחלה התנגדה למלאני ומפתח לאט לאט את הרגשות שלה לג'ארד. גם כשהיא מגיעה למחבוא האנשים האחרונים לוקח נצח עד שמישהו שם באמת מתחבר אליה והיא יוצרת שם קשרים אמיתיים ועמוקים עם הדמויות האחרות ובפרט איאן.
כששמעתי שהולכים לעשות סרט מהספר התמלאתי חרדה כי אוטומטית הנחתי שיהרסו אותו כמו שהם הרסו את דמדומים (הספרים עצמם חמודים לגמרי ולא דומים בשום צורה לזוועה הקולנועית שייצגה אותם) וכשהטריילרים התחילו לטפטף דעתי רק התחזקה כיוון שהם שמו דגש על המשולש הרומנטי ולא על הסיפור הכללי שהיה הרבה יותר חשוב ומעניין.
ואז ראיתי את הסרט. אז נכון שהם יכלו לעשות עבודה יותר טובה איתו אבל הוא לא היה לגמרי נוראי.
הם כן חתכו ה-מ-ו-ן החוצה ותימצתו מערכות יחסים מורכבות לדקה וחצי. הייתי שמחה אם הם היו בוחרים להראות את האופי המורכב של הנוודת ומספרים קצת מסיפור הועולמות המעניין שלה אבל כנראה שהם חשבו שזה לא מספיק חשוב.
בעניין הוייס אובר אני דווקא חשבתי שהם עשו עבודה לא רעה, זה העביר את הרעיון, ואפילו יצר כמה רגעים קומיים שהיו קיימים בספר.
נכון שהרעיון של חייזרים שמשתלטים על גוף האדם הוא לא מקורי אבל הסיפור שהיא סיפרה היה מעניין ומיוחד.
אני חושבת שהוליווד פשוט עשתה עוול נוראי לספרים שלה, יצרו לה תדמית של סופרת טראש כשבעצם היא אחת הסופרות היותר מעניינות שיצא לי להתקל בהן בשנים האחרונות.
אבל זה גם אשמתה כי היא מכרה את נשמתה תמורת כסף. היא היתה מעורבת בסרטים ולא שמרה על האותנטיות של הספרים שלה. לא פעם התעצבנתי שלקהל שלה יותר אכפת מהספרים מאשר לה עצמה. אז אולי מגיע לה השם הרע שיצא לה.
אז לסיכום רק אומר שמומלץ מאוד לקרוא את הספר והסרט לא לגמרי נוראי.
מסכים לחלוטין
גם אני מאוד אהבתי את הספר ומצטרף לדעה שהסרט היה בסדר …. ממש לא גרוע כמו שנראה מהביקורת אם כי היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח.
סטפני מאייר
אני לא אלך לראות את הסרט כי לא ממש אהבתי את הספר (הזכיר לי יותר מידי את stargate sg1) אבל אני כן חייבת לציין משהו לזכותה – יש לה רעיונות טובים. הבסיס של הספר הוא טוב (אפשר לומר גם שהבסיס של דימדומים הוא לא רע, אפילו אם הוא נדוש ובאפי עשתה את זה יותר טוב) הבעיה מתחילה כשמאייר מכניסה פנימה מערכות יחסים הזויות. היא צריכה לרדת מהעניין של רומנטיקה, היא לא עושה את זה טוב. דמויות טובות נהרסות ועושות דברים לא הגיוניים בעליל בשם האהבה, דבר שבדרך כלל אפשר להבין, אבל זה בעייתי כשזה התירוץ לכל מעשה כלשהו בספר.
אישית אני רוצה לקרוא שילוב שלה עם סטיבן קינג – לו אין רעיונות טובים כבר שנים אבל הוא יודע לכתוב, לה יש רעיונות טובים אבל היא הורסת אותם עם הכתיבה שלה.
להזכיר את סטפני מאייר וסטיבן קינג באותה נשימה זה חטא!
(ל"ת)
למה?
מה רע בלקחת שני אנשים שעושים די את אותו הדבר – כותבים ספרות פופולארית, כשלכל אחד מהם יש יתרון בשדה אחר של הכתיבה ולראות איך הם ישפיעו אחד על השני?
קינג הוא סופר טוב, אני מאוד אוהבת אותו ואין סופר אחר שמצליח להפחיד אותי כמוהו, אבל הוא לא גאון ספרותי חד פעמי. יש לו את הפגמים שלו.
ההבדל הוא
שסטפאני מאייר באה עם רעיון סביר ואז דוחפת פנימה כל מיני רומנטיקה הזויה ודברים כאלה.
סטיבן קינג יודע מה הוא עושה – כשהוא כותב ספר אימה הספר יפחיד (למשל "זה"), כשהוא רוצה לכתוב דרמה הספר שלו יהיה דרמה מעולה (למשל "מתחת לכיפה שקופה") וכשהוא רוצה לכתוב ספר-השרדות-זומבים ("סלולארי") הוא לוקח את זה לכיוון שאף אחד לא חשב עליו.
חוץ מזה סטפאני מאייר כותבת דמויות – סטיבן קינג כותב אנשים.
אני לא מבין איך אפשר לשים את מתחת לכיפה השקופה ומעולה
יחד באותו משפט. אחרי אלף עמודים, כל מה שאתה מקבל ממנו זה את האנטי קליימקס הכי מעפן שאפשר, ויריקה בפנים.
אתה קורא גם ספרי דרמה מדי פעם?
או שאתה רגיל רק לאקשן?
יש לך את זה ביותר מתנשא?
או שאני צריך באמת צריך להתחיל למנות פה סופרים רציניים כמו ג'יימס ג'ויס, ג'ון סטיינבק, ארנסט המינגווי, סקוט פיצג'רלד, תומס פינצ'ון ודון דלילו שיש לי ניסיון בכתביהם כדי שתתייחס להערה שלי ברצינות?
קינג לא יודע לסגור ספרים. זאת עובדה קיימת. מתוך הבערך 15 ספרים שלו שקראתי אולי שניים נסגרו כמו שצריך. בדרך כלל באזור המאה חמישים עמודים האחרונים הכול מתמוטט.
אני מסכימה עם הטענה הכללית שלך
אבל דוקא חשבתי שהסוף של הכיפה השקופה היה הדבר החזק ביותר בספר. לדעתי מה שקינג היה צריך לעשות זה לקצץ באופן דרסטי את 900 העמודים הראשונים (ובעיקר להפטר מהנבל הפלקטי) ולהגיע הרבה יותר מהר אל מאה העמודים האחרונים, שהם אחד הדברים המזעזעים ומרגשים ביותר שהוא כתב כבר שנים.
לדעתי זה פשוט היה הפתרון הכי קל לברוח מכל מה שהוא בנה
עד לשם. לא התרשמתי בכלל.
נדמה לי ש'סגירה של ספרים' היא עניין של טעם
ואני לא מצאתי בעיה עם סיום רוב הספרים של קינג. אני מסכימה שהכיפה היה מאוד ארוך, עם נבל מגוחך ועריכה בעייתית. אני אישית התקשיתי לסיים אותו ומצאתי אותו מאכזב.
דבר ראשון - סליחה אם פגעתי בך.
דבר שני – אני במקרה קורה עכשיו את "מתחת לכיפה שקופה" בפעם השניה, אז אם יש לך טענות על הסיום שלו (או על סיומים של ספרים אחרים שלו, טוב לא כולם, אבל חלק מהם)
אני אשמח אם תפרט אותן כדי שאני אוכל לענות עליהן באופן מסודר ונורמלי.
"קורא", סליחה.
(ל"ת)
אנחנו כבר עמוק במחוזות האוף טופיק, אבל ככה בשליפה
הסוף של העמדה, הסוף של זה, הסוף של אינסומניה, הסוף של המגדל האפל (הספר השביעי) וכו וכו. אם זה לא דאוס אקס מכינה מטופש, זה סתם קרב אחרון עלוב שלא עומד בסטנדרטים של כל מה שבא לפניו.
בספרים הפחות אפיים שלו, שמספרים על אדם אחד או משפחה אחת ופחות מאבק כולל של טוב מול רע, הוא מצטיין יותר (לדוגמא הניצוץ או מיזרי. ויודע מה? אפילו רוז מאדר המושמץ).
בסדר, אז יש לי כמה ספרים להשלים.
אבל מה הבעיה עם הסוף של זה? ושל מתחת לכיפה שקופה? (נמאס לי לכתוב מתחת לכיפה שקופה, אכפת לך אם אני אקרא לזה מל"ש?).
כמו שכבר הזכרתי,
השלב האחרון של הספרים שלו בדרך כלל לא מבוסס על שום דבר שקרה, או הוצג, בצורה כלשהי קודם לכן. לרוב הוא כולל פתרון מצוץ מהאצבע, שנכתב ברישול, וממש מביך לקרוא אותו בהשוואה למאות העמודים המפורטים שנבנו כנדבך על נדבך קודם לכן.
העמדה, מתחת לכיפה השקופה וזה הם בעיני שלוש דוגמאות שעונות בדיוק על התיאור הזה. ספרים של אלף עמודים פלוס (או 990 במקרה של זה). עתירי דמויות, פרטים, ועולם התרחשות מפורט ומסועף, שכאשר מיודענו קינג מגיע לעמוד 850 לערך ומבין שהגיע הזמן להתחיל לסגור, אין לו שום מושג איך הוא עושה את זה.
ואז מגיע הרגע שבו הוא שולף מהשרוול את הרעיון הראשון שעולה לו לראש (או קלישאת המד"ב/ פנטזיה האחרונה שהוא נתקל בה בספר או סרט שהוא צרך לאחרונה) ובה הוא משתמש. וזה כל כך, כל כך מתסכל.
אני אגמור את מל"ש ואחזור אליך.
(ל"ת)
לגבי הסוף של מתחת לכיפה השקופה
אני חושבת לקרוא לו מצוץ או תוצאה של אי יכולת לסיים את הסיפור זה מאוד מוטעה. אין ספק לאורך כל הספר שזה הסוף שקינג מכוון אליו, והוא נובע מהחלטות וכשלונות של כל הדמויות. למעשה זה סוף כל כך חזק כי אין בו פתרון קסם לבעיה הבלתי אפשרית שקינג הציב בפני דמויותיו – הוא רומז לאורך כל הספר שיש רק אופן אחד שבו המצב יכול להסתיים, ואז זה מה שקורה.
זאת לא עובדה קיימת, זאת דעה פופולרית.
(ל"ת)
רעיונות טובים הם לא הבעיה
יש המוני אנשים שמסתובבים עם רעיון ממש טוב לסיפור. מה שמפריד ביניהם לבין סופרים הוא שסופרים מצליחים (או לפחות מנסים) לקחת את הרעיון הטוב הזה ולעבד אותו לעלילה, לבנות עולם, לכתוב דמויות שיתנהגו ויחשבו כמו אנשים אמיתיים. בשבילי בסיס טוב לא אומר הרבה אם אחר כך הספר מתחרבש לגמרי. לדעתי היחס של מאייר למערכות יחסים ואהבה הוא רק סימפטום לכך שהיא פשוט לא סופרת טובה, מכיוון שהיא זונחת כליל מאפיינים רבים שאמורים לקחת 'סתם' רעיון ולהפוך אותו לסיפור טוב.
באותו הקשר – אני קוראת את ספריו של קינג מילדות, ודווקא הספרים האהובים עליי שלו הם מהשנים האחרונות (דומא קיי, הילדה שאהבה את טום גורדון, 11/22/63) , ולדעתי הרעיונות והכתיבה בהם מצוינים כתמיד, כך שלא נראה לי שהוא זקוק לעזרה מהגברת מאייר.
לא טענתי שהיא סופרת טובה
היא ממש רחוקה מזה.
יחד עם זאת, לפעמים אני מרגישה שהיא מקבלת יחס יותר מדי מזלזל. היום יותר ויותר אנשים מוציאים ספרים רק בגלל שהם יכולים לחבר משפט ומצליחים אפילו יותר ממנה (50 גוונים של אפור לדוגמא הוא הדבר הכי גרוע שקראתי בחיי, אפילו לא הצלחתי לסיים אותו, והוא הדבר הכי חם עכשיו בשוק הספרים).
אני מסכימה
שהיחס המזלזל ליצירות של מאייר הוא לא בפרופורציה לבינוניות שלהן. ברור שזה לא משהו חדש, בדיוק כמו הדוגמא שהבאת ל'50 גוונים', שמצליח רק תודות להייפ מטופש. אבל אולי מכאן זה נובע – אנשים מתעצבנים מזה שמשהו כל כך בינוני זוכה להצלחה כלכלית כל כך גדולה.
זה לא ההייפ המטופש שגרם להצלחה, זה הפורנו.
(ל"ת)
היה ויהיו ספרי פורנו.
זה הצליח בצורה יוצאת מן הכלל בגלל ההייפ.
לגבי קינג
אני מאמין שהדיעה הרווחת בקרב המעריצים היא שבשנים האחרונות הוא באמת מדשדש. החומרים הבאמת איכותיים ומופתיים שלו נכתבו בשנות ה-70-80. בשנות ה-90 התחילו לו המעידות והן נגררות גם לשנות האלפיים, אבל כמובן שעדיין קיימים אצלו ספרים נהדר. 22/11/63 הוא יצירת מופת של ממש וללא ספק אחד מספריו המוצלחים ביותר. מתחת לכיפה השקופה (סדרת הטלוויזיה עולה בקיץ אגב) גם הוא מאד טוב ואפילו לוכד החלומות השנוי במחלוקת מאד אהוב עלי. יש עוד שלל יציאות משובחות גם משנות ה-90 כמו דספריישן, גרין מייל, מיזרי ושק של עצמות.
הבעיה של קינג היא שהוא דוגל בשיטת ה"בואו נפרסם כל קשקוש שאי פעם העלתי על הנייר", ללא כל סינון או הבחנה. אני מבין את הלחץ מצד המו"לים שחשוב להם להוציא ספר של קינג פעם בשנה (והשנה אפילו פעמיים) אבל זה מעצבן את המעריצים כמו שזה גורם להם עונג. והסיבה היא פשוטה- גם ספר בינוני של קינג עדיין עדיף על רוב ההיצע בשוק כיום.
בכל הנוגע לגברת מאייר- פשוט לא. קראתי את הפרק הראשון של דמדומים ושל גוף מארח. לא הצלחתי לשרוד מעבר. רמת הכתיבה המביכה חיסלה כל שביב של סקרנות שהיה לי כלפי הספרים שלה. באמת שלא ברור לי איך היא הפכה לכזה מכרה זהב.
סליחה, אבל אתה ממש מגזים
כל ספר של קינג טוב יותר מההיצע שיש היום?
אולי בז'אנר, אבל בכללי – ממש אבל ממש לא, וגם לא נכון לפעם.
קינג טוב בהפחדות, זה בכיס שלו, אבל הוא בהחלט לא גאון הדור.
אני חושב שהוא כן
אבל זה ויכוח מאד חסר טעם שלא יהיו בו מנצחים![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
כתבת נהדר
אבל המשפט "גם ספר בינוני של קינג עדיין עדיף על רוב ההיצע בשוק כיום." הקפיץ גם אותי. זה אולי נכון לשוק רבי-המכר. אולי. אני לא מכיר אותו. אבל ממש לא לשום שוק אחר. יש סיבה שקינג לא זוכה בפרסים ספרותיים מדי שנה.
טוב
מחקו לי הודעה שאומרת שהכתיבה של סטפני מאייר דווקא לא רעה אז אני פשוט אקצר ואגיד שאני מסכימה איתך. וזהו. בתקווה שזה לא עובר על אף כלל של האתר (:
זה ממש לא קשור
אבל אני עברתי במשך הימים האחרונים על כל הביקורות של אתר זה, משנת 2013 ועד שנת 2000(ממנטו משהו, עברתי על סרטים שהיה לי עניין בהם אבל זה מספיק), ושמתי לב שהיו כאן עוד כותבים חוץ מפישלר, לא שיש לי בעיה עם פישלר להיפך הוא כותב נפלא והוא בעצם הפך את אתר זה למה שהוא, אבל, היה בעבר משהו אחר לא יודע איזה משהו שונה, אולי בגלל שהיו כאן עוד מלא כותבים(ובמיוחד אהבתי את לונג ג׳ון)אז היה מעניין לשמוע מלא ביקורת על מלא סרטים בסגנונות שונים.
ככה זה היה פעם
בעבר כל אחד יכול לכתוב ביקורת לסרט ואם היא הייתה טובה היא הייתה מתפרסמת
הבעיה היא שזה המון המון המון עבודה לסנן ולמצוא ביקורת טובה אחת מתוך הים שנשלחות. ואז גם צריך לערוך ולסדר כי לא כתב אותה אדם מקצועי. לדורון המסכן לא היה זמן לזה אז במתכונת החדשה הוא הכותב היחיד. ולונג ג'ון עדיין כותבת מידיי פעם אני חושבת
אוקי הבנתי ואני די מסכים עם דורון על ההחלטה, עם כל זאת אפשר היה להישאר כמה טובים כמו לונג ג׳ון וקיפוד ועוד אחד שאני לא זוכר את שמו וזהו, בכל מקרה זה שיש רק כותב אחד בטח שהוא ברמה של פישלר לא פוגם באתר בכלל, כבר שנים אני קורא בו כתבות(בעבר רק כי ויקיפדיה העבירה אותי, אך לאט לאט אני נכנסתי אליו כל הזמן בעצמי והנה היום)ואני נהנה ממנו כל רגע שאני בו.
והנה ההסבר של דורון לשינוי הזה בדף השאלות הנפוצות:
http://www.fisheye.co.il/faq/faq_changes/
באמת חבל שניקול ממשיך לבזות את עצמו.
"גטאקה" ו"המופע של טרומן" הם שניים מהיצירות הגדולות של הניינטיז לדעתי, ו"שר המלחמה" הוא בעיני הסרט הכי אנדרייטד ונשכח שלא בצדק בשנים האחרונות, אם לא *הכי* נשכח ואנדרייטד. מ"עולם הזמן" פרשתי באמצע, אבל קיוויתי שזאת מעידה חד פעמית… ומסתבר שלא. אני אוותר על הסרט ופשוט אחכה שאנדרו יחזור לעצמו![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
לא הייתי קורא לשר המלחמה הכי אנדרייטד
אבל אני בהחלט באותה דעה, סרט שמאוד אהבתי והפתיע לטובה והוא בהחלט היה נכנס לטופ אנדרייטד ליסט שלי
תיקון טעות הקלדה במשפט השני:
"zt," – צ"ל: "זאת"
אפשר למחוק את התגובה אחרי זה.
אני בדרך כלל לא מביאה קישורים לביקורות
של אנשים אחרים, אבל אחרוג ממנהגי במקרה זה ואלנקק פה לביקורת של לינדזי "נוטלגיה צ'יק" אליס והחברה שלה נלה: http://chezapocalypse.com/episodes/the-host-2013-a-review/, כי מאוד הזדהיתי איתה. שימו לב שיש שם ספוילרים – לא בטירוף, אבל הן בהחלט מתייחסות לנקודות מפתח בעלילה, כולל לסוף.
הן כועסות פה. ממש. הביקורת נוגעת גם בספר ובנרטיב וגם בסרט עצמו, והרבה על ההשלכות שיש לו על נשים כגיבורות בקולנוע. למי שמתעניין בהעמקה נוספת בכללים ובטרנדים שמופעלים בספרי דמדומים למיניהם, אני ממליצה על סדרת 50 shades of green שלהן, שמפרקת לגורמים את כל המרכיבים באמצעות כתיבת ספר סטייל דמדומים משלהן בעזרת הקהל :-)
הביקורת כה מבדרת
חבל שזה מה שנשאר מהבמאי של גאטאקה. (והפאקינג תסריטאי של סרט מבריק כמו המופע של טרומן). מה שמעלה תהיות לגבי, האם זה בכלל אותו אדם שיצר סרטים בשנות התשעים וזה שיוצר סרטים עכשיו? מחשיד… כשרון לא נפסק סתם ככה, עד כמה שידוע לי.
צודק מאה אחוז
(ל"ת)
בטח שכן – חסרים אמנים שהתחילו מבריק (או שנהיו מבריקים) ואחרי זה התדרדרו? בסופו של דבר רוב היוצרים הם לא בור ללא תחתית ובשלב מסויים הם כבר ניצלו את כל הרעיונות הטובים שלהם ועכשיו הם ממשיכים ליצור מתוך אינרציה (וכי זה משלם את החשבונות).
מספרים על הרפר לי (מחברת "על תיגע בזמיר") שכששאלו אותה – "איך זה שלא פירסמת ספר נוסף?" היא ענתה בפשטות – "יש אנשים שמחזיקים בתוכם רק ספר אחד טוב?"
עכשיו אלך לראות את הסרט הזה
בהנחה שהוא מהפנט, עוצר נשימה, אחד מסרטי המד"ב-קומדיות-רומנטיות-נעורים הטובים שנעשו בזמן האחרון ושאנדרו ניקול הוא במאי משובח ומקורי שרק משתפר עם כל סרט והביא את הסיפור של מאייר לרמה גבוהה של יצירת אמנות עם משחק נהדר ושזו יצירת מופת בכל סטנדרט – אך ורק על סמך העובדה שהביקורת פורסמה היום.
סתם, גם התגובה פורסמה היום.
אני מניח שמשהו קרה לניקול של "טרומן" ו"גאטקה"
אולי השתלט עליו חייזר או משהו…
כמו בירח אדום
זה היה יכול להיות סרט טוב הם היו מת מקדים בצד המותח המסתורי והמסקרן בו. מי הזאב? אבל במקום זה היינו חייבים לקבל משולש אהבה משמים עד אימה.
תזכורת:
באתר הזה יש מדיניות און-טופיק. כלומר, הדיונים צריכים להיות קשורים לנושא הסרט. למשל, אם אתם רוצים לדבר על סטיבן קינג, קחו את זה למקום שקשור איכשהו לסטיבן קינג.
בצירוף מקרים נדיר
בדיוק יוצאת סדרה של CBS על פי "מתחת הכיפה השקופה":
(לינק לפרומו, אז אמנם ספוילר חלש מאד, אבל אני בכל זאת מזהיר).
http://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=hDS28r2qnAw#t=11s
כך שאם היתה פה סקירת סדרות זה היה בדיוק ה"מקום שקשור איכשהוא וגו'". רק נדמה לי שאין כזו :)
(זה נראה לי צירוף מקרים, כי מעודי לא שמעתי על הספר הזה, עד השבוע, ואז פעמיים ברצף ממקורות שונים)
עלית עלינו
נשכרנו על ידי ההפקה כדי לעורר באזז
(;
נהניתי דווקא
זה היה טוב כמו דמדומים הראשון ואולי יותר.
גם מסקרן אותי עכשיו לקרוא את הספר.
אם כי קצת יותר אקשן היה עושה לסרט טוב, וגם הייתי מעדיף שהסוף יהיה שהן כן תשארנה באותו גוף. זה יותר מגניב ונותן פתח להמשך.
הקישור לוואלה שבור
אני מצטער, אני פשוט אף לא יכול להתאפק מלצפות בתגובות חסרות הטעם לביקורות המעולות שלך בוואלה….
לא הבנתי איך אפשר להתאהב במישהו בעולם הזה
אם אותו אדם הוא בעצם חייזר והתודעה האנושית שלו בתרדמת…
הו אנדרו...
אני חושבת שאמשיך במדיניות שלי מ"עולם הזמן", שלא הצלחתי למצוא אף אחד שהיתה לו מילה טובה עליו – לעצום עיניים חזק, לחכות שיעבור, לעשות להלהלהלה ובקיצור לא לראות את הסרט, כדי שלא ייהרס לי האנדרו ניקול. למקרה שיום אחד הוא יחזור לעצמו.