משהו קורה בפרברי חרקוב, אוקראינה, שהיה גורם לצ'רלי קאופמן להרגיש בבית.
מאמר מרתק ב-GQ מתאר סט צילומים של סרט שיצא מזמן מכלל שליטה או שפיות: הבמאי, איליה חראזנובסקי, יצר חיקוי תקופתי מדוקדק של עיר בבריה"מ הסובייטית של 1952; בתוך הסט הזה חיים עשרות אנשים – חיים; ישנים, קמים, עובדים – כשהם מתועדים, אם בכלל, דרך מצלמות ומיקרופונים סמויים. העסק הזה נמשך כבר חמש שנים, ויימשך עוד לפחות שנה – אם הוא יסתיים אי פעם בכלל.
אף אחד לא מורשה להיכנס אל "המכון" לפני שהוא מולבש בבגדים תקופתיים, כולל התחתונים, ונעשה עליו חיפוש כדי שלא יוכנסו, חלילה, טלפונים סלולריים או אביזרים לא נכונים לתקופה אחרים. אסור להזכיר מילים "שאינן קיימות" – כמו "פייסבוק" או "גוגל", למשל – על הסט; העונש הוא קנס כספי. השחזור כולל לא רק תפאורה, אלא מוצרי מזון אמיתיים הנכונים לתקופה, והבמאי מתגאה בכך שהביוב ב"מכון" מורכב מצינורות בקוטר שונה מהמקובל היום, כי זה יוצר צליל שונה כשמורידים את המים.
המטרה של כל זה, רשמית לפחות, היא לצלם סרט בשם "דאו", על חייו של הפיזיקאי זוכה פרס נובל לב לנדאו. אבל נראה שהאמצעי הפך כבר מזמן למטרה, והסרט – לתירוץ: הבמאי והצוות העצום שסביבו – חלקם עזבו משפחות ועבודות כדי לעבור לשם – מחזיקים את העולם שבנו בחיים כי… לא לגמרי ברור למה, בעצם. חודש שלם לא צולם שום דבר, והבמאי עצמו אומר שהוא לא יודע מה הוא יעשה כשהצילומים יסתיימו.
הסיפור הזה, כפי ששמתם לב, מטורף לגמרי, ומומלץ מאוד לקרוא את המאמר המלא ב-GQ.
WTF?
העולם הוא מקום מוזר עד מאוד
ושווה להילחם למענו
אני מסכים עם החלק השני.
ברוסיה הסובייטית, הסרט שולט על הבמאי!
(ל"ת)
התכוונת: "ברוסיה סובייטית, סרט - שולט במאי! "
(ל"ת)
מה?
רגע מה? WTF כבר לא מספיק, כאילו… מה? מי בכלל רוצה לחיות בסט הזה? מה?
מה מוזר בזה?
היו מלא ניסויים פסיכולוגיים שהסתיימו ככה, כמו למשל אותו ניסוי שבו פסיכולוג אמריקאי בכיר הכניס את הסטודנטים שלו לבית כלא מאולתר וחילק אותם לשתי קבוצות של סוהרים ואסירים – תוך פחות מחצי יממה הסטונדטים התחילו באופן טבעי להתנהג כאילו הם באמת חיים בבית סוהר בלי שום הפרדה בין הניסוי למציאות. (אני לא זוכר את שמו של הפסיכולוג אז מי שכן זוכר יכול לקשר במקומי לוויקיפדיה.) כמובן שצילומים של סרט זה לא ניסוי פסיכולוגי אבל טבעי שרוסים בעלי נטייה קומוניסטית שמביימים כזה סרט יתחילו להתנהג ככה. כל עוד אין סרט גרמני שמדמה את התקופה הנאצית או השטאזי שהגיע למצב הזה אפשר להיות רגועים.
אז עכשיו זה "פחות מחצי יום"?
תן לזה עוד כמה זמן ואנשים יתחילו להגיד שזה לקח דקה.
http://en.wikipedia.org/wiki/Stanford_prison_experiment
חוץ מזה, אני חושב שלכמה אנשים אחרים פה יהיה מה להגיד על הביטוי "רוסים בעלי נטייה קומוניסטית".
לא אמרתי את זה במובן הגזעני חס וחלילה
אבל יש מלא רוסים מברה"מ לשעבר שעדיין מתגעגעים לתקופה הסובייטית. גרמנים שמתגעגעים לתקופה הנאצית זאת כמובן עבירה על החוק (שדרנית טלוויזיה גרמנייה שאמרה את זה בשידור פוטרה מיידית) אבל להתגעגע לשטאזי עדיין מותר ואפילו לגיטימי, כך מסתבר:
http://en.wikipedia.org/wiki/Ostalgie
נוסטלגיה בע"מ, כנראה
בשביל שהעסק באמת יהיה מקביל לניסוי זימברדו* שעליו דיברת, היה צריך להוסיף לסט גם גולאגים.
* אגב, אני לא יודע מה יותר מייאש בסיפור של ניסוי זימברדו – העובדה שהרשו לו להמשיך לעבוד בתור פסיכולוג, או שאחר-כך הוא מצא עבודה בתכנית ריאליטי טלוויזיונית.**
** במקרה שמישהו תהה מה לא בסדר עם סדרות ריאליטי, פה (בין היתר) קבור הכלב.
באותה תקופה היה הרבה פחות פיקוח על ניסויים.
היום יש ועדות אתיקה וכו לניסויים פסיכולגים. אם נקשר לנושא הכתבה, בסרטים ותוכניות טלויזיה אין ועדות אתיקה שצריכות לאשר דברים. ככה לדוגמא את הניסוי של מיליגרם (על ציות לסמכות) אסור לשחזור על ידי ועדות אתיקה אבל נעשה עליו סרט ששחזר אותו כי במדיה מותר. אם הכפר עליו מדובר בכתבה היה ניסוי פסיכולוגי ולא סט לסרט היו עליו הגבלות שונות. מרפרוף מהיר על הכתבה לא ראיתי דיבור על ייעוץ פסיכולוגי לאנשים או משהו בסגנון. לא שלא עוצרים דברים גם בטלויזיה, אבל התהליך הוא שונה.
אגב זימבארדו וניסוי הכלא, בנתיים הוא עבר לעשות הרצאות בted על הנושא של האם סיטואציה מוציאה אותנו נבלים או גיבורים. לדוגמא פה:
http://www.ted.com/talks/lang/he/philip_zimbardo_on_the_psychology_of_evil.html#.TqXzBvnPI8M.facebook ההרצאה מתעסקת גם בניסוי הכלא שלו.
אזהרה לגבי הלינק, ההרצאה כוללת בנקודה כלשהי תמונות אמיתיות ומאוד קשות של אנשים שעברו עינויים באבו גרייב. נתנת אזהרה גם בתוכה לפני הצגת התמונות, אבל בכל זאת.
זאת בדיוק היתה הנקודה שלי:
את כל מה שאסור לעשות היום בניסויים מדעיים, מותר לעשות בטלוויזיה. האבסורד זועק לשמיים. ושוב, העובדה שהקריירה של זימברדו לא רק שלא נפגעה, אלא גם שגשגה אחרי הניסוי הזה היא שערוריה שאין כדוגמתה.
יותר מזה
הרבה מכוכבי תוכניות המציאות בעולם מתאבדים כי הם לא עומדים בפרסום הרגעי ובאנונימיות המשתקת שבאה אחר כך, בערך כמו דודו טופז רק בלי לפגוע באחרים, והיו כבר כתבות על הנושא שטענו שמפיקי התוכנית מתנהגים ברשלנות כי הם לא מממנים לאותם כוכבים לרגע טיפולים פסיכולוגיים. לפעמים זה ממש צורם גם כשאתה יודע שהמשתתפים נמצאים שם מרצונם, וראה Kid Nation.
או הפסטיגל...
(ל"ת)
נינט ורוני סופרסטאר עדיין לא התאבדו
והייתי גם מוסיף בציניות "לצערי" אבל אחרי הכתבה הזאת באמת שזה לא מצחיק.
ניסיתי להרחיב לילדים שמשותפים
(ולא בהכרח משתתפים) באופן כללי, לא רק ל"כוכבי" ריאליטי.
לדעתי גם בריאלטי יש שיפור.
אני יודעת לדוגמא שמתמודדים שנבחנים לאח הגדול עוברים הערכה פסיכולוגית לפני. אני מניחה שבהרבה תוכניות ריאלטי עושים את זה וזה מונע מצבים קיצוניים או סיכון מסויים.
מצד שני עדיין יש דרך ארוכה לעבור בתחום וצריך בעיני גם להציע אופצייה של ייעוץ מקצועי שהתוכנית תספק למי שיבקש.בסיומה (או בסיום זמנו שם).
בנוסף אני כן חושבת שבטלוזייה יש גבולות שמקפידים עליהם, בעיקר בנוגע לאלימות. כלומר בעוד בניסוי זימבארדו לא הפסיקו הרגע שהתחילו התעלליות בטלויזיה לא שמעתי על תוכנית ריאלטי שכללה אלימות פיזית קיצונית. הנזקים הנפשיים הם כבר סיפור אחר.
למה מה התוכנית חייבת למישהו?
הדרישה שתוכניות יממנו טיפולים נפשיים ל"כוכבים" (שמלכתחילה נבחרו כי הם דפוקים בשכל)נשמעת לי חצופה ומופרכת. אף אחד לא מכריח אותם להשתתף בזבל הזה, כמו שאף אחד לא מכריח אותי לצפות. הגיע הזמן שאנשים יקחו אחריות על הבחירות ועל המעשים שלהם.
אף אחד גם לא מכריח אנשים
להמר בקזינו (מה שעלול לגרום להם להתמכר), ובכל זאת יש דעות הגורסות שצריכה להיות רגולציה מסוימת, אם לא מניעה, כדי למנוע תופעות כאלה. כנראה סוג-של סולידריות חברתית כזו, דאגה לאחר, או איך שנבחר לקרוא לזה.
אה. אז טלויזיה זה כמו הימורים. יפה.
אז אתה בעצם מציע שיותר רק לאנשים מעל גיל 18 לצפות בטלויזיה, ושיהיה פיקוח ממשלתי הדוק על כל מה שמוקרן בטלויזיה?
ואם לא, מה כן היה פשר ההשוואה?
אוף.. תהיתי אם להיכנס לדיון הזה
אבל אני לא יכולה שלא.
אדם הוא לא אי. ואדם ברובו לא פועל באופן רציונלי. וגם אם אדם כן פועל באופן רציונלי, הרבה פעמים אין לו את המידע המספיק הדרוש להחליט החלטות באופן רציונלי, מה שהוא לרוב, גם ככה לא יעשה.
כשאתה חי בחברה, יש נושאים מסוימת בהם החברה מחליטה, שעד לנקודה הזאת, האדם חופשי להחליט החלטות עבור עצמו, והחלטות מסוימות, החברה לוקחת מהאדם את החופש להחליט עבור עצמו, כי הוא לא יודע מה טוב בשביל עצמו. כן אני אחזור על זה שוב, אדם לא יודע תמיד מה טוב בשביל עצמו, וזו אחריותה של החברה להתערב במצבים מסוימים כדי למנוע מאדם לעשות החלטות שלא טובות עבורו. כן אני יודעת שהרבה יתנגדו למשפט הזה. אבל תראו כמה החלטות אתם נותנים לחברה לעשות עבור פרטים, אפילו שהם פוגמים בחופש הפעולה של אותם פרטים רק כי אותם החלטות פוגעים בהם:
– אסור לבן אדם לקחת סמים. למרות שאם יעשה זאת יפגע רק בעצמו.
– אסור לבן אדם להתאבד. אם יש סכנה כזאת, חובה מהחברה לקחת מאדם את חירותו ולשמור עליו שלא יתאבד.
-אסור לאדם להרעיב את עצמו למוות.
– אסור לבן אדם לפגוע בעצמו פיזית
עכשיו תבואו ותגידו, אבל האנשים האלה לא בריאים נפשית, לכן נכון להגביל מהם את החופש. אז בואו נמשיך בדוגמאות של אנשים בריאים נפשית:
-אסור לי לנהוג במכונית בלי לשים חגורה אפילו שזה מסכן רק אותי (במידה ואני לבד באוטו).
-אסור לי למכור איבר עבור כסף. גם אם אני שפויה ומאוזנת לחלוטין.
– אם אני רוצה לעבוד אצל מישהו בעבודה מסודרת בפחות משכר מינימום, ובתנאים שלא מוגנים בחוק, אסור לו להעסיק אותי חוקית (אני לא מדברת כרגע על הפועל' שאולי החוק לא נאכף במקרה הזה) . ואם אני רוצה לעבוד אצל מישהו בתנאי עבדות (כאילו ליטרלי, עבדות), אסור לו להעסיק אותי, למרות שלפי ההיגיון שלך- זו אחריות שלי אם אני בוחרת להסכים לזה. אבל עדיין המדינה אומרת, לא. אנחנו עוצרים בנקודה הזאת, פה אנחנו מחליטים בשבילך מה יותר טוב בשבילך. וזו האחריות שלה.
בפעם הקודמת שהיה דיון פה על ריאליטי, בנוגע לפוסטר של תוכנית דוקו ריאליטי, מישהו אמר לי את הדבר הבא- איפה האחריות האישית? אם אדם נכנס לאוטו שיכור ונוהג, נגיד שזו לא בחירה שלו? ואני מודה שאז לא ממש ידעתי מה להגיד על זה. זה המשיך להטריד אותי עכשיו עכשיו.
הנקודה היא כזאת – זו אחריות של החברה להתריע ולמנוע ככל האפשר נהיגה בשכרות (כמו שאחריות של המדינה למשל, לאשר למכירה רק מכוניות שמותקנות בהם חגורת בטיחות, גם אני רוצה לקנות מכונית בלי וזכותי כביכול). אך היא עושה את זה:
א. ע"י חקיקה וענישה
ב. חינוך- פרסומות, תשדירי שירות שמרתיעים מנהיגה בשכרות, ואפילו הכנסת הנושא לתוכנית הלימודים.
כמו בכל נושא, הגבול שבין חופש הבחירה של האינדיבידואל, לבין האחריות/זכות של החברה להגביל אותו בנושאים מסוימים, הוא גבול שצריך להיקבע בדיון חברתי.
הדיכוטומיה שאתה מציג פה היא לא נכונה. כי אתה מציג שני מצבים מנוגדים – או פיקוח ממשלתי הדוק על כל מה שנמצא בטלוויזיה, או שום פיקוח. כאשר התשובה נמצאת באמצע, וצריכה להיות באמצע בכל נושא שכזה והגבול צריך להיות נתון לדיון מתמיד. התשובה- "כל אדם יכול לעשות מה שבא לו בתנאי שרק הוא נפגע מזה" היא לא נכונה. השאלה שצריכה להישאל היא כמה מידע יש לאדם על הבחירה שהוא עושה, כמה פגיעה הוא יכול לשאת מכך, וכמה החברה משדלת אותו לעשות את אותה בחירה.
אם נחזור לנושא של המכונית. הגבול פה נמצא במקום מאוזן לטעמי. מצד אחד, אי אפשר לאסור נסיעה במכוניות בכלל. מצד שני, חובתה של המדינה לעשות כל מה שהיא יכולה כדי להתריע, להזהיר, לאסור, לאכוף נהיגה בשכרות.
בנושא ריאליטי, הגבול לחלוטין לא מאוזן. וזו דעתי האישית כמובן. כדי לדעת איפה לשים את הגבול? האם לאסור בכלל תוכניות ריאליטי? האם לספק למתמודדים הערכה פסיכולוגית לפני הקבלה לתוכנית? האם לממן מחקרים שבודקים את ההשפעות הפסיכולוגיות של מתמודדי ריאליטי? האם ליזום תוכן ציבורי שמיידע אנשים על השפעות של הריאליטי הן על המתמודדים, והן על הצופים?
אילו שאלות שאני לא יודעת לענות עליהם, בייחוד כי אין מספיק מידע. הנקודה העיקרית שדיון בנקודות האלה חייב להתקיים. ואתה פוסל אותו מראש בטענה שכל אחד צריך לקחת אחריות על הבחירות שלו. בפירוש לא. למדינה, לחברה יש גם אחריות, ולפעמים האחריות שלה מתבטאת בהגבלת חופש הפעולה של האינדיבידואל.
נראה לי שלא אני פוסל דיון, אלא את.
או ליתר דיוק, מונעת אותו.
דיון יכול להתנהל בין אנשים עם דעות. עם עמדות. מה העמדה שלך? מה לדעתך צריך לעשות?
אני לא מספיק מבינה בנושא
אבל באופן ראשוני, סינון מועמדים ע"י גורמים פסיכולוגי. מימון יעוץ פסיכולוגי תוך כדי ואחרי התוכנית.
וגם יזימת מחקרים של השפעות של ריאיליטי על על מתמודדים ועם על הצופים.
אז לדעתך:
א. פסיכולוגים צריכים לסנן אנשים לפני תוכניות.בהקשר לזה, אני ממליץ לך לקרוא את המאמר בעל השם המרנין The robust beauty of improper linear models, שחרף שמו הלירי הוא מאמר בפסיכולוגיה של קבלת החלטות, ומתאר (בין השאר) היטב את חוסר היכולת המוחלט של פסיכולוגים לומר משהו על בני אדם. מאמר קלאסי אחר בתחום – Test results are what you think they are. אם אי פעם חשבת שלמבחנים פסיכולוגים כמו לרורשאך ודומיו יש תוקף מסויים, אז כן, אם את מנסה ללמוד על מי שמעביר את המבחן, ולא על מי שעובר אותו.
ב. על חברות ההפקה לממן יעוץ פסיכולוגי למתמודדים.
למה, בעצם? אני טענתי למה לדעתי זאת דרישה מיותרת. אבל למה את חושבת שזה במקום? האם הסבל שעובר עליהם הוא רב יותר ממי שצריך לנסוע באוטובוס עמוס בכל בוקר בקיץ? ואם כן, אולי נדרוש מאגד לממן טיפול פסיכולוגי לקורבנותיהם? לא כל חוויה לא נעימה מצריכה טיפול פסיכולוגי. אם את טוענת שיש כאן מעבר ל"חוויה לא נעימה", את זאת שצריכה להראות למה. ואז גם להסביר למה לא לאסור על חוויות כאלו בכלל. אבל רגע, אי אפשר להראות למה יש כאן משהו מעבר לחוויה לא נעימה, כי…
ג. צריך לחקור את ההשפעה.
כלומר, לפני שאת בכלל יודעת אם יש בעיה או אין בעיה, את כבר דורשת צעדים יקרים וכנראה לא יעילים. זה בערך כמו שאאסור עליך לאכול תמנונים בימי ראשון, כי מי יודע, אף אחד לא הוכיח שאין בכך נזק. כלומר, לבני אדם. לתמנונים זה די טראומטי.
ומעבר לזה, הסבירות למחקר מבוסס ותקף בתחום אפסית. לא כי יש אינטרסים שמתנגדים, או משהו, אלא בגלל שסך הכל מדובר בקבוצה מאוד קטנה, שאין לה כמעט מאפיינים משותפים. ולא סביר שניתן להשליך מתוצאות שרלוונטיות לבוגרי 'השרדות' לתוצאות שיהיו רלוונטיות לבוגרי Cupcake Wars (ריאליטי בו שפים מתחרים בהכנת קאפ-קייקים, כמובן). ובכלל, כדי לערוך מחקר, צריך שאלת מחקר. האם את יכולה להעלות שאלת מחקר כזאת לדוגמא?
טוב, הדיון סטה למקום שחששתי ממנו
לכן אנסה להבהיר את הנקודה שלי שוב. ההצעות שהעליתי, הם רעיונות, שליפות מהמותן. אין לי באמת מספיק ידע ומידע כדי לעמוד מאחריהם או להצדיק אותם. אבל אני מודה שלא הבהרתי את זה מספיק וזו טעות שלי. בגלל זה ניסיתי לא להיכנס לדיון של *מה* צריך לעשות, אלא *האם* צריכים לעשות.
אני אחזור שנייה לטענה המקורית שלך. כשמישהו הציע לספק טיפול פסיכולוגי למתמודדים אתה דחית את זה בטענתם הזבש"ם. הטיעון שלך לא היה- הנזק לא מספיק גדול כדי להצטרך טיפול פסיכולוגי, אלא – לא משנה מה הנזק, זה אחריות שלהם ובעיה שלהם בלבד.
ואני אומרת לא. זאת לא בעיה שלהם בלבד, זה בעיה של כולנו. אני לא יודעת אם טיפול פסיכולוגי נחוץ/יעזור/מוצדק במקרה הזה. אני אומרת- הוא צריך להיות אופציה רלוונטית במקרה ויתגלה שהוא נחוץ. אתה אומר- הוא לא אופציה רלוונטית בכל מקרה.
השאלה היא כזאת, כדי לנסות להבין את הנקודה שלך. אם יוכח נזק פסיכולוגי כתוצאה מהשתתפות בריאליטי, האם תסכים שעל ההפקה (או גוף שיכפה על ההפקה) יש אחריות לעשות ככל שביכולתה למנוע/לעזור/להרתיע מפני הנזק הזה? או שלא משנה איזה נזק יתגלה, אם בכלל, זה עדיין זבש"ם של המתחרים?
אם יורשה לי;
על המחקרים אולי להוכיח כי השתתפות בתוכנית ריאליטי יכולה לגרום לנזקים פסיכולוגיים, אבל אף אחד לא חייב למשתתפים את הטיפול הפסיכולוגי.
את בעצם מעמידה אותם באותה שורה עם חיילים מוכי הלם קרב לדוגמא. לחיילים אין את הזכות להתנגד להשתתף בקרב, להם יש את כל הזכות בעולם בכל רגע לפני ובזמן ההפקה לעצור ולהגיד שהם לא עומדים בזה.
העובדה שאדם לא מפסיק התנהגות מסוימת
לא אומר שהיא לא פוגעת בו. יש מספיק מצבים פסיכולוגים שיכולים לגרום לאדם להמשיך עם פעילות שפוגעת בו.
עדיין לא הגדרת "פגיעה".
כל הדיון הזה הוא מאוד ערטילאי. *אם* מישהו יבוא ויראה שנגרם נזק שאין לנו מושג מה טיבו, או ראיות בכלל לכך שהוא קיים…
אם.
גם עישון.
במקרה כזה החברה מגבילה את העישון על מנת שאחרים לא ייפגעו, ומזהירה מפני נזקיו. אבל אף אחד לא מממן לי טיפולי גמילה.
מה שאני אומר הוא שהפגיעה שיכולה לקרות מהשתתפות בתכונית ריאליטי היא לא שווה לפגיעה שמצריכה התערבות החברה או אף ההפקה בטיפול פסיכולוגי. יש מצבים בהם הפגיעה כל כך טראומטית והמצב לא נמצא בשליטת הקרבן שבתור חברה אנושית אנו ממנים טיפולים פסיכולוגיים לנפגעים. חיילים לדוגמא. ילדים שעדים לרצח אחד מההורים לדוגמא. משפחות נספי פעולות איבה לדוגמא. משתתפי תוכניות ריאליטי לא צריכים לקבל את אותם התנאים ואותה הסימפטיה מהחברה.
אני חושבת שיש מדינות שמממנות טיפולי גמילה מסיגריות
בגלל ההגיון שעולה פחות כסף לגמול אדם מסיגריות מאשר לשלם על טיפולים במחלת הסרטן.
ובמובן הרחב יותר, זה מועיל יותר לחברה שיהיו בה פחות אנשים מעשנים, ולכן יש אינטרס חברתי לגמול אנשים מעישון, לעודד אותם לא להתחיל לעשן, ולהגביל את העישון במרחב הציבורי. ההגיון לכאורה היה אומר שאפשר היה לחסוך את כל צורות ההתערבות האלו ע"י איסור על עישון ומכירת סיגריות בכלל, אבל ראינו כבר שאיסורים גורפים כאלה גורמים ליותר נזק מאשר תועלת. לכן בוחרים להתערב בדרכים יותר עדינות, ולעזור לאנשים להפסיק או לא להתחיל לעשן. זה האיזון ש-Poison Ivy מדברת עליו.
אבל זה תקף לסיגריות,
לא לתוכניות ריאליטי.ורק למדינות מסויימות ולא לישראל.
אני מסכים שצריך להיות איזון כלשהו במידה ויוכח שיש נזק נפשי למשתתפים, כמו להזהיר על כך בתהליך הבחירה, הגבלות על מצבם וגילם של האנשים שרשאים להיבחן לתוכנית ואף דחיית שעת השידור ללילה והורדת מעמדם מכוכבים ומודל לחיקוי* לאנשים נורמאליים שכולה נכנסו לבית לשלושה חודשים.
אבל אנחנו דיברנו על טיפולים פסיכולוגיים מצד החברה למען המשתתפים, ואני אמרתי שלמרות שיש מצבים מסויימים שבהם החברה מגלה סימפטיה וכספי המיסים הולכים לממן כאלו טיפולים, משתתפי תוכניות ריאליטי לא עומדים בתנאים.
*מצד שני, יהיה יקר יותר להפיק תוכניות, ופחות רייטינג וכסף. אז אולי בכלל ניפטר מהז'אנר המבחיל הזה.
אבל כבר אמרתי שטיפול פסיכולוגי הוא שליפה מהמותן
אני לא בטוחה שזה הדבר העיקרי או היחיד שצריך לעשות.
כל הנקודה שלי היא שחייב להתאפשר דיון בהשלכות/נזקים אפשריים של תרבות הריאליטי, הן ברמה החברתית, והן ברמת הפרט, ובמידה וימצאו, דרכי התמודדות. כמו שכבר ציינתי, התמודדות/מניעה וכו' יכולה ללבוש הרבה צורות. החל מביקורת תקשורתית, דרך פיקוח על ההפקה ועל התכנים המשודרים ועד למניעה של הז'אנר הזה בכלל.
כמו שאמרתי, הדיון הוא, מבחינתי לא ה-"איך", אלא ה"אם צריך". וכן, צריך.
שוב השוואות מיותרות כי אני דוגלת בכל מקרה לגופו. השתתפות בריאליטי לא שווה לעישון סיגריות או לשירות בצבא. כלומר, הדימיון היחידי בינהם, לדעתי, כמו שאטען כמעט בכל נושא, שיש אחריות חברתית/מדינית על הנזקים שנגרמים. אופי הנזקים, ודרכי הטיפול הם כמובן, צריכים להיקבע בכל מקרה לגופו. מובן שלמכור לסיגריות לא ניתן אותו טיפול כמו חייל שסובל מהלם קרב. הם מקרים שונים שמצריכים התייחסות שונה.
אגב, יש שיגידו שההתערבות במכירה של סיגריות שקיימת כיום (ברמה של הזהרות ע"ג הקופסה ותשדירי שירות) היא לא מספיקה וצריכים לאסור מכירה של סיגריות בכלל.
אבל שוב, כדי שיתאפשר דיון, צריכות להיות שתי דעות.
אני יודע מה הדעה שלי. אני לא יודע, כי לא שמעתי מעולם, וגם לא כאן והיום, מה הדעה הנגדית?
אילו סכנות, ספציפיות, יש לדעתך, בהשתתפות בתוכניות ריאליטי?
אם אין צד שכנגד, שמעלה טיעון, לא יכול להתאפשר דיון. אז אם את טוענת ש"שחייב להתאפשר דיון בהשלכות/נזקים אפשריים של תרבות הריאליטי", כאילו שמישהו(*) מנסה למנוע דיון כזה, אז איפה הדיעות שאותו מישהו מנסה להשתיק?
————————————–
(*) בעצם, לא כאילו. כבר נטען באופן ישיר שזה אני.
אנחנו מנהלים דיון, הוא רק דיון שונה מזה
שאתה חושב שצריך לנהל (כנראה).
הטענה שלי היא בדיוק מה שאמרת: "שחייב להתאפשר דיון בהשלכות/נזקים אפשריים של תרבות הריאליטי".
לא אמרתי שהוא צריך להתנהל כאן או שאנחנו צריכים לנהל אותו. והניסיון להשתיק דיון כזה הוא גישת הזבש"ם שאתה נקטת.
כלומר, אני מנסה להשתיק דיון שאף אחד לא מנסה לקיים.
מרשים מצידי, נראה לי.
אם יוכח נזק כתוצאה מהשתתפות בסדרות ריאליטי,
ואני ממש לא מאמין שזה יקרה (בעיקר מאחר ואני לא מאמין שיש כזה), אז קודם כל, אדרוש להגביל את ההשתתפות מעל רף גיל מסויים. בארץ, 18 נשמע סביר. שנית, אדרוש שהתוכניות לא ישודרו בפריים טיים. אחרי 23:00? בסדר, שיהיה.
מעבר לזה, יתכן שאדרוש למנוע לחלוטין הפקת תוכניות כאלו. יתכן, אני לא באמת בטוח. תלוי בנזק ובאופיו. סביר להניח שאם הוכח נזק, ואם אחרים ידרשו למנוע הפקה, לא אביע התנגדות. אבל כל אלו דרישות מהמדינה. מהרשויות. את שאלת מה אני חושב מחובתה של ההפקה. ובכן, לא הרבה. כל עוד חוקי לעשות משהו, חוקי לעשות אותו. ובהנתן בגירים שרוצים לגרום לעצמם נזק (באופן שהרשויות לא יצאו נגדו באמירה ברורה), אין לי שום קובלנה נגד חברות ההפקה. הן לא חייבות לי כלום, ולא חייבות כלום לאף אחד אחר.
ובקצרה, כן, זבש"ם.
אם אנשים מוכנים לעשות כל דבר כדי להתפרסם, שיהיו מוכנים לשלם את המחיר. שלא ירוצו אחר כך בוכיים למי שזה לא יהיה, בכל מיני "אכלו לי שתו לי". ידעת טוב מאוד למה אתה נכנס.
אז זהו, שלא זבש"ם
לפחות לטענתך, כי אתה בעצמך אמרת: "אם יוכח נזק כתוצאה מהשתתפות בסדרות ריאליטי, ואני ממש לא מאמין שזה יקרה (בעיקר מאחר ואני לא מאמין שיש כזה), אז קודם כל, אדרוש להגביל את ההשתתפות מעל רף גיל מסויים. בארץ, 18 נשמע סביר. שנית, אדרוש שהתוכניות לא ישודרו בפריים טיים. אחרי 23:00? בסדר, שיהיה.
מעבר לזה, יתכן שאדרוש למנוע לחלוטין הפקת תוכניות כאלו. "
אז מסתבר שלא זבש"ם, לפחות לא בכל מחיר.
שנית, ברור שהדיון צריך להיערך ברמה חוקתית, לא ברמת ההפקה. מההפקה אני לא מצפה מכלום. הממשלה היא זו שיש לה אחריות כלפי, לא ההפקה.
כמובן שזבש"ם. של בגירים.
אין לי מושג כמה תוכניות אם בכלל מקבלות קטינים לשורותיהן. אבל קטינים, גם בני 17 ו-364 יום, וגם אם הם נבונים ומבריקים לגילם, זוכים ליחס אחר. ככה זה.
אז למה יתכן ותדרוש לבטל תוכניות כאלה
אם יוכח שהן גורמות לנזק פסיכולוגי, אם זבש"ם?
בעיקר כי הן "תוכניות".
כלומר, משהו שישודר.
אם אנשים רוצים לגרום לעצמם נזק, או אפילו להתאבד, מי אני או את שנאמר להם לא?
א. כי לא תמיד הם מודעים לנזק שיגרם
ב. כי לא תמיד הם פועלים משיקולים רציונלים ו/או לא תמיד נמצאים במצב נפשי שמאפשר להם לראות אופציות אחרות.
כן, אני מכיר את המעגל הזה.
אם הוא רוצה להתאבד, לא יכול להיות שהוא שפוי, ומכאן אסור לתת לו להתאבד.
הבעיה שלי עם מה שאתה אומר
הוא הקיצוניות. לא אמרתי שכל מי שרוצה להתאבד הוא לא שפוי. (אם זה מעניין אותך, אני אפילו חושבת שמותר להתיר לאנשים להתאבד במקרים מסוימים, ולא רק במה שמוגדר כהמתת חסד). אבל אתה מתעקש ללכת לקיצוניות ולהכללה כל פעם. במקום לנסות לקבוע עובדה על כל האנשים שרוצים להתאבד (לכולם מותר, או לכולם אסור), אולי כדאי להסתכל על כל מקרה לגופו ולקחת את הדברים שאמרתי בחשבון
(מצטטת: "א. כי לא תמיד הם מודעים לנזק שיגרם
ב. כי לא תמיד הם פועלים משיקולים רציונלים ו/או לא תמיד נמצאים במצב נפשי שמאפשר להם לראות אופציות אחרות.")
כן, זה עושה עבודה יותר קשה, ואת העולם יותר מורכב, אבל נותן קצת יותר כבוד למורכבות האנושית.
ואני בכלל לא דיברתי ספציפית על התאבדות, אבל אם כבר, אז כבר.
הכללות הן אחלה.
בלי הכללות, על כל דבר שכל אזרח (או תושב, או מבקר) במדינת ישראל ירצה לעשות, יצטרך קודם להתקיים דיון בכנסת בשאלה האם להרשות לו. נראה לי שהכללות הן דרך קצת יותר קלה להתמודד עם המציאות מאשר בהחלטה כי "כל מקרה לגופו".
החיים בנויים מהכללות. בריחה מהכללות היא בדיוק ההפך מהתמודדות עם עולם מורכב.
חוקים חייבים להתבסס על הכללות.
נכון. אין ברירה אחרת.
דעות- כמו- התאבדות- מותר או אסור, לא חייבות להיות להיות הכללות.
כי אם אנחנו מסתמכים על חוקים, אז התשובה על השאלה שלך- ("אם אנשים רוצים לגרום לעצמם נזק, או אפילו להתאבד, מי אני או את שנאמר להם לא?"), היא- כי החוק אומר לנו.
אבל, אז זאת תשובה קלה וברורה, ומן הסתם הרבה פחות מעניינת.
אני חושב שכן עושים את הדברים האלה
או לפחות מתחילים לעשות אותם, אבל כן זה איפשהו באמצע – צריך פיקוח אבל לא טוטאליטרי. במיוחד זה בולט בגרסה הישראלית של היפה והחנון (בכל זאת בגרסה האמריקאית בפיתוחו של אשטון קוצ'ר היפות גם באמת יפות וגם הרבה יותר רגישות לחנונים בפרט ולעולם הסובב אותן בכלל) שם היפות, אה סליחה, הפרחות, פשוט משפילות את החנונים מההתחלה ועד הסוף כאשר גם בשלבי ההתקרבות, אפילו בין הצמד הזוכה, עד כמה שהיפה תהיה נחמדה ועדינה לחנון היא גם תמיד תבהיר לו שאין לו שום סיכוי איתה.
"הרבה מכוכבי התוכנית"???
זה כמו "תוך פחות מחצי יממה הסטונדטים התחילו באופן טבעי להתנהג כאילו הם באמת חיים בבית סוהר". פרופורציות: בארץ ידוע לי רק על פליט ריאליטי אחד שהתאבד (היה פליט "פרויקט Y", אבל לא ניכנס לשמות), וזה היה משהו כמו 5 שנים אחרי שהשתתף בסדרה המדוברת.
אני בטוח שאחוז המשתתפים שמתאבדים כתוצאה מהשתתפות בסדרת ריאליטי בעולם נמוך כל כך שהוא אפילו לא מצדיק את הניסוח "מקצת ממשתתפי תוכניות ריאליטי". בחו"ל, ממה שאני מכיר לפחות, ידוע לי על עוד משתתף ריאליטי אחד שהתאבד (היה בתוכנית ריאליטי אגרוף שסילבסטר סטאלון הפיק). אני בטוח שיש יותר משניים, אבל לא מספיק כדי להצדיק את הטענה שלך.
להשתתף היום בתוכנית ריאליטי זה עבודה. יש כאלה שממש עושים קריירה מזה, רוב מריאנו הוא דוגמא טובה לכזה. אפילו לא צריך להרחיק רחוק, גם בארץ יש שלל פליטי ריאליטי שמוצאים עצמם משתלבים בתוך תעשיית ההפקות/יח"צ. לטעון שהרבה מהם מתאבדים בגלל תוכניות ריאליטי שקול לטענה שהרבה כוכבי רוק מתאבדים בגיל 27 כי הם בתעשייה נורא קשה.
משהו בין מיעוט לבין יותר משניים
הייתה גם איזו אחת מהאח הגדול הבריטי שהתאבדה בגלל הביקורת שהיא חטפה על ההערות הגזעניות שהיא העירה לאחת המשתתפות ההודיות/פקיסטניות וכן מתמודדת באמריקן איידול שסוננה בשלבים הראשונים, ניסתה ליצור קשר עם פאולה עבדול כדי שתיתן לה עוד צ'אנס ואחרי שעבדול התעלמה וגם הוציאה נגדה צו הרחקה (נדמה לי) היא שמה קץ לחייה. באמת שאני לא מעוניין להפוך את הדיון הזה לדיון על פליטי תוכניות מציאות (כמו שאמרתי פעם במסמ"צ, להגיד את המילה מציאות באנגלית לא הופכת את התוכניות האלה למשהו יותר נחשק) אבל דרוש שם פיקוח, גם אם מדי פעם יגיע לשם איזה אלעד גמד או פרידה הכט שייהנו כל-כך מתשומת הלב עד שלא יהיה אכפת להם שלועגים להם בכל מקום אפשרי. במיוחד נכון הדבר לגבי החנונים מהיפה והחנון שסופגים כבר בשלבים הראשונים של התוכנית הערות כמו "פלא שאתה בתול?"
תעשה טובה, תשיג מושג על הדברים שאתה מדבר עליהם.
ככה גם תפיץ פחות אגדות וסתם דברים לא נכונים, וגם יהיה לך על מה לבסס את הדעות שלך. אף משתתף באח הגדול הבריטי לא התאבד; המשתתפת שאתה מדבר עליה היא כנראה ג'יין גודי, שמתה מאוחר יותר מסרטן.
http://en.wikipedia.org/wiki/Controversy_and_criticism_of_Big_Brother_(UK)
היתה מעריצה של פאולה עבדול שהתאבדה, אבל נראה שהיא היתה מעריצה אובססיבית ולא מאוזנת (שבין השאר שינתה את שמה ל"פאולה") הרבה לפני שהשתתפה בתכנית.
http://en.wikipedia.org/wiki/Paula_Goodspeed
ואני לא צריך לברר בשבילך את הדברים האלה. זה אמנם לקח בדיוק דקה, אבל אתה זה שאמור להשקיע את הדקה הזאת *לפני* שאתה כותב.
באמת שלא הייתה מצדי שום כוונה להפיץ אגדות ושקרים סתם
הרי אמרתי שאני באמת לא אוהב תוכניות מציאות ושיש מעט מאוד מהן שאני מקפיד לצפות בהן בקביעות, ולכן באמת כתבתי דברים מהזיכרון ולא בדקתי. באמת סליחה אם הטעיתי מישהו בלי כוונה אבל לא בדקתי בוויקיפדיה סתם כי אני שונא את הז'אנר. בפעם הבאה אני מבטיח מראש להשתדל לבדוק ו/או לא לדבר בכלל על דברים שאני משוחד לרעתם מראש, למרות שבסך הכול אני די מסכים עם קיפוד – מפיקי התוכניות לא צריכים לממן שום טיפול למשתתפים, סתם חבל שאנשים רגילים כביכול שאינם שחקנים/זמרים מקצועיים מגיעים למצבים האלה.
אני מכירה רק סיפור אחד של התאבדות משתתף ריאליטי
בעלה של כוכבת אחת מסדרות עקרות הבית האמיתיות בארה"ב התאבד לאחר סיום צילומי העונה האחרונה. עשו מזה (ומהשאלה האם יקרינו את העונה שלמעשה מציגה את התדרדרותו להתאבדות, כאילו שהיתה שאלה בקשר לכך) כזה בלגן שקשה לי להאמין שאם משתתף אחר היה מתאבד לא היינו שומעים גם על זה הרבה מאוד.
אף אחד ממשתתפי ניסוי זימברדו לא התאבד, למיטב ידיעתי,
אבל אני יכול להגיד לך בוודאות שמשתתפים בניסוי הזה יצאו עם נזק נפשי ארוך-טווח. ראיתי פעם סרט תיעודי שבו ראיינו משתתפים, שממש בכו מול המצלמה, שנים אחרי הניסוי הזה. הם סיפרו איך כל מה שקרה ממשיך לרדוף אותם שנים אחר-כך. זה לא היה מטריד כמו לראות דקה לאחר מכן את דוקטור פרנקנשטיין הלא-כל-כך-צעיר מחייך בזחיחות ומצהיר שלדעתו הניסוי הזה הפך את אותם משתתפים "לאנשים טובים יותר".
התאבדות היא דוגמה למצוקה נפשית קיצונית. העובדה שלא כל משתתפי הריאליטי מגיעים למצב כזה לא אומרת שאחרים לא סובלים מזה נזק נפשי – נהפוך הוא, גם אם "רק" שני אנשים התאבדו בכל ההיסטוריה של ז'אנר הריאליטי, זה מראה על פוטנציאל לנזק שהז'אנר הזה יכול לגרום. יכול להיות שיש אנשים שסבלו מנזק פחות חמור – אבל הם עדיין סבלו.
צריך אולי להדגיש את ה-"יכול להיות". אני לא יודע אם עשו מחקרים בנושא. אני כן יודע שסדרות ריאליטי, אם לחזור לנקודה המקורית שלי, מביאות משתתפים למצבים נפשיים קיצוניים – מצבים שאת המשתתפים בניסויים מדעיים (כאלה שנועדו, לכאורה, לעזור למין האנושי – בניגוד לסדרות ריאליטי שנועדו לעשות כסף למפיקים) *אסור* להביא אליהם.
ואם לגרור בכח את הנושא לאון-טופיק – זה נחמד להזדעזע ולצחוק מהניסוי שעושה הבמאי הפסיכופאת שמתואר בידיעה כאן, אבל מבחינה עקרונית אין יותר מדי הבדל בין זה לבין חלק גדול מהדברים שהולכים על המסך הקטן בבית של כל אחד מאתנו.
ו"להתראות לנין" הוא דוגמה לסרט שגם מראה את זה
(רוסים מברה"מ לשעבר שעדיין מתגעגעים לתקופה הסובייטית).
לא ספוילר, ומדויק למדי
לא אמרתי שכולם בסרט חושבים כך. אמרתי שהתופעה הזו מודגמת בסרט.
ובוודאי שאין באמירה הכללית הזו שום ספוילר. לא גיליתי שום פרט עלילה.
זה כאילו "המופע של טרומן" פגש את הקומוניזם
ונולד להם ילד.
איזה מאמר מדהים. פשוט מדהים.
אתם *חייבים* לקרוא אותו – לא רק כי הסיפור מטורף ומרתק כל-כך, אלא כי הכתב, אידוב, יודע איך לספר סיפור.
מדהים.
זה נורא.
כלומר, זה מגניב, מגניב עד אימה, או עד טירוף, מה שיבוא קודם, אבל ברגע שתחושת המגניבות טיפה נרגעה, והמשכתי לקרוא, מה שנשאר היו פחד וזוועה. מה שבאמת תפס אותי זה עד כמה העניין הזה איום ונורא. האדם הזה השתלט על חייהם ומחשבותיהם של אנשים, לאט לאט, ומהתיאור נשמע שבאופן משתק. איזה תירוץ יכול להיות לזה?
שהם נתנו לו.
(ל"ת)
המאמר רומז באופן די מובהק שמדובר בכת
והעובדה שלמשל אחת מהמשתתפות הצעירות מנסה לפתות את העיתונאי היא סממן די מובהק של כתות.
"סממן די מובהק של כתות"?
אין הסכמה אקדמית – כלל – לגבי משמעות המושג "כת" או אפילו התוקף המדעי שלו. ולכן, מובן שאין גם הסכמה לגבי סממנים מוסכמים של כתות.
מקבלת שזה לא מושג מדעי
בכל אופן, כל כתבה עיתונאית שקראתי על כת כללה שליטה של המנהיג על המיניות של החברות הצעירות, עד כדי כך שהוא יכל לשלוח אותן לפתות גברים שרצה להכניס לכת. אפשרי שזו הגדרה מעגלית – כת היא כת אם היא עונה על ההגדרות של מה שאנחנו קוראים לו כת – אבל זה לא אומר שהפרויקט הזה לא דומה לכתות שתוארו בכתבות האלה.
ובתשובה לשאלה השנייה, באותו האופן שאנו לא מתייחסים לחברי כת כאילו שיש להם רצון חופשי לגמרי, יכול להיות שגם המשתתפים בפרויקט הזה נמצאים תחת איזשהוא לחץ פסיכולוגי, ולכן אי אפשר פשוט להגיד שהם נתנו למנהיג לעשות את מה שהוא רוצה.
לא נראה לי שמדובר בזה
אלא שכל צוות הסרט נמצא שם מרצונו המלא והמוחלט ומתוך נוסטלגיה לברית המועצות. לנו זה אולי נראה מטופש אבל היו הרבה אזרחים שנהנו מהמצב שלפני הגלאסנוסט כי הם היו מקורבים לשלטון ולכן נהנו מהטבות ששאר האזרחים לא נהנו מהם, בקיצור האירוניה שבקומוניזם.
הטיעון שלך קצת מעגלי
בעצם, אם אני מפרש אותך נכון, ההגדרה שלך ל"כת" היא "מקום בו אנשים מאבדים את רצונם החופשי". עכשיו השאלה, מבחינתך, היא האם האנשים של 'דאו' נכנסו לכת או לא, דהינו, אם איבדו את הרצון החופשי או לא.
מה שאני מנסה להגיד הוא שאין כזה דבר "כת" לפי ההגדרה שלך (או, לכל הפחות, שזה נדיר מאוד מאוד). אנשים לא מאבדים את הרצון החופשי שלהם כמעט אף פעם, גם לא בתוך קבוצות דתיות, וגם לא בתוך קבוצות דתיות קיצוניות. "כת", כמו שמציירים אותה בעיתונים, כמו שהיא קיימת בשפת היומיום, היא דבר שכמעט ולא קיים בעולם האמיתי.
זו לא ההגדרה שלי לכת
אין לי ממש הגדרה, אבל אני מסתמכת על מקרים שקראתי עליהם, ולפיהם הייתי קוראת לקבוצה כת אם היא סובבת סביב אדם כריזמטי שאוסף סביבו אנשים שמפתחים בו תלות רגשית ומאפשרים לו לשלוט על חייהם האישיים והחלטותיהם.
וגם לא אמרתי שאף אחד כאן איבד את כח הרצון שלהם. נשים מוכות וילדים שעוברים התעללות הם בעלי רצון חופשי, ועדיין קשה להם מאוד לעזוב את המתעללים בהם, משום שהם מפתחים תלות רגשית, ומשום שהמתעללים עובדים קשה כדי לחסל את ההערכה העצמית שלהם. זה, לפי הבנתי, גם מה שקורה בכתות.
שוב, זה לא המצב כאן
בדאו כולם נהנים – הבמאי, העוזרים החנפנים שלו, המרגלים הסטאליניסטים שלו וגם עשרות הנשים ששוכבות עם כולם, והכול מתוך רצון חופשי. מי שזה מפריע לו הוא מי שמסתכל על זה מבחוץ.
מאין לך שהם נהנים?
המאמר מתאר מערכות יחסים טעונות ולא מעט מטרידות. יכול להיות שהמאמר מגמתי, ויכול להיות שהוא מתאר את האמת, אבל הרושם שהוא נתן לי הוא לא של כיף בלתי-פוסק.
מנין לי
כמו שכבר כתבתי למטה, כל מי שמשתתף בפרויקט הזה נמצא שם מרצונו החופשי ולכן הוא נהנה, ואם הוא לא נהנה אז הבמאי יסלק אותו ממילא. ברור שהרבה יצאו משם עם הפרעות פוסט-טראומטיות חמורות, בכל זאת זה פאקינג שחזור של סינקדוכה במציאות הקיימת של ימינו עד לעתיד הלא ברור, אבל שום דבר לא נעשה בכפייה וזאת בניגוד לגולאגים.
אבל גם לכת אנשים מצטרפים מרצונם החופשי
ונשארים בה מרצונם החופשי (ברור שמופעלות על הרצון הזה מניפולציות אבל זה לא נעשה בכפייה), ההשוואה הייתה לכת ולא לגולאג.
טוב, הפעם אני באמת אעצור בזמן
ולא אתחיל לדבר על דברים שאין לי מושג בהם. צריך לשאול את הבמאי, אם כי אני בספק אם הוא יכול לתת תשובה אובייקטיבית או אפילו סובייקטיבית.
ואגב, איך זו תגובה לטענה שלי?
אם זו כת (מה שזה לא יהיה), הם נתנו לו פחות?
כן... זה עושה את זה אפילו קצת יותר נורא.
היית חושב שיהיה אפקט תקרה לדברים כאלה.
טוב, אז כן יש דף על דאו בימד"ב
וגם בלי פרשנויות מיותרות, הנתונים מחרידים על פי כל קנה מידה.
http://www.imdb.com/title/tt1728616/trivia
http://www.imdb.com/title/tt1728616/business
http://www.imdb.com/title/tt1728616/locations
על פי איזה קנה מידה הנתונים הללו מחרידים?
תקציב של 10 מליון דולר ורשימת אתרי צילום שכוללת בעיקר אתרים שונים בחרקוב זה לא מחריד במיוחד.
על פי האפיות
גם בלי סיפור סינקדוכה, סרטים כאלה שמנסים בכוח לצאת "גדולים מהחיים" תמיד בסוף יוצאים משעממים רצח, כמו נאמר גלדיאטור או פרל הארבור.
באמת נראה לך שיצא מזה סרט?
(ל"ת)
אני חושב שכן.
כל העסק הזה עולה כסף. הרבה מאוד כסף. אמנם בינתיים חראזנובסקי הצליח לגייס עוד כשנגמר לו, אבל זה לא יכול להימשך לנצח. חוץ מזה, נדמה לי שמאחורי שגעון הגדלות האישי שלו יש גם שגעון גדלות קולנועי: כל הדיוק הזה מראה שהוא פרפקציוניסט, לא רק מטורף, ולפרפקציוניסטים יש, לרוב, מטרות מוגדרות. כן, הוא רוצה סקס ורוצה שכולם יעשו מה שהוא אומר – אבל הוא גם רוצה לעשות סרט.
חוץ מזה, הדרך הכי טובה בשבילו לוודא שכולם ימשיכו לעשות כל מה שהוא אומר היא לקבל פרויקט אחר להשלים אחרי שהוא יסיים את זה – ובשביל זה, צריך שיהיה סרט גמור.
או, נאמר, רוב הסרטים של סטנלי קובריק.
מה לעשות שביי הוא לא מוכשר, וסקוט איבד את הכשרון שלו אי-שם בתחילת שנות התשעים. אפיות אין משמעה שעמום – זה תלוי בכשרון של הבמאי והתסריטאי.
אוי ואבוי. כרגע הצגתי את 2001 כדוגמה לסרט לא משעמם
(ל"ת)
תרגום לעברית של הכתבה, ב"הארץ"
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1636877
ועכשיו בפסטיבל חיפה
אם כי הביקורות רחוקות מלהיות חיוביות.