שלום, זהו טריילר לסרט שקיים במציאות.
כן, זה פול דיינו ששורד על אי בודד ומפתח ידידות אמיצה עם הגופה של דניאל רדקליף, שלה הוא מוצא שימושים שונים ומעניינים. הדבר הזה לא רק שקיים במציאות, הוא הוקרן בפסטיבל סאנדנס וקיבל תגובות לא רעות בכלל, ועכשיו מקבל הפצה אמיתית בבתי קולנוע אמיתיים. העולם הוא מקום מופלא ומוזר.
כן... נראה לי שאני אבחר להאמין למבקרים שטוענים שזה סרט מצוין *בלי* לברר את הנושא בעצמי
הטריילר, איך להגיד, הספיק לי.
זהו סרטם המלא הראשון של צמד הבמאים דניאל'ס, אבל מאחוריהם יש רקורד של קליפים מעולים ממש למוזיקה.
הקליפ הכי מפורסם שלהם הוא כנראה זה ל-Turn Down For What, שלא ברור אם הוא יותר מפגר או יותר מצחיק.
הקליפ הכי יפה שלהם, לעומת זאת, הוא של Simple Math של מנצ'סטר אורקסטרה שהוא פשוט מופת לוידאו קליפים.
ובהקשר של הסרט, נראה לי שהקליפ הזה לשיר Houdini של פוסטר דה פיפל היווה להם השראה לסרט, לא ככה?
הו, וואלה?
גרמת לי להסתקרן עכשיו אפילו יותר.
Turn down for what
זה אחד השירים \ קליפים הכי מטומטמים שאי פעם ראיתי. כך שלציפיות שלי לפחות זה לא ממש תורם..
קליפ נוראי
אבל חלק שלי מהשנאה אליו היא גם השיר עצמו (גם במסיבות ששם לא באמת אכפת לי כל כך מהמוזיקה הוא מצליח לעצבן). אבל אני לא בטוח אם העובדה שהוא במאי קלפים לא משהו אומרת שהוא לא יהיה במאי קולנוע טוב.
הם, זה דניאל'ז ברבים
ושמע, להיות במאי קליפים טוב לא מבטיח שתהיה במאי קולנוע טוב, רק שאל את מישל גונדרי, ספייק ג'ונס, דיוויד פינצ'ר וג'יימס קמרון
ג'יימס קמרון היה במאי קליפים?
אני זוכר במעומעם שהוא ביים קליפ אחד בשנות ה-80, וגם זה אחרי שהוא כבר ביים סרטים.
צודק
התכוונתי לכתוב מייקל ביי, שגם התחיל את דרכו כבמאי קליפים.
וכל השרק נחשבים מבחינתך לבמאים גרועים?
(ל"ת)
נהפוכו
כנראה שהסרקזם שלי עף גבוה מדי. כל הבמאים ברשימה, כולל מייקל ביי, הם במאים טובים ומוכשרים. במקרה של גונדרי וג'ונז אני אפילו מרחיב ואומר שמדובר בגאונים ויזואליים.
כתבתי את אשר כתבתי מתוך כוונה להסביר שאין מה לפסול את דניאל'ז כבמאים טובים בהסתמך על העובדה שהם עד עכשיו ביימו רק קליפים.
באמת שלא ברור לי, כמו שלדון, האם אתה סרקסטי גם עכשיו או לא
כי למייקל ביי בחיים לא הייתי מדביק את התואר "במאי מוכשר". כלומר, הוא אכן עשה סרטים טובים בשלבים מוקדמים יותר של הקריירה שלו (כמו הפריצה לאלקטרז, ואולי the island), אבל אחרי כל סרטי רובוטריקים עד עכשיו, אחרי שהוא צוחק על עצמו בפרסומות שכל מה שמעניין אותו זה פיצוצים…
אין לי מושג איך שמת אותו באותה שורה עם שאר הבמאים שהזכרת.
ויזואלית? מוכשר מאוד!
(ל"ת)
ועכשיו עם יותר מכותרת
הסיבה שהוא שם היא כי הוא חלק מהמיליה של במאי הקליפים שפרחו בתחילת שנות התשעים בזכות MTV, תוסיף אליהם גם את כריס קניגהאם וסטיבן ג'ונסון שאמנם לא פנו לקולנוע אבל עשו קליפים פורצי דרך ממש.
אף פעם לא הבנתי למה כולם אוהבים כל כך את הפריצה לאלקטרז. צפיתי בו כי שמעתי שהוא מצויין, ראיתי אותו וחשבתי זה הכל?
הוא לא סרט רע, ניקולאס קייג' נחמד (אני מחבבת אותו בלי קשר) בתפקיד ושון קונרי הוא שון קונרי וגם זה נחמד והאקשן נחמד והסיפור נחמד, אבל חסר משהו מעבר לנחמד, משהו מרגש.
אני לא חושבת שאי פעם מייקל ביי היה במאי טוב.
ראיתי אותו שוב לפני כמה זמן, אחרי הרבה מאד זמן שלא ראיתיו בכלל.
מחזיק בעיניי גם בצפיות חוזרות מדי פעם, כיפי ונחמד – אבל אני די מסכים עם מה שאמרת. זה סרט טוב בעיקר בהשוואה לסרטי ביי האחרים. אני חושב שבסרט הזה, ואולי מעט אחריו, ביי עוד היה במאי די טוב. עם רובוטריקים הוא כבר איבד את זה לגמרי.
אתה מאמין שבמאים פשוט מאבדים את "זה"?
בין סרט אחד שלהם לשני.
הוא לא היה במאי מבריק מלכתחילה, אבל הוא כן עשה סרטים
שבהשוואה לכל המאוחרים יותר שלו היו הרבה יותר טובים.
מה הכוונה אם אני "מאמין שבמאים פשוט 'מאבדים את זה'"? באופן כללי זה קורה, אבל לא לעיתים קרובות. אני יודע שבעיניי, למייקל ביי זה קרה, ויחסית מהר.
אני די מסכימה איתך
(ל"ת)
רידלי סקוט וטרנטינו
הן שתי דוגמאות שתומכות בהיפותזה הזאת.
אני לא יודעת בקשר לרידלי סקוט
אבל טרנטינו עדין מוציא סרטים ענקיים
זה, והעובדה שרידלי סקוט הוציא לפני כחצי שנה את הסרט הכי אהוב שלו בערך מאז "גלדיאטור"
("שמונת השנואים" התקבל יחסית בקרירות, בעיקר בארץ, אבל בהתחשב בעובדה שהסרט הקודם שלו היה המצליח ביותר שלו אי פעם וזכה בשני אוסקרים וזה שלפניו היה אחד האהובים שלו אי פעם, עם שמונה מועמדויות לאוסקר, תואר הסרט-השני-הכי-מצליח-של-טרנטינו ופרס סרט השנה של גולשי עין הדג לשנת 2009 – קשה לי לחשוב שברמת הקהל הרחב טרנטינו "איבד את זה")
אני דווקא מאוד אהבתי את שמונת השנואים
כמעט כל המבקרים קטלו אותו, ואני לא מצליחה להבין למה, הוא סרט ממש טוב, אולי הוא היה מאוד ארוך אבל מבחינתי זה היה תענוג לצפות בו.
יש לי הרגשה שעוד עשור וקצת בערך
הוא יהפוך לקלאסיקה שלא העריכו אותה בזמנה, כמו 'עיינים עצומות לרווחה'.
במילה אחת: באקלאש.
כשג'אנגו יצא, הייתה ממנו התלהבות מוקדמת, למרות שחודשים אחרי שההייפ שלו נרגע, הקונצנזוס נהפך ליותר בינוני ואנשים החלו פחות לאהוב אותו, זה כאילו הם היו בהכחשה שטרנטינו עשה סרט לא ברמה שלו. אבל את הביקורות הטובות שלו הוא כבר קיבל, ולכן, כשהסרט הבא שלו יצא, כל הקונצנזוס הרע שלקח לו זמן להתגבש לגבי ג'אנגו, כאילו עבר אוטומטית בעיני הקהל אל שמונת השנואים כמעין "פיצוי", למרות שהוא הרבה יותר טוב מג'אנגו.
מקרה זהה לחלוטין קרה עם "עלייתו של האביר האפל" שהקונצנזוס הרע שהתפתח עליו אחרי שנרגעו ממנו עבר ישירות ל"אינטרסטלר", למרות שהוא טוב מעלייתו של בעשרות מונים.
אני חושבת שהסיבה ששמונת השנואים
לא זכה לתהילה היה האורך שלו
... שהיה ב-2 דקות ארוך יותר מ"ג'אנגו" שהתקבל בהרבה יותר חום.
(ל"ת)
זה מוזר בגלל שהרבה מבקרים התלוננו על האורך שלו
בשונה מג'אנגו
אולי שכחת אבל גם כש"ג'אנגו"
יצא התלוננו על אורכו.
אז כנראה שטעיתי
לא היתעניינתי בכל הנושא כשג'אנגו יצא,
יש לך סיבה אחרת למה כולם שאו את שמונת השנואים?
רעיון רדיקלי: אולי בגלל שזה סרט איום ונורא?
(ל"ת)
בניגוד ל'ג'אנגו ללא מעצורים' שהיה יצירת מופת?
(ל"ת)
אני לא יכול לדבר בשם כל העולם,
אבל הסיבה שלא סבלתי את "אינטרסטלר" היא שהוא סרט נוראי.
אמנם מ"עלייתו של" לא ציפיתי להרבה, וקיבלתי עוד פחות. אבל "אינטרסטלר" היה גרוע בצורה יוצאת דופן. אפילו ביחס ליבול הסטנדרטי של נולאן.
רק שאלות
ציניות וזה בצד.
א. אינטרסטלר נוראי? או שהגזמת?
ב. למה לא ציפית לכלום מעלייתו של? 2 הקודמים היו רעים לטעמך?
ג. יבול סטנדרטי, רוצה לומר ממנטו, יוקרה, האביר האפל, התחלה?
רק תשובות:
א. נוראי. משעמם, מטיפני, יומרני, מטופש. נוראי.
ב. לא אמרתי שלא ציפיתי לכלום, רק שלא ציפיתי להרבה. וכן, לא אהבתי את את השניים הקודמים. הם היו מטיפניים, יומרניים ומטופשים. אבל לא נוראיים, סתם לא טובים במיוחד.
ג. רוצה לומר יוקרה, באטמן מתחיל, האביר האפל והתחלה.
יכול להיות שאפשר להסיק מהתגובה שלי שאני לא אוהב את נולאן במיוחד, ואני מתנצל על זה. האמת היא שאני ממש לא אוהב את נולאן. לא אהבתי אף סרט שהוא עשה מאז ממנטו, ושום דבר בהתנהגות שלו לא גורם לי להאמין שאני אוהב סרט עתידי שלו.
אכן, כך הסקתי....
זכותך המלאה לא לאהוב אותו, אין צורך להתנצל. אבל נראה שאפילו סרט קונצנזוס כמו האביר האפל אתה שופט על פי סטריאוטיפים על נולאן. חבל
אני עם עידן
ניסיתי לראות האביר האפל.
כולם דיברו על כמה זה סרט טוב אז באמת שניסיתי.
שלוש פעמים.
פשוט השתעממתי.
את היוקרה שנאתי ואפילו לא ידעתי שזה של נולאן.
אני לא שופטת סרטים לפי "סטראוטיפים על נולאן". ונולאן – בדיוק כמו טים ברטון בשבילי, הוא במאי שאני יכולה להבין שאובייקטיבית הוא כנראה במאי טוב, אבל אם אני אנסה לראות משהו שהוא עשה – זה יגמר בעיקר בשנת לילה טובה מבחינתי…
נשמט משפט מהפוסט הקודם...
אני לא שופטת סרטים לפי "סטראוטיפים על נולאן".אני פשוט באופן עקבי אני לא נהנית מסרטים של נולאן. כן, גם אלה שנחשבים קונצנזוס. הם בהחלט מרגישים לי מטיפניים ויומרניים. חלק מהסרטים בכלל גיליתי בדיעבד שזה הוא (יוקרה), חלק מהסרטים ידעתי שזה הוא, אבל עוד לא הספקתי לגבש חוות דעת (האביר האפל), אבל איכשהו יצא שאני באמת לא נהנית מהסרטים שלו.
נולאן – כמו טים ברטון בשבילי, הוא במאי שאני יכולה להבין שאובייקטיבית הוא כנראה במאי טוב, אבל אם אני אנסה לראות משהו שהוא עשה – זה יגמר בעיקר בשנת לילה טובה מבחינתי…
אפשר לשאול מה הכוונה ב"מטיפני"?
אני לא חושב שאני אי פעם השתמשתי במילה הזאת כדי לתאר סרט. זאת יותר מילה שמתאימה לתאר פוסטים מעצבנים שמגיעים לפיד בפייסבוק מאשר סרט, אבל זה כנראה רק אני.
מצטרף לשאלה
(ל"ת)
סרט שברור שיש לו אג'נדה
נניח אבאטאר הוא סרט מטיפני עם אג'נדה שדוחפים לך עם כפית – על "איך בני האדם הורסים את הטבע". אבל אבאטאר יפה ויזואלית, והיה מיוחד, אז הצלחתי להשאר מספיק זמן כדי אשכרה לסיים את הסרט.
הסרטים של נולאן – כל הזמן אני מרגישה שהם מנסים לחנך אותי למשהו, הם פשוט לא מצליחים להחזיק אותי מספיק זמן כדי שאבין למה…
בטרילוגיה הספיציפית
זו המהות של באטמן! להשליט סדר, או במילה אחרת 'לחנך' את גות'הם.
התחלה? אקשן מד"ב. ממנטו? מותחן פסיכולוגי נטו. יוקרה? סרט על תחרות (תאירי את עיני אם אני טועה). אינטרסטלר – פה אפשר להתפלסף, אבל הסרט דן בנושאים הבסיסיים של אהבה, אלטרנטיבה ארצית…וכן, מה נדרש לעשות ולהקריב (ולרמות) כדי להציל את הדורות הבאים.
בקיצור, אחרי לילה אחד כהלכתו, נסי לתת עוד צ'אנס…
אבל זה העניין
מגיעים לסרט כדי להנות, לא כדי שיחנכו אותי…
אם אני מצליחה להנות ובנוסף עובר מסר – מה טוב. אבל כשיש תחושה שהמסר בא על חשבון ההנאה – זה כבר בעיה.
למה בדיוק מחנכת טרילוגיית האביר האפל?
אינטרסטלר אני עוד איכשהו מבין (למרות שכל האלמנט של "אנחנו הורסים את כדור הארץ" נדחק לשוליים במשך רוב אורכו), אבל איפה ולמה הייתה תחושה כזאת בבאטמנים שלו?
לא יודעת
לא הצלחתי להחזיק מעמד מספיק זמן כדי להבין מה הוא מנסה להגיד…
זה נשמע יותר כאילו חשבת שהוא משעמם מאשר מטיפני.
(ל"ת)
אמרתי שהסרטים של נולאן בכלליות מרגישים לי כאילו הם עסוקים בלנסות להעביר לי איזשהו מסר שאין לי כח לנסות ולהבין מהו.
עכשיו אתה יכול לבחור איזה מילים יותר מתאימות לך לתיאור הזה…
אני מאד נהנתי מהבאטמנים של נולאן
אבל אין לי ספק שהם מאד מכוונים למסר. לא אחד שניתן אולי לסכם לשורה, אבל כן כזה שהעלילה כולה תפורה סביבו. משהו על עמידה מול טרור, והמשמעות של תקווה, ומוסר אחריות/כוונה, ואוקיופיי וולסטריט. היו כמה דיונים די מעניינים על זה בביקורות הרלוונטיות. ואני גם יכול להסכים שבהרבה פעמים התפירה היא די גסה.
אני גם מכיר את התאוריה לפיה האביר האפל היא קטגוריה לממשל בוש,
וזאת אפילו תאוריה נכונה, אבל אני בטוח שמדובר במשהו שיצא לנולאן במקרה ולא בכוונה. כי הרי אם זה נכון אז באטמן הוא בוש, ואם באטמן הוא גיבור הסרט בסופו של דבר הרי שהסרט הזה מוציא את בוש כבחור הטוב, ואף אחד בהוליווד של 2008, בטח מישהו שהוא צעיר כמו נולאן, לא היה מעז בכוונה להציג את הרפובליקנים ובוש באור טוב.
אלא אם כן הוא רפובליקן
ויש כמה כאלה בהוליווד, כך שמעתי.
אבל אני בכלל לא ניסיתי ללכת למשלים פשטניים מהסוג הזה. זה שיש בסרט עיסוק אידיאולוגי מסויים שמתקשר לאירועים אקטואליים שהתרחשו סביב יציאתו, לא הופך אותו לשופר פוליטי של ממשל בוש או של המפלגה הרפובליקנית.
ועוד דוגמא טובה: רוברט זמקיס.
הבן אדם לא הצליח להכניס סרט רלוונטי לשיחה הקולנועית מאז שנת 2000. הוא התקרב לזה מאוד עם "הטיסה", אבל זה היה יותר "המופע של דנזל" מאשר "בואו לראות את הסרט החדש של הבמאי המוכשר שכולנו אוהבים".
מבין מדוע לא הבנתי
נראה לי שהאמירה שלך נולדה מחוסר הבנה. התגובה הקרירה היא לא כי הם במאי קליפים אלא כי לא אהבו את הקליפים שלהם. אישית אני לא מתחבר לכל מה שהם עושים, אבל הם מרתקים בעיניי והסרט הזה הופך להיות אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם השנה.
אגב, אחד הספיישלים שהכי נהניתי לערוך ביס3 היה סופ"ש הסרטים של במאי הקליפים. 15 סרטים, אחד לכל במאי, שהיו אמורים לענות על שני קריטריונים – האחד שהבמאי יהיה אכן מישהו שהתחיל מקליפים והשני שיהיו מעניינים וראויים (דבר שפסל את מייקל ביי, וגם אחרים, כמו למשל את דייב מאיירס שהוא אחלה בקליפים אבל בסרטים לא ממש). יכול להיות שבאמת בסוף היו איזה שניים או שלושה סרטים פחות מוצלחים, אבל בסך הכל הסופ"ש הזה חיזק אצלי את ההבחנה שדברים טובים קורים אצל במאים שצריכים קודם להתבלט בארבע דקות מזוקקות.
לא הבנתי מה ניסית להוכיח פה.
לא אמרתי שאין במאי קלפים טובים שהם לא במאי קולנוע טובים אלא שאם הוא במאי קליפים לא מבריק זה לא אומר בהכרח משהו על יכולותיו הקולנועיות. וכמו שמישהו ציין כאן, לקיחת דוגמות של במאי מפורסמים שהיו בעברם במאי קליפים ממש לא מייצג את כל הבמאי קליפים שהפכו להיות במאי קולנוע טובים/בינוניים . חוץ מזה אם כבר הזכרת את מייקל ביי אז אתה יכול לטעון ויזואלית שהוא במאי טוב (אני לא בטוח שאני מסכים אבל אני מבין למה אתה מתכוון) אבל בשורה התחתונה רוב סרטיו הם מחורבנים, משמע הוא במאי מחורבן. להגיד שהוא במאי טוב יהיה כמו להגיד שהוא שזאק סניידר במאי ויזואלי טוב (שוב, לא לגמרי מסכים עם זה אבל מבין את הטענה). כך שהדוגמה הזאת מחזקת את הטענה שלי שבימוי קליפים טובים/ בינוניים אינו משפיע על ההצלחה האומנותית בקולנוע.
אם קיים בעולם דבר יותר מטומטם מהקליפ הזה,
בבקשה אל תשימו אליו לינק.
ננה בננה.
https://www.youtube.com/watch?v=4JqRoSklQoU
"מקורי". המילה שאתם מחפשים היא "מקורי".
כלומר, האם הקליפ לוקח רעיון שבסיסו קצת מוזר וטיפשי ורץ איתו עד הסוף? you betcha.
אבל שנות ה90 עברו וMTV מת כך שעידן של יצירות האומנות הגדולות בקליפים ברובו* מת. קליפים היום לאמנים גדולים הולכים בין "אני זמר מפורסם ואני במסיבה. הנה תחת." לבין "אני זמר מפורסם והנה רקדנית שמטענזת עלי. תחת." לבין "אני זמרת מפורסמת ואני רוקדת בקליפ הזה. הנה תחת. התחת הוא שלי." קשה להגיד על הקליפים שהם "טיפשיים" או "מטומטמים" אבל זה מכיוון שהם פשוט לא לוקחים שום סיכון כלשהו.
ואז מגיעים החברה האלה ועושים קליפ מקורי. קליפ שלא נעשה עוד כמוהו**. קליפ שמשלב את כמה מהריקודים הכי בוטים ומיניים אי פעם, אבל לשנייה לא מחפיץ את הנשים שבתוכו. קליפ שמספר סיפור פשוט ביותר, שמתקדם בצורה לוגית עם הרעיון הטיפשי שלו שלב אחרי שלב עד הסיום ההגיוני המתבקש. קליפ שמשתמש בהומור ויזואלי מצחיק, ולא סתם ב"תחת" או "הנה אני זמר ואני מגניב" .
והסרט נראה כמו המשך ישיר של הקליפ אגב – לקחת רעיון טיפשי מאוד ולבדוק לאן הוא הולך. אבל זה שהוא טיפשי זה משהו לטובתו, ולא משהו לרעתו.
* – אני מדבר על קליפים של אמנים גדולים ולא על קליפים של אינדי שנוטים כן להשקיע יותר על מנת לתפוס תשומת לב בדרך כלשהי. בנוסף, OK GO לא נחשבים כי בשלב זה הם הפסיקו להיות להקה שעושה מוזיקה והפכו להיות ערוץ יוטיוב שמשחרר קליפים ולכן מדי פעם נכנס לאולפן להקליט איזה שיר שכיח של 3 דקות.
** – למיטב ידיעתי. קליפים יש כמו זבל, ואולי עשו איזה קליפ לאיזה להקה שוודית שהרעיון הבסיסי שלו דומה.
"הומור ויזואלי מצחיק"
המממ, כן, לא. לא צחקתי בכלל במהלך הקליפ הזה. גם לא יודע כמה אפשר להגיד שהוא מקורי. כמו שאמרת, הוא רק לוקח רעיון דבילי ומגביר אותו ל 11. אבל מצחיק הוא בטוח לא. קליפ דבילי לשיר דבילי.
תראה, "מצחיק" זה טעם.
אבל תראה את העובדה שיש כאן הומור ויזואלי, כזה שלא חרוש וצפוי אלא הולך למקומות מפתיעים. הסיבה שאין הומור בהרבה קליפים הוא שהומור ויזואלי זה קשה לעשות ויוכיח היחס אדגר רייט: כל שאר במאי הקומדיה. והם מצליחים, גם אם לא להצחיק *אותך*, ליצור מילון ויזואלי הומוריסטי מגוון ומעניין שלא חוזר על אותה בדיחה. וכן, סעמק, מצחיק.
אני מניח שכבר ערכו השוואה לסוף שבוע אצל בארני
אם כי שם לא היו פלוצים
זה לא סוף שבוע אצל בארני
זה "להתחיל מחדש", עם פול דיינו בתפקיד תום האנקס, ודניאל רדקליף בתפקיד ווילסון.
או כמו שכל ביקורת שנייה ניסחה זאת:
“Cast Away” meets “Weekend at Bernie’s”
מה????
הוא חי או מת או שהוא חי רק בדמיון של פול דיינו? מישהו הבין מה קורה שם?
חי רק בדמיונו
הוא לא באמת מדבר, הוא לא באמת אופנוע ים, הוא לא באמת רקטה, הוא לא באמת בעל אוהב שנוהג באוטו…
הוא כן באמת מפליץ, מסתבר…
בלעכס..
הקטע של הפלוץ אמור להיות קומי? כי זה ממש מבחיל.
אבל זה ידוע שמפליצים לפני המוות.
(ל"ת)
אחרי המוות. לפני זה על בסיס וולנטרי
(ל"ת)
אפילו ב"משחקי הכס" הזכירו את העובדה המרתקת הזאת אם אני לא טועה.
(ל"ת)
זה נראה כמו מסוג הטריילרים שאני הייתי משתף באתר.
(ל"ת)
The most WTF movie ever
היה צריך להיות הטאגליין.
אולי זה מפני שאני עייפה למוות כרגע
אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק לצחקק.
או במילים אחרות,
הכסף הכי קל שדניאל רדקליף אי פעם עשה.
דווקא נראה לי שזה התפקיד הכי מסובך שדניאל רדקליף אי פעם עשה.
(ל"ת)
למה קל?
נראה שיש לו תפקיד די מרכזי בעלילה.
משום מה זה הזכיר לי את The last man on earth
וגם את הסצנה הזאת בדיקטטור כשהם משחקים בראש של גופה כמו בובה
מוזר, מטורף ומוזר.
איזה סרט מטורף, מבריק, מרתק, קורע מצחוק, מרגש בטירוף. סיפור האהבה הכי מדהים ומרגש שראיתי מאז 'היא' של ספייק ג'ונז. ב'היא' זה היה בן אדם מול מחשב, כאן זה אדם מול גופה וכנראה שסיפור אהבה בין שני בני אדם כבר לא מספיק.
הופעות משחק אדירות של פול דאנו ודניאל רדקליף. (כן כן, דניאל רדקליף ענק כאן בכל קנה מידה)
אני לא יודע מי אתם הבמאים דניאל. (לא אחים, פשוט השם הפרטי של שניהם הוא דניאל) אבל יצירת הביכורים שלכם היא בית ספר לקולנוע, בית ספר לרעיונות, בית ספר לרגש, בית ספר לניצול מיטבי של המדיום.
הסרט מפוצץ ברעיונות ובאומנות יוצאים מן הכלל, פשוט מדהים לראות את זה.
הסיפור מתמקד בהאנק, בחור שנמצא על אי בודד ומתכנן להתאבד וממש ברגע האחרון מבחין בגופה, מני שמה, שנסחפה לחוף והפלוצים שהיא עושה, והיא עושה מלא, גורמים להאנק להשתמש בה כדי לברוח מהאי.
משם, הם מגיעים ליער ענק ומתחילים להכיר אחד השני. מני עוזר להאנק לשרוד בעזרת כל מיני כישורים מצחיקים, הזויים ודי מגעילים (פלוצים מוגזמים, יריקות מוגזמות, הבערת אש וכו') להצליח לשרוד לבד במקום מבודד. והאנק עוזר למני להיזכר בחיים אותם עזב לא מזמן. ובעצם עוזר לעצמו להיזכר ולחיות מחדש.
קל להשוות את הסרט ליצירות אחרות בהן אנשים נתקעו על אי בודד (להתחיל מחדש, הכל אבוד וכו') אבל למעשה הם בכלל לא דומים. אין כאן סרט הישרדות יש כאן מעין סרט פנטזיה שהוא למעשה קומדיה רומנטית.
הזוג המטורף הזה מקים לו סוג של מציאות מדומה בתוך היער, בתפאורה טבעית מטורפת ועם המון דמיון וכישרון אומנתי, הסט הוא פשוט חגיגה לעיניים. המונטאז בו האנק מסביר למני מה הם בעצם החיים (חרא ואהבה בגדול) הוא מונטאז מופת. עם עריכה מדהימה (מה שנכון לגבי כל הסרט. עריכה אדירה ממש), מוזיקה מרגשת שמתערבבת רבות עם השירים שהגיבורים שרים, השניים יוצרים לעצמם בעצם סרט משלהם, חיים מדומים.
למעשה רעיון הקולנוע חוזר לא מעט פעמים ונראה שהסרט הזה מוכיח לנו עד ככמה כוחו של הקולנוע גדול, קולנוע כתופס חלומות.
כי האנק מתאר לו את החיים מנקודת המבט של החלומות שלו. הם מתחפשים, מקמים סטים של ממש והכל לפי החלום הגדול של האנק שאולי במציאות הוא להשיג בחורה יפה שתאהב אותו באמת ושיהיה שווה לחיות בשבילה, אבל בפועל מדובר בחלום אחר, בחלום שלו להפסיק להתבייש ולהתחיל לפעול מהלב, בלי לחשוב יותר מידי
והסרט הזה פועל על הלב בצורה הכי טובה שיכולה להיות.
זה כל מה שאני יכול להגיד על הסרט כרגע בלי לספיילר אותו לגמרי ויש עוד מלא מה לכתוב ולהגיד. כי מעבר לקומדיה רומנטית המאוד מצחיקה ומאוד נוגעת הזאת, יש כאן רעיונות, מטאפורות ומסרים מאוד חריפים. הסרט הזה פשוט מבריק. אבל עוד לפני שאני ארגע קצת ואכתוב תגובה יותר קוהרנטית, מסודרת וגם מספיילרת-
תראו את הסרט הזה!
הוא פשוט ענק. מוזר מאוד, וזה מה שהופך אותו לענק באמת.
נתתי לך לייק על התגובה המספיילרת כי כתבת כל כך יפה, אבל אני לא ממש מסכים.
אני אנסה לכתוב על הסרט בלי ספוילרים.
אנחנו מתחילים את הסיפור על אי בודד עם האנק, שגמר בדעתו להתאבד. הוא לופף את החבל מסביב לצווארו, מזמזם את שיר הערש שאמא שלו הייתה שרה לו, וכשהוא צועד לכיוון המוות הוא מבחין באיש ששוכב על החוף. האנק, אחרי שכמעט מת, רץ לכיוון האדם השוכב רק כדי לגלות שמדובר בגופה ושהוא עדיין לבד. הוא חוזר לנסיון שני להתאבד, כאשר הגופה מתחילה להפליץ ולשייט על פני המים, והאנק שמבין שיש לו אפשרות לברוח מהאי תופס טרמפ על הגופה (תרתי משמע) ומשייט לעולם שיש בו ציוויליזציה. האנק והגופה מתחילים במסע חזרה הביתה כאשר לפתע הגופה מתחילה לדבר (שמה מני) ולהיות שימושית מאוד בשביל האנק, כמו אולר שוויצרי.
הסיפור לפנינו הוא לא סיפור מסע, הוא קומדיה רומנטית, ובפן הזה הבמאים עושים עבודה מדהימה. דרך כתיבה נהדרת, בימוי ועריכה מושלמים, ומשחק מדוייק (וואו דניאל רדקליף!) סיפור האהבה בין איש לגופה הוא לא רק נורמלי, הוא מתבקש, והוא מתוק, והוא שובר את הלב, והוא מצחיק, והוא חמוץ, ולפעמים הוא אפילו מגעיל.
אבל הסיפור הוא גם על העולם האמיתי, על החיים, על מערכות יחסים. וכאן הבמאים נכשלים ולקראת סוף הסרט זו כבר החמצה נוראית. כי ברור לכולנו מהרגע הראשון שהסרט מתרחש בראשו של האנק, והחלטת היוצרים על דרך האמצע, לא ללכת עם זה עד הסוף מחד, ולא לעגן את הסרט יותר במציאות מאידך גורמים לתחושת WTF. כן, בדיוק כמו שאחת הדמויות אומרת בסרט.
ושוב, אני מוצא את עצמי מתעצבן מהטרנד ההולך וגובר בעשור האחרון ש-WTF נהיה תחליף לחכם (ולפעמים אפילו גאוני). כי כשכל הסרט שלך הוא WTF אחד גדול, ואתה נע באקראיות על הספקטרום בין מציאות וטירוף, הרבה אנשים ימלאו את החסר עם ניתוחים וייחסו כוונות להחלטות שלך אבל זה כמעט אף פעם לא יתגבש לכדי יצירה קוהרנטית ותמיד תהיה תחושה שהיוצרים רק מנסים להוציא מהצופים 'WTF!?'.
הסרט מציג הרבה רעיונות – על סרטים, על נוסטלגיה, על טירוף, להיות עצמך – אבל אף פעם לא משלים את מה שהוא בא להגיד, ומשאיר טעם של החמצה. וחבל, כי יש כל כך הרבה אלמנטים נהדרים בסרט שהם לבדם לגמרי שווים צפייה.
מצד שני, לא ידעתי כלום על הסרט כשצפיתי בו, ואולי בצפייה שנייה אני אוהב אותו יותר. וכן, למרות כל הביקורת שלי אני מוכן לראות את הסרט הזה בפעם השנייה, ואני חושב שזה אומר עד כמה הוא נהדר.